1

בפגישת תושבי העיר בספטמבר, הצביעו אזרחי עמק קין, ניו­יורק, על חימושו של הארולד ארדמן באקדח הטוב ביותר, סמית'-ווסון 0.44 אינץ' משובח, ושילוחו הרחק דרומה, לאי אזמרלדה, כדי להיכנס לציד.

הארולד נבחר משום שהתנדב, לא היו לו קרובי משפחה בחיים, הוא היה רווק, בריא, וטוב בקרבות איגרוף. ובגלל שהיה ישר מספיק כדי למלא את חלקו בעיסקה – לשלוח מחצית מרווחי הציד חזרה לעיר, בהנחה שיחיה די זמן כדי שיספיק להרוויח משהו.

הארולד ידע שעל­מנת להיכנס לציד, יהיה עליו לתפוס טרמפים ולקחת אוטובוסים עד לקו החוף במיאמי. משם יכול היה להרשות לעצמו לטוס לאזמרלדה, אי קטן בפינה הדרום­מזרחית של הבאהמאס, מקום בו הציד היה חוקי.

הדרך מצפון מדינת ניו­יורק לפלורידה הייתה ידועה כמסוכנת במיוחד. נשמעו סיפורים על שודדים אכזריים במיוחד, אנשים מפלצתיים וצמאי­דם שארבו לטרפם לאורך הדרך. עובר אורח, היה נתקל בדרכו, באזורים הרוסים עם מזבלות תעשייתיות הקבורות זמן ארוך, ערפילים מזוהמים וגזים רעילים, כאילו ניסתה האדמה להיפטר מריכוזי הכימיקלים והשפכים הרדיואקטיביים. פליטה שכזו יכולה הייתה להרעיל אותך בדרכך והיית מת, עוד לפני שהיית צונח על הקרקע. ואם הצלחת להתגבר על אלו, עדיין היו עיירות חמדניות ורודפות­בצע להיתקל עימן, מקומות מלאים ביצורים דמויי­אנוש שהרגו את כל מי שנקרה בדרכן, לקחו את חפציו ומדי- פעם אף אכלו את בשרו.

זה מה שסיפרו האנשים מפה לאוזן בדרכם ממקום למקום, וכך עברו השמועות, שלפעמים היו גם נכונות.

הארולד לא היה מוטרד מן הסיפורים. הוא היה מוכן לקחת סיכונים רבים על מנת לצאת מן העיירה הגוססת הזו, התקועה כיתד בתוך קפלי הזיהום של אדִירוֹנדֶאקס. הוא רצה לעשות משהו עם חייו, והציד נראה כמו הסיכוי היחידי הפתוח בפניו.

הארולד היה איש רחב, אך נע בקלילות מפתיעה, והיה מהיר מכפי שנראה. הוא היה גדל­מידות, בעל פנים עגולות, נער כפרי בעל מראה חביב, בעל חיוך מרהיב ועיניים חושבות. להארולד היה שיער שחור מטופח שגלש עד לצווארו, וזיפי זקן של מספר ימים על לחיו. והוא לבש מקטורן אדום משובץ. באותו זמן היה כבן 28 ונראה כדוב שהתעורר זה עתה משנת החורף. רחב, רדום וחביב. מזה אפשר להסיק עד כמה ניתן לשפוט אדם על פי מראהו.

2

"אז אתה באמת הולך?" אמר אלן. "אתה באמת הולך לאזמרלדה."

הארולד הניד בראשו. היה זה כשעה, לאחר פגישת העיר.

הם אכלו יחד וכעת ישבו על המרפסת בחזית ביתו של אלן בגבעת סְפּרוּס. השמש החלה לשקוע מעבר להרים.

אלן היה חברו הטוב ביותר של הארולד. גם הוא רצה לצאת לצוד, אבל הוא היה היחיד שיכול היה לתמוך באימו ובשתי אחיותיו הקטנות. לעזוב אותן בימים שכאלו, פירושו היה לחסלן. להארולד לא היה אף אחד. אימו נפטרה משחפת כשהיה בן חמש­עשרה. אביו, אדם שקט ומר­נפש, אסף את עצמו מיד לאחר פטירתה, והלך לחפש עבודה בדרום. מאז לא שמעו ממנו שוב.

"חמים שם כל הזמן, בקאריביים," אמר אלן. "זה מה ששמעתי. ויש להם את כל החידושים. כמו בירחונים הישנים בבית­הספר. יש להם חדרי אמבטיה עם מים זורמים, חמים וקרים. יש להם מסעדות עם מזון ממשי. כולם לבושים כהלכה ומרוצים."

"זה בגלל שכל מה שיש להם לעשות, זה להרוג אחד את השני," השיב הארולד.

"נו, שום דבר קשה בחיים האלו, נכון?"

"אני לא יודע," אמר הארולד. "עדיין לא הרגתי אף אחד. אבל אני מניח שאתגבר על זה."

"הטריק הוא, לא להיהרג בעצמך," ענה אלן.

"כך שמעתי," אמר הארולד.

"תראה את נורה שם, בדרום?"

הארולד הנהן בראשו. נורה אולברייט עזבה את עמק קין לפני כשנתיים, כאשר האוטובוסים עדיין נעו בין מונטריאול לניו­יורק ועצרו בפלאטסבורג. היא עזבה עם עוד ארבע נערות, כדי למצוא עבודה. תמיד הייתה יותר עבודה לנשים שנראו טוב מאשר לגברים, אף על פי שחלק מן העבודות לא היו מפולפלות דיין. הזרים העשירים, בעיקר האסייתים, אהבו להעסיק נערות אמריקאיות יפות בעבודות בית, בדיוק כפי שהאמריקאים אהבו פעם להעסיק נערות גרמניות ואנגליות כמשרתות ואומנות. הנערות האחרות מעמק קין מצאו עבודה בדרום, אבל נורה עשתה את כל הדרך לאזמרלדה שבקאריביים, האי הקטן והעצמאי שחי על פי חוקי עולם­הציד. היא שלחה כסף הביתה כדבר שבשגרה.

"תשמור על עצמך, אוקיי?" אמר אלן.

"כן, אני אעשה את זה."

"ותמסור דרישת שלום לנורה, בשמי."

"אוקיי, אלן."

הם ישבו שם עוד זמן מה, וצפו בשמש שירדה מעבר להרים. האור נגוז מן השמיים, קרירות צפונית עטפה אותם. הערב ירד באצילות על אדירונדאקס. להארולד התברר פתאום שיתכן ושוב לא יראה את המראה הזה. רבים אחרים כן, אבל את זה לעולם לא.

3

הארולד עזב את עמק קין ביום שלמחרת, ברשותו הסמית'­ווסון, שלושים וארבע כדורים, ומאתיים שבעים ושישה דולרים ושבעים ושלושה סנטים שהתושבים הצליחו לאסוף עבור הוצאותיו. על אף שהיה זה חודש ספטמבר, עמדה צינה של חורף באוויר. החורף שמיהר ובא בסמוך לסתיו בצפון מדינת ניו­יורק, גרם לך לחשוב שהם אחד.

הוא סידר את חפציו בתרמיל גב קטן, נושא את אקדחו בחגורה, את הכדורים בכיס מכנסיו הימני, שם יהיו זמינים. הוא לבש את חליפתו היחידה, כבדה וכמעט בלתי פגיעה, שנתפרה על פי מידותיו על ידי דודו לוק, שמת באביב הקודם מוירוס.

הוא העיף מבט אחרון בהרים, זריחה מוקדמת שנצצה בהרי הרוקי, שאריות העצים מאז ההרס האחרון נתגלו לעיניו, והשליך את תרמיל הגב שלו לתוך משאיתו של ג'ו בילינג. את דברי פרידתו הוא אמר בערב הקודם. הם החלו בנסיעתם והוא לא הביט לאחור.

ג'ו בילינג נהג עד מפלי גלן, כדי לאסוף חלקים עבור הטרקטורים של הקואופרטיב הכפרי. היה קשה יותר ויותר לשמור על תקינותם של טרקטורי מק'קורמיק, והיבולים היו כה מועטים, עד שלא הייתה בהם תועלת. אבל היה גם מחסור בסוסים ופרדות, והיאקים שרק נכנסו לשימוש, לא התרבו במידה מספקת.

בשנים המאוחרות של המאה העשרים­ואחת, הגיע לבסוף קוצר הראייה האנושי, גם לאמריקה. היערות נעלמו.

גידולי הגרעינים והדגן נכשלו. איזורי הכפר באמריקה נתמלאו בשטחים רעילים, אליהם הושלכו פסולת רדיואקטיבית וכימיקלים. רוב האדמה פשוט נעזבה, ולא נעשה שום ניסיון לחדשה. גם האוויר הפך גרוע יותר. לא הייתה עבודה, משום שכמעט לאף אחד לא היה כסף. מכונות קרסו וכך גם המכונות לתיקון המכונות. גרוע יותר, הרצון לתקן נראה כאילו ונעלם.

המלחמה הקרה עדיין נמשכה והאומות הקישו בחרבותיהן זו מול זו מדי פעם. לאף אחד לא היה איכפת יותר. הרבה מאוד אנשים קיוו שהפצצות פשוט יושלכו והם יהיו כבר אחרי זה. אפשר לקרוא לזה חיים? כדאי היה לסיים אותם מוקדם מאשר מאוחר יותר. האדמה הישנה והטובה כבר הלכה לאבדון.

הם לא היו צריכים לכרות את היערות והג'ונגלים. הם היו צריכים לעשות משהו עם הגשם החומצי, כאשר היה עוד זמן. הארולד יכול היה עדיין לזכור את הצבע הירוק על הרי אדירונדאקס החומים. הממשל החל אמנם להתייחס ברצינות לאיכות הסביבה לפני כחמישים שנה, אבל היה זה מאוחר מדי ולא היה מספיק כסף. כדור הארץ הוא מקום גדול ויכול להתאושש מהתעללות כמעט בלתי מוגבלת, אבל האנשים דחקו אותו רחוק מדי.

במזבלות השוממות שהיו פעם יערות פרא, בקושי נותרו חיות. תחילה נעלמו החיות באמריקה ואפריקה ואחר כך, כאשר נעשה ניסיון לייצב את המערכת האקולוגית, היא התפוררה בשאר העולם.

הערבות והסאוונות הפוריות התייבשו להן והפכו עם הזמן לקערת אבק.

המדבר התפשט, והאסונות התרבו כל כך, שלא ניתן היה יותר לספור אותם. ואז הגיעו מגפות השפעת ואחרות. הניצולים התקבצו באמריקה המנוונת וניסו להחזיק מעמד עד שישתפר המצב. האם דברים ישתפרו? אף אחד לא יכול היה לסמוך על כך.

מוות היה בכל מקום על פני אמריקה הצפונית, מוות ברעב, מוות במחלה ומוות על-ידי שורה אין סופית של מזל ביש, שהאנושות יצרה בעצמה.

ועדיין היו יותר אנשים מכפי שהאדמה יכולה הייתה לפרנס. הגזע האנושי עבר את הגבול, מעבר לאפשרות להזין את עצמו. מוות בצורות שונות, היה בלתי נמנע. לא קל היה להשלים עם זה. כאשר המוות הפך לשגרה בכל מקום, לא ניתן היה להימנע מקיום מקומות כמו עולם­הציד. מקומות שם באופן פאראדוקסלי למוראות אותה עת, קיבלו אנשים את המוות בתשואות. אנשים שילמו כדי להיהרג, וגמלו ביד רחבה לניצולים.

(הוצאת אודיסיאה, 2001. תרגום – אורי סנדץ').