ההגדה \ אורסולה לה-גווין
מאת המערכת
תאור הספר: סאטי, משקיפה מטעם האקומנים הבין-כוכביים, נשלחת לאקא, עולם הנתון ללפיתתה של ממשלה חומרנית. קורפורציית אקא החרימה והוציאה אל מחוץ לחוק את כל האמונות והמנהגים הקדומים. סאטי עצמה, ילידת כדור הארץ, נמלטה ממדינה מונוליטית שומה – כזו הנשלטת בידי קנאי דת. באופן בלתי צפוי היא מקבלת אישור לצאת מתחומי העיר המודרנית, שבה כל תנועותיה נתונות לפיקוח קפדני. היא שטה בנהר אל אזורי הכפר ועוברת ממציאות של תעמולה רועמת הבוקעת מרמקולים למציאות של בקר גועה כדי לחפש אחר שרידי התרבות האסורה של אקא. היא מתחילה להכיר ולאהוב את האנשים שביניהם היא חיה ולומדת את דתם הייחודית – ההגדה. לבסוף היא מצטרפת אליהם למסע אל תוך ההרים הגבוהים, אל אחד המקומות הקדושים האחרונים שעוד נותרו, ושם היא מגלה ניצוץ של תקווה לפיוס בין האידיאולוגיות המנוגדות שמילאו את חייהם, ואת חייה, בצער ובכאב. ההגדה היא בבואה של העימות הקיים בין מדיניות לדת בעולמנו המודרני, וסיפורו של מסע רוחני בנוף מוזר אך מוכר גם יחד.
– 1 –
כאשר סאטי שבה אל כדור הארץ לאור היום, תמיד היה זה אל הכפר. בלילה היה זה אל המחנה.
צהוב של פליז, צהוב של משחת כמון ושל אורז מבושל בזעפרן, כתום של פרחי ציפורני החתול, אובך כתום ערפילי של אבק השקיעה מעל השדות, אדום של חֵנה, אדום של פסיפלורה, אדום של דם יבש, אדום של בוץ: כל צבעי אור השמש ביום. ריח קל של צמח החִלְתֵית. המיית הדודה המרכלת עם אמו של מוטי על המרפסת. ידו הכהה של דוד הוּרי עדיין נחה על הדף הלבן. עיני החזרזיר הטובות של גאנש. גפרור ניצת וסלסול אפור עמוק של עשן: חריף, חד ונמוג. ניחוחות, הצצות חטופות, הדהודים שריחפו או נצנצו במוחה כאשר צעדה ברחובות, או אכלה או נטלה פסק זמן מההתקפה התחושתית של תשדירי הניריל, שבהם היה עליה לקחת חלק באור היום, תחת השמש האחרת.
אך הלילה דומה בכל עולם. היעדר האור הוא פשוט היעדר אור. ובחשכה היא נמצאה במחנה. לא בחלום, מעולם לא בחלום. ערה, לפני שנרדמה או כאשר התעוררה מחלום, מוטרדת ומתוחה, ואינה יכולה לשוב ולהירדם. תמונה החלה להירקם, לא בקטעים בהירים ומתוקים, אלא בזיכרון מלא של מקום וזמן; וברגע שהזיכרון החל להירקם, היא לא יכלה לעצור בעדו. היה עליה לזרום דרכו, עד שהוא שחרר אותה. ייתכן שזה היה עונש כלשהו, כעונשם של האוהבים בגיהינום של דנטה, כדי לזכור את האושר. אך לאותם האוהבים היה מזל, הם זכרו אותו יחד.
הגשם. החורף הראשון בגשם של ונקובר. השמים כגג עופרת המונח על ראשי הבניינים, מְשַטֵחַ את ההרים השחורים האדירים המתנשאים מאחורי העיר. דרומה המים האפורים הגועשים של הסאונד, אשר מתחתם נחה ונקובר הישנה, שטבעה בים הגואה זה מכבר. שלג בוצי ושחור ברחובות אספלט בוהקים. רוח, הרוח שגרמה לה ליילל ככלב ולהתכווץ כשהיא רועדת בהתרגשות מפוחדת; היא הייתה פראית ומשוגעת, אותה רוח קרה מן הקוטב, נשיפת קרח של דוב השלג. היא חדרה מבעד למעילה הדק, אך מגפיה היו חמים, מגפי פלסטיק ענקיים שחורים ומכוערים המתפלשים בביבים, והיא עוד מעט תהיה בבית. הוא העניק לך תחושת ביטחון, הקור הנורא הזה. אנשים מיהרו לדרכם בלי להטריד זה את זה, שנאותיהם ותשוקותיהם קפואות. היא אהבה את הצפון, את הקור, את הגשם, את העיר היפה והקודרת.
הדודה נראתה כה קטנה כאן, קטנה וקיקיונית, כפרפר קטן. סארי כותנה בצבעי אדום וכתום, צמידי פליז דקיקים על מפרקי ידיים כשל חרק. אף שהיו כאן הרבה הודים והינדי-קנדים, הרבה שכנים, נראתה הדודה קטנה אפילו ביניהם, עקורה, שלא במקומה. חיוכה נראה זר ומתנצל. היה עליה לנעול נעליים ולגרוב גרבונים כל הזמן. רק כאשר התכוננה לשינה, בצבצו רגליה, רגליים קטנות וחומות של אופי גדול, שתמיד היה – בכפר – חלק גלוי לעין ממנה, בדיוק כמו ידיה, עיניה. כאן היו רגליה מאופסנות באריזות עור, קטועות בשל הקור. כך שהיא לא הלכה הרבה, לא התרוצצה בבית, לא טרחה במטבח. היא ישבה ליד התנור בחדר הקדמי, עטופה בשמיכת צמר סרוגה ומרופטת כפרפר המתעטף חזרה בפקעת. מתרחקת, עוד ועוד כל הזמן, אך לא בהליכה.
כעת היה לה קל יותר, לסאטי, להכיר את אימא ואבא, שאותם בקושי הכירה בחמש-עשרה השנה האחרונות, מאשר להכיר את הדודה, שחיקה וזרועותיה היו לה מקום מפלט. היה זה תענוג לגלות את הוריה; שנינותה ותבונתה טובת המזג של אמה, מאמציו המגושמים והמבוישים של אביה להפגין חיבה. לשוחח עמם כמבוגרת, כשהיא יודעת שהייתה אהובה כילדה – זה היה קל, זה היה מענג. הם שוחחו על הכול, הם למדו זה את זה. ואילו הדודה התכווצה, הלכה ורפרפה לה חרישית, בערמומיות, כאילו אינה הולכת לשום מקום, חזרה אל הכפר, אל קברו של דוד הורי.
האביב הגיע, הפחד הגיע. אור השמש חזר צפונה ארוך וחיוור כמתבגר, זוהר, כסוף ואוורירי. עצי שזיף קטנים וורודים פרחו ברחובות הצדדיים של השכונה. האבות הצהירו כי הסכם בייג'ין מפר את דוקטרינת הגורל הייחודי, ועל כן יש לבטלו. המחנות ייפתחו, אמרו האבות, יושביהם יורשו לקבל את האור הקדוש, בתי הספר ינוקו מחוסר אמונה, יטוהרו משגיאות זרות ומיסטיות. אלה שידבקו בחטא יחונכו מחדש.
אימא ירדה למשרדי הקישור כל יום וחזרה הביתה מאוחר בפנים קודרות. זו הדחיפה האחרונה שלהם, אמרה; אם יעשו זאת, לא ייוותר לנו לאן ללכת מלבד אל מתחת לאדמה.
לקראת סוף חודש מרס הגיעה טייסת מטוסים של צבא הָאֵל מקולורדו אל מחוז וושינגטון והפציצה את הספרייה במקום, מטוס אחר מטוס, ארבע שעות של הפצצות שהפכו דורות של היסטוריה ומיליוני ספרים לאפר ועפר. וושינגטון לא הייתה מחנה, אך הבניין הישן היפהפה, אף שהיה סגור ונעול לעתים קרובות, נתון לשמירה, מעולם לא הותקף; הוא שרד את כל תקופות הסכסוך והמלחמה, הקריסה והמהפכה, עד הפעם הזאת. עת ההיטהרות. המפקד הכללי של צבאות האל הודיע על ההפצצה בזמן שכבר התנהלה כמעשה חינוכי. רק מילה אחת, רק ספר אחד. כל המילים האחרות, כל הספרים האחרים היו מעשה אפל, טעות. הם היו טמאים. תנו לאל להאיר! קראו הטייסים במדים הלבנים ובמסכות המַרְאָה כשהיו בכנסייה בבסיס קולורדו, כשהם פונים חסרי פנים אל המצלמות ושרים, סוחפים את הקהל בהתלהבות. למחות את הזוהמה ולתת לאל להאיר!
אך השליח החדש שהגיע מהַיְין בשנה שעברה, דַלְזוּל, דיבר עם האבות. הם הכניסו את דלזול אל המקום הקדוש. היו שם תשדירי ניריל, תמונות הולו ותמונות דו-ממדיות שלו ברשת ובדבר האל. נראה כי המפקד הכללי של הכוחות לא קיבל מהאבות הוראה להשמיד את ספריית וושינגטון. הטעות לא הייתה של המפקד הכללי, כמובן. אבות אינם שוגים. להיטות הטייסים הייתה מוגזמת, פעילותם בלתי מאושרת. הוראה הגיעה מהמקום הקדוש: הטייסים ייענשו. הם הובלו החוצה לפני החיילים וההמונים והמצלמות, הופשטו בפומבי מנשקיהם וממדיהם הלבנים. הברדסים הוסרו, פניהם נחשפו. הם הובלו משם בבושת פנים לחינוך מחדש.
כל זה הוקרן ברשת, אף שסאטי יכלה לצפות בלי לקחת בזה חלק, לאחר שאבא ניתק את הווי-אר פרופריו. גם דבר האל עסק רק בזה. וגם בשליח החדש, שוב. דלזול היה טֵרָנִי. אומרים כי נולד ממש כאן, בכדור הארץ של האל. אדם המבין את יושבי כדור הארץ כפי שאף זר אחר אינו יכול, כך אומרים. אדם שהגיע מן הכוכבים לכרוע ברך לפני האבות ולדון ביישום כוונות השלום של המשרד הקדוש ושל האֵקוּמֵנִים.
"בחור נאה," אמרה אימא. "מהו? אדם לבן?"
"בצורה מוגזמת," אמר אבא.
"מאין הוא?"
אך איש לא ידע. איסלנד, אירלנד, סיביר, לכל אחד הייתה גרסה אחרת. דלזול עזב את טֵרָה כדי לחקור את הַיְין, כולם הסכימו על כך. הוא התקדם מהר מאוד לתפקיד משקיף, אחר כך לנייד ואז נשלח חזרה הביתה: השליח הטרני הראשון בטרה.
"הוא עזב לפני יותר ממאה," אמרה אימא. "לפני שהיוּנִיסטים כבשו את מזרח אסיה ואת אירופה. אפילו לפני שהיה להם משקל רב במערב אסיה. הוא בוודאי מוצא שעולמו השתנה למדי."
איש בר-מזל, חשבה סאטי. הו, איזה איש בר-מזל! הוא הצליח להתרחק, הוא נסע אל הַיְין, הוא למד בבית הספר בוֵי, הוא היה במקום שבו דבר אינו האל ושנאה, מקום שבו חיו מיליון שנות היסטוריה, מקום שבו הבינו את הכול!
באותו הלילה היא אמרה לאימא ולאבא שהיא רוצה ללמוד בבית הספר להכשרה כדי לנסות להתקבל למכללת האקומנים. היא אמרה את זה בחשש וגילתה שהם אינם מתרגשים, אפילו לא מופתעים. "זה נראה עולם שטוב לעזוב אותו כרגע," אמרה אימא.
הם היו כה רגועים ותומכים, עד שחשבה, הם לא מבינים שאם אתקבל ואשלח לאחד מן העולמות האחרים, הם לעולם לא יראו אותי שוב? חמישים שנה, מאה, מאות, נסיעות הלוך ושוב בחלל ארכו לעתים רחוקות פחות מכך, לרוב יותר. האם לא אכפת להם? היה זה רק בהמשך אותו הערב, כאשר הביטה בצדודית אביה ליד השולחן – שפתיים מלאות, אף מעוקל, שיער מאפיר, פנים רציניות ועדינות – שעלה על דעתה, שאם אכן תישלח לעולם אחר, גם היא לא תשוב לראותם. הם חשבו על כך עוד לפניה. נוכחות קצרה והיעדרות ארוכה, זה כל מה שהיה להם יחד. והם הפיקו מכך את המיטב.
"תאכלי, דודה," אמרה אימא, אך הדודה רק טפחה על הנאן שלה באצבעותיה הקטנות שדמו למחושי נמלים, ולא הרימה אותו.
"איש אינו יכול להכין לחם טוב עם קמח כזה," אמרה, מסירה את האשמה מכתפי האופה.
"התפנקת כשהתגוררת בכפר," קנטרה אותה אימא. "זו האיכות הטובה ביותר שאפשר להשיג בקנדה. האיכות הטובה ביותר של קש קצוץ ואבק טיח."
"כן, התפנקתי," אמרה הדודה, מחייכת מארץ רחוקה.
הסיסמאות הישנות יותר נחרטו בחזיתות הבניינים: קדימה אל העתיד. "יצרנים-צרכנים בני אקא צועדים אל הכוכבים". סיסמאות חדשות יותר נפרשו לרוחב הבניינים בשלטי תצוגה אלקטרונית מסנוורת: חשיבה מהפכנית היא האויב המובס. כאשר השלטים התקלקלו, נראו המסרים מוצפנים: יש צי בס. החדשים ביותר ריחפו בהולופרו מעל הרחובות: מדע טהור משמיד שחיתות. למעלה הלאה קדימה. מוזיקה ריחפה עמם, קצבית מאוד, מרובת קולות, ממלאה את האוויר. "הלאה, הלאה אל הכוכבים!" מקהלה בלתי נראית צווחה לעבר התנועה העומדת בצומת, שבו עמדה גם המונית האוטומטית של סאטי. היא הגבירה את עוצמת הצלילים במונית כדי להטביע את המנגינה. "אמונות תפלות הן כגווייה נרקבת," הכריזה מערכת השמע בקול גברי עשיר ומושך. "דת האמונות התפלות מזהמת את מוחות הצעירים. זו אחריותו של כל אזרח, מבוגר או תלמיד, לדווח על דרשות מהפכניות וליידע את הרשויות על מורים, המאפשרים הסתה או מכניסים אי-היגיון ואמונות תפלות אל כיתתם. לאור המדע הטהור אנו יודעים, כי שיתוף הפעולה הנלהב של כל האנשים הוא תנאי ראשון ל-" סאטי החלישה את עוצמת הקול ככל האפשר. המקהלה התפרצה בקול רם: "אל הכוכבים! אל הכוכבים!" והמונית זינקה קדימה למרחק של כמחצית אורכה. שני זינוקים נוספים, ואולי תצליח לעבור את הצומת בשינוי-הזרימה הבא.
סאטי פשפשה בכיסיה אחר אָקָאגֵ'סְט, אך היא כבר אכלה את כולם. בטנה כאבה. אוכל לא בריא, היא אכלה יותר מדי אוכל לא בריא במשך זמן רב מדי, מזון מעובד, מועשר בחלבונים, בתבלינים, בחומרים ממריצים, כך שהיית חייב לקנות את האקאג'סטים המטופשים. ופקקי התנועה המטופשים והמיותרים, מכיוון שהמכוניות המטופשות והגרועות התקלקלו כל הזמן, והרעש, הסיסמאות, השירים, ההטעיה, עַם משתלהב הגורם לעצמו לעשות את כל הטעויות שעשו כל אוכלוסיות האף-אף-טק אי-פעם. טעות.
ביקורת. זו טעות להניח לתסכול להקהות את חשיבתה ואת חושיה. זו טעות להודות בדעות קדומות. להביט, להקשיב, להבחין: להשקיף. זה היה תפקידה. זה לא העולם שלה.
אך היא שהתה בו, כיצד תוכל להשקיף עליו כשאינה יכולה להתרחק ממנו? לא מהמרצת היתר של תשדירי הניריל שעליה לחקור, לא מהמולת הרחובות: שום אפשרות להתרחק מתוקפנות התעמולה שאינה מרפה, אלא לבד בדירתה, לנעול את דלתה בפני העולם שבאה לבחון.
היא אינה מתאימה להיות משקיפה כאן! ובמילים אחרות, היא נכשלה במשימתה הראשונה. היא ידעה כי השליח זימן אותה כדי לומר לה זאת.
היא כבר כמעט מאחרת לפגישה. המונית האוטומטית זינקה קדימה פעם נוספת, ומערכת הקול שבה הוגברה לאחת מהודעות הקורפורציה שגברו על קולות הרקע. לא היה כפתור כיבוי. "הודעה ממשרד האסטרונאוטיקה!" נשמע קולה הנמרץ, האנרגטי והבטוח של האישה, וסאטי כיסתה את אוזניה בידיה וצעקה: "שתקי!"
"דלתות הרכב סגורות," הודיעה המונית האוטומטית בקול חדגוני ומכני, המאפיין מכונות המגיבות על הוראות מילוליות. סאטי הבינה את ההומור אך לא יכלה לצחוק. ההודעה נמשכה עוד ועוד, כשהקולות הצורמים באוויר שרו: "גבוה יותר, עצום יותר, לצעוד אל הכוכבים!"
השליח האקומני, צִ'יפֵוָורִי בעל עיני ארנבת בשם טוֹנְג אוֹב, איחר לפגישתם אפילו יותר ממנה, שכן התעכב ביציאה מדירתו בשל תקלה במערכת סינון הזי"ל, שעליה הוא צחק. "והמערכת כאן איבדה את מקליט המיקרו שרציתי לתת לך," הוא אמר, בעודו עובר על התיקים במשרדו. "הצפנתי אותו, משום שהם עוברים על הקבצים שלי כמובן, והצופן שלי בלבל את המערכת. אבל אני יודע שזה כאן… בינתיים ספרי לי איך מתקדמים העניינים."
"טוב," אמרה סאטי ונעצרה. היא דיברה וחשבה בדובזנית כבר חודשים. היא הייתה צריכה לעבור על קבציה לרגע: הינדית לא, אנגלית לא, הַיְינית כן. "ביקשת ממני להכין דוח על השפה והספרות המודרנית. אך השינויים החברתיים שהתרחשו כאן בזמן שהייתי במעבר… ובכן, מאחר שזה מנוגד לחוק לדבר או לחקור כל שפה מלבד דובזנית והַיינית, איני יכולה לעבוד על השפות האחרות. אם הן עדיין קיימות. באשר לדובזנית, המשקיפים הראשונים ערכו סקר לשוני יסודי למדי. אני יכולה להוסיף רק פרטים ואוצר מילים."
"מה בנוגע לספרות?" שאל טונג.
"כל הכתבים הישנים הושמדו. ואם הם קיימים, איני יודעת מה הם, משום שהמשרד אוסר את הגישה אליהם. יכולתי לעבוד רק על ספרות מודרנית שבעל פה. כתובה כולה על-פי הוראות הקורפורציה. היא נוטה להיות – תקנית מאוד."
היא הביטה בטונג אוב כדי לראות אם תלונותיה משעממות אותו, אך אף שעדיין חיפש את הקובץ האבוד, הוא נראה מקשיב לה בעניין רב. הוא שאל: "אז הכול בעל פה?"
"מלבד ספרי ההדרכה של הקורפורציה אין כמעט חומר מודפס, חוץ מתדפיסים לחירשים, או ספרי לימוד המלווים טקסטים מוקלטים לתלמידים מתחילים… התעמולה נגד הדפוסים האידאוגרפיים הישנים הייתה חזקה מאוד. אולי זה עורר באנשים פחד מפני
כתיבה – גרם להם לא לבטוח בכתיבה. בכל מקרה, כל מה שהצלחתי להשיג מבחינת ספרות הוא קלטות שמע ותשדירי ניריל, שהוצאו על-ידי המשרד העולמי למידע והמשרד המרכזי לשירה ואומנות. רוב העבודות הן בעצם חומר הסברה או חומר חינוכי יותר מאשר ספרות או שירה, כפי שאני מבינה את המונחים. אף שרוב תשדירי הניריל היו בעצם דרמטיזציה של בעיות ופתרונות מעשיים או אתיים…" היא התאמצה כל-כך לדבר בעובדתיות, ללא ביקורת וללא דעות קדומות, עד שקולה נשמע חסר גוון לחלוטין.
"נשמע משעמם," אמר טונג, עדיין מרפרף בתיקיו.
"ובכן, אני, אני חושבת שאני לא רגישה לאסתטיקה הזאת. היא פוליטית באופן כה עמוק ו… ויבשה. מובן שכל צורה של אומנות היא פוליטית. אך כאשר היא כולה דידקטית, כולה בשירות מערכת אמונות, אני מתרעמת, כלומר מתנגדת לה. אך אני מנסה לא לעשות כן. אולי מאחר שהם כמעט מחקו את ההיסטוריה שלהם – מובן שלא הייתה כל אפשרות לדעת שהם ניצבו על סף מהפכה תרבותית בזמן שנשלחתי הנה – אך בכל אופן, לעבודת ההשקפה הזאת אולי טרני לא היה בחירה מוצלחת כל-כך. בהתחשב בעובדה שאנו בטרה חיים את העתיד של עם שהתכחש לעברו."
היא עצרה מיד, מזועזעת מכל מה שאמרה.
טונג הרים אליה מבט בלתי מזועזע. הוא אמר: "איני מתפלא שאת מרגישה שאת מנסה לעשות משהו בלתי אפשרי. אך הייתי זקוק לחוות דעתך. לכן מבחינתי, זה היה שווה את זה. אך בשבילך זה היה מייגע. הגיע הזמן לשינוי." ניצוץ נראה בעיניו הכהות. "מה את אומרת על מסע במעלה הנהר?"
"הנהר?"
"כך הם אומרים 'אל השממה', לא? אך בעצם אני מתכוון לאֵרֵהָה."
כשאמר את השם, היא נזכרה שנהר גדול חצה את הבירה, חלקו מרוצף מעל ומוסתר כל-כך על-ידי הבניינים והסוללות, עד שלא זכרה שראתה אותו אי-פעם מלבד במפות.
"אתה מתכוון לצאת מדובזה סיטי?"
"כן," אמר טונג. "מחוץ לעיר! ולא בטיול מודרך! בפעם הראשונה בחמישים שנה!" הוא זרח כילד המגלה מתנה מוסתרת, הפתעה נהדרת. "אני כאן כבר שנתיים, והעברתי שמונים ואחת בקשות אישור לשלוח איש צוות לחיות או לגור במקום כלשהו מחוץ לדובזה סיטי או קאנגנגן או ארט. שמונים פעמים הם התחמקו בנימוס, בהצעות לטיול מודרך נוסף במתקני תוכנית החלל אור בקסמי האביב באיים המזרחיים. העברתי בקשות כאלה דרך קבע, דרך שגרה. ופתאום אחת אושרה! כן! 'אנו מאשרים לחבר אחד מצוותך לבלות חודש באוקזט-אוזקט.' או שמא זה אוזקט-אוקזט? זו עיר קטנה, השוכנת למרגלות ההרים, במעלה הנהר. מתנשאת על רכס הדווטרס הגבוה, כאלף חמש מאות קילומטרים אל תוך הארץ. ביקשתי את אותו האזור, ראנגמה. מעולם לא ציפיתי לקבל אותו, וקיבלתי אותו!" הוא זרח.
"למה דווקא שם?"
"שמעתי על אנשים שם שנשמעים מעניינים."
"חלק מאוכלוסייה שבטית?" היא שאלה בתקווה. בשלב מוקדם בביקורה, כאשר פגשה בראשונה את טונג אוב ושני משקיפים הנמצאים כעת בדובזה סיטי, הם דנו באחידות המוחלטת של התרבות בערים הגדולות באקא המודרנית, המקומות היחידים שבהם הורשו לגור האנשים הבודדים מחוץ לעולם. כולם היו משוכנעים כי החברה באקא כוללת גם קבוצות מגוונות ואזורים שונים, והיו מתוסכלים מכך שאין להם שום דרך לגלות זאת.
"אנשי כתות, אני חושד, יותר מאשר שבטים. כת. ייתכן שהם שורדים נחבאים של דת אסורה."
"אה," אמרה, מנסה לשמור על ארשת עניין.
טונג עדיין חיפש בין תיקיו. "אני מחפש את המעט שהצלחתי לקבץ על הנושא. דיווחים של הלשכה החברתית-תרבותית בנושא פעילות פשע של שרידי כתות אנטי-מדעיות. וגם שמועות וסיפורים. טקסים סודיים, הליכה על כנפי הרוח, תרופות מופלאות, חיזוי העתיד. הדברים הרגילים."
לרשת היסטוריה של שלושה מיליוני שנה משמעו למצוא מעט מאוד מידע לא רגיל על התנהגות או המצאות אנושיות. אף שבני הַיין נשאו אותו בקלות, היה זה נטל על צאצאיהם לדעת שלא ימצאו בקלות דבר חדש, אפילו דבר דמיוני חדש, תחת שמש כלשהי.
סאטי לא אמרה דבר.
"בחומר שהמשקיפים הראשונים כאן שלחו אל טרה," המשיך טונג, "האם הגיע משהו הקשור בדתות?"
"ובכן, מאחר ששום דבר מלבד הדוח על השפה לא הגיע בשלמותו, המידע על כל דבר היה בעצם רק מה שיכולנו להסיק מאוצר המילים."
"כל המידע מהאנשים היחידים שהורשו לחקור את אקא בחופשיות – הלך," אמר טונג, נשען לאחור והניח לחיפוש בקבציו להשלים את עצמו. "איזה מזל מזופת! או שמא הייתה זו תקלה?"
ככל הצ'יפוורים היה טונג קירח – צָ'הָוָּאהוָּא, בסלנג של וַלְפָּרַיְיסוֹ. כדי למזער את זרותו כאן, מקום שבו התקרחות היא תופעה נדירה, הוא חבש כובע; אך מאחר שבני אקא חבשו כובעים לעתים נדירות, הוא נראה זר יותר עם הכובע מאשר בלעדיו. הוא היה איש עדין הליכות, חסר רשמיות והגון, וגרם לסאטי להירגע ככל שיכלה להירגע; עם זאת הוא היה כל- כך לא פולשני, עד לדרגת קרירות. בעצמו אדם בלתי חדיר, שלא שידר שום קרבה. היא שמחה שהוא מקבל את הריחוק שלה. עד עתה הוא שמר על הריחוק שלו. אך היא חשה ששאלתו אינה תמימה. הוא ודאי ידע כי איבוד השדר לא היה תאונה. מדוע עליה להסביר זאת? היא הבהירה כי היא נוסעת ללא מטען, בדיוק כפי שעשו המשקיפים והניידים ששהו בחלל במשך מאות שנים. היא לא הייתה אחראית למקום שהיא הותירה במרחק שישים שנות אור מאחוריה. היא לא הייתה אחראית לטרה ולטרור הקדוש שלה.
אך הדממה נמתחה, והיא אמרה לבסוף: "הייתה חבלה במכשיר האניסבל בבייג'ין."
"חבלה?"
היא הנהנה.
"שהיוניסטים גרמו?"
"בסוף ימי המשטר הותקפו רוב המתקנים האקומניים ואזורי הברית. המחנות."
"האם רבים מהם הושמדו?"
הוא ניסה לגרום לה להיפתח. לגרום לה לדבר על כך. כעס שטף אותה, זעם. גרונה התהדק. היא לא אמרה דבר, משום שלא יכלה לומר דבר.
דממה ארוכה.
"אז שום דבר מלבד השפה לא עבר," אמר טונג.
"כמעט שום דבר."
"מזל מזופת!" הוא אמר שוב בלהט. "המשקיפים הראשונים היו טרנים, לכן שלחו את הדוח שלהם לטרה במקום להיין – לא מעשה בלתי טבעי, אך עדיין חוסר מזל. ואולי אפילו גרוע מכך, השדרים שנשלחו מטרה עברו כולם. כל המידע הטכני שבני אקא ביקשו ושטרה שלחה, ללא שום שאלה או הגבלה… מדוע הסכימו המשקיפים הראשונים להתערבות תרבותית אדירה שכזו?"
"אולי הם לא הסכימו. אולי היוניסטים שלחו את השדרים."
"למה שהיוניסטים יגרמו לאקא לצעוד אל הכוכבים?"
היא משכה בכתפיה. "המרה."
"לשכנע אחרים להאמין במה שהם האמינו, את מתכוונת? האם נכללה ההתקדמות הטכנולוגית התעשייתית בדת היוניסטים?"
היא שתקה ומשכה בכתפיה.
"אז באותה תקופה, שבה מנעו היוניסטים תקשורת עם השליחים הקבועים בהיין, הם בעצם… המירו את דתם של בני אקא? סאטי, האם את חושבת שהם שלחו לכאן, איך קוראים להם, מיסיונרים?"
"אני לא יודעת."
הוא לא חקר אותה, לא ניסה לטמון לה פח. הוא היה עסוק בלהיטות במחשבותיו, ורק ניסה לגרום לה, הטרנית, להסביר לו מה עשו הטרנים ומדוע. אך היא לא רצתה ולא יכלה להסביר את היוניסטים או לדבר בשמם.
הוא חש בסירובה לנחש ואמר: "כן, כן, אני מצטער. מובן שלא היית בסוד העניינים של מנהיגי היוניסטים! אך הרגע עלה במוחי רעיון – אם הם אכן שלחו מיסיונרים, ואם הם עברו על הקודים של אקא, את מבינה? – זה עשוי להסביר את חוק ההגבלים." הוא התכוון להכרזה הפתאומית, שהוכרזה לפני חמישים שנה ונאכפה מאותו הרגע, כי רק ארבעה תושבי חוץ העולם יורשו לשהות באקא בעת ובעונה אחת, ורק בערים. "וזה יכול להסביר את החרמת הדת כמה שנים אחר כך!" הוא נסחף בתאוריה של עצמו. הוא זרח ושאל אותה בנעימה מפצירה כמעט: "מעולם לא שמעת על קבוצה שנייה שנשלחה הנה מִטרה?"
"לא."
הוא נאנח ונשען לאחור. לאחר רגע ביטל את ניחושיו בתנועת יד קטנה. "אנחנו כאן כבר שבעים שנה," הוא אמר, "ומכירים רק את אוצר המילים."
היא נרגעה. הם עזבו את טרה וחזרו אל אקא. היא הייתה בטוחה. היא דיברה בזהירות אך בשטף של הקלה. "בשנתי האחרונה בלימודים הורכבו מחדש כמה פריטי פקסימיליה מתוך הדיווחים הקטועים. תמונות, חלקי ספרים. אך לא מספיק כדי להסיק מהם מרכיבים תרבותיים כלשהם. ומאחר שהקורפורציה כבר שלטה כשהגעתי, איני יודעת דבר על מה שהיא החליפה. איני יודעת אפילו מתי הוצאה כאן הדת אל מחוץ לחוק. לפני כארבעים שנה?" היא שמעה את קולה: מפייס, מזויף, מאולץ. טעות.
טונג הנהן. "שלושים שנה לאחר המגע הראשון עם האקומנים. הקורפורציה הוציאה את הצו הראשון שלפיו: 'קיום מנהגים דתיים והוראתם' אינם חוקיים. בתוך כמה שנים הם הכריזו על עונשים מזעזעים… אך הדבר המשונה הוא – מה שגרם לי לחשוב שהגורם הגיע ממקור מחוץ לעולם – המילה שהם משתמשים בה לדת."
"מקורה בהיינית," אמרה סאטי, מהנהנת בראשה.
"האם לא הייתה מילה מקומית? את מכירה כזו?"
"לא," היא אמרה, לאחר שעברה במצפון שקט לא רק על המילון הדובזני, אלא גם על שפות אחרות של אקא שלמדה בוולפרייסו. "אני לא מכירה."
חלק גדול מאוצר המילים הדובזני החדש הגיע כמובן מחוץ לעולם, עם הטכנולוגיות התעשייתיות; אבל לשאול מילה למנהג מקומי כדי להוציאו אל מחוץ לחוק? אכן משונה. והיא הייתה צריכה להבחין בכך. היא הייתה מבחינה בכך, לולא נסגרה בפני המילה, הדבר, הנושא בכל פעם שעלו. טעות. טעות.
דעתו של טונג הוסחה מעט; הפריט שחיפש נמצא לבסוף, והוא הורה למחברון שלו להעלותו ולפענחו. זה ארך זמן-מה. "תיוק המיקרו של בני אקא לוקה בחסר," אמר כשהוא מקיש על מקש אחרון.
" 'הכול מתקלקל על-פי לוח הזמנים,' " אמרה סאטי. "זו הבדיחה היחידה של אקא שאני מכירה. הבעיה היא שזה נכון."
"אך חשבי מה הם הצליחו להשיג בשבעים שנה!" השליח נשען לאחור, קופץ בחמימות מנושא לנושא, כובעו נוטה מעט הצדה. "בצדק או שלא בצדק, הם קיבלו את התוכנית ל- G86." G86 היה הקיצור המקצועי שההיסטוריונים ההַיְינים נתנו לחברה המתקדמת במהירות בטכנולוגיה תעשייתית. "והם בלעו הכול בלגימה אחת. בנו מחדש את תרבותם, יצרו את הקורפורציה, שלחו ספינת חלל להיין – הכול בתקופת חיים אחת של בן אדם! עם מדהים, באמת. אחדות מדהימה של משמעת!"
סאטי הנהנה בצייתנות.
"אך בוודאי היו גילויי התנגדות לאורך הדרך. הכפייתיות האנטי-דתית הזאת… גם אם אנחנו עוררנו את זה עם ההתרחבות הטכנולוגית…"
זה נחמד מצדו, חשבה סאטי, להגיד "אנחנו," כאילו האקומנים היו אחראים להתערבות של טרה באקא. זה היה המרכיב ההַייני היסודי במחשבה האקומנית: נטילת אחריות.
השליח המשיך בקו מחשבתו. "מנגנוני השלטון רווחיים ויעילים כל-כך, עד כי ודאי הוקמו כתגובה על משהו רב-עוצמה, האינך חושבת? אם ההתנגדות לקורפורציה הייתה מצד הדת – דת מבוססת ורחבת היקף – הדבר עשוי להסביר את דיכוי המנהגים הדתיים על-ידי הקורפורציה. והניסיון להקים תאיזם לאומי כתחליף. האל כהיגיון, הלמות המדע הטהור, כל הדברים האלה. ובשמם להשמיד בתי תפילה, לאסור דרשות. מה דעתך?"
"אני חושבת שזה מובן,"
זו אולי לא הייתה התגובה שציפה לה. הם שתקו לרגע.
"הכתב הישן, האידאוגרמות," אמר טונג, "את יכולה לקרוא אותן ברהיטות?"
"זה כל מה שלמדנו כאשר הייתי בהכשרה. זה היה הכתב היחיד באקא לפני שבעים שנה."
"כמובן," הוא אמר במחווה צ'יפוורית מרגיעה, שמשמעותה "אנא סלחי לאידיוט" "מאחר שבאתי ממרחק של שתים-עשרה שנה בלבד, למדתי רק את הכתב המודרני."
"לפעמים תהיתי אם אני האדם היחיד באקא שיכול לקרוא אידאוגרמות. זרה, תושבת חוץ העולם. לא ייתכן."
"לא ייתכן. אף שהדובזנים הם עם שיטתי. שיטתיים עד כדי כך שכאשר החרימו את הכתב הישן, הם גם השמידו בשיטתיות כל מה שהיה כתוב בו – שירים, מחזות, היסטוריה, פילוסופיה. הכול, את חושבת?"
היא נזכרה במבוכתה הגוברת בשבועותיה הראשונים בדובזה סיטי: חוסר האמון שלה לנוכח תכולתם המצומצמת והחדגונית של המקומות שכונו ספריות, הקיר האטום שבו נתקלה בכל ניסיונות המחקר שלה, כאשר עדיין האמינה שנותרו שרידי ספרות של עולם שלם.
"אם הם מוצאים ספרים או טקסטים אפילו היום, הם משמידים אותם," היא אמרה. "אחת מהלשכות העיקריות במשרד השירה היא לשכת איתור ספרים. הם מוצאים ספרים, מחרימים אותם ושולחים אותם לכתישה לחומר בניין. חומר בידוד. אל הספרים הישנים מתייחסים כאל חומר לכתישה. אישה אחת שם אמרה לי שהיא עומדת לעבור ללשכה אחרת, משום שלא נותר עוד חומר לכתישה בדובזה. היא נקייה, כך אמרה. מטוהרת."
הוא שמע את קולה נהיה עצבני. היא הסיטה את מבטה, מנסה להפיג את המתח בכתפיה.
טונג אוב נותר שָלֵו. "היסטוריה שלמה אבדה, נמחקה, כאילו באסון נורא," הוא אמר. "מדהים!"
"לא בלתי רגיל כל-כך," הגיבה, מתוחה מאוד – טעות. היא שחררה שוב את כתפיה, שאפה פעם אחת, נשפה ודיברה בשקט מודע. "השירים והציורים המעטים מאקא, ששוחזרו במרכז האנסיבל הטרני, יהיו כאן בלתי חוקיים. היו לי העתקים שלהם במחברון. מחקתי אותם."
"כן. כן, בסדר גמור. איננו יכולים להציג שום דבר שהם אינם רוצים שיסתובב בשטח."
"שנאתי לע, שות את זה. הרגשתי שאני משתפת פעולה."
"המרחק בין שיתוף פעולה לכבוד יכול להיות קטן," אמר טונג. "לצערי, אנו חיים ברווח הזה, כאן."
לרגע היא חשה חומרה אפלה בתוכו. הוא הפנה את מבטו, מביט למקום מרוחק. ואז שב אליה, אדיב ושָלֵו.
"אבל," הוא אמר, "ישנם לא מעט קטעי כתב ישן מצויר פה ושם בעיר, לא? זה ודאי נחשב בלתי מזיק מאחר שאיש אינו יכול לקרוא את זה… ודברים נוטים לשרוד בדרך לא דרך. הייתי בקרבת מחוז הנהר ערב אחד – מקום ידוע לשמצה, לא הייתי צריך להיות שם, אך לעתים אדם יכול לשוטט בעיר בגודל שכזה בלי שמארחיו יֵדעו על כך. לפחות אני מעמיד פנים שהם אינם יודעים. בכל אופן, שמעתי מוזיקה בלתי רגילה. כלי נגינה מעץ. צלילים בגובה בלתי חוקי."
פניה הביעו שאלה.
"הקורפורציה דורשת ממלחינים להשתמש במה שאני מכיר כאוקטבה הטרנית."
סאטי עטתה מבט סתום.
טונג שר אוקטבה.
סאטי ניסתה להיראות אינטליגנטית.
"הם קוראים לזה כאן סולם מדעי של צלילים," אמר טונג. ולאחר שעדיין לא ראה סימן גדול להבנה, הוא שאל בחיוך, "האם המוזיקה באקא נשמעת לך מוכרת מכפי שציפית?"
"לא חשבתי על כך – אני לא יודעת. אני די מזייפת. אני לא יודעת מה הם מפתחות מוזיקליים."
חיוכו של טונג התרחב. "לאוזניי, המוזיקה של אקא נשמעת כאילו איש מהם אינו יודע מה הם מפתחות מוזיקליים. ובכן, מה ששמעתי במחוז הנהר לא דמה למוזיקה הנשמעת ברמקולים. צלילים שונים. הרמוניות מעודנות מאוד. 'מוזיקה מסממת', קראו לזה האנשים במקום. הנחתי כי את המוזיקה המסממת מנגנים מרפאים דתיים, רופאי אליל. לבסוף הצלחתי לשוחח עם אחד מהרופאים האלה. הוא אמר: 'אנו מכירים כמה מהשירים ומהתרופות הישנים. איננו מכירים את הסיפורים. איננו יכולים לספר אותם. האנשים שסיפרו את הסיפורים אינם.' לחצתי עליו קצת, והוא אמר, 'אולי מעטים מהם עדיין נמצאים במעלה הנהר. בהרים.' " טונג אוב חייך שוב אך בעגמומיות. "כמהתי ליותר, אך מובן שנוכחותי שם סיכנה אותו." הוא עשה הפסקה ארוכה. "לעתים מתקבל הרושם, כי…"
"כי הכול באשמתנו."
לאחר רגע הוא אמר: "כן. זה נכון. אך מאחר שאנחנו נמצאים כאן, עלינו לקבל בקלות את נוכחותנו כאן."
צ'יפוורים נטלו על עצמם אחריות אך לא טיפחו רגשות אשם כמו הטרנים. היא ידעה שטעתה בו. היא ידעה שהוא הופתע מדבריה. אך היא לא יכלה לקבל שום דבר בקלות. היא לא אמרה דבר.
"למה התכוון לדעתך רופא האליל בדברו על הסיפורים והאנשים שסיפרו אותם?"
היא ניסתה להעסיק את מוחה בשאלה אך ללא הצלחה. היא לא הצליחה לעקוב אחריו. היא ידעה מה כוונת האמרה: למתוח את החבל יותר מדי. החבל שלה חנק אותה, התהדק בחוזקה סביב גרונה.
היא אמרה: "חשבתי שזימנת אותי כדי לומר לי שאתה מעביר אותי מתפקידי."
"מוריד אותך מהכוכב? לא! לא, לא," אמר טונג, בהפתעה ובאדיבות שקטה.
"לא הייתי צריכה להישלח לכאן."
"למה את אומרת את זה?"
"הוכשרתי בלשון ובספרות. באקא נותרה שפה אחת ואין בה ספרות. רציתי להיות היסטוריונית. כיצד אוכל להיות היסטוריונית בעולם שהשמיד את ההיסטוריה שלו?"
"זה לא קל," אמר טונג בחמלה. הוא קם לבדוק את מקלט הקבצים ואמר: "אמרי לי בבקשה, סאטי, האם ההומופוביה הממוסדת מקשה עלייך מאוד?"
"גדלתי עם זה."
"תחת היוניסטים?"
"לא רק היוניסטים."
"אני מבין," אמר טונג, עדיין עומד. הוא דיבר בזהירות, מביט בה; היא השפילה את מבטה. "אני יודע שעברת תקופה של מהפכה דתית. ואני חושב על טרה כעל עולם שדתות עיצבו את ההיסטוריה שלו. כך שאני רואה בך את המועמדת המתאימה מבינינו לחקור את שרידי הדת בעולם הזה, אם הם קיימים. לקי אָלָה אין שום ניסיון בדת, ולגָרוּ אין שום מרחק מן הדת." הוא עצר שוב. היא לא הגיבה. "הניסיון שלך," הוא אמר, "עשוי להיות להקשות עלייך להתנתק. חיית את כל חייך בדיכוי תאוקרטי, והסערות והאלימות בשנים האחרונות של היוניזם…"
היא הייתה מוכרחה לדבר. היא אמרה בקרירות: "אני מאמינה שהכשרתי תאפשר לי לבחון תרבות אחרת ללא דעות קדומות מוגזמות."
"הכשרתך ומזגך. כן. גם אני מאמין כך. אך הלחצים של תאוקרטיה כוחנית, משקלה הרב כל חייך, עשויים בהחלט להותיר משקעי חשדנות, התנגדות. אם אני מבקש ממך – שוב! להשקיף על משהו שאת סולדת ממנו, אנא אמרי לי."
לאחר כמה שניות שנראו לה ארוכות, היא אמרה: "אני באמת לא טובה עם מוזיקה."
"אני חושב שהמוזיקה היא מרכיב קטן במשהו גדול הרבה יותר," אמר טונג בעיני ארנבת, בעקשנות.
"אם כך, איני רואה כל בעיה," אמרה. היא הרגישה קפואה, מזויפת ומובסת. גרונה כאב.
טונג חיכה רגע ואז קיבל את דבריה. הוא הרים את הדוח המיקרו-גבישי והושיט לה אותו. היא לקחה אותו בצורה אוטומטית.
"קראי את זה והקשיבי למוזיקה כאן בספרייה, בבקשה, ואחר כך מחקי הכול," אמר. "המחיקה היא אומנות שאנחנו צריכים ללמוד מבני אקא. ברצינות! אני מתכוון לכך. ההיינים רוצים לשמור הכול. בני אקא רוצים להשליך הכול. אולי יש דרך ביניים? בכל מקרה, קיבלנו את ההזדמנות הראשונה להיכנס לאזור שבו ההיסטוריה אולי לא נמחקה בצורה יסודית כל-כך."
"איני יודעת אם אבין מה אני רואה כשאראה זאת. קי אלה נמצא כאן כבר עשר שנים. לך יש ניסיון בארבעה עולמות נוספים." היא אמרה לו שאין בעיה. היא אמרה שתוכל לעשות את מה שהוא מבקש. כעת היא שמעה את עצמה מנסה להתחמק מזה בהתבכיינות. טעות. מביש.
"מעולם לא עברתי מהפכה חברתית גדולה," אמר טונג. "ולא קי אלה. היינו ילדים של שלום, סאטי. אני זקוק לילד של עימות. בכל מקרה, קי אלה אינו יודע קרוא וכתוב. אני לא יודע קרוא וכתוב. את יודעת לקרוא."
"שפות מתות בכתבים מוחרמים."
טונג הביט בה לרגע בדממה, ברכּות כנה, אינטלקטואלית ולא אישית. "אני מאמין שאינך מעריכה כראוי את היכולות שלך, סאטי," הוא אמר. "השליחים הקבועים בחרו בך לאחת מארבעת נציגי האקומנים באקא. תשלימי עם העובדה שהניסיון והידע שלך חיוניים לי, לעבודתנו כאן. אנא חשבי על כך."
הוא המתין עד שאמרה: "אחשוב על כך."
"לפני שתצאי להרים, אם כך תעשי, אני רוצה שתשקלי גם את הסיכונים. בעצם שקלי את העובדה שאיננו יודעים מה הם הסיכונים. בני אקא אינם עושים רושם של עם אלים; אך קשה לקבוע זאת מעמדתנו המבודדת. איני יודע מדוע העניקו לנו פתאום את רשותם. ודאי יש להם סיבה כלשהי, אך נוכל לגלות מה היא רק אם ננצל את ההזדמנות." הוא הפסיק, מבטו עדיין נח עליה. "אין שום אזכור למלווים או למדריכים, כלבי שמירה. ייתכן שתהיי לגמרי לבדך. ייתכן שלא. איננו יודעים. איש מאיתנו אינו יודע כיצד מתנהלים החיים מחוץ לערים. כל הבדל או דמיון, כל דבר שתראי, כל דבר שתקראי, כל דבר שתתעדי, חשובים. אני כבר יודע שאת משקיפה רגישה ונטולת פניות. ואם נותרה היסטוריה כלשהי באקא, את החברה הטובה והמוכשרת ביותר בצוות שלי לגלות אותה; לחפש אחר אותם 'סיפורים' או אנשים המכירים אותם. אנא, הקשיבי לשירים, לכי הביתה, חשבי על כך ותודיעי לי על החלטתך מחר. או.קיי.?"
הוא ביטא את הביטוי הטרני בנוקשות, בגאווה מסוימת על הישגו. סאטי ניסתה לחייך. "או.קיי." אמרה.
(הוצאת אופוס, 2002. תרגום: אורנית שחר. 172 עמודים)
