אלף שנים חלפו מאז שייסר אנדריי מירוננקו את בלארוס. במשך אלף שנים נמצאים תושבי העולם הקפוא הזה במאבק עם האויבים – גזע כה זר ובלתי מובן, עד שלא ניתן לו אפילו שם וכינויו נגזר ישירות מתפקידו בחיי בני האדם בבלארוס.

אלף שנים חלפו מאז מלחמת האזרחים ומותה של הרפובליקה. על חורבותיה קם האיחוד הגלקטי שנציגיו משוטטים בגלקסיה ומשיבים "כאסוף ביצים עזובות" עולמות שונים לאיחוד המחודש. לנציגי האיחוד עניין מיוחד בבלארוס – בלא ידיעתם של הבלארוסים מתמודדת האנושות כולה עם האויבים (וסופגת מידיהם מפלות) ונציגי האיחוד מקווים שבבלארוס הם יוכלו לגלות את המפתח שיאפשר להם להתמודד עמם בהצלחה.

מזה אלף שנים משקיפה באבא יאגא על בלארוס – מוצאת לנכון לעתים רחוקות לגלות את נוכחותה לאנשים אלה או אחרים, ולעתים רחוקות עוד יותר מוצאת לנכון להתערב במהלך העניינים.

שמו של הספר, "אויבים", משקף לא רק את המאבק עם האויבים המאיימים על בלארוס ועל האנושות כולה. כל אחת מהדמויות העיקריות בספר מוצא את עצמה לכודה בסבך של עימותים עם אויבים מכיוונים שונים. על כולן מוטל לנווט בין אויבים אלה, ולברור את הבריתות שאליהן הן נכנסות בקפידה. המצב הפוליטי המתואר ב"אויבים" הוא עדין להפליא. מגילת הזכויות, שהייתה יקרה ללבו של אנדריי מירוננקו ועל בסיסה נוסד בלארוס, חושקה וסויגה עד לבלי הכר; אחרוני בני שושלת מירוננקו חוסלו על ידי הצאר החדש המנסה לבסס את עצמו; מבין שורות הצבא עולים כוחות חדשים; נציגי האיחוד מנסים לכונן מחדש את מגילת הזכויות בבלארוס כדי להשיב את בלארוס לחיק האיחוד, ותוך כדי כך שוקדים לאסוף מידע על האויבים מבלי להניח להם, ולבאלרוסים, לדעת שזו מטרתם; וקבוצות שונות מנסות לנצל את המצב הרגיש הזה כדי לקדם את סדר היום שלהן.

במרכז הספר ובמרכז האירועים עומדת סרינה קוראקין-סקריאבין. סרינה מייצגת את כל העימותים כולם, עומדת בין האויבים כולם. היא אחייניתו של הצאר החדש, ובכך היא מהווה צוהר אל המערכת הפוליטית הסבוכה של בלארוס. מורתה ובת לווייתה היא איאט-קו, אויבת שנוכחותה בבית האצולה שבו גדלה סרינה היא מסתורין ההולך ונחשף ככל שהספר מתקדם, ובכך היא ניצבת על נתיב הקשר שאולי יתאפשר בין בני האדם לבין האויבים. סרינה יוצרת קשר מיוחד עם השגריר של האיחוד, ארגוס פבריקוס, וכך מציבה את עצמה במערכת המתחים שיוצרות הדרישות ההדדיות שדורשים בלארוס והאיחוד זה מזה, ומגשרת בין החברה הבלארוסית לחברה הגלאקטית. סרינה גם מהווה גשר בין העבר לבין העתיד. פניה המושחתים הם מורשת של הנשק שאִפשר את הבסת האויבים לפני אלף שנים, ופנייתה אל נציגי האיחוד מתווה את דרך העתיד של בלארוס. סרינה עומדת אף בצומת שבין שוויון הזכויות הישן המוקנה לה מתוקף האמנה, והמנהגים החדשים–ישנים המחייבים אותה לכסות את פניה ומונעים ממנה, מתוקף מנהג ואמונה טפלה, לממש את זכויותיה אלה. ובתוך כל האירועים האלה סרינה משתנה.

הדרך שסרינה עושה מתווה את הנתיב שהעולם כולו עומד לפסוע בו – מחברה מסורתית וסגורה לחברות בקהילה הגלקטית על כל המשתמע מכך. בראשית הספר סרינה מוגבלת ביכולתה לפעול ואפילו ביכולתה לצאת ולבוא כרצונה. כאישה בחברה מסורתית היא נחשבת נחותה, וכמי שסובלת מעיוות בפניה (הנחשב כמייצג את חטאי העבר של החברה כולה) נגזר עליה לכסות את פניה ברעלה. עד סוף הספר היא יוצרת לעצמה מקום של חשיבות ועוצמה בקרב אנשי האיחוד, משליכה מאחורי גווה את הרעלה שבה כיסתה את פניה, והיא מוכנה לשחק את התפקיד שיוטל עליה ולקבל על עצמה אחריות.

סרינה אינה היחידה שמשתנה לאורך הספר; כל הדמויות העיקריות בספר עוברות תהליך של שינוי. ארגוס פבריקוס, נציג האיחוד, הוא בן לחברה מבודדת, נומאדית למחצה, שעיקר מחייתה על הציד, המוצא את עצמו בתפקיד של חייל-דיפלומט העומד להנהיג את האנושות כולה לקרב לחיים ולמוות. דמטרי "הצופה" – סמ"מ (סוכן מיוחד מתושבח) בעברו ואוואטר חסר גוף המשקיף על בלארוס ממבצרו בניתוק מרוחק ייעקר ממקומו ויוטל ללב המאורעות, ימצא חיים חדשים, כשהוא מרמז בכך על אפשרויות חדשות הנפתחות בפני סמ"מים, אוואטרים ובני אדם. כישוריו המיוחדים של הילד פטר, חסר הבית המוצא מקלט בספריות וברכבות, גם הם מעלים מחשבות מעניינות לגבי הכיוונים שאליהם יכולים בני אדם להתפתח. איוון סרגייביץ', קנאי דתי דמוי רספוטין, נאלץ להתמודד עם השדים שבתוכו, ומוצא את עצמו רואה את בלארוס בעינים חדשות. לוקי, האוואטאר של מי שהיה פעם ג'ון הרוצח (הפסיכופת המסוכן ביותר שידעה האנושות מעודה) יאלץ גם הוא להסתגל לבלארוס החדשה. והיחסים בין איוואן ולוקי יצמיחו משהו מיוחד – שהוא שילוב של שניהם, ואינו אף אחד מהם, ועתיד חשוב ומסתורי צפוי לו.

אין זה מקרה לדעתי שהחוט המקשר בין הדמויות הוא השינוי. "אויבים" כולו עוסק בשינוי המתמיד שהוא הווייתה של האנושות. היכולת של האנושות להשתנות ולהתאים את עצמה היא אחד המאפיינים החשובים ביותר שלה, והשתנותן של הדמויות המרכזיות בספר מייצגת את השינוי העובר על האנושות כולה. וכפי שאנו לומדים לקראת סוף הספר – השינוי הפעם עומד להיות מרחיק לכת מתמיד. שינוי לא רק באנושות, אלא גם בטבע האנושיות.

לי הוגן כותבת היטב בתארה את תהליכי השינוי האלה – היא מצליחה לתאר דמויות אמינות (גם אם לא עמוקות במיוחד) ולטוות עלילה מעניינת ומושכת לקריאה, וכל זאת בשפה קולחת וקריאה. גם העולם שהיא בונה אמין למדי. היא נמנעת מאחת המכשלות האופייניות של כתיבת אופרת חלל – הניסיון לתאר יותר מדי מרכיבים של היקום בבת אחת – די לה באותם פרטים החשובים לעלילה ולדמויות (כמו למשל הפוליטיקה של בלארוס). השילוב הזה מעניק לספר תחושה של אמינות והוא אחד הגורמים העיקריים לכך ש"אויבים" הוא ספר שכיף לקרוא אותו.

שני דברים הפריעו לי בספר. האחד הוא הניסיון המגושם לעשות שימוש במוטיב החוזר של הרעלה. הסמליות הברורה (שלא לומר הבוטה) של הרעלה, והחזרה המעייפת לעתים על נושא זה, מבהירות שהוגן אינה סופרת המפליאה לעשות בשימוש באמצעים אמנותיים בכתיבתה, אך מעטים הם הסופרים המצטיינים בכך. מוטיב מרכזי אחר בספר, מוטיב השינוי, מוצג הרבה יותר טוב על ידי התיאור שלה את הדמויות והתפתחותן. אך זוהי נקודה משנית יחסית. נקודת התורפה העיקרית של הספר היא שהוא אינו שלם. או, אם לנסח את הדברים בצורה מדויקת יותר, הספר שלם – אך הסיפור אינו שלם. הוגן מתחילה בספר זה לסרטט את קווי העלילה של ספר נוסף ביקום זה, והסיום של "אויבים" השאיר אותי קצת בתחושה שיצאתי וחצי תאוותי בידי.