הקדמה

אור היכה בתדהמה את שְמֵי התודעות ונעלם. על פני האוקיינוסים של העולם, קולות נרגשים של דולפינים נישאו באוויר בתגובה למה שהאור העניק להם. לווייתנים גדולים נקבצו חבורות-חבורות כפיתוחי שושן, מטים ראשיהם זה כלפי זה בשקט ובריכוז, מכים במשוטי זנבותיהם, שואבים את רחשי המידע היישר מתוך גולגלות חבריהם כמו בשיחת ועידה טלפתית. שימפנזים השתמשו בשפת 'יֶרְק' אסטרופיסיית מותאמת לאוביקט, מחייכים בערמומיות בעודם מקישים על המקלדות גירסאות סאטיריות לפואמות של שייקספיר. קופי הבונבו, נסערים מהאור, פתחו מיד בחינגה של ניקוי-עור הדדי ומין מתמשך, מלא חדווה. אורנג-אוטנגים הגו באפשרות שהעולם הוא עץ וכל תושביו ענפים בלבד. גורילות חשבו על מבוך האני בתקווה שלא ילכו בו לאיבוד.

בפארק ימי בהוואי, שֵאלה של חוקרת אנושית, שהופנתה ברשת האינפוספֵירה אל דג שיבוטה המחובר לממשק מחשב, נענתה בפשטות ש"הים נמצא בגל כשם שהגל נמצא בים." אז פלט השיבוטה בועת אוויר דרך פתח הנשימה שלו, הילה טבעתית מושלמת, ושחה דרכה. ברגיל, המדענית המתצפתת היתה מבטלת הצהרה זו כדוגמה נוספת של פטפוט טופולוגי-מיסטי שהדג נוטה להשמיעו – אך לא הפעם. ההצהרה החידתית כקוּאַן של זֶן דיברה אליה והיתה משמעותית ביחס למצבה, כי האור דיבר גם אליה כבר, כפי שדיבר אל כל בני האדם.

מי ששיגר את האור הניח בטעות שבני האדם יהיו היצורים היחידים עבורם האור יזרח. הוא היה יוצא מגדרו משמחה לנוכח טעותו. אמנם, כפי שניבא, ההשפעה על מרבית התודעות לא האריכה ימים. החיים נמשכו, דומים למדי למה שהיו קודם, שונים במידה משמעותית רק בשביל מעטים.

אבל אפילו כך נותרה תקווה. מעבָר האור הותיר את חותמו בזיכרונות רבים מספור, כמו גז שנדחס לטיפות בתא עיבוי. עיצוב עתיק הפך פתאום לאופנתי בכל תחום, מביגוד ועד לאדריכלות. הוא נקרא 'מַפתח יווני', אבל בעצם היה פיתוח של דימויי העקלתון שרווחו בעולם הרבה לפני שחר ההיסטוריה, צורה שתוארה כגלים קפואים בזמן, או שקושרה לאות J, או לאות R, או לשתיהן.

רק מומחים ספורים היו מודעים לכך שדגם עקלתון מפותל זה, המכופף לעיגול, יצר את מרכיב-המפתח החוזר ונשנה של המבוך הקלאסי. עם זאת, איש מהם לא הצליח להסביר מה מקורה המדוייק של הפופולאריות המחודשת שלו, וגם לא מדוע הדימוי החוזר על עצמו צץ בכל מקום בעולם.

1

קטע מדואל מחתרתי מוצפן (מוצא התשדורת באינפוספֵירה לא ידוע; המסמך המקורי אומת באופן בלתי תלוי כלקוח מתוך 'לשמור את אחי בתוך הזמן: הרהורים על חיים ומוות' מאת סייג'י יאמאגוצ'י):

התנזרותו של ג'ירו ממזון ומשקה, ממין ואלימות, היתה קשורה להיטהרות מהאִיד הייצרי, מהאינסטינקטים, מדחפי התשוקה והמוות, מהארוס1 ומהתנטוס2. התבודדותו של ג'ירו, כמו של האנשים הקדושים אשר חיו לאורך ההיסטוריה חיי פרישות במסדרי נזירים או ביחידות, במדבר, באיים ועל פסגות הרים, בעמקי מערות – התבודדות זו תמיד היתה קשורה לניסיון להרחיק את האני מהשפעת התהליך הפסיכוטי-חברתי.

חייו ומותו של אחי לימדו אותי רבות על האני, על החיים, על המוות – ועל הגלגול. נחשוב על התרגיל הישן בלוגיקה בסיסית: "סוקראטס הוא בן אדם, כל בני האדם הם בני תמותה, מכאן שסוקראטס הוא בן תמותה". טיעון מעגלי, אני יודע, אבל לכל טיעון תקֵף יש מסקנה אשר ממנה ניתן לגזור את ההקדמות, ומכאן שכל טיעון תקף הוא, במובן מסויים, מעגלי. השאלה איננה אם הטיעון הוא מעגלי או לא, אלא מה נרוויח ממנו ואלו תגליות מעניינות נחשפות כשאנו עושים את דרכנו סביב העיגול.

הדבר נכון גם לגבי החיים והמוות. לקראת סוף 'מלכת הפיות' שלו, אדמונד ספנסר חדור ברוח הטבע; הוא מדבר, בעיקרו של דבר, על "הנפילה" שהתרחשה בגן העדן ועל כניסת המוות לעולם, ומעיר לגבי כל הדברים ש"בהיותם נשקלים נכונה/ הם לא שונים משהיו בראשיתם/ אך עם השתנותם, ישותם מתפשטת/ וכשהם פונים שוב כלפי עצמם/ שלמותם מושגת לפי גורלם/ אזי השינוי לא ימלוך עליהם או ימשול בם/ אלא הם ימשלו בשינוי, ויקיימו את מעמדם". אולי גם חיינו יוצרים טיעון מעגלי.

---

תנומה בחורש המרחף בחלל. בחלומה, ברנדי איסטר נזכרה במילה נעדרת שפה, ותהתה אם המילה היתה מאובן-חי משפה עתיקה, או גל-הלם מַטְרים ממערכת של משמעות שטרם הומצאה. אז צלצלו כל האזעקות בערוץ המשולב של מערכת הקשר הווירטואלית שלה, והיא התעוררה מיד.

היא ממש לא היתה צריכה את זה. ספינת החלל שתכננה, 'זנב הסנונית', המוּנעת באנרגית-מסה, שוגרה בהצלחה. היא לקחה על עצמה תפקיד נעים ושקט במשמרת יום בשמ"א, שירות המשמר האסטרונאוטי, כדי לנוח. מה יכול להיות יותר מרגיע וחסר אירועים מאשר מעקב חלל למקרה (הבלתי סביר מבחינה אסטרונומית) שיתגלה איזה אסטרואיד יום-הדין, שממילא אינו צפוי להגיע באלפי השנים הבאות?

איש לא ידע אם שמ"א, עם כל המאגר העודף של ראשי נפץ גרעיניים, יוכל באמת להועיל מול צוק-גיברלטר שמיימי שקוטרו קילומטרים והוא נתון במסלול התנגשות עם כדור הארץ – מלבד אולי לשבור את אבן-הקלע הקטלנית לחצי תריסר חלקים. מערכת המשמר נבנתה בעיקר כדי לסייע לתעשיות הגנת-העל הקורסות של מדינות המקיימות תעבורה בחלל וכדי לספק תעסוקה למהנדסי חלל. רק אנשים מעטים ציפו שהיא באמת תעמוד למבחן המציאות מתישהו בעתיד.

ועדיין, בחלל הווירטואלי של ברנדי אמרו כל המסכים המהבהבים והמצווחים שהנה זה כאן, משהו גדול כפסגת הר שהופיע משומקום, תחשיב אומדני של התקדמותו מצביע על מסלול התנגשות עם כדור הארץ – והוא כבר נמצא במרחב הירחי המידי! כיצד, תהתה, הצליח הסיוט הזה לחמוק מגילוי לאורך כל הדרך מחגורת האסטרואידים, או מענן אוּרט, או מאיפה שזה לא יהיה?

מערכות אוטומטיות החלו את מחזור הפעולות לקראת שיגור. מלל פרץ ברשת הקשר; קציני המשמר, שארוחת הצהריים שלהם נקטעה, ביקשו נואשות מידע מעמיתיהם. הם היו חייבים לעשות משהו שיסיט את העצם ממסלולו, ובמהירות, אבל לא רצו שפעולתם תסתיים בפיצוץ גרעיני של כדור הארץ, או שהדבר הארור יתפצל לתריסר חתיכות.

זה לא קורה באמת, חשבה ברנדי, והציצה מתוך חדרה אל חממת השרך והיער של מעבדת החלל לחקר שונוּת ביולוגית על שם פרימן לואל, אותה ניהל בעלה, חואן ואלריאנו. אבל חואן לא היה שם. כשהפנתה שוב את מבטה אל מערך הנתונים הממוחשב שלפניה, הבחינה שמכל תחנות שמ"א, הדבר הזה נמצא קרוב ביותר אל התחנה שלה.

משהו לכד את עינה. היא בדקה שוב ושוב עד שהיתה לגמרי בטוחה – בשעה שברשת הקשר המשיכו עמיתיה להתווכח באיזו דרך לנקוט כדי לפוצץ את הדבר שהתקדם לעבר כדור הארץ, יהיה אשר יהיה.

"חכו רגע! חכו רגע!" צעקה ברנדי בערוץ החירום הפנוי. היא הזדהתה והמשיכה, "נצור אש! הדבר הזה איננו באליסטי – הוא מאט!"

דממה השתררה ברשת כשכולם בדקו את הקריאות העדכניות של מכשירי המעקב. ללא ספק, העצם המתקרב הנמיך את תאוצתו, מעכב את נפילתו לעבר כדור הארץ, וזאת בסתירה מוחלטת להתנהגות המצופה מסלע המציית לחוקי הכבידה. המולת שיחה התפוצצה שוב במערכת הקשר, רמה יותר מקודם, כשכולם צועקים את הצעותיהם איך לטפל בעצם הבלתי מזוהה.

"הוא קרוב ביותר לתחנה שלי," אמרה ברנדי במהירות, כמעט מבלי לחשוב. "מבקשת רשות לערוך זיהוי-מקרוב."

בעקבות ההצעה התפתח דיון אם לא מוטב לעשות זאת באמצעות חישה-מרחוק. לבסוף התחבר לרשת דוויין האשימוטו, מפקדה של ברנדי, אותו לא פגשה מעולם פנים אל פנים.

"ניתנת רשות לבדוק את העצם מטווח קרוב," אמר הקצין כסוף השֵׂער שנראה על המסך. "אם תגלי כוונות עויינות או האצת מהירות, עליך לסגת מיד. לא נבזבז זמן בלחכות לך לפני שנפוצץ אותו לכל הרוחות."

ברנדי אישרה את קבלת ההנחיה, ניתקה את השידור וזינקה אל מחוץ לחדרה. היא רצה דרך שמורת הירק המתפתלת של היחידה על שם פרימן לואל עד שהגיעה אל מפרץ העגינה העליון.

לעזאזל! חואן לקח את מגלשת החלל! קיללה בינה לבין עצמה, כועסת עליו כי לא יִידע אותה – ועל עצמה, שהתנדבה למשימה לפני שבדקה אם יש ברשותה כלי טיס. היא הסתכלה סביבה בייאוש, ואז ראתה אותה, את ספינת-הגלשן הגדולה שלה, 'שלהבת יוקדת'.

בהיותה חלק מצוות קטן של שוחרי ריגושים שכונו בשמות שונים – 'גולשֵי חלל', 'סַפנֵי אש' או 'פרשֵי מטאורים' – ברנדי שימשה בתפקיד של כוכב שביט כתריסר פעמים, מגיחה מן המסלול כדי לצלול למעמקי האטמוספירה לפני שהמצנחים ישאו אותה מעל לאוקיינוס ולעננים.

כשהגיעה אל תא ההלבשה, היא התפשטה ונכנסה לתוך חליפת החלל שלה, מנערת את שֵׂערה הבהיר מפניה בעודה משחילה את גופה זעיר המידות אל תוך החליפה המגושמת. אפילו כשחישבה את הסיכונים הכרוכים במשימה, נותרה נחושה בדעתה. ספינת-הגלשן הכרסתנית צויידה במיגוּן-חוֹם חדיש ואריחי הסטת-קרינה, בנוסף למיטב הטכנולוגיה של הנדסת חלל וניווט בין-כוכבי שיכלה להרשות לעצמה לרכוש. במכלים היה מספיק דלק על מנת לספק את הבערה הדרושה, להגיע אל העצם הבלתי מזוהה וליירט אותו לפני שיחדור אל עומק האטמוספירה של כדור הארץ.

היא טיפסה אל ספינת השביט האדומה כלהבה והחליקה את כפות רגליה אל תוך מְקבעי הרגליים. המשימה לא נעדרת סיכונים, הבינה. יהיה עליה להתקרב אל העצם ואל האטמוספירה של כדור הארץ בזווית צרה ובמהירות מטאורית על מנת להינתז פנימה, אפופה כדור אש, ולדלג שוב החוצה. היא תגיע לשם הפעם במהירות גבוהה מכדי לאפשר חדירה לכל עומק האטמוספירה, ואם לא יעלה בידה להגיח החוצה בתזמון מושלם, כל הטכנולוגיות של הנדסת חלל ומיגוּן-חוֹם וסופגי-קרינה שבעולם לא יצילו אותה מלעלות בלהבות, בדיוק כמו כוכב השביט ששימש לה השראה.

דלתות התא להשוואת לחצים נפערו לקראת יציאתה מן הרחם הקטן של חללית-האם אל הרחם הגדול לאין שיעור של אמא-לילה. נתוני היכון הבהבו סביב קסדתה. ספינת-הגלשן נורתה ממסילת השיגור שבמפרץ העגינה אל מחוץ לצוואר הרחם. ברנדי נשמה נשימה עמוקה, שאגה עזה בקעה מריאותיה מוצפות האדרנלין, והיא בעטה בדוושת התאוצה לכלל פעולה מרבית.

התאוצה השיבה מהלומה נגדית. ברנדי מצאה עצמה צונחת בתוך דממה – ובמהירות מהממת. המטרה והנתיב הופיעו על מסכי התצוגה. היא תפעלה במיומנות את ספינת-הגלשן, מתמרנת בעדינות בין הכוחות המשפיעים עליה ובין הכוחות שעל גביהם נישׂאה. העצם שעל מסך המכ"ם לא רק נמצא בתנועה, אלא אף האט בהדרגה ובניגוד למצופה. במצב כזה, היא הכירה תודה למכשירים שלה. חישוב זווית הגישה לאטמוספירה של כדור הארץ, כמו גם תחשיבי האטת התאוצה של העצם ומסלולה-היא, היוו בעיה מסדר גודל כזה שכמעט לא ניתן לפתור בזמן טיסה אלמלא יכולות עיבוד הנתונים האדירות של הציוד שברשותה.

היא הפעילה את מצלמות הסיפון של שלהבת יוקדת, מכווננת אותן לתעד במתואם את כל מה שתִראה מעֵבר לבועת הקסדה שלה ולשדר בזמן אמת את הצילומים אל ציוד המעקב של שמ"א. למרות האטת התאוצה של העצם, ברנדי ראתה שהוא עדיין נמצא "נמוך" מכפי שקיוותה. יהיה עליה להסתכן בהתקרבות אל הקו האדום של יכולות הספינה (ושל סיכויי ההישרדות שלה) כשתחלוף על פניו. אבל עכשיו אין באפשרותה לשוב על עקבותיה. היא כבר היתה מחוייבת למשימה.

המדחפים חדלו מפעולתם. ברנדי לא נזקקה יותר להיעזר באורח בלעדי במסכי התצוגה. העב"ם, קרוב מספיק כדי להיראות בעין בלתי מזויינת, היה ענקי. קוטרו כמה קילומטרים, להערכתה.

ציפוי המגן של ספינתה החל לבעור כמצופה. היא הסיטה את הספינה שוב, משנה קלות את זווית המסלול. לא עבר זמן רב בטרם אור וחום נוספים בקעו מן הספינה כתוצאה מהחיכוך, ובעוצמה רבה מכפי שחוללו המדחפים. בעדשות המצלמות האחוריות ראתה ברנדי את שובל האש הארוך שהותירה הספינה. כוכב שביט לכל דבר, שהלך והתקרב במהירות לקווים האדומים.

העצם, שנמצא מלפניה ומתחתיה, נראה כעשוי מאבן שטוחה בדומה לרמה מישורית או לסדן, וזאת במקום החרוט מחודד הראש של פסגת הר, או הצורה המעוגלת באופן לא אחיד של מרבית האסטרואידים. אך מוזרה עוד יותר היתה מין הילה שנצצה סביבו, כדור של אור בוהק או בועה של כוח כלשהו.

היא ניסתה לייצב את ספינת-הגלשן כדי להקל על פעולת המצלמות, אבל הדבר נהיה קשה יותר ויותר. היא חשה מתחת לרגליה איך המרכב הגדול מרטיט בתזזית. בכל רגע היתה קיימת הסכנה ששלהבת יוקדת תחרוג ממסלולה כאשר ציפוי המגן יישרף לאפר מחרטום עד זנב. אפילו בסיוע מערכות התגבור שפעלו במשולב עם בלמי הרגל, היא בקושי יכלה לייצב את מסלולה המסוכן של הספינה.

עכשיו התגלו פני השטח של הסלע הגדול בבירור מבעד לכדור ההילה הנוצץ. הוא לא היה שטוח לגמרי. עמודים וזקיקים וקשתות ניצבו על פסגתו, דומים לחורבות עיר או למבוך הרוס, עשוי אבן. צורתם לא התעצבה באמצעות עבודת כפיים אנושית ולא על ידי זרועות מכניות, אלא כתוצאה משחיקה אקלימית, גשמים, רוחות וצינה עזה. פני הסלע הזה התקיימו בעולם של מים, בימים עברו. היא קיוותה שהמצלמות קלטו את הכל. היא חלפה על פניו במהירות רבה, חשה כנמלה הרוכבת על לוח בוער היישר מתוך התפוצצות של בית חרושת לזיקוקין.

המשטח הסלעי שלפניה נראה כעומד ליפול אי-שם באמריקה הדרומית. היא התבוננה בסלע הגדול, שנמצא עכשיו לצד הספינה שלה. הזמן עמד מלכת עבורה כשלטשה עיניה בחוסר אמון. "ישנם אנשים שם למטה!" קראה בקול רם, לא בוטחת במצלמות שיקלטו את המראה. "אנשים מצביעים בידיהם ומנופפים לשלום!"

היא הגבירה את המהירות וחלפה על פניהם. הספינה נדמתה כקלה יותר עכשיו, כמעט קלה מדי, כשמרבית ציפוי המגן נשרף. האריחים זהרו באור אדום לוהט והסיפון עדיין בער. ברנדי קיוותה שמסלולה כבר עבר בנקודה הקרובה ביותר האפשר לכדור הארץ, ושעכשיו היא כבר ניתזת בחזרה אל מחוץ לאטמוספירה. בתוך זמן קצר זה יתברר בדיוק.

למרבה ההקלה, נתב המסלול הורה על התחום הירוק. כן! היא הצליחה לעלות על גל השָׁמַיִם בהיותו בשיאו, לרכב עליו, ואז לחמוק בדלת האחורית!

אבל התעלות הרוח שלה ארכה רק רגע. ציפוי המגן האחרון נשרף ונאכּל, מערכת הניווט החללי סיימה את תפקידה. עליה להמשיך בכוחות עצמה.

מערכת העזר היתה עדיין במצב תפעולי. ברנדי הטיסה את הגלשן במסלול עקלתון אִטי, מותירה מאחור להבות אש דועכות בעודה מטפסת גבוה מעל אטמוספירת כדור הארץ, ניתזת בהדרגה הרחק מן הכדור הכחול-לבן הנוצץ.

היא בדקה את אות הרדיו לשעת חירום המופעל באמצעות קול, ושמחה לגלות שהוא פעל ללא דופי, למרות ההתנסות הסוערת האחרונה. ברנדי נאנחה בהקלה, ואז המשיכה לבדוק את שאר הספינה. שלהבת יוקדת נחרכה כהוגן, מכליה התרוקנו עד תום, אבל האריחים נותרו שלמים. הספינה הגדולה עדיין שמישה. לא נותר לה דבר לעשותו מלבד להמתין לצוות ההצלה הקרוב ביותר שיאסוף אותה.

ברנדי הביטה לאחור, לעבר כדור הארץ. שום אור יום-הדין לא זרח, גם לא נראו כל סימנים למישור הסלעי, המוקף הילה בוהקת, שעל פניו חלפה רק לפני דקות ספורות.

"שכה אחיה," אמרה לעצמה בעייפות.

על חוף ים צפוני, תחת שמֵי עופרת, עסקה אישה לא-צעירה באופן כפייתי בנושא של גלים ומבוכים. האישה, מאי-לינג מאגנוס שמה, מצאה מקלט בעיר פְיונפורט שבאי מוּל3. רק תעלת ים צרה הפרידה בין מיקומה הנוכחי של פיונפורט לבין האי אִיונה, כור מחצבתה, על עדרי הכבשים ובית המנזר שלו, שיסודותיו השתמרו אי-כך במשך אלף וחמש מאות שנים. מאי-לינג הכירה כל-צורכה את אורח החיים הנוקשה של מסדר הנזירים, ולא רצתה לקחת בו חלק. מלבד זאת, עלות המגורים באיונה היתה גבוהה יותר וההיצע היה גדול פחות בהשוואה לפיונפורט.

לפני שהגיעה אל האיים, כבר למדה מאי-לינג רבות על ההיסטוריה של איונה. המנזר הנוצרי-קלטי נוסד על ידי קולומבה בשנת 563, והמלך אוסוולד מנורת'אמבריה הפקיד את תושבי האי על הקמת המנזר באי לינדיספארן. האי איונה שימש במשך תקופה ארוכה כחומת מגן, תחילה נגד היטמעות הנצרות הקלטית בתוך הקתוליות הרומית, ואחר כך נגד המרת הקתוליות בפרוטסטנטיות.

כשהלכה לאורך שפת הים הסלעית של האי מול, העיפה מאי-לינג מדי פעם מבט אל מעֵבר לחלקת המים עד למקום בו ניצב המנזר על רקע המצודה של דאן-איי. כנגד מה היא יצאה כשהחליטה להישאר באזור? בהחלטה לחיות בין כבשים, ציפורני-ים ואירוסי בר צהובים, במקום בו ימי הקיץ קצרים ואפורים והחורפים נושאים בחובם משבי סופה ומטחי גשם אופקיים? בהשתקעות בהתבוננות בפלגי המים השוטפים את צלבי המנזר הקלטיים שכה העריצה, על מעגליהם, פיתוחי אבן לולייניים התוחמים את ריבועי הצלבים כמו מטרות ירי במטווח שמיימי, מה החמיצה, כשבחנה אותם מדי יום ביומו?

היא נענעה בראשה כדי לצלל את מחשבותיה. בוודאי היו ימים בהם הדכדוך שלה התאים לקדרות הנוף, אבל ניתן למלא את תפקיד הגיבורה הרומנטית סחופת הרוחות, חיוורת הפנים וכהת השֵׂער רק במשך זמן נתון, ובמיוחד כשהעננים האפורים שבשערה התעבו והלכו. ההסבר היחיד שיכלה למצוא לתחושת "זה הדבר הנכון" שלה היה שהמקום נראה כלקוח מן העבר, בֶקע ברקמת העולם של המאה העשרים ואחת.

או בעולם של המאה השישית, בעצם. האם לא משום כך הגיעו הנזירים לראשונה אל האי איונה? במגמה לנהל אורח חיים של תפילה והגות במנותק מהמולת חיי החולין? לא רק כדי להתרחק מהבלי העולם הזה, אלא יותר על מנת להעמיק חדור אל תוך נשמותיהם, להימצא בעולם אבל לא בתוכו ממש. הרים, מדבר, איים – הנזירים והמתבודדים והמיסטיקנים תמיד הלכו לשם, כאילו הנפש היטהרה במקומות לא מאוכלסים, שגשגה ופרחה דווקא בקרקע שוממה.

היא חשבה על ספרי התפילה המאויירים של לינדיספארן, על עיטוריו המורכבים של הנזיר אידפרית' שליוו את הטקסטים. כמו הפגמים-במתכוון שנשזרו בשטיחים פרסיים ובשטיחוני תפילה, כך איוריו היפהפיים של אידפרית' כללו פערים קטנים מכוּונים, קטיעות של דגמים, "אי-שלמויות". למרות הבדלי הזמן, המקום, האמונה והאמצעי, הסיבה ל"לולאות הפרומות" שבשטיחים הפרסיים ולעיטורים המקוטעים שבספרי לינדיספארן היתה אותה סיבה: ליצור משהו מושלם לחלוטין ועקבי באופן מושלם יהיה בבחינת התגרות מתייהרת קוסמית מצד האמן, המבקש לעצמו זכות יתר השמורה לאלוהי בלבד.

היא תהתה אם עיקרון האי-וודאות של הייזנברג ותיאוריית האי-שלמות של גֶדל היו האופן שבו עולם המדע של המאה העשרים הביע את אותו רעיון. דוֹגמה דתית וטקס עברו גלגול, להלכה ולמעשה. גלימות הכומר הפכו לחלוקי מעבדה. כל דבר מתרחש פעמיים – ראשית כתיאולוגיה, ואחר כך כטכנולוגיה…

למרות הזינוקים האסוציאטיביים במחשבותיה של מאי-לינג, גופה התקדם בעקביות כמו בניווט אוטומטי. היא ידעה להיכן פניה מועדות: אל פסגת ההר שמצפון-מערב לפנסיון המציע מיטה-וארוחת-בוקר המרוחק ביותר מפיונפורט. אל, ובמורד המחצבה הישנה. דרך חצר הקוטג' שבקצה הדרך. דרך מפרצון קטן בתעלת הים שבין האיים מוּל ואיונה. דרך, ועל פני שׂרטון החול, שנחשף בשעות השפל והוביל אל אי קטן בתווך בין האיים הגדולים-יותר. האי היה בעצם מין בליטה סלעית, מכוסה עשב וציפורני-ים הנאבקים להיאחז בין סדקי הסלעים החלקלקים מרֶסס הים.

אבל היא לא הלכה לאורך המפרץ הקטן כדי לראות את רסס הים אלא את צבע המים כנגד החול: כחול עמוק, עתיר גוונים, סבך אצות מתנועע בשוליו. בימים של מזג אוויר רגוע, סירה לבנה קטנה, שעגנה במפרצון, נראתה כמרחפת מעל אחו צח כבדולח, ציפור חיוורת המתעכבת במעופה מעל צמרות עצים מעולם אחר. היא מעולם לא פגשה את בעליה של הסירה, אולם העריכה את טעמו האמנותי, ויהיה הספן אשר יהיה.

בהגיעה לחצר הקוטג' המשקיף אל המפרץ, נעצרה מאי-לינג באמצע שטף הרהוריה. בעודה מסתכלת, גבר קשיש הוציא מהסירה אֵת חפירה קצר וחפר שוחה שטוחה מתפתלת לרוחב השרטון.

האם הוא גם בעליו של הקוטג'? תהתה במבוכה. פעמים אחדות בשבוע, במרוצת החודשים האחרונים, היא נהגה לחצות את החצר כדי להגיע אל החוף מבלי לבקש רשות מאיש. אולי מוטב לה פשוט לחזור על עקבותיה…

מאוחר מדי. הוא כבר הבחין בה. אין מנוס אלא להמשיך ללכת ולהתמודד עם האי-נעימות.

מאי-לינג נופפה בידה לשלום והציגה את עצמה. היא לחצה באופן מגושם למדי את ידו של הגבר הגבוה והרזה, גבו כפוף-משהו, קצת דומה לסימן שאלה, כאשר לקח את ידה בכפו ארוכת האצבעות והגרומה. שערו האפור-בהיר נראה כלובן טהור, ומשקפיו כה בלתי אופנתיים עד שהלם אותם הכינוי הנושן "עדשות ראייה". הוא לבש סוודר ורוד, שאולי היה פעם אדום, מעל מכנסי ג'ינס לבנים, פניו חרושות קמטים וכמושות, אך גבות עיניו הכבדות שימרו עדיין את צבען השחור העז, בניגוד בולט לשערו.

הגבר הקשיש לא ציין את שמו. כמדומה טיפוס מוזר, אבל נעים הליכות בדרכו שלו – אם כי אפשר שחזר לחפירתו מעט מהר מדי.

"מה אתה עושה?" שאלה מאי-לינג, מקווה ששאלתה לא תרגיז אותו. למרבה המזל, האיש נראה כְחש הקלה למישמע השאלה.

"הו, זה רק ניסוי קטן," ענה, קולו מסגיר מבטא קל של דרום אנגליה, שהיה מובן יותר לאוזנה האמריקאית מאשר הניב של אזור גלזגו הנקוט בפי תושבים רבים שהיו קשורים למנזר באי איונה. הוא כבר סיים לחפור את אותו חלק מהשוחה דמויית הנחש בו היה מעוניין באותו רגע, ואז הסתובב לעברה.

"שמעת פעם על נחשול? על גל עומד?"

"כמו במִשברי גאות?" שיֵערה מאי-לינג. היא נתקלה מתי שהוא במונחים האלה, אם כי לא הבינה את משמעותם המדוייקת. אבל אז נזכרה בתמונה ברורה של גל המתקדם בנהר בקנדה. "כמו במפרץ פונדי?"

"נכון," אישר האיש, והוסיף בהסתייגות דקדקנית, "אבל בעצם גל עומד איננו 'כמו' מִשברי גאות, אלא להפך – מִשברי גאות הם כמו גל עומד. מִשברי גאות הם סוג מיוחד של גל עומד."

"יש גלים מסוג כזה כאן?" שאלה מאי-לינג בחשדנות-מה היות שלא נתקלה בגלים הדומים לנחשולים הקנדיים בכל חודשי שהותה במקום.

"לא ממש כמו הגלים במפרץ פונדי," אמר האיש, משפיל מבטו בחיוך מבוייש, "אבל הם מופיעים כאן. אני משתמש בשוחה כדי להזכיר זאת לעצמי."

הוא הביט במים, ואז הציץ בשעונו.

"כן," הוסיף במנוד ראש, "הגיע הזמן. אם את רוצה, תוכלי לחפור בקצה הדרומי של התעלה עד שתיפתח אל המים המגיעים מהצד ההוא. אני כאן אפתח את הקצה הצפוני."

מאי-לינג נטלה את האֵת והמשיכה את חפירת התעלה בקצה הדרומי עד קו החוף, מנסה לחפור עד לאותו העומק שחפר הגבר הקשיש. האיש הכפוף כסימן שאלה כרע על ברכיו בצד הצפוני, מסלק בידיו את החול עד שפת המים. מכיוון שהאת היתה ברשותה, מאי-לינג התקדמה בעבודתה מהר ממנו, והמים החלו לזרום אל התעלה מצדה הדרומי ומילאו אותה לגמרי. בתוך רגע האיש הקשיש סיים לפתוח גם את הצד הצפוני.

מיד אחרי שהתייצב השטף בתעלה הקטנה, דבר מוזר החל להתרחש. אם כי לכאורה לא נראתה לעין שום זרימה במחפורת המוגנת, המים בתעלה נערמו לגלים קטנים סדירים, גובהם סנטימטרים אחדים. כשכל גל וגל ברור ומובחן, חלפה הגאות הזעירה בתעלה המפותלת שוב ושוב, כמו עווית שרירים במערכת העיכול של נחש פיתון או אנקונדה.

"די שונה ממִשברי האוקיינוס, האין זאת?" קרא האיש הקשיש בהתלהבות, מנער את החול מברכיו. "ראיתי אותם פעם בהילוך אִטי בסרט, והם לא נראו כך בכלל. כמה מוזרים גלי החוף בהילוך אִטי, כמו הציורים של אותו בחור יפני. אני לא יכול להיזכר כרגע בשמו. הוא עשה את כל הציורים ההם של הר פוג'י. הוא בטח היה צופה מושבע בגלים."

"אתה מתכוון להוקוסאי?" הציעה מאי-לינג.

"כן, זה שמו," אמר האיש הקשיש, מופתע ומרוצה שהצליחה לציין את השם. "לא שיערתי שיש לך קשר כלשהו למסורת הזו, ממש כפי שלי אין. מאי-לינג, זה שם סיני?"

מאי-לינג נדה בראשה לאישור וסקרה את החול והמים שלרגליה.

"אם כי 'מאגנוס' איננו שם סיני, כמובן," הוסיפה. "נמניתי על אותו גל של תינוקות-בנות מסין התיכונה, שאומצו על ידי זוגות מערביים בתחילת המאה. תוצר לוואי של המדיניות להגבלת גידול האוכלוסין. נחיצות מדעית שהתנגשה במסורת תרבותית."

"אכן," השיב האיש הקשיש, מביט שוב בגלים, תפוס מחשבות. "אני תוהה מה הוקוסאי היה חושב על זה. הם תמיד מגיעים מצָפון, אף פעם לא מדרום. אין לי מושג למה. בעיה ראויה לשמה עבור ג'והן סקוט ראסל בכבודו ובעצמו."

"מי הוא ראסל?" שאלה מאי-לינג.

"מי היה ראסל," תיקן אותה האיש הקשיש, גוחן כדי לבחון מקרוב את תנועת הגלים לאורך התעלה הקטנה המתפתלת. "מהנדס סקוטי. באוגוסט של שנת 1834, הוא רכב במקרה ליד תעלת אדינבורו, בה הושטה דוברה בעזרת סוס שמשך אותה לאורך הגדה. אחרי זמן-מה, הסוס והדוברה חדלו מתנועה, אך לא מֵימי התעלה. הם ניקוו לכלל תפיחה אחת משונה באמצע תעלת יוניון, תפיחה שהמשיכה לנוע קדימה. ראסל הוסיף לדהור בעקבותיה לאורך קילומטרים רבים, אך הגל בתעלה שימר בעיקשות את צורתו ולא שכך. בעודו עוקב כמהופנט אחרי הגל, אני משער שאפשר לומר שראסל, באופן כלשהו, הפך לחלק מהמערכת – משולב בגל, נעול במופעו, שבוי בקסמו."

האיש הקשיש חדל מתיאורו, שבוי בעצמו בקסמה של תנועת הגלים שבתעלה הקטנה.

"ומה קרה אחר כך?" התעניינה מאי-לינג.

"ראסל איבד את הגל," השיב האיש הקשיש והתרומם על רגליו. "באחד מעיקולי התעלה. אבל, במובן מסויים, הגל לא איבד אותו. גלים מסוג זה הפכו עבור ראסל לעיסוק מתמיד כל חייו. הוא קרא להם 'גלים בודדים' – הכוונה למה שאנו עכשיו מכנים בשם נחשולים. הוא בנה מכל גלים בגינתו, עבד גם עם דוברות בתעלה, וגילה דבר או שניים בתחום הזה."

האיש הקשיש שוב השתתק – דומה שהיתה לו נטייה לקצר פתאום בדיבור, נטייה שהרגיזה למדי את מאי-לינג.

"כמו למשל?"

הוא בחן אותה לרגע, ואז המשיך לעקוב במבטו אחרי גל נוסף שעבר במחפורת הקטנה.

"כאשר, לדוגמה, גל עומד, גבוה וצר, פוגש גל מאותו סוג אך קצר ורחב יותר," הסביר, חופר בחול בהיסח הדעת בחרטום נעלו, "שני הגלים מתמזגים לאחד. אחרי זמן-מה, שני הגלים מגיחים שוב ללא פגע, הגל הגבוה דוהר בראש בעוד הגל השני, הרחב, זורם בעקבותיו, כאילו הם זוכרים את צורת התארגנותם הקודמת באמצעות סוג של זיכרון לא-קווי. ראסל השתמש בגלים הבודדים שלו גם כדי לאמוד את עומק האטמוספירה. החישוב שלו, אגב, הוכח כמדוייק. הוא אפילו חלם על היום שבו ייעזר בתנועת הגלים בשביל לקבוע את גודל היקום."

"אתה יודע הרבה מאוד עליו," העירה מאי-לינג.

"אני בהחלט צריך לדעת," השיב, מהורהר. "הוא היה אחד מאבות-אבותי."

במשך השבועות הבאים פיתחה מאי-לינג מין ידידות שקטה, זהירה, עם האיש הקשיש, פגשה אותו כמה פעמים ולמדה רבות על אודותיו ככל שאופיו החיישני אִפשר לה. לגבי חייו, הוא היה פתוח עוד פחות מאשר לגבי הגלים, שכמדומה היו עבורו שיגעון לדבר אחד.

על אף הסתייגותו, היא הצליחה לגלות את שמו ועיסוקו: רוברט סטרינגפילד, פיסיקאי, פרופסור בדימוס מאוניברסיטת יורק, אלמן. הקוטג' בו התגורר היה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו המנוחה. לפני כמה עשורים, הוא נמנה על צוות ש"הוכיח" כביכול שחלקיקים הינם אשליה בלבד. היקום, הצהיר סטרינגפילד, מורכב כולו מגלים. חלקיקים הם "נחשולים בודדים מתואמי-פונקציה", המתגלים כיחידות נבדלות רק בגלל שפעולת המדידה יוצרת תת-מערכת בתוך מערכת היקום הגדולה-יותר. מדענים-מתצפתים נוטים לפרש מיקטעים של הגל העומד כתופעה בלתי תלויה העומדת בפני עצמה. מאי-לינג לא ממש התמצאה בפיסיקה, אבל לא היה לה ספק שסטרינגפילד עדיין התלהב מאוד מתחום זה.

היו לו עוד התעניינויות ותיאוריות. למשל, ביחס לחלזונות.

"בטח הבחנת שצבעם חום כהה," אמר בהצביעו על היצורים הללו אחר-צהריים אחד, "ושהם נראים כמו גללי כבשים הנעים באִטיות?"

"למען האמת, יש הרבה כבשים בסביבה הזו," הודתה מאי-לינג.

"נכון," אישר סטרינגפילד במנוד ראש. "למרות שלא ניתן למצוא תיאורים רבים של צואת כבשים בשירת הטבע הסקוטית, יש כמות נכבדה שלה במול ובאיונה. לפעמים אני שואל ת'עצמי אם החלזונות לא סיגלו לעצמם במהלך מאות שנים את הצבע הזה כהגנה. בעזרתו הם מתמזגים ביתר קלות בסביבתם. זה גם גורם להם להיראות פחות טעימים בעיני טורפים אפשריים. מזמן רציתי לבדוק אם יש מאמרים מדעיים העוסקים בחלזונות הסקוטיים מהזווית הזאת, של ברירה טבעית וכל זה."

היא לא יכלה לקבוע אם הוא התלוצץ או היה רציני. הוא התבטא באופן דומה לגבי כל נושא, שומר תמיד על ארשת פנים חתומה.

כשהאור הבליח, השפעתו עליה התווספה לעניין בגלים שסטרינגפילד עורר בה, אך בלוויית היבט יחודי. לאחר רגע ההארה, נותר בתודעתה דימוי של גל המתקדם במבוך. לא גל רגיל, אלא אחד מאותם גלים בודדים של ראסל, וגם לא מבוך רגיל, סברה. היא הסירה את האבק שהצטבר על מסוף המחשב שלה וסרקה את האינפוספֵירה הכלל-עולמית כדי למצוא מידע על מבוכים למיניהם.

לאחר זמן-מה, מצאה את מבוקשה: דגם של מבוך באלטי-גרמני עם שתי כניסות ומרכז לולייני, בדומה למבוך הקלאסי שבו הצלב המרכזי "נפתח". הוא הזכיר באופן כללי את מבוך-הארנבת הגדול מארכיפלג סולובצ'קי שביַם הלבן הרוסי, או את המבוך ההרוס שבקאופביורן, גרמניה, מין הפשטה של חתך רוחב בפיתולי המוח האנושי.

יש לי יותר מדי זמן פנוי, נזפה בעצמה, ממשיכה במסע החיפוש אחר מבוכים באינפוספֵירה, עד שהפכה לאחד מאותם אנשים ספורים שהיו מודעים לקשר בין המפתח העקלתוני היווני לבין המבוך הקלאסי. היא התארחה בחדרי ועידות של האינפוספירה ושוחחה על הדרך שבה דגמי גלים מסויימים מתארים מאורעות היסטוריים, רעיון שצץ במוחה כאשר עיינה בתולדותיהם של המנזרים בבריטניה. היא גם פיתחה תיאוריה משלה לגבי הדמיון הבולט בין צורתה של שנת החמה, תנועתה-כביכול של השמש ומסלולה היומי, לבין שפע תפניותיו החוזרות-ונשנות של דגם המבוך הנוצרי "הפתוח" מימי הביניים.

יותר מדי זמן פנוי.

מאי-לינג החלה להתוות תוכניות משלה לעיצוב מבוך. לדגם הבאלטי-גרמני התווספו דלתות מיטלטלות דו-צדדיות, אחת לכל כניסה. כאשר גל עומד יסיט כלפי מטה את חלק הדלת האנכי, הוא יגרום לכנף האופקית לעלות. החלק אנכי יהפוך לאופקי ויחתום את הכניסה מפני חדירה של גל נוסף בעד הפתח.

היא הוסיפה לעיצוב סיבוך נוסף כשחיברה את מנגנון הפעלת הדלתות של שתי הכניסות. כאשר גל אחד ילחץ כלפי מטה את החלק האנכי באחת משתי הדלתות, הוא יגרום להזדקרות החלקים האופקיים בשתי הכניסות, כך שהמנגנון כולו יוגן מפני הפעלה מבחוץ. כשהגל העומד יעבור דרך המבוך, הוא יפתח את כנף דלת בכניסה הנגדית. הדבר יגרום לשני חלקי הדלתות לחזור למצבם המקורי והמבוך יימצא שוב בקשר עם הים הסובב אותו. לקח לה יום להשלים את התכנון, אך לבסוף הצליחה לגמור אותו.

היא קיפלה את השרטוטים ושמה פעמיה אל הקוטג' של סטרינגפילד כדי להראות לו אותם, בטוחה שימצאו חן בעיניו. לו ראה את התוכניות, הוא בוודאי היה מעיר שמבוך הגלים הדיגיטלי היווה פיתוח משוכלל ברמת המאקרו של ניסוי החָרך הכפול המפורסם של תיאוריית הקוואנטים, ניסוי בו נעשה שימוש רב בדיונים על טבעו החלקיקי או הגלי של החומר מאז פרסום עבודתו הראשונה של תומאס יאנג בשנת 1804. סטרינגפילד בוודאי גם היה מעיר שגל עומד, הזורם כנחשול בודד דרך כניסה אחת, מתנהג, בעיקרו של דבר, כמו חלקיק, כמו כדור המתגלגל במבוך – בדיוק כשם שהאור מתנהג באופן חלקיקי בעוברו דרך חָרך אחד בניסוי המקורי של יאנג.

אולי האיש הקשיש אפילו היה מנבא את דפוסי ההתאבכות שיתפתחו במבוך כשהגל הבודד יעבור מבעד לשתי הכניסות – משהו בדומה לתבנית הגלית שאלומת אור יוצרת כשניתנת לה האפשרות לעבור דרך שני הסדקים בניסוי החָרך הכפול. יתכן שהוא גם היה משער שמבוך הגלים הדיגיטלי של מאי-לינג "פתח" באופן מעניין את הניסוי המקורי בפני גורמי כאוס, שהם מהותיים למערכת הכללית של האוקיינוס, הארץ, השמש והירח, ואולי גם מעֵבר לה.

אבל סטרינגפילד לא השמיע אף אחת מתגובות אלו. האיש הקשיש לא נמצא שם יותר. מאי-לינג מצאה רק פתק שהוצמד אל דלת הקוטג':

גברת מאגנוס היקרה,

יתכן שלאחרונה התנסית, כמוני, בחוויה מיוחדת, תופעה שניתן לתארה כ"הבהק אור בקופסת המוח". האור הזה מטריד אותי, כי הוא לא התנהג כגל עומד ואף לא כחלקיק בזרימה. תמיד האמנתי, כמו הפילוסוף היווני הֵרַקליטוס, שהמבנה הסמוי שולט במבנה הגלוי. התמדתי בהנחה שהמבנה הסמוי של היקום כולו עשוי גלים, שבהם טמונה מהותם הנסתרת, האחת והשלמה של הדברים, ולא בחלקיקים, לא בהתפרטות הנראית לעין ויוצרת האשליה. אני הוליסט בהשקפתי, מאמין בכוּליות המייחדת. "מתוך ריבוי הפרטים יבוא היחיד, מתוך היחיד יצמח ריבוי הפרטים" – שוב, דברי הרקליטוס. שונות נובעת מתוך עצמה, אבל הַקְבָּלָה היא נשגבת – מיזוג נעלה יותר בממד נעלה יותר.

התחושה שקיים קשר בין כל הדברים תמיד היתה עבורי יותר מאשר תיאוריה. היא היוותה את אחד מעיקרי אמונתי. אני חוזר לעסוק בעבודתי, מונע, אם תרצי לקרוא לזה כך, על ידי משבר אמונה שחובה עלי לפותרו. נהניתי מאוד משיחותינו, ואני מקווה לפגוש אותך שוב אחרי שאמצא את דרכי בנבכי התיאוריה.

שלך,

אר. אי. סטרינגפילד

מאי-לינג התאכזבה מעזיבתו של סטרינגפילד, כי קיוותה שהפרופסור הקשיש יוכל לעזור לה להקים את המבוך שתכננה. עיטור מיוחד קישט את שולי המכתב, דגם מעוצב במחשב של מפתח יווני.

היא נאנחה, מרגישה בחסרונו של סטרינגפילד, אך בכל זאת החליטה להמשיך בתוכנית שלה. בעזרת דייג מפיונפורט (שחשב שמדובר בפרויקט אמנותי כלשהו, ושניחן, למרבה המזל, בכישורי נגרות) בנתה מאי-לינג דגם מעץ של מבוך הגלים והחלה לבדוק אותו. יום אחר יום, היא הביאה את המבוך עם דלתות הכנף אל השונית שלרגלי הקוטג' של ספרינגפילד וקיבעה אותו בחול, המתינה לגאות וצפתה בגלים הפועלים את פעולתם על המבוך.

למרות שלא זכתה ליהנות מההערות שספרינגפילד עשוי היה להשמיע אלולא עזב, מאי-לינג הצליחה במהרה לנחש תוך כדי עבודתה מה הן יכלו להיות. למשל, הרעיון על אודות חלקיקים כגלים שעברו עיבוד דיגיטלי, או לגבי הגורמים הלא ישירים והלא קבועים מראש הנובעים מקשר הגומלין עם מערכת הגאות הגדולה – מושגים אלה לא באו לה כהפתעה אחרי שבחנה במשך כמה ימים את תפקודו של המבוך שבנתה.

משחלפו שבועות אחדים, מאי-לינג מצאה יותר ויותר טעם בכאוס בתור צורה מעודנת ומשוכללת של סדר. הגלים במבוך התנהגו באופן לא לגמרי אקראי אך גם לא לגמרי בר-ניבוי, ובכך התבטא יופיים הייחודי. קצת בדומה לשגרת ימיה, היה משהו מרגיע בבואם שוב ושוב, גאות אחר גאות, בעודה יושבת על החול ורואה אותם מעצבים את גל המבוך באינסוף צורות באמצעות יחסי-גומלין עִמו. הגאות הנישאת מעולם לא היתה משעממת מנשוא.

יתכן שבסופו של דבר מאי-לינג היתה מבלה את שארית חייה באופן כזה, מפרקת בכל יום את המבוך שלה למרכיביו, נושאת אותם עִמה בשיטוטיה בתוך תיק גדול עשוי מאריג מפרש, ים מחוספס, מרכיבה שוב את המבוך וצופה בגלים העוברים בתוכו, וא, ז , , , , ,, ,, ,, ,, , שוב מפרקת אותו. אבל אחר-צהריים אחד, הופיעה רחֶפת של הצי במימי המפרץ הקטן. אחרי שהספינה עגנה ומנועיה דממו, שובל המים שבירכתיה הפך לגל איתן, שהתגלגל וזרם כלפי שרטון החול, הגיע שם לשיאו והציף לגמרי את מבוך הגלים של מאי-לינג. על הסיפון ניצבו שני אנשים, מנופפים בידיהם לעומתה, נוכחותם מזמינה אותה לשוב אל החיים ואל העולם שחשבה כי כבר הותירה מאחור.

אה, סינסינטי! הרהר אלק מק'אליסטר, מדווש על אופניו דרך רחובות העיר התחתית הנטושים בשעה שתיים בלילה. רכון ברפיון מאחורי החיפוי האווירודינמי, הוא גילה שדממת הלילה טובה להתעמקות במחשבות. העיר-המלכה. העיר של שבע הגבעות, של גבעות רבות, בכל מקרה. בדומה לרומא, רק בלי כל כך הרבה היסטוריה. או כמו סן פרנציסקו, רק בלי האוקיינוס.

אלק קיים יחסי אהבה-שִנאה עם עיר הולדתו. הוא שיקלל את היתרונות והחסרונות שלה, משווה את טור ה"בעד" מול טור ה"נגד" בעודו ממשיך לרכב על אופניו.

הוא אהב את נעימות סתוויה ואביביה, שנא את עונות הקיץ והחורף, כשמזג האוויר הפך לנטל מעיק על המצח והכתפיים, כאילו חובר אליהם ברצועות של תרמיל-גב אטמוספירי שלא תוכל לפרוק מעליך.

הוא אהב את ההיסטוריה של העיר, ובמיוחד את הסיפורים על המשפחות הגרמניות שהשתקעו בעמק הנהר כי האזור הזכיר להן את הבית הישן בארץ הריין, שנא את תרבות הדיכוי, הפוליטית והחברתית, בנוסח הטווטוני.

הוא אהב את גן החיות והמוזיאונים, את התיאטרון והספריות, שנא את ההתרברבות רווּית הבירה.

הוא אהב את אווירת הביטחון כשל עיר קטנה ואת הקסם שהשרו בנייני האבן של העיר, שעדיין הקדישה עיתות לשינה (הוא לא היה מצליח לרכב על אופניו באזור המרכזי של שום כרך גדול אחר אפילו באמצע הלילה), שנא את הקטנוניות צרת האופק והמרוצה-מעצמה, את המנטליות הכמו-פאשיסטית של חוק וסדר.

אלק אהב את היציבות הכלכלית, שנא את הנוקשות וההליכה בתלם שנכפו על העיר על ידי החברות הגדולות, שבעצם ניהלו אותה.

כמה הולם, חשב כשהתקדם לאורך רחוב ויין, שאינטלקטואל ומורד מטעם-עצמו כמוהו יועסק על ידי 'רטקורפ ולמברג', התאגיד כופה הצייתנות וקוטל המחשבה הגדול ביותר בעיר.

הוא לפחות עבד במתחם ב' של זוג המגדלים. הבניינים הישנים הצטיינו במין חן של ימים-עברוּ, וכונו בחיבה 'מגדלי דולי פארטון' על שם זמרת דדנית מפורסמת מהמאה הקודמת. מצבו יכול היה להיות גרוע יותר, למשל, לו הציבו אותו במטֶה ההנהלה העולמית – פירמידה גדולה, נעדרת חלונות וקטומת קודקוד, ששכנה על גדת הנהר – היה עליו לעלות לתא-העבודה שלו באחת מאותן מעליות מהירות בחברת אלפי עובדים אחרים, בגדיהם ותספורותיהם מעוצבים בסגנון העכשווי-שמרני "המועדף" על תרבות הניהול של חברת אר.&אל. – מועדף, בהקשר זה, פירושו "יותר מחייב מאשר נתון לבחירה".

אפילו הפירמידה שעל גדת הנהר נמנתה כל-כולה על טור החסרונות, סיכם לעצמו, ולא פחות ממנה עצם הרעיון בדבר "מטה ההנהלה העולמית". בכל מקרה, מרבית החברות העסקיות העל-לאומיות התקיימו רק ברשת הכלל-עולמית. כתובותיהן הרשמיות יכלו להימצא באי-אלו בניינים משותפים וירטואליים שתפסו כארבעים גוגולבייטים באינפוספֵירה. אלק אף פעם לא הצליח להבין מדוע חברת רטקורפ ולמברג לא נקטה בדרך זו.

הוא סקר את קניוני החברה וחש עצמו בר מזל על כי נפלה בחלקו ההזדמנות להשתייך אל היחידה המדעית הסודית של החברה. הדבר אפשר לו, לפחות, כמה דרגות חופש. לא מספיק חופש, אמנם, כדי ללבוש את חולצת האימונית שלו – בסגנון רֶטרו של "קשור וצבע", שנשאה את הססמה החתרנית 'משוחזר מכדי לחיות, משודרג מכדי למות' – מבלי שיצטרך להסתירה תחת סוודר חביב ומשעמם, אבל בכל זאת חופש אמיתי במידת מה, בנושאים החשובים באמת. שום צוות עיקוב לא נדבק אליו כצל כל הזמן, והוא נדרש להנפיק רק כמות צנועה של דוחות ביצוע ודיווחים על תנועותיו.

כשפנה מן הרחוב והחליק בשיפוע המוביל אל הקומות התת-קרקעיות של מגדלי דולי פארטון, עלה בדעתו כי יתכן שהותר לו חופש רב יותר מאשר למרבית עובדי החברה בגלל שהיו לו פחות כוח וסמכות – ושכר נמוך יותר.

אלק משך בכתפיו. חיים קשים, העבודה ב'משמרת בית-הקברות' שבלילה. אבל מכיוון שזו היתה שנתו הראשונה במסגרת לימודי ההתמחות במחלקה למִחשוב רפואי באוניברסיטה של סינסינטי, הוא לא רצה לקחת מישרה שתתנגש עם לוח הזמנים של עבודתו האקדמית. ממילא שֵינה מעולם לא היתה חשובה במיוחד בשבילו, כך שעבודה בשעות המתאימות לערפדים לא הפריעה לו במיוחד.

דלתות מעלית המשא היו פתוחות, ואלק רכב על אופניו היישר פנימה. הוא פקד על הדלתות להיסגר וביקש להגיע לקומה התחתונה ביותר, שם שכנה המעבדה בקְרבֶיה של העיר – בֵינות לכבלי חשמל, סיבים אופטיים וצינורות ביוב מבטון ופלדה. צנרת של אנרגיה, צנרת מים, צנרת מידע. הוא אהב להימצא בתוככי מערכת התשתית של העיר – מציאות עירומה, אמיתית, לא כמו תפאורת הבמה של העיר שמעל פני האדמה.

נכון, הוא לא עשה הרבה כסף, הודה בפני עצמו כשהמעלית עשתה דרכה כלפי מטה. מצד שני, לא הוטלה עליו הרבה עבודה. בעבר, בשנות לימודיו לתואר ראשון, אלק עבד כטכנאי במשמרת ערב במעבדה בקטריולוגית ועסק בעיקר בנוזלי גוף ובהפרשות. מוצץ-דם אמיתי, שהתרוצץ עם הדגימות במסדרונות בית-החולים 'השומרוני הטוב'. למרות השימוש במזרקים ובמכשור המתקדמים ביותר, אלק נאלץ לשמוע את כל בדיחות דרקולה שבעולם. חֶקר הגְנום והביו-מידע כבודם במקומם מונח, אבל הוא הכין גם מספיק משטחים של צואה, רוק ושתן שיספיקו לכל חייו, ממש כמו שוליית רופאים מהמאה השמונה עשרה.

העבודה באר.&אל. היתה נעימה יותר. הוא אהב את משמרת בית-הקברות. החבר'ה שעבדו שם, הערפדים, היו בסדר גמור, לא לקחו את הדברים יותר מדי ברצינות.

דלתות המעלית נפתחו, והוא רכב על אופניו לאורך המסדרון המואר באור כחול אל המעבדה שלו, שהוארה באופן אוטומטי כשנכנס. אלק ניתר מעל האופניים והציץ במכל הגדול בעודו מקפל את אופניו ומניח אותם במקומם, ואז הפעיל בקולו את המשיבון הממוחשב. דינן ג'קמן, האישה הצעירה, כהת העור וחדת המבט שעבדה במשמרת של שמונה-עד-שתיים, השאירה עבורו הודעה.

"היי, אלק החוכמולוג", אמרה האישה בסרט הווידאו, "תעקוב הלילה מקרוב אחרי הדבר הגדול במכל. הדיווח על ההתקף-כביכול שלו מלפני כמה שבועות הגיע סוף סוף לחלונות הגבוהים, וכולם נהיו עצבניים. הדגב"מ אמנם עדיין מבצע את כל מה שהחברה רוצה, אבל הוא גולש יותר מדי באינפוספירה מיוזמתו-שלו. תבדוק את זרימת הנתונים ותרשום משהו בדוח שלך בשביל להרגיע אותם."

אלק קלט את המסר, המלצה למעורבות מוגברת עם הנבדק שלהם. הוא לטש עיניו בגוף הגדול הצף בשלווה במכל המואר, שתפס קיר שלם במעבדה, ובדק את נתוני האיברים החיוניים. שום בעיה. רישומי גלי המוח, הלב והריאות הראו שתפקוד מערכות הגוף העיקריות נמצא בתחום התקן.

"מה אתה זומם, מאנאטי?" שאל את הדבר שבמכל. דינן קראה לו לפעמים 'ג'י.טי.או.', כי חליפת-החיים שלו הזכירה לה את צבעה של מכונית הפונטיאק של סבא שלה, ענתיקה מדגם ג'י.טי.או. אפור-ירקרק מתכתי. אלק, לעומת זאת, סבר כי הכינוי שהעניק לו, 'פרת-הים מאנאטי', הלם אותו יותר.

חליפת-החיים עטפה לחלוטין את הנבדק, שנראה כמומיה בשק שינה. מאנאטי צף במכל כשראשו כלפי מעלה, בדומה ליונק ימי גדול השוחה בעצלתיים אל פני הים. בעצם, זה בדיוק מה שעשה. אל קצה ראשו התחברו כל חבלי-הטבור שלו ששימשו להעברת אוויר, חומרים מזינים ומידע. מבעד לחיפוי הפלסטיק השקוף הצטיירו במטושטש פני אנוש עגולים ושמנמנים מעל גוף תפוח, שהסתיים במעין זנב-משוט. בגלל זה כינה אותו אלק 'פרת-הים מאנאטי' – למעשה, פרת-הים האחרונה שהתקיימה בטבע נספתה לפני כמה שבועות מול חופי פלורידה, כשנתקלה בסירת מירוץ.

אלק בחן את הנבדק שלהם ותהה שוב מי בעצם היה ומה תפקידו האמיתי. יומני המעבדה, כמובן, לא התייחסו אליו כאל בן אדם ממין זכר – באופן רשמי הוא כונה "זה". עם זאת, על פי תמונת הדם שנסרקה בקפדנות ובתדירות גבוהה, אין ספק שרמת הטסטוסטרון של הנבדק מיקמה אותו בתחום ההגדרה של אנוש ממין זכר.

אמינה עוד פחות היתה הגירסה הרשמית לגבי מטרת שהותו במעבדה התת-קרקעית בחסות העיר-המלכה. לכאורה, מאנאטי השתתף ב"ניסוי למטרות שיווק", שכלל "חסך חושי ואינטראקציה וירטואלית". כן, בטח. אלק לקח מדי פעם מדגם של זרימת הנתונים של האדון פרת-הים. אם הוא באמת היה מה שהגירסה הרשמית טענה, למה כללו הנתונים מידע כה מקיף על פעילות התאגיד, ועוד ברמות הגבוהות ביותר? אם חליפת-החיים דמויית- המומיה אכן שודרגה באמצעות נאנו-טכנולוגיה ואף ניתנה לכך הרשאה חוקית, לשם מה הטירחה העצומה שטרחה החברה על מנת להסתיר את העניין? מאז מגפת המזעור והקרב העז כמלחמת יום-הדין בנושא ישומים נאנו-טכנולוגיים, נאסר השימוש במכונות שפעולתן נמדדה באנגסטרומים בתחום הנמוך מחוץ לאקוספירה של כדור הארץ. היה קשה להחריד להשיג אישור כזה אפילו כאן, במפלסים התת-קרקעיים, גם אם מדובר בחברה בעלת מעמד מבוצר כמו אר.&אל.

אלק פיתח כבר מזמן חיבה מופרזת לחשדות פאראנואידיים, תחביב לא משתלם כלל וכלל. מאז שצצו הצרות הראשונות עם הב"מים הגדולים, מכונות הבינה המלאכותית, ועם ה"מוּדעות" המוזרה של הרשת, התאגידים העל-לאומיים החלו לחפש חלופות הולמות. אמנם מכונות של תהליך-מקביל חסין כֶשל-ארץ פיקחו על עסקיהן של חברות שהיו מורכבות מכדי להיות מטופלות באפיקים הביורוקרטיים הרגילים, אבל בני האדם המעטים שנטלו עדיין חלק בלולאות הממסר, החלו לפקפק באמינותן.

לפני שנים רבות, אחת מתשלובות הכימיקלים הענקיות הציעה פיתרון תחת הסיסמה "כמה פסול בזבוז הדעת – הדעת פוסלת את בזבוזה". בחורה ממשפחה שנמצאה ב"מצוקה כלכלית" נורתה בראשה על ידי כנופיית צעירים במהלך שוד מזויין בחנות למזון מהיר שבה עבדה, ונותרה במצב של תרדמת. רשת החנויות כולה היתה בבעלות-משנה של חברת הענק, ותוך זמן קצר הבחורה הפגועה נודבה על ידי משפחתה לשמש בתור 'מוחנית', כמוח-המשגיח על כל מתקני הבקרה שפיקחו על הפסולת הרעילה של החברה.

בתמורה לכיסוי חשבונות בית-החולים בו אושפזה על ידי התשלובת, שימשה הבחורה כממשק של מכונות החברה והשגיחה על תהליכי המיחזור של הפסולת. עסקה כדאית עבור החברה ועבור המשפחה, גם אם נדף ממנה ריח לא נעים של עבדות.

לעתים תמה אלק אם מאנאטי שימש כשלב – או כשלבים – בתהליך זה. אר.&אל. כבר מזמן לא היתה אותה חברה מאושרת לייצור סבון שהיתה לפני מאה שנים. פעילותה התרחבה לכל התחומים של משק הבית, כשתוך כדי התהליך הפכה גם למפרסמת הגדולה בעולם.

כמו תשלובות על-לאומיות רבות, אר.&אל. הפכה גדולה ומורכבת מכדי שבן תמותה רגיל יתפוש את מכלול פעילותה. האם מאנאטי היה מוח שהשתעבד לרשת הנתונים של החברה על מנת להבטיח לה יתרון מסחרי-תחרותי באמצעות המנגנון המשולב של בינת אנוש/ בינת מכונה? הרי אר.&אל. היתה מרושתת עם חברות גדולות, כמו, למשל, 'פאראלוגיקה' ו'דינמיקה של גבישי זיכרון', שעסקו במידענות ובבינה מלאכותית. האם פרת-הים מאנאטי הינו גם מאנאטי מק'בינארי?

לאאא, הגזמת, סיכם אלק לעצמו, מניד בראשו לשלילה ומחייך בנוחם. איזה מין רעיון, גופות בחדר המחשב. פארנואידי מדי, אפילו בשבילו. אפילו בשתיים ושלושים לפנות בוקר. רעיון מופרך לא פחות מהסיפורים הישנים שטענו כי מיד אחרי מלחמת העולם השניה, סגרהאר.&אל. עסקת מחץ, רכישה של חומרי גלם לייצור סבון מספָקים שנשאו שמות כמו אושוויץ, בוכנוולד או דאכאו. סיפורים לא רעים בשביל להעלות את מפלס החשדנות ולחדד את תאוריית הקשר הגרמני של סינסינטי, שלא גובתה מעולם בהוכחות של ממש.

למעשה, די מביך אפילו לחשוב על מאנאטי כעל בן אדם. בכל השיחות על אודותיו שניהל עם דינן או עם סאם, שותפו לדירה, אלק תמיד קרא לו 'פרת-הים מאנאטי'. אבל סביר שאֵי-פעם היו למאנאטי שם אמיתי וזהות בלתי תלויה בדמיון היצירתי של אלק. איך הוא עצמו היה מרגיש, חשב, לוּ מישהו כינה אותו, בקלות דעת מבודחת, בשם אחר?

מבחינת אלק, רצוי להתרחק מכל תפישה של מאנאטי בתור מי שפעם התקיים קיום אנושי עצמאי, ובמקום זאת לחשוב עליו רק כעל "נבדק", כפי שתיארו אותו יומני המעבדה.

אבל זה לא היה קל לביצוע.

מוטב בינתיים להשתקע בעבודה ולעקוב אחר שיטוטיו הלא-מורשים של מאנאטי באינפוספירה. אלק גיבש מושג ברור למדי מתי התחילו השיטוטים: בלילה של ה"התקף" של מאנאטי, בלילה בו אנשים ראו את האור, כך קראו לזה. אלק בדיוק התחיל את המשמרת שלו. רישום גלי המוח של מאנאטי מאותו יום נראה כהכלאה של אירוע מוחי וחלום. אבל איך זה מתקשר עם הגלישות שלו באינפוספירה?

תחזור לעבודה, הורה לעצמו. הרבה עבודה. העבודה משחררת.

"שוב אותה תחושה של דז'ה וו, כאילו היינו כאן פעם," העיר פול לארקין. הוא ורוג'ר קורטלנד העמיסו את הציוד שלהם על גבם, ירדו בכבש הנחיתה ופסעו אל תוך מסוף הנוסעים ההומה של קאראקס. הם שהו באוויר זמן רב, ראשית בטיסת לילה, בספינת המעבורת הגדולה ששיגרה אותם ממושבת הלוויין שלהם אל אדוארדס-לאקס, ואחר כך בקו המחבר את תחנת הביניים עם השָׁמַיִם העמוסים שמעל קאראקס.

עכשיו ציפה להם פרק זמן ארוך של ישיבה נוספת: ראשית ימריאו בהליבוס המקרטעהמקומי, שייקח אותם לאמיאנאק, ואז במסוק רגיל אל האתר ממנו הגיח, פשוטו כמשמעו, העולם-הצף 'קאראקאמוני' לפני שנים רבות מאוד, בוקע מבטן האדמה וממריא אל על. השמועה אמרה שלאחרונה הוא חזר, הר של אור היורד מן השָׁמַיִם.

קורטלנד שמט את הציוד שלו לצדו והתיישב באחד הכיסאות הלא נוחים של מסוף הנוסעים, בעוד לארקין משוחח בספרדית עם האישה שעמדה מאחורי הדלפק לרכישת כרטיסים. לבסוף האיש המבוגר יותר, שדמה לשד מקריח, חזר למקום בו ישב קורטלנד ואסף את חפציו כשהוא נראה מרוגז.

"בעיות?" שאל קורטלנד אחרי שלארקין התיישב לידו.

"רק עוד דז'ה וו," אמר הגבר המבוגר שמשך בכתפיו ומרט את זקנו. "אין בעיה בקו לאמיאנאק. אבל נצטרך להגיע לאזור הקאראקאמוני באמצעות סירה וברכיבה על בהמות משא. האישה שליד הדלפק אמרה שבוטלו כל הטיסות במסוקים לאזור הסְפר המרוחק. אימונים משולבים של הצבא."

קורטלנד הרים את גבותיו בתנועה רבת משמעות, אבל לא אמר דבר. במערכת הכְריזה הודיע קול על טיסה, תחילה בספרדית ולאחר מכן בפורטוגזית-ברזילאית. רוג'ר ניסה לא להקשיב. היה עליו להתרכז כדי לקיים בשלמותו את "כישרון" אחרי-האור שלו. לא בדיוק המקום הנאות לשם כך. מבחינתו, נמלי תעופה היו תמיד מקומות מבלבלים ומפֵרי ריכוז. הכישרון שלו עוד החמיר את המצב, משגר בלי הרף הבהקים מן ההיסטוריה של כל אדם וכל דבר שהיו סביבו, או שאפילו רק חלפו לרגע בחלל המידי.

"בוא נזוז," אמר לארקין, שקם על רגליו ואסף שוב את חפציו. "זו הטיסה שלנו."

הטיסה לאמיאנאק בהליבוס המיושן עברה בנעימים וללא אירועים מיוחדים. משטח הנחיתה הקטן, המותאם לנחיתה אנכית, נמצא באמצע עמק רחב, בין כרי דשא זהובים, מנומרים פה ושם בקבוצות עצים.

"ארץ יפה," העיר, כשעשו את דרכם לעבר העיר.

"מראה יכול לתעתע," ענה לארקין בכובד ראש. "במובן מסויים, חלקות הדשא הללו הן מלאכותיות. תוצאה של התייעלות הטיפול הרפואי."

"מה זה?" קרא קורטלנד, מסיר את מגבעת השמש שלו מעל ראשו שהלבין בטרם עת כמו בשל הלם כלשהו, ומנופף בה כדי לצנן את פניו.

"הפחתת שיעור התמותה של תינוקות ושירותי בריאות משופרים הביאו לגידול מסחרר באוכלוסיית האינדיאנים הפמוניים," הסביר לארקין, "אך עובדה זו לא גרמה לשינוי בדפוסי החקלאות המסורתיים בנוסח 'קצץ והבער'. האפר, שנאסף מכל חלקה משפחתית של יער-גשם שרוף, מספק דשן עבור היבולים למשך שנתיים בלבד. אחר כך, האדמה מדולדלת לגמרי. אז הפמונים נודדים למעבה היער, מבערים ומבעירים עצים נוספים. אבל עכשיו מספרם גדל מאוד, וחלקות שבוראו ועובדו לא מספיקות להצמיח מחדש את היערות."

"למה הם לא מגדלים בקר?" שאל קורטלנד.

"הם אולי יכלו לעשות זאת," השיב לארקין, מושך בכתפיו, "אבל ערכו התזונתי של העשב נמוך מאוד – כה נמוך עד כי יש צורך בעשרים וארבעה אקרים להזנת פרה אחת. העדרים לוחכי העשב גם מחמירים את מצב הסחף. הרשות לאנרגיה לא אוהבת את זה. הם לא רוצים שתחנת הכוח הגדולה בעולם תהפוך לבִיצה ענקית. ממילא יש מספיק צרות עם כיבוי השרפות שהפמונים מציתים."

"בִיצה, אתה מתכוון, בגלל סחף אדמות ומפלי בוץ?" ניחש קורטלנד, מנווט דרכו בזהירות בשביל המכוסה עשב מדובלל. במרחק נגלתה שרשרת הרים שטוחי פסגות, אחדות מהן אפופות זרי עננים.

"אתה צודק," אישר לארקין במנוד ראש. "כל האזור הזה היה פעם יער-גשם. לא יכולת לפסוע עשרים צעדים מבלי להפחיד להקת תוכיי מקאו אדומים-כחולים שהתעופפו מיד, או חבורות של קופים מצווחים, שהתפזרו כגלים ירוקים בין צמרות העצים. פרפרים ענקיים עפו מעל גדות הנהר. וראה מה קורה עכשיו – היצורים היחידים שמשגשגים בערבות העשב הם הטרמיטים."

לארקין הצביע בידו לעבר תלוליות גדולות שחוררו את מישורי העשב חד השולַיים.

"גם הם משגשגים כאן באופן זמני בלבד," הוסיף. "גומרים לנצל את סביבתם ומתקדמים הלאה, בדיוק כמו הפמונים. אז הם יבנו עוד תלולית-קן במרחק-מה. רבים מן הקינים שראינו כבר ננטשו."

קורטלנד טיפס בעקבות לארקין על גבעה קטנה, ממנה נשקפה ההתישבות שעל גדות הנהר הבוצי, ערוצו גדוש מֵי גשמים. הם ירדו בשתיקה מעברה השני של הגבעה והתקרבו אל גבול העיירה שידעה ימים טובים יותר.

"האזור היה חלק מארץ הזהב רק לפני כמה עשרות שנים," אמר לארקין. "כל חברות הכרייה העל-לאומיות הגדולות תקעו פה יתד. אבל הזהב אזל, לא לפני שהמים כבר הורעלו על ידי הכורים. פעם, לפני שבאו כורי הזהב, הדיג סיפק את מרבית תצרוכת-החלבון המקומית. כשביקרתי כאן לאחרונה, המצב היה די מתוח."

"באיזה מובן?" התעניין רוג'ר. הם חלפו על פני חבורות ילדים ששיחקו בשלווה ברחובות.

"העשירים אומרים לעניים, 'יש לכם יותר מדי פיות להאכיל, אתם לא צריכים שיהיו לכם כל כך הרבה ילדים'; ואילו העניים אומרים, 'אתם אוכלים יותר מדי, אַל לכם להיות כה חמדניים'."

"זו דרכו של עולם, אני משער, אם כי מדובר כאן בקנה מידה קטן," העיר רוג'ר.

"אמת," הסכים לארקין. "הצפון תמיד מדבר על גידול-היֶתר של אוכלוסיית הדרום, הדרום תמיד מדבר על צריכת-היתר של הצפון, ואיש אינו עושה משהו משמעותי לתיקון המצב."

רוג'ר נענע בראשו. הוא הביט סביבו וראה כיצד חיילי משמר הביטחון עוסקים בקור רוח בענייניהם, סימן מעודד מבחינתו.

"המצב עכשיו לא נראה ממש מתוח," ציין. "אולי הדברים השתנו מאז האור."

"תמיד אפשר לקוות," ענה לארקין במשיכת כתף אופיינית.

זמן-מה אחר כך הם מצאו את "ספָקֵי הציוד" שלארקין חיפש. להפתעתם, רק גבר אחד, צעיר כהה עור, נמצא בבית, טלפון נייד ישן דבוק לאוזנו. הם חשו הקלה כששמעו אותו מדבר אנגלית. לארקין הציג את עצמו. הגבר הצעיר זיהה אותו מיד.

"סבי, חואן קארילו גארזה, סיפר לי עליך ועל אחותך הרבה פעמים," קרא בהתלהבות. "אהבתי במיוחד את הסיפור הזה כשהייתי ילד קטן."

"וסבא שלך – ?" ניסה לארקין לשאול בעדינות ובעקיפין.

"מנוחתו עדן," השיב הצעיר בחגיגיות. "נהרג על ידי האינדיגיאנים או על ידי השומרים של פארק-העולם שמצפון לכאן."

לארקין הביע את תנחומיו, אבל לא נראה מופתע. רוג'ר תהה אם הגבר המדובר נהרג בזמן ציד לא חוקי. אולם איש האספקה הצעיר בחר לעבור במהירות לעניינים אחרים.

"אתה רוצה להגיע לאתר הקאראקאמוני?"

"נכון. איך ידעת?"

האיש הצעיר הניע קלות את כתפיו ומולל בין ידיו את הטלפון עתיק היומין.

"בגלל הסיפורים של סבא שלי. שמענו גם שכל מיני דברים קורים באזור."

הגבר הצעיר, איגנציו גארזה אי-ניאוט שְמו, לא פירט מה היו אותם דברים. הוא ולארקין החלו לנהל משא ומתן על שכר המדריך והסבלים ועל מחיר האספקה, ויכוח שארך כמחצית השעה. כשלארקין וקורטלנד עזבו את המקום, האיש המבוגר-יותר רטן בינו לבין עצמו על התייקרות המחירים מאז מסעו הקודם.

הם בילו את הלילה באכסניה קטנה שהתגלתה כמוכת פשפשים ורטיבות, ורוג'ר נחפז עם בוקר להתחיל במסע. יחד עם קבוצת הסבָלים הקטנה ועם איגנציו, ששימש כמורה דרך, הם העמיסו את האספקה ואת הציוד על סירות מנוע קטנות והפליגו לעבר חלקו העיקרי של הנהר, שהשתרע מאופק עד אופק כאגם רחב.
בהדרגה החלו להתגלות שלדיהם הטבועים של עצי יערות הגשם, תלויים ממעל כרוחות-רפאים אפורות. הם חלפו על פני חבורות אנשים שחומי עור, מכונות הניסור שלהם מזמזמות כעדת חרקים נזעמת. האנשים כרתו את שלדי העצים וביערו את החלקות הגדועות כעופות טרף העטים על שדה קרב בו ניטשת מלחמה עלומת שֵם. מדי פעם עקפו רוג'ר וחברי קבוצתו רפסודות גדולות שנשאו בולי עץ במורד הנהר, חלקן משייטות ללא השגחה וחלקן תחת פיקוחם של אנשים חמושים.

כאשר שאלו את איגנציו מה גרם למות העצים, האיש הצעיר, שהיה בדרך כלל מרבה מלל, השיב בקצרה ובאופן מעורפל. זה קשור איכשהו בעונת הגשמים, או בסכר של תחנת הכוח שבמורד הנהר, או בצירוף של שני הגורמים גם יחד, אמר. כשנשאל לגבי הרובים, תשובתו של איגנציו היתה עוד פחות מספקת: הוא מילמל משהו על אינדיגיאנים וגנבי שרף-גומי ושומרי פארק-העולם.

לפני רדת הערב, גדות הנהר ומישורי הבוץ שמשני צדדיו החלו להצטייר ביתר בירור. עמודי עשן היתמרו כלפי השמש השוקעת – יריעות גדולות, אפורות, שהגירו בקביעות מפלי אפר לבן ונשורת פיח כמו בשעת התפרצות געשית כבירה. האור רווי העשן הקנה לשקיעת השמש גוון אפוקליפטי, כאילו מסעם התקדם לקראת יום-הדין.

הלילה ירד, לא בבת אחת אלא לאט ובשלבים מדודים. מעֵבר לעיקולי הנהר הם פגשו קבוצות של אנשים חשדניים, שערמו למדורות בולי עץ ענקיים, וגם עצים שלמים שמתו בשיטפון. עשן מבשֵר אסון עלה מעל מישורי הבוץ, שלהבות האש של הלפידים השתקפו בפני השטח החלקלקים של הרפש הרטוב. פה ושם הזדקרו מתוך הבוץ גדמי עצים שנותרו מן היער.

הם עגנו, מעבירים את הלילה בארץ ישימון של עצים מרוטשים, ספוגי מים ובוץ בוגדני ורוטט. איש לא העז להתרחק מן המחנה. אם כי הבוץ בדרך כלל היה יציב דיו כדי לאפשר מעבָר רגלי, הם לא היו בטוחים עד לאיזה עומק הגיע.

אחד מאנשיו של איגנציו שקע עד צווארו בבור שנפער באדמה הבוצית. אחרי שסייעו לחלץ אותו, לארקין וקורטלנד הגיעו למסקנה שאולי עמד שם פעם גזע גדול, שנרקב בינתיים או נכרת.

לא נותרה להם ברירה אלא להישאר במחנה, להדוף אינספור ענני חרקים, להזיע ולהאזין לקולות הלילה. מדי פעם נשמעו קריאות של עופות לילה, של עטלפים רחוקים, קרקור צפרדעים ושכשוך מים שהותזו על ידי החיות הצדות אותן. ללא ספק המקום היה שקט מדי, קודר ואָבֵל, כאילו העולם מסביב מוטל על ערש דווי. השקט העמוק על הפוגותיו הזמניות גרם לכולם, ובמיוחד ללארקין, להתגעגע אל שאון עולם החי ואיוושת העלים המקושרים בדרך כלל עם ג'ונגל.

למחרת בבוקר, אחרי לילה של שינה טרופה, התחדש המסע לאורך הנהר. צבעו האפור-שחום הזכיר את "נהר המתים", הגאנגס, הזורם מרכס הגהסט למישורי הודו. ככל שהתמשכה ההפלגה כן הלכו והתבהרו הגדות, אך גם גושי האפר והפיח והטיט שנישאו עם הזרם כמו הגופות הבוערות על הנהר ההודי. כעבור זמן-מה נותרה מאחור, למרבה ההקלה, הארץ המיוסרת על ידי שיטפונות, מסוֹרים ואש, מפנה מקומה ליער ערפילי.

מפלי מים גדולים נגלו מולם, וילונות לבנים-חומים, רחבי יריעה, נפרשים כאריגי תחרה לחים מעל ההרים עד למרחק של קילומטר ויותר. במקום מסויים מפלס פני הקרקע צנח בכמה מאות מטרים, כאילו אינו מתחשב בנהר העצום שמעליו. בלֵית ברירה הם נאלצו לפלס לעצמם דרך-עוקפת בסבך היער מעלֶה האֵד בעודם גוררים בחבלים את הסירות לאורך הגדה, עבודה מפרכת, שוברת גב ומאמצת שרירים, שנעשתה קשה עוד יותר בגלל שאון המפלים, רעש רקע מתמיד ועז שהעיב על צעקותיהם הרמות-ביותר של בני החבורה. כשבגדיהם ספוגים במים עד לשד עצמותיהם וגופם דווה, הם הקימו את המחנה במרחק גדול ככל הניתן מהמפלים, כך שהקול המעומעם שימש עתה כשיר ערש מרדים.

הדרך העוקפת הועילה גם בהרחיקה אותם מאזור הבוץ והאפר, מהשיטפון והעצים הכרותים והשרפות. קורטלנד, עייף מכדי לשאול, לא ידע אם התקדמותם נעשתה במקביל לערוץ הנהר או שמא נקלעו לנתיבו של נהר אחר, אם שהו עדיין באגן הניקוז של האמזונס או של האורינוקו. בכל מקרה, שיער, אין ספק שהחבורה העמיקה חדור אל ארץ הסְפר של פארק-העולם, מקום בו מסיגי הגבול טרם הותירו חותם כה הרסני.

הם חתרו לסירוגין וגררו לסירוגין את הסירות במעלה הזרם במשך יום וחצי נוספים, עד שראו לבסוף את תוכיי המאקאו והקופים והפרפרים, עליהם דיבר לארקין הקשיש באריכות מרובה. עולם שונה, נוכח רוג'ר, מאובן-חי שהשתמר הודות לחוק אנושי, ששׂם סייגים לחמדנות האנושית.

אולם כשהתרחקו מן הנהר, ואחרי שהתקדמו ביגיעה בסבך הג'ונגל, הסביבה לא נראתה מסבירת פנים. נחשים ועקרבים, נמלים ארסיות ויתושים טורדניים, שלארקין הזהיר אותו מפניהם עוד כשהיו במושבת הלוויין, המוש"ל, נמצאו בשפע ואף גילו חיבה מובהקת לזקנו של רוג'ר, למרות שהקפיד לגזוז אותו לעתים מזומנות. את האקלים השורר באזור, לעומת זאת, לארקין לא מצא לנכון להזכיר בפירוט דומה – אוויר רווי לחות כה סמיכה, שהנשימה היתה לכאורה בזבוז של כוחות, חום ורטיבות, שהפכו את בגדיו של רוג'ר לבית-מרחץ נייד. עם ערב התמלא האוויר בקולות הג'ונגל. נחילים של יצורים צמאי דם ריחפו באור הדמדומים, ויחד עם הקרירות גברה, בניגוד לכל סבירות, גם הלחות.

במשך שני ימים מייגעים נוספים התנהלו חייהם לקצב סכיני המָצֶ'טות שקיצצו את השיחים לאורך הנתיב, מלוּוים בזמזום חרקים, נהמות של חיות וקללות כבושות של האנשים, תמיד לקול תיפוף או טפטוף המטר על חופת העצים. הנתיב התפתל בזיגזגים אינסופיים, דרך מתסכלת, שוחקת ברכיים ורגליים, גב וריאות. רוג'ר ידע שהם מטפסים לגובה רב, אבל עדיין היער השתרע סביבם ללא הפוגה. אפילו כשישן, לאחר שבקושי הצליח להירדם, נדמה לו בחלומותיו שהוא ממשיך ללכת בתוך מנהרה ירוקה.

הם הותירו מאחור את יער-הגשם רק אחרי שטיפסו אל פסגת רכס כלשהו, שם פרקו את הציוד והקימו מחנה. לארקין התבונן סביבו, ופתאום הצביע בידו לעבר אחד ההרים הקרובים-יותר – רמה שטוחה בדמות סדן ענקי, ששוסעה למחצה באמצע על ידי כוח בלתי ידוע.

"הוא באמת חזר!" הכריז בהתרגשות ניכרת. "הטֶפוּאִי הקאראקאמוני! חזר לכאן כאילו מעולם לא עזב!"

רוג'ר הכיר את לארקין מספיק זמן כדי להבין את הסיבה העמוקה יותר להתרגשותו של האיש הקשיש. חדוותו של פול לארקין למראה שיבת הקאראקאמוני היתה בבירור נעוצה בתקווה מחודשת לשובה של אחותו האובדת, ג'אסינטה. כפי שלארקין סיפר לו פעמים רבות, היא נעלמה בחלל כשפסגת הקאראקאמוני ריחפה בשמים ועקבותיה אבדו לפני שנות דור.

רוג'ר תהה במעורפל אם יפגשו אותה, עד להיכן הרחיקה במסעה ובאיזו מהירות טסה. אם הטיסה היתה מהירה מאוד, אולי היא כמעט לא הזדקנה?

כשהלילה ירד, הם נוכחו שלא היו הראשונים להגיע לקאראקאמוני. כלי טיִס שניראו כמסוקים האירו בזרקורי החיפוש שלהם את פסגתו. ממקומם על הרכס שני הגברים היו קרובים מספיק כדי לראות במשקפותיהם את האוהלים שהוקמו על ראש ההר ואת האור שנגה מתוכם. לארקין הקשיש הביט ברוג'ר במבט מלא משמעות. זמן-מה אחרי חצות החלה לנשוב רוח צוננת, טופחת על יריעות אוהליהם, נעשית קרה יותר במשך הלילה.

במשך כיום וחצי התקדמו רוג'ר ולארקין ומלוויהם לאורך גב ההר. מסע לא קל, כשבמקומות רבים הנתיב הופך לשביל עיזים צר, תלול וסלעי. הם כלכלו את צעדיהם בזהירות מחשש שיאבדו את שיווי המשקל וימעדו, חוצים גשרים מעל נחלים גועשים או מדלגים על סלעים שנחו במים הקפואים. פעם אחת נאלצו אפילו לשחות בזרם הצונן עד להחריד.

עיקוליו החדים של הנתיב לא פחתו עם התקדמותם. נהפוך הוא. השָׁמַיִם מעליהם נותרו כבדים כעופרת, אולם עתה השפעת הגובה ניכרה מאוד. הם עברו מבית גידול אחד לשני, והאוויר הפך לרענן יותר. יער הגשם על חופת צמרות עציו נותר למטה, מפנה מקומו לצמחייה נמוכה יחסית ועיקשת שהצליחה לשרוד בתנאים הקשים. במקומות שבית הגידול סיפק הגנה מהרוחות ומהגשמים העזים, גדלו גם עצי חורש ושיחים שופעים.

הם הפסיקו את צעדתם כדי לנוח בקרחת יער בוצנית, מלאה בכתריסר מינים של שרכים וטחב, שרידים חיים מן העבר, שפיריות נוצצות ורחש בלתי פוסק של חרקים. רוג'ר חש כמי שנתקל באתר של זמן אבוד הלקוח היישר מעידן הפחם. הוא ישב שם ותהה שמא עוד מעט יישמע מסבך השיחים קול מדרך רגליהם של דו-חיים גדולים, או יתגלה עקרב קדום קטלני, ארוך כמו זרועותיו שלו. בכל רגע עשויים להופיע בסביבה, כמו מעולם אבוד, מרבֵי רגליים כבדי גוף שיתקרבו במהירות לעברו על רגליהם הקצרות.

למרות יופיו של המקום, רוג'ר שמח כשיצאו שוב לדרך, חש שנוכחותו האנושית מיותרת שם.

ארבעה ימים לאחר שהתרחקו מאזור המפלים, הם הגיעו, מותשים ומצומררים מקור, אל קטע המסלול שהוביל לפסגה, וכבר החלו לטפס ברוב עמל בנתיב התלול כשהתקדמותם נעצרה על ידי שומרים במדי הסוואה, נשק שלוף בידיהם.

למרות מחאותיו הנמרצות של לארקין, תסכולו וצערו על תקווה שנכזבה, לחיילים היו פקודות משלהם, והם לא הסכימו שהמשלחת הקטנה תמשיך הלאה. רוג'ר חש בסתר לבו הקלה מסויימת. מפגש עם הטפואי ועם ההיסטוריה שלו היה עשוי להתגלות כחוויה שלא קל להתמודד אִתה.

הגבר בן הארבעים ושתיים עם השֵׂער הבלונדיני המקליש לא השתמש מזה שנים בשמו המקורי כשנדד ממקום למקום. זהותו האמיתית נחשפה עוד בתקופת שירותו בצבא. בנסיעה הנוכחית, כמו במסעות אחרים לארצות הכופרים, הוא השתמש בשם אחר, דונדאס. אם מישהו היה טורח לבדוק, יתכן שהיה שׂם לב לכך שראשי התיבות של שמותיו הבדויים היו תמיד ר"ד והתאימו לאלה של השם האמיתי בו השתמש רק בביתו.

הבוקר דונדאס רץ יחד עם המוני אנשים במבוך הרחובות של העיר התת-קרקעית הפסיקסטיאנית, שנודעה בשם עיר-השמש. הלמות התופים שסביבו נשמעה כרעם מובלע. הטקס בו נטל חלק היה גרסה פסיקסטיאנית של "חניכה באמצעות מצב תודעה חלופי", אם כי ללא סמים. הפסיקסטיאנים האמינו שהתיפוף והריצה במבוך יכולים לחולל מודעות מסוג שונה, אבל לדונדאס הם גרמו רק לחום וזיעה, לכלוך ועייפות.

הוא לא היה מסכן את נשמתו בת-האלמוות במקום כזה, הרהר כשהשתרך בעקבות ההמון, אלמלא העובדה שבתור 'ריימונד דונדאס', סוכן-סמוי בכיר של הארצות האוטונומיות הנוצריות של אמריקה, הוטלה עליו משימה.

חבורה מוזרה של כופרים, הפסיקסטיאנים האלה, חשב, פוסע כלפי המקלחת הקטנה שבקצה מבוך המסדרונות והאולמות המרווחים, צמחים מטפסים משתלשלים מקירותיהם. המעברים הוארו לפרקים באור שמש שהגיע מלמעלה דרך צוהרים דמויֵי-פעמון, אותם כינו המקומיים ארובות שמש. הוא שהה שם כבר כחודש, ועדיין לא ידע בביטחון אם 'פסיקסטיאנים' פירושו פסיכו-כריסטיאנים, כלומר נוצרים בעלי כוחות על-טבעיים, או פסיכדלים-נוצרים, המשתמשים בחומרים מעוררי תודעה, או פיסניקים-של-שנות-השישים, סְברה הגיונית לנוכח העובדה שחברי הקהילה הפסיקסטיאנית העריצו במיוחד את העשור ההוא של המאה הקודמת. יתכן שהשם הביע משהו אחר, אותו דונדאס כלל לא יכול היה לדמיין. בכל מקרה, הם לא היו נוצרים מהסוג שלו.

אולי האות "פ" רימזה על שמו של אותו מטורלל, איך קראו לו, פורסטייר. דונדאס זכר את התדרוך שקיבל לגבי 'עובדי המחילות' מימים-עברוּ. הגנים התת-קרקעיים שהקימו היוו השראה עבור הפסיקסטיאנים הראשונים, שניצלו את אנרגיית השמש ובנו בתים מסחף טיט קשה באזורים שחונים-למחצה ברחבי העולם. האנשים כאן, בעמק המרכזי של קליפורניה, בוודאי אינם רחוקים מתפישתו המקורית של פורסטייר. אבל לא, שמו הפרטי של המטורף בעצם היה באלדאסר או משהו בעל צלצול זר שכזה, כלומר ההשערה שלו בוודאי מוטעית.

אולי ה"פ" או ה"ס" קשורים בשמותיהם של מנהיגים אחרים של הרטרו-הִיפים והמשוגעים לאקולוגיה האלה. דונדאס כבר פגש אחדים מראשי השבטים, ראה אותם במקלחות ובמרחצאות האדים. אנשים זקנים, כל גופם האפיר מזמן ולא נותר שמץ מצבע הכסף של זכרים מסוג אלפא, רק אפרוריות עכרורית של מי שחיו בעבר. ללא ספק עם הזדקנם הם הפכו לנאצים מהעידן החדש של האור הלבן עם קארמת ווגי. חכמי שבט שלימדו את הילדים אובדי הדרך כי להסתובב עם גלימות קנבס וסנדלי קש ולהטיף ל"הצנע לכת" ול"כלכלה בצמצום" פירושם להניח יסוד לחיים ראויים.

אי אפשר לדמיין דבר גרוע יותר מאשר חיים בקרב הפורסטייריאנים, חשב ריי, מלבד אולי חיים בקהילת 'ארץ ואדמה' של שומרי העצים הארלנדסוניאנים, שפיתחו אדריכלות בוטאנית והנדסה פטרייתית וחיו בתוך מארג בועות של בתי-עצים חיים. עצם המחשבה העבירה בו צמרמורת.

הוא התקדם במבוך מחילות השפנים של הקהילה הפסיקסטיאנית, מבוך שדמה לדגמי מאנדאלה4 מאגיים, ונתקל בארובת אור נוספת דמויית-פעמון, שקצהָ העליון הגיע עד לפני האדמה. זהרורי אור ורוח הגיעו מצינורות וונטורי וריחפו במסדרון. ממש מתחת לפתחי האור, דרכם חדרו לעתים גשם ולחות, ניצבו עציצים גדולים בהם צמחו עצי לימון ועצים אחרים, גזעיהם הזקופים מתרוממים עד לתקרה. הפסיקסטיאנים התגאו באופן מוזר, נזכר דונדאס, בכך שעצי הפרי שלהם נראו כמו השיחים שגדלו מעל פני האדמה, ושלא היה צורך בסולם כדי להגיע לצמרותיהם ולקטוף את הפרי.

למרות שהטמפרטורה על פני השטח הגיעה כנראה כמעט לנקודת הרתיחה של מים, במסדרון התת-קרקעי, המואר למקוטעין ומחוספס הקירות, שררה קרירות נעימה. מצב רוחו של דונדאס החל להשתפר – עד שהגיע לאחד מחללי הלימוד של הפסיקסטיאנים.

"הלוּדיטים," אמר גבר שנראה בשנות העשרים לחייו, פונה אל כיתה קטנה של נערים ונערות בני חמש עשרה או שש עשרה, "לא לחמו במכונה כשלעצמה, אלא ביחסי הניצול והדיכוי המאפיינים במהותם את הקפיטליזם המתועש שהתפשט באנגליה באותה תקופה. הלודיטים התנגדו לניסיונותיהם של בעלי בתי-החרושת להפוך אנשים לכלים, למכשירים. הם התנגדו לרעיון שבני האדם ישמשו כבשר מכונות בהתאם לרצונותיהם ולשגיונותיהם של ממשלות או חברות."

דונדאס חרק בשיניו אך המשיך להאזין לשיעור בהיסטוריה. כל מילה אישרה את חשדותיו על אודות טבעם הרכרוכי של הפסיקסטיאנים ועמדותיהם הפוליטיות האֶקו-סוציאליסטיות החובבניות, המוגמרות למחצה בלבד. כמו אבטיחים, חשב. ירוקים מבחוץ ואדומים מבפנים. אחת הנערות בכיתה שאלה על היחס בין הלודיזם של המאה התשע עשרה לבין שוחרי איכות הסביבה של המאה העשרים.

"כפי שהלוּדיזם ביטא ביקורת של מעמד הפועלים על הקפיטליזם התעשייתי," הסביר המרצה, "כך שמירת הסביבה ייצגה ביקורת בורגנית על קפיטליזם המידע. אמנם, מצד אחד, הן ניתוץ המכונות והן החדירה למחשבים לא הציבו התנגדות מבוססת-דיה לתהליך של הפיכת האדם למכונה, אך מצד שני, היו אלה צעדים ראשונים חשובים עד מאוד. בתקופת הביניים, התנועה של איגודים מקצועיים –"

דונדאס המשיך ללכת. הוא שמע מספיק. הרעיונות המטורפים הישנים הצליחו לשרוד כאן, אבל כך אולי גם השתמרו שרידים מהתוכנית של הממשלה הישנה. יש זיק תקווה בחשד הזה. מאז האירוע המוזר עם האור, הצטרפו לקהילה הפסיקסטיאנית חברים חדשים מכל גזע וצבע, שהגיעו לאחרונה מבחוץ. אם 'כוכבי-הנפץ', הטלפתים הממגנים שפותחו על ידי המשטר הישן עשויים להתגלות שוב, סביר שזה יקרה כאן.

עליו להמתין. ואם רק יוכל, להימנע מלהרוג אותם. הוא ילכוד אותם ויחזיר אותם הביתה, כדי שיוכלו למלא שוב את תפקידם המיועד בתוכנית האל, ואולי אף לקחת חלק במבצע אי.5-24, שלאחרונה התעורר לחיים. היו גם שמועות על 'הורמוני שליטה' שיוצרו במושבת החלל לפני התגלות האור. אם יש שמץ אמת בשמועות הללו, כוכב-נפץ עשוי להתגלות כרב-ערך יותר מאי-פעם…

דונדאס הגיע למקלחת ופתח את אחד הברזים במלואו. רק קילוח דק יצא ממנו, מין הפגנה קיצונית של עקרון החיסכון במים. הוא סיים להסיר מעליו את הלכלוך כאשר מחדר האדים, ממרחק לא רב, בקע קול שדמה לקריאת מואזין והזמין את המאמינים לתפילת הצהריים.
אלוהים אדירים! חשב דונדאס בזעם פתאומי, נאבק בפיתוי להטביע את הקול הבלתי נוצרי בשירה רמה של "הו מבצר אדיר הוא אלוהינו". לא – זה כמובן ימשוך אליו ואל משימתו תשומת לב מיותרת. מלבד זאת, הוא לא רצה לרדת לרמה שלהם. המנונים דתיים אין לשיר במקלחת ציבורית. דונדאס ידע היכן ראוי להתפלל. האם לאנשים האלה לא היה שום חוש של נימוס ומהוגנות?

הגבר שקרא לעצמו דונדאס החליט כי בינתיים עליו רק לחייך חיוך של סובלנות רב-תרבותית. יומו עוד יגיע. תמשיכו בשלכם, חשב. תמשיכו לשיר שירי בלוז של כושונים, להם אתם קוראים תפילות. אלוהים יענה – אבל לא בדרך שציפיתם.

בעודו יוצא מן המקלחת ומתנגב, ריימונד דונדאס אכן חייך, למרות הקולות שהפיק הגבר שבחדר הסמוך.

(הוצאת אודיסיאה, 2002. תרגום: ל. זיו-האן. 368 עמודים).

---

1 במיתולוגיה היוונית: אל התשוקה.

2 במיתולוגיה היוונית: מוות. בפסיכולוגיה: הדחף לחפש שלווה בהיעדר הקיום, הבא לידי ביטוי בגילויי תוקפנות.

3 אי במערב סקוטלנד.

4 סמלים גיאומטריים טקסיים בהינדואיזם ובבודהיזם, המסמלים את היקום. לרוב מעגל סביב מרובע שבכל אחד מצדדיו ניצבת אלוהות. משמשים לצורך מדיטציה.