בסוף הזמן יושב אדם. זהו גבר, מבוגר כעת, היושב לבדו על ספסל בגן מטופח למראה, תחת מנורת רחוב אחת. אין זה מקרה שהוא בחר דווקא בספסל שעליו הוא יושב. הוא מזכיר לו נשכחות. עוד רגע קט ישוב למלאכתו אך לעת עתה הוא בוחר להיזכר בעבר.

הוא האורב במחשכים, גם אם אנו מכחישים את קיומו. הוא המיתוס – והוא במנוסה.