עשרים ואחד מטובי סיפוריו של לארי ניבן מרוכזים באוסף הסיפורים החדש "סדרה מתכנסת", אשר יצא בהוצאת דגנית. בין השאר מופיעים בו הסיפורים "הדבר שאינו קיים", "צעצוע", חמישה מסיפורי סדרת "הפונדק של דראקו", וכמובן "סדרה מתכנסת" – הסיפור שנתן לספר את שמו. הרי הוא לפניכם.

סיפור הנושא מתוך הספר "סדרה מתכנסת"

הייתה זאת נערה שהשתתפה בשיעור האנתרופולוגיה שלי שגרמה לי להתעניין בכישוף. שמה היה אן, והיא כינתה את עצמה מכשפה לבנה, למרות שמעולם לא ראיתי אותה מפעילה כישוף אפקטיבי. היא איבדה בי עניין והתחתנה עם מישהו, ובנקודה זאת איבדתי בה אני כל עניין; אך עד אז כבר הפך הכישוף לנושא התזה שלי באנתרופולוגיה. לא יכולתי להפסיק, ולא הייתי מפסיק אף אילו יכולתי. הכישוף הקסים אותי.

מועד הגשת התזה היה בעוד חודש. ברשותי היו מאות דפי רשימות לגבי כשף פרימיטיבי, ימי-ביניימי, מזרחי ומודרני. כשף מודרני משמעותו עזרים פסיונים ודומיהם. הידעת כי שבטים אפריקנים מסוימים אינם מאמינים במוות טבעי ? עבורם, כל מוות הוא תוצאה של מלאכת כישוף, ובכל מקרה של מוות יש למצוא את המכשפה האחראית ולהמיתה. חלק משבטים אלו ממש נכחדים כתוצאה ממספרם של משפטי המכשפות וההוצאות להורג. אנשי אירופה של ימי הביניים היו, במובנים רבים, גרועים בה במידה, אך הם עצרו בזמן… ניסיתי כמה דרכים לזימון שדים נוצריים וגם כמה סוגים אחרים של שדים, רק לשם רוח המחקר הטהורה, והטלתי קללה טאואיסטית על פרופסור פאולינג. זה לא עבד. מרת מילר הרשתה לי לערוך את ניסויי במרתף בניין המגורים.

רשימות היו ברשותי, אך משום מה התזה לא התקדמה כלל. ידעתי מדוע. למרות כל שלמדתי, לא היה ברשותי דבר מקורי לומר בשום נושא. עובדה זאת אין ביכולתה לעצור כל אחד (זוכרים את הבחור שספר את כל הפעמים בהם הופיע המילה "אני" ב רובינזון קרוזו ?) אך זה עצר אותי. עד לאותו ערב יום חמישי –

כאשר אני מבלה בבארים, עולים במוחי הרעיונות המקוללים ביותר. הרעיון הזה היה יפיוף. המוזג קיבל את המשקה בו לא נגעתי בתור תשר. הלכתי מייד הביתה והקלדתי ללא הפסקה במשך ארבע שעות.

---

היה זה עשר דקות לפני השעה שתים-עשרה כשהפסקתי, אך כעת הייתה ברשותי מסגרתה המלאה של התזה, מבוססת על רעיון בהחלט חדש בכישוף נוצרי. כל שנדרש לי היה הבסיס לבנות עליו את עבודתי. נעמדתי והתמתחתי…

… וידעתי שאני פשוט מוכרח לנסות זאת.

כל הציוד שלי נמצא במרתף של מרת מילר, רובו כבר מוצב כהלכה. השארתי מחומש משורטט על הרצפה לפני שני לילות. מחקתי אותו בעזרת סמרטוט לח, מגבת ידיים לשעבר, מלופף סביב קובית עץ.

גלימות, נרות מיוחדים, רשימות של לחשים, מחומש חדש … עבדתי בשקט על מנת שלא להעיר אף אחד. מרת מילר הייתה מתחשבת; חוש ההומור שלה היה כזה שבעטיו היו מעלים אותה על המוקד לפני שלוש מאות שנה. אך שאר הדיירים נזקקו לשנת הלילה שלהם. התחלתי ללחוש את הכישוף בדיוק בחצות.

ארבע עשרה דקות מאוחר יותר קיבלתי את שוק חיי. לפתע היה שד שרוע בתוך המחומש, עם ידיו ורגליו וראשו מאכלסים את כל חמשת הקדקודים של הצורה הגיאומטרית.

פניתי וברחתי.

הוא שאג, "חזור מייד לכאן!"

עצרתי באמצע הדרך במעלה המדרגות, הסתובבתי, וירדתי שנית למטה.

להשאיר שד לכוד במרתף בית הדירות של גברת מילר פשוט לא בא בחשבון. עם קול הבס העמוק והמוגבר שלו הוא ודאי יעיר את כל הרחוב.

הוא התבונן בי יורד באיטיות במורד המדרגות. פרט לקרניים הוא היה עשוי להיות גבר עירום בגיל העמידה, מגולח וצבוע באדום בוהק. אך אם הוא היה אדם לא היית רוצה להכיר אותו. מראהו היה כמי שהגיח מהגיהינום. עיניים ירוקות תאבות בצע. בטן ענקית ורעבתנית. שרירים רפויים ונפולים מרוב עצלות. פרצוף מעוקם שנראה כעוס באופן תמידי. שטוף זימה – לא משנה. הקרניים שלו היו קטנות ומחודדות ומלוטשות.

הוא חיכה עד שהגעתי לתחתית גרם המדרגות. "כך טוב יותר. עכשיו, מה עיכב אותך? כבר עברה יותר ממאה מאז שמישהו זימן שד."

---

"הם שכחו כיצד," אמרתי לו. "היום כולם חושבים שאתה אמור לשרטט את המחומש על הרצפה."

"הרצפה? הם מצפים ממני להופיע כשאני שוכב על גבי?" קולו עמוק מרוב כעס.

חלפה בי צמרמורת. הרעיון המבריק שלי. מחומש הוא כלא בעבור שדים. למה? חשבתי על חמש פינות המחומש, וחמש הפינות של האיש הפרוש

לפני…

"ובכן?"

"אני יודע, אין בזה כל הגיון. אולי אתה מוכן להעלם, בבקשה?"

"הוא נעץ בי מבט. "אתם אכן שכחתם הרבה." באיטיות ובסבלנות, כמי שמסביר לילד קטן, הוא החל להבהיר בפני את ההשלכות הנובעות מזימונו של שד.

הקשבתי. פחד ובחילה של חוסר אונים עלו בי עד כדי כך שמראה קירות הבטון החל להיטשטש. "נשמתי בת האלמוות נמצאת בסכנה מוחשית –" זה היה משהו שמעולם לא לקחתי בחשבון, פרט לאפשרות אקדמית בלבד. כעת זה היה אף גרוע מכך. לשמוע את השד מדבר, גרם לנשמתי כמעט לפרוח מגופי. היא עזבה אותי החל מהרגע בו השתמשתי בלחש הנכון. ניסיתי להסתיר את פחדי, אך הדבר היה חסר כל תקווה. עם הנחיריים הענקיים שלו הוא ודאי הריח את הפחד שבי.

הוא סיים, וגיחך כמי שממתין לתגובה.

"בוא נחזור על כל זאת שנית", אמרתי. "יש לי רק משאלה אחת."

"נכון."

"אם המשאלה אינה מוצאת חן בעינך, אני חייב לבחור אחרת."

"נכון."

"זה לא נראה הוגן."

"מי אמר משהו לגבי הגינות?"

"– או על פי המסורת. מדוע אף אחד לא שמע על עסקה שכזאת מעולם?"

"ג'ק, זאת היא העסקה הסטנדרטית. נהגנו להציע עסקאות טובות יותר

---

לחלק מהמוזמנים. לאחרים לא היה זמן לדבר עקב מגבלת עשרים-וארבע השעות. אם הם ניסו לכתוב משהו, פשוט שינינו זאת. יש לנו כוח לגבי דברים כתובים המזכירים אותנו."

"מגבלת עשרים-וארבע השעות הזאת. אם לא אבקש משאלה בתוך עשרים וארבע שעות, אתה תעזוב את המחומש ותיקח אתך את נשמתי?"

"זה נכון."

"ואם אכן אשתמש במשאלה, אתה תהיה חייב להישאר בתוך המחומש עד אשר משאלתי תתמלא, או עד שיחלפו עשרים וארבע השעות. לאחר מכן תעבור בטלפורטציה לגיהינום על מנת לדווח, ותחזור מייד להופיע במחומש."

"אני משער שטלפורטציה היא מילה טובה דייה. אני נעלם ומופיע מחדש. עולים במוחך אילו רעיונות מבריקים?"

"כמו מה?"

"אני אקל עליך. אם תמחק את המחומש אוכל להופיע בכל מקום. אתה יכול למחוק אותו ולשרטטו שנית במקום אחר, ואני אהיה חייב להופיע בתוכו."

שאלה אחת ממש עמדה לי על הלשון. בלעתי אותה ושאלתי אחרת. "נניח שאבקש חיי אלמות?"

"תהיה בן אלמות במה שנותר מעשרים וארבע השעות שלך." הוא גיחך. שיניו היו בצבע שחור פחם. "מוטב שתמהר. הזמן אוזל."

זמן, חשבתי. בסדר. הכל או לא כלום.

"הנה המשאלה שלי. גרום לזמן לעצור מחוץ לי."

"קל למדי. התבונן בשעונך."

לא רציתי להסיר את עיני מעליו, אך הוא בדיוק חשף את שיניו השחורות בשנית. אז – הבטתי מטה.

מול מחוג הדקות של הרולקס היה סימן אדום. וכן סימן שחור מול מחוג השעות.

השד עדיין היה שם כאשר הבטתי מעלה בשנית, עדיין פרוש כנגד הקיר, גיחוכו הידעני עדיין מרוח על פניו. נעתי סביבו, נופפתי בידי לפני פרצופו. כשנגעתי בו הייתה התחושה דומה לזו של מגע בשיש.

---

הזמן עצר מלכת, אך השד נשאר במקומו. הרגשתי הקלה עד כדי בחילה.

מחוג השניות בשעוני המשיך לנוע. לא ציפיתי לפחות מכך. הזמן עצר עבורי – למשך עשרים וארבע שעות של זמן פנימי. אם היה מדובר בזמן חיצוני אזי הייתי בטוח – אך כמובן שזה היה קל מדי.

אני הכנסתי את עצמי לבלגאן הזה. אני אמור להיות מסוגל גם למצוא דרך לחלץ את עצמי מתוכו, לא כן?

מחקתי את המחומש מהקיר, מקרצף עד שלא נותר לו כל זכר. אז ציירתי אחד חדש, משתמש בסרט מידה גמיש על מנת ליצור קווים ישרים ככל האפשר, יוצר מחומש גדול ככל שיכנס לשטחו המוגבל של החדר. עדיין היה המחומש ברוחב של שתי רגליים בלבד.

עזבתי את המרתף.

ידעתי היכן נמצאות הכנסיות המקומיות, למרות שלא ביקרתי באחת מהן מזה זמן רב. מכוניתי לא התניעה. גם לא אופנועו של שותפי לחדר. הכשף שעטף אותי לא היה גדול דיו. הלכתי לכנסיה מורמונית במרחק שלושה רחובות משם.

הערב היה קריר, רוגע ונעים. תאורת הכרך האפילה על אור הכוכבים, אך ירח מלא, כזה המסוגל לעורר אנשי זאב, תלה מעל הרחבה הריקה במקום בו הייתה אמורה להימצא הכנסייה המורמונית.

המשכתי ללכת לאורך שמונה רחובות נוספים לעבר בית הכנסת של בני-ברית וכנסיית כל הקדושים. כל שיצא לי מזה היה מאמץ גופני. מצאתי חלקות ריקות. עבורי, מבני התפילה פשוט לא היו קיימים.

התפללתי. לא האמנתי שזה יעבוד, אבל התפללתי. אם קולי לא נשמע האם זה מפני שלא ציפיתי כי ישמע? אך התחלתי להרגיש שהשד כבר חשב על הכל, כבר לפני זמן רב.

מה עשיתי בשאריתו של אותו לילה ארוך אינו חשוב. אפילו עבורי זה לא נראה חשוב. עשרים וארבע שעות, מול הנצח? כתבתי בקווים כללים את פרטי ההתנסות שלי בזימון שדים, לאחר מכן קרעתי הכל. השדים בודאי ישנו את שכתבתי. מה שמראה כי התזה שלי תלך לעזאזל, בכל מקרה. סחבתי כלב טרייר אמיתי אך במצב מוקשח לתוך חדרו של פרופסור פאולינג והצבתי אותו על שולחן העבודה. העריץ הזקן ודאי יופתע

---

כשיתבונן כלפי מעלה. אך את מרבית הלילה העברתי בחוץ, הולך לאיטי, מעיף מבט אחרון על העולם. פעם אחת הגעתי למכונית משטרה והרמתי את מתג הסירנה, הרהרתי מעט, והסטתי אותו חזרה למקומו. פעמיים נכנסתי למסעדות ואכלתי את הזמנתו של מישהו, משאיר כסף לו כבר לא הייתי זקוק, מהודק לפתק שהכריז "הצל הכה כאן."

מחוג השעות כבר הקיף את השעון פעמיים. חזרתי למרתף בשעה שתים עשרה ועשרה, כאשר המחוג הגדול מורה כי נותרו חמש דקות עד שיקיץ הקץ על נשמתי. המחוג נראה דבוק למקומו בעוד אני ממתין. הנרות הדולקים הפיצו ריח מוזר ברחבי המרתף, עליו גברו רק צחנתו של השד וריח הפחד. השד החל להתנועע ברחבי החדר, לא עוד בתוך המחומש, כלוא למחצה כאשר ידיו עדיין פרושות לצדדים, מוכן לבצע זינוק ניצחון.

מחשבה נוראית הבליחה במוחי.

מדוע זה האמנתי לשד? כל מה שאמר עלול היה להיות שקר. וככל הנראה אכן היה! הוניתי לקבל מתנה מהשטן! הזדקפתי באחת, מהרהר בחימה – כבר קיבלתי את המתנה, אבל –

השד העיף מבט לצדדים וגיחוכו התרחב כאשר הבחין בקווי הגיר הולכים ונעלמים. הוא הנהן לעברי, פלט, "מייד אחזור" ונעלם.

המתנתי. הבאתי את עצמי למצב הזה, אבל –

קול בס עליז נשמע מתוך חלל החדר. "אני יודע כי מחקת את המחומש. ציירת אותו קטן מדי עבורי, הלא כן? נו, נו. לא יכולת לנחש כי אני מסוגל לשנות את גודלי?"

נשמעו חריקות וניצוצות ניתזו באוויר. "אני יודע כי הוא כאן היכן שהוא. אני יכול לחוש בו. אה."

הוא חזר, פרוש מולי, בגובה שתי רגליים ובגובה שלוש רגליים מעל לרצפה. גיחוכו השחור היודע-כל נמחק מפניו כאשר הבחין כי המחומש אינו שם. אז – הוא היה בגובה שבעה אינצ'ים, עיניו פעורות בתדהמה, צועק בקולו הנמוך. "איפהלעזאזל ה–"

הוא הופיע בגודל שני אינצ'ים, מזכיר בדמותו חייל צעצוע צבוע אדום בוהק. "– מחומש?" הוא צרח.

---

ניצחתי. מחר אכנס לכנסיה. אם יהיה צורך בכך מישהו יוביל אותי פנימה כאשר עיני מכוסות.

הוא היה אך נצנוץ אדום זעיר.

זבוב בית מזמזם.

נעלם.

זה מוזר כמה מהר אתה יכול להפוך למאמין. רק תן לשד אחד להגיד לך כי אתה מקולל… האם באמת אוכל להיכנס לכנסיה? איכשהו, הייתי בטוח שאצליח בכך. הגעתי עד הלום; גברתי על השד.

בסופו של דבר הוא יביט מטה ויראה את המחומש. חלק ממנו יהיה גלוי לעיניו. אך זה לא יעזור לו. ידיו פרושות לצדדים כפי שהיה, הוא לא יוכל להושיטן ולמחוק אותו. הוא היה לכוד לנצח, מתכווץ לעבר האינסוף שנגזר עליו לעולם שלא להגיע אליו, תמיד מנסה לשוב ולהופיע בתוך המחומש שימשיך לעד להיות קטן מדי. ציירתי אותו על ביטנו הנפוחה.

(הוצאת דגנית, 2003. תרגום: שאול מוהל. 228 עמודים)

---

המאסה החסרה: מסיפורי הפונדק של דראקו

קורס בלהבות