"נני", קראה הילדה, "נני, מתי הדוד יבוא?"

האישה המבוגרת הסתכלה עליה במבט חמור. "אדון. אֵבי, את צריכה לקרוא לו אדון", תיקנה אותה.

"אדון", הסכימה אביטל בקלות. היא ישבה על הרצפה, מגלגלת בהיסח דעת את בועת הפיה מולה. הזכוכית הקהה הוארה מבפנים באור סגול בכל פעם שהצליחה להעמיד את היצור הקטן בפנים.

"את חושבת שהוא יאהב אותי?" שאלה, לא מסיטה את עיניה מהצעצוע.

האומנת הניחה את המסרגות על ברכיה והביטה לעבר הילדה. בת שבע, דקיקה וחדת פנים. כולה מרפקים וברכיים. מצד שני, שיערה המתולתל גלש באשד חום סביב פניה, מדגיש את העיניים הכחולות התמימות.

אדון האחוזה רכש אותה לפני שנתיים, כאשר היתה רק עוללה שמנמנה. מפקיד אותה לידיה של נני כפי שהפקיד במשך השנים ילדות רבות אחרות. היה בילדה זו משהו מאשתו של האדון. העיניים, או אולי קו הפה.

"אני בטוחה שהוא יאהב אותך", אמרה לבת חסותה. "במיוחד אם תעשי בדיוק מה שלימדתי אותך".

אבי הבזיקה לעברה חיוך שחסרו בו שתי שיניים ומנתה על אצבעותיה.

"לפתוח רגליים חזק חזק, לא לבכות, ולעשות אנחות וגניחות כמו שהראית לי".

"ואל תשכחי, לא לנעוץ ציפורניים, ולא לצעוק. הוא לא אוהב את זה", הוסיפה נני.

"אני כבר מחכה שיבוא", אבי זינקה לרגליה וניגשה לחלון הגדול שתפס את כל הקיר.

"איך זה שם בחוץ?" שאלה. "אמרת שקיץ עכשיו, איך זה?"

נני קמה ממושבה, נקשה על אהיל המנורה כדי שהפיות ינמיכו את האור, וניגשה לעמוד ליד הילדה.

ממרומי קומת הגג בה התגוררו נפרשה העיר במלוא הדרה. הבניינים המיתמרים אל השמיים השחורים זהרו בשלל צבעים. כל אור מעיד על סוג הפיות אותו המשפחה יכלה להרשות לעצמה. בין עמודי הבניינים, כמו זבובים צבעוניים, חלפו רחפות קטנות, משאירות אחריהן שובל אבקה מנצנצת.

"נני! תראי", אביטל משכה בשרוולה, מצביעה על הבניין הקרוב. בין מדרכות גן הגג התרוצצו עשרות ילדים, מנופפים בידיהם בכל פעם שרחפת חלפה מעל הבניין. גורפים את האבקה מהאוויר ומורחים אותה על גופם.

"הם זוהרים", לחשה הילדה. "כמו פיות".

עטורים באבקה, הילדים אכן זהרו, ואז החומר היה נספג בגופם והם היו רצים מסוחררים, מנסים לתפוס שובל נוסף.

"גם אני אוכל לשחק כך?" שאלה אבי, עיניה נוצצות. "אם האדון יהיה מרוצה, הוא ייתן גם לי?"

נני הרימה את ידה כדי לבדר את שיער הילדה, ואז מיהרה להורידה.

"המשחקים האלו הם רק לבנים", חתכה. "בנות לא צריכות אבקת פיות בדם".

אבי נאנחה בשקט, ממשיכה להביט החוצה.

"אז מה כן?" שאלה בשקט. "בכלל יהיה לי מותר לצאת?"

נני התלבטה בינה לבין עצמה. השלב הזה של ההדרכה היה אמור לבוא לאחר ביקור האדון, אבל איזה נזק יגרם אם היא תספר לילדה כמה ימים קודם?

"אחרי ביקור האדון, כאשר תרגישי טוב יותר, נצא לגן שעל הגג, כדי שתוכלי לשחק עם העצים".

"באמת?" פניה של אבי אורו.

"כן, וכמה חודשים מאוחר יותר, כאשר זרעי הפיות יצאו מגופך, האדון יקח אותך לאחת האחוזות שלו מחוץ לעיר. שם תגדלי ותלמדי להיות ציידת".

"כדי לצוד את הפיות אחרי שיגדלו ביער?" אבי שוב חייכה את חיוכה חסר השיניים. "אני כבר רוצה שיבוא".

---

והוא בא. יומיים לאחר השיחה, נני נכנסה נסערת לחדרה של אבי, הרימה את הילדה הישנה מהמיטה, התעלמה מהמחאות המנומנמות ומיהרה אִתה לחדר המרחץ.

תחת זרם המים הקרים אביטל התעוררה באחת, מוחה בקול.

"שקט, קטנה", היסתה אותה נני. "אמרתי לך שהאדון לא אוהב שצועקים".

עיניה הכחולות של הילדה נפערו בשמחה. "הוא כאן? הוא בא?"

"שקט אמרתי", חזרה נני, מקציפה סבון ריחני בשיערה של אבי. "עדיף שתחשבי על כל מה שלימדתי אותך".

פניה של אביטל הפכו לפתע אבודות. "ואם הוא לא יאהב אותי?" קולה רעד.

"אז תדאגי שיאהב", ונני השתיקה את השיחה בכך ששוב הפעילה את המים הקרים.

כששיניה נוקשות מקור ומפחד, אביטל נתנה לנני להלבישה בבגדי הטקס. כותונת לבנה ארוכה, וצמידים מצלצלים, מקושטים בכדורי פיות קטנטנים. שיערה פוזר סביב ראשה ונני עיסתה לרקותיה חומר בעל ריח חריף מבקבוק בושם קטן ושקוף.

"תזכרי את כל מה שאמרתי", אמרה שוב ושוב, וכאשר סיימה להכינה, תפסה האומנת בכתפי הילדה והביטה אל תוך עיניה. "מוכנה?" שאלה בשקט.

"אני צריכה לשירותים", לחשה אבי.

"היית שם לפני רגע. את מוכנה". אוחזת בכתפיה, היא ניערה אותה קלות. "את מוכנה", חזרה ואמרה, ואז סובבה אותה לעבר הדלת שהובילה לחדר המגורים ודחפה אותה דרכה.

הדלת נסגרה מאחוריה, ואבי הבינה שנני השאירה אותה לבד. לא, לא לבד.

חדר המגורים השתנה כל כך, עד כי היא לא היתה בטוחה בתחילה שזה אותו החדר. בד שחור כיסה את הקירות, החלון מוסך בווילון כהה, ומקור האור היחיד בחדר היו צמידי הבועיות שעל רגליה וזרועותיה.

האוויר היה עשיר בריח של עלי עצים אשר פוזרו לאורך הקירות, ולצדם ריח מתקתק ומסחרר שעלה ממיכלי קטורת קטנים שנתלו בפינות.

"שלום קטנטונת", שמעה קול שקט מתוך האפלה. הרכות שבו גרמה ללִבה להחסיר פעימה. היא עשתה צעד קדימה, ובאורם המרצד של הצמידים ראתה דמות רחבת כתפיים יושבת על מזרון דק אשר נפרש במרכז החדר.

"בואי אלי, ילדה יפה שלי", קרא.

אביטל בלעה גוש אשר עמד בגרונה. איש לא דיבר אִתה כך, אפילו לא נני.

"בואי", אמר שוב, והיא רצה לעברו. אל תוך זרועותיו הפתוחות. הוא חיבק את גופה אליו, מלטף את שערה, מחליק את ידו על גופה. היא נצמדה אליו בכל כוחה, ידיה הדקות חובקות את צווארו, נהנית מהקירבה ומהמגע שכה חסר לה.

ואז הא השכיב אותה על גבה, לא מפסיק לרגע ללחוש את המילים היפות. קורא לה "נסיכה שלי" ו"פרח יפה" בעוד ידיו מורידות מעליה את הכותונת.

זו היתה הרגשה מוזרה כאשר ידיו נגעו בגופה החשוף, אבל נני אמרה שכך זה אמור להיות, שזה בסדר ואבי חייכה כאשר כפף לעברה ונשק על פניה, צווארה. שפתיו דגדגו את חזה ואת מותניה.

היא צחקקה, אבל מיד הפסיקה, אולי לא יאהב את זה.

נשימתו היתה עכשיו מהירה יותר ומקוטעת. היא עשתה כפי שנני לימדה אותה ופתחה את רגליה. באפלה לא ראתה זאת, אבל שמעה את רשרוש הבד כאשר הוריד את בגדיו, זורק אותם הצידה.

הוא היה כבד, ומשהו קשה לחץ כנגד בטנה, ואז הוא שינה תנוחה והדבר הקהה לחץ בחוזקה בין רגליה.

"לא", רצתה להגיד, אבל הוא היה כל כך נחמד אליה…

כאשר סיים, אביטל שכבה חסרת תנועה, עיניה מביטות במבט עיוור לעבר הקיר. הוא קם, טפח קלות על בטנה ואז התלבש. היא שמעה אותו מחליף כמה מילים עם נני, מלמולים שקטים של האומנת, ואז הדלת נסגרה מאחוריו.

אבי התכרבלה לכדור, ולא זזה עד שהאומנת הפצירה בה לקום. היא התרוממה והלכה בצעדים קטנים לעבר חדר המרחץ. נותנת לנני לשטוף ממנה את הזיעה והזרע של האדון. החומר הדביק זהר קלות כאשר נשטף מגופה.

"הוא יחזור?" שאלה כאשר האומנת סידרה את השמיכות סביבה.

"לא", ענתה נני.

אביטל התכרבלה על המיטה, מושכת את השמיכות מעל ראשה. לא בטוחה אם היא שמחה על כך או לא.

בבוקר, נני הלבישה אותה בגדים חמים ולראשונה מזה שנתיים היא נלקחה אל מחוץ לבניין. גרם מדרגות יחיד הפריד בין דירתן ולבין הגג, והגן שהיה עליו. כל כך קרוב, והיא אפילו לא ידעה על קיומו עד היום.

רוח הכתה, מפזרת את שיערה, אבל היא רק חייכה, מושיטה את פניה למגעה. הגן היה קטן, רק כמה עשרות מטרים לכל כיוון, אבל הוא נראה לה עולם ומלואו. היא עברה לאורך השבילים הלבנים, נוגעת קלות בעלי העצים הצעירים שצמחו מסביב.

"נני, העלים שלהם חמים", הבחינה.

"כמובן", רטנה האישה. "אלו שתילים מבחוץ, לא סתם צעצועים. ההורים שלהם, ביער, מגדלים את הפיות".

אבי ליטפה שוב את העלים, מרגישה איך הם פועמים תחת מגעה.

"הם בודדים", אמרה.

אבל נני רק משכה כתפיה בביטול.

הם המשיכו לבוא לשם כל יום במהלך החודש שלאחר מכן. בעוד בטנה תופחת, זרע האדון ספוג אבקת הפיות צומח וגדל בתוכה. ביום האחרון של אותו חודש אבי נעצרה באמצע הליכתה והביטה אל השמיים.

"מה יש שם?" שאלה לפתע את האומנת "יש משהו מאחורי כל השחור הזה?"

"זה סתם שחור", אמרה נני, אבל נעצרה גם כן והביטה מעלה. "מספרים שלפני שהאדם בא וכבש את האדמה, העצים גדלו כה סבוכים עד שענפיהם כיסו את השמיים. הגזעים נגדעו כבר מזמן, אבל הענפים עוד שם. סבוכים כל כך עד שרואים רק חושך". היא שתקה שניה. "סתם אגדה טפשית", הוסיפה.

שקט היה לה לתשובה. הילדה שכבה בחוסר תנועה על השביל. הדם שזולג מבין רגליה צובע את החצץ באדום.

הלידה היתה קשה, והרופא שזומן נאלץ לבסוף להזריק לאבי חומרי הרדמה על מנת שתפסיק לצעוק. זה נמשך חמש שעות, אבל כאשר יצא לבסוף מהחדר, מוחה את הדם מידיו עם רצועת בד, היה חיוך מרוצה נסוך על פניו.

"הזרעה מכובדת", אמר, קד לעבר האדון אשר הגיע במיוחד לשם האירוע. "כבר מזמן לא ראיתי כזאת".

"והילדה?" שאלה נני.

הרופא משך בכתפיו. "תהיה בסדר עד שיגיע הזמן לצוד אותן", ענה. לאחר מכן חזר לחדר, ויצא כשהוא נושא בידיו חבילה פועמת. היא נראתה כעשויה מעור דק, עם משהו מגורגר ומפות ל בתוכה. קד קידה נוספת והושיט אותה לאדון.

"כדאי לזרוע אותם בהקדם האפשרי", אמר. ראה את כיווץ גבותיו של האדון על שדחף את אפו והוסיף במהירות, "הזרעים בשלים להפליא להריון כה קצר", אמר, פוכר את ידיו. "פשוט חשבתי שכדאי להביא אותם כמה שיותר מהר למקום עם עצים". הוא קד שוב ושוב, עד שדלת הכניסה נסגרה מאחוריו.

האדון נעמד, מחזיק את החבילה החמה צמוד לחזהו.

"ברגע שתתעורר, תעבירי אותה לציידים", זרק לכיוונה של נני.

---

היא התעוררה יומיים לאחר מכן. אנשים זרים היו סביב מיטתה. החדר לא היה חדרה.

משהבחינה בעיניה הפעורות, אחת מהנשים שניקו באותו זמן את החדר מיהרה החוצה. קריאות רמות נשמעו, ואז קול צעדים. אישה אחרת ניגשה ומשכה אותה מהמיטה. כך, רגליה רועדות, ניצבה היא פעם שניה בחייה לפני גבר.

הוא סקר בעיניו את צורתה הכחושה, ונחר בבוז.

"את מישל", אמר. "אימנתי גרועות ממך". ואז הסתובב והסתלק מהחדר.

לא בטוחה מה מותר ומה אסור, מישל ניגשה בהיסוס לעבר הדלת. אף אחת מהנשים לא העירה על כך, והילדה אזרה אומץ ויצאה מהחדר. כאב לה ללכת, אבל סקרנותה דרשה סיפוק. היו בבית הזה הרבה יותר משלושת החדרים שהיו עולמה עד כה. באחד החדרים היו חלונות רחבים, והיא ראתה קבוצת ילדים משחקים כדור על הדשא בחוץ. היא עקבה כמהופנטת אחר תנועותיהם. אף פעם לא ראתה כמות כזו של אנשים כל כך מקרוב. אפילו דרך הזכוכית קולותיהם הגיעו אליה, צעקות וצחוק. היא סובבה את ראשה, מחפשת את הדלת החוצה.

לפני שחצתה את המפתן, מישל מילאה את ריאותיה אוויר בשאיפה עמוקה, נשפה לאט ואז רצה לעבר קבוצת הילדים. אולי לזה התכוונה נני, חשבה, שאם האדון יהיה מרוצה הוא יתן לה דברים שלא היו לה עד עכשיו.

הבנים לא הבחינו בה עד שכבר ממש היתה ביניהם, ואז לפתע קפאו, מצטופפים לקבוצה מולה.

"שלום", אמרה בשקט, מרימה את פניה כדי להביט בעיניהם. הם שתקו. העליזות שהיתה בפניהם נעלמה כלא היתה.

"זאת בת?" שמעה את אחד הילדים לוחש לחברו.

"סתלקי", אמר לפתע הילד מולה. מישל נסוגה צעד אחורה, והסתכלה בעיניו. "אני מישל", ניסתה.

"סתלקי", אמר שוב. קולו רם יותר הפעם. "אסור לך להתקרב אלינו".

"סתלקי". "עופי מכאן". עלו קולות שאר הבנים.

"שמעת אותם", סינן הילד שמולה. הקולות מאחוריו מתמזגות לצעקה.

מישל רק פערה את פיה, עיניה לא סרות משלו ולו לרגע.

"אני פיליפ", לחש לפתע. "עכשיו רוצי!" הוסיף, ועשה צעד לעברה בעודו מרים את ידו כאילו מתכוון להכותה.

היא שמעה את הצחוק שלהם מאחוריה, רצה חזרה לעבר הבית. היא נכנסה פנימה בריצה, חלפה בין החדרים ולבסוף נעצרה מתנשפת בחדר הגדול עם החלונות.

"ילדי העובדות", נשמע מאחוריה. "יש לך מזל". מישל הסתובבה בחדות והבחינה בילדה אשר ישבה על אחת הכורסאות, כמעט ושוקעת בתוכה. "אם הוא היה מבחין בכך היו מלקים אותך".

"האדון?" שאלה.

הילדה ניערה את ראשה. "אין כאן אדון חוץ מהצייד".

כך החל יומה הראשון באימונים.

מאוחר יותר באותו יום היא לוותה לחדר גדול, מקום בו התקבצו כבר שאר המתלמדות. הגבר אשר ראתה קודם לכן דיבר על מלאכת הציד. הבנות הקשיבו בדריכות, אבל מישל התקשתה להתמקד, מגניבה מבטים לעבר שאר הילדות. ברגע שהצייד עזב את החדר ניסתה לגשת לכמה מהן.

"אני מישל", אמרה, אבל המבט שלהן חלף עליה כאילו לא היתה שם והן עקפו אותה פונות לעיסוקיהן. באותו יום זה הפחיד אותה, אבל עברו מספר שבועות והיא הבחינה שכך נוהגות כולן, כלפי החדשות וגם בינן לבין עצמן. כאשר ילדה חדשה הגיעה אל בית הצייד, חצי שנה מאוחר יותר, גם מישל עקפה אותה, פונה לעניניה.

הצייד לימד אותן על מנהגי היער. על הצורך של העצים באנרגיית הפיות כדי לגדול, ועל הצורך של העצים במותן כדי להתרבות בעצמם.

"תזכרו", חזר ואמר. "תקראו להן במקום צפוף מדי, והעצים מסביב עלולים לחסל אתכן ברגע שיבינו שבאתן לקחת אותן משם".

"אבל הם לא זזים", אמרה אחת הציידות.

הצייד שיפד אותה במבטו. "השתילים הצעירים שלהם בעיר לא זזים", אמר. "אבל עץ בוגר יכול לסגור עליכן לפני שתבינו שמשהו מתרחש. הענפים יצליפו, שורשי אוויר ינָעצו בעור ובבשר. יש ביער מספיק אנרגיה חופשית כדי שהמגבלה היחידה שלהם תהיה השורשים הקושרים אותם לאדמה. אל תשכחו זאת לעולם. הם מספיק חכמים כדי להעמיד פני ישנים. אל תסמכו על עץ חסר תנועה".

היו גם אימונים אחרים. כמו שאר הבנות, מישל גדלה בהשגחת אומנת, בדירה שלא אפשרה תנועה רבה מדי. מסביב לבית הצייד נפרשו שדות נרחבים והצייד דאג להריצן מדי יום ביומו. חולף עם הרכב מעל השדות, והן היו רצות בעקבותיו, פוחדות לפגר מאחור. יודעות שאם יתעכבו, השביל הזוהר שנפרש אחרי הרחפת ידהה והן ישארו באפלה.

הן זכו גם להיפגש פנים מול פנים עם עץ בוגר. והן תירגלו תנועה והתחמקות מענפים עד שאפילו הצייד היה מרוצה.

למרות שלא היה למישל שום מגע עם שאר הנערות, היא הבחינה שפעם בכמה זמן, אחת הותיקות נלקחה ולא שבה יותר. יחד עם הבת היה נעלם גם אחד הבנים, אבל פיליפ נישאר. היא המשיכה להתגנב החוצה כל פעם שהציד לא היה נמצא, ופיליפ היה טורח לצעוק ולסלק אותה כל פעם מחדש. היעלמות הבנות הטרידה אותה, אבל לא היה לה איש אותו תוכל לשאול לפשר הדבר. ארבע שנים עברו עד שהתגלתה לה הסיבה להיעלמותן.

---

חוסר נוחות, עמוק בתוכה, העיר אותה משנתה. היא התישבה על מיטתה והביטה לעבר החלון. עדיין שרר חושך בחוץ. משהו הפריע לה והיא התקשתה להצביע על מקור ההרגשה. זה בא מלמטה. מישל היכתה קלות על העששית ליד המיטה, וכאשר זו הוצתה, הסירה את השמיכות. כתם של דם היה על הסדינים. מישל הסתכלה עליו כמה דקות, לא מבינה, ואז בהיסוס, הושיטה את ידה ונגע בין רגליה. מחזירה את האצבעות, היא גילתה דם מרוח עליהן. לא היה רופא בבית הצייד, ואם היו מקרי חירום, הצייד היה מטפל בהם במקום או מזמין רופא מהעיר.

מתעטפת בשמיכתה מעל כותונת הלילה, מישל מיהרה במסדרון לעבר האגף בבית בו התגורר הצייד. היא נקשה על דלתו, תחילה חלש, ואז מרגישה איך הדם זולג במורד רגליה, נקשה ביתר עוצמה.

למרות השעה המוקדמת הדלת נפתחה כמעט מיד, הצייד עמד בפתח, רק מכנסיו לגופו ומדד אותה במבט ארוך מתחת לגבותיו הסבוכים.

"אני מדממת", לחשה.

פניו קדרו והוא זרק מבט לעבר החלון. הפנסים בחוץ היו עדיין כבוים, כלומר היו עוד שעות רבות עד הבוקר. מישל זעה באי נוחות, מתהדקת חזק יותר בתוך השמיכות. הצייד שב והביט אליה. להפתעתה חיוך הופיע על פניו הבשרניות.

"תזמון טוב", אמר, ואז שלח את ידו ומשך אותה פנימה.

תוך דקות, כל סגל המשרתים היה על רגליו. נשות הבית התרוצצו מסביב, נושאות בגדים וציוד.

הצייד, לבוש כולו עכשיו, סקר את מישל במבט ביקורתי. הנשים שטפו אותה והחליפו את הכותונת שלה בבגדי עור עבים. המכנסיים דבקו לעורה ולחצו, אבל היא לא העזה להתלונן.

"את מבינה מה קורה?" שאל אותה.

היא ניערה את ראשה בתשובה. הוא הצביע לעבר שק עור גדול שכמה מהנשים ניסו לכרוך לרצועה, ואז לעבר השקיקים אשר נקשרו לחגורתה.

"את יוצאת לציד, אישה", אמר.

מישל בהתה בחוסר הבנה. "אבל אני חולה", אמרה.

הוא צחק בקול למילותיה. "את לא חולה, את בשלה, את הופכת לאישה". הוא צעד לעבר הנשים ובחוסר סבלנות משך את השק מבין ידיהן.

"כדאי שנשלח אותך לציד לפני שהיער מתעורר". הוא ליפף את השק בתנועה חזקה ואז הניחו סביב כתפה. "תשמחי על התזמון שלך. תספיקי להיכנס מספיק עמוק לפני שהעצים יבחינו שאת שם".

מישל הביטה על הבגדים ועל הלפידים שלרגליה. הבעת פניה השתנתה.

"הדם שלי ימשוך אותן?" הבינה.

"רק הפעם ציידת, רק הפעם". ידו הגדולה מחצה את כתפה. "אל תפספסי את ההזדמנות שלך, תביאי יבול הגון והאדון ידאג שתקבלי בית וקיצבה לשארית חייך". הוא מחה בידיו. "מספיק לדבר, זוזי!" הוא דחף אותה לכיוון הדלת לפני שהספיקה להגיד עוד מילה. היא צעדה לעבר האפלה, מוטות הלפידים בידיה.

---

מישל העזה לעצור לנוח רק כאשר הבינה שרגליה לא ישאו אותה צעד נוסף הלאה. היא צנחה על ברכיה, מתנשמת בכבדות. מעגל האור שהפיץ הלפיד גילה שורשים וגזעים שחורים בתוך האפלה. עד עכשיו היער היה דומם, לא מפריע לה מאז שכנסה לתוכו בריצה לפני שעות.

"את חייבת להגיע לבקיעים הקרחים", אמר לה הצייד, כאשר הסיע אותה לעבר קו העצים. "הם פזורים במרחק כמה קילומטר אחד מהשני, שאריות של המלחמה האחרונה נגד העצים. תזכרי, ככל שתכנסי עמוק יותר, כך הסיכוי ליבול טוב ילך ויגדל. הפיות הצעירות מעדיפות את מעמקי היער".

מישל הדפה שיער לח מעיניה, מנגבת את מצחה המיוזע. הבעיה העיקרית היתה שמעגל האור המרצד שסיפק הלפיד לא אפשר לה להתמצא. היא היתה בטוחה שהיא עברה כבר הרבה יותר מעשרה קילומטרים, אך עד עכשיו שום בקיע לא הזדמן לדרכה. כל התקדמותה היתה ריצה בתוך בועת אור שברירית. היא לא יכלה לדעת אם היא בכיוון הנכון, או אם היא מתקדמת כלל.

רשרוש יבש נשמע מהעץ לצידה, ומישל זינקה באחת לרגליה. משהו הצליף לכיוונה, והלפיד הועף מידיה. היא זינקה בעקבותיו, וכך הענף שהיכה שנית החטיא את גופה.

המכה העיפה את הלפיד לעבר גזע עץ אחר. האש לחששה והחלה לכבות. בידיים רועדות ניסתה מישל להדליק את הלפיד הבא בעזרת הגחלים, אך לפני שהספיקה בכך, רשרוש נשמע מעליה, והיא נסוגה במהירות, כאשר שורשי אוויר הזדחלו במורד הגזע לעבר האש.

האור העמום עוד הספיק כדי שהיא תראה את השורשים נכרכים סביבו, ואז הם סגרו עליו, והאש שבקה חיים.

האפלה היתה מוחלטת. היא עמדה חסרת תנועה, מנסה לא למשוך את תשומת לבם של היצורים שסביבה. לאט, עיניה החלו קולטות זוהר עמום סביבה. הוא בקע מענפי העצים, מגזעים, שורשים ועלווה. אבקת פיות, הבינה. בעודה מביטה, יצורים קטנים, זוהרים, החלו מטפסים מבין קליפות העצים. סגולים, ירוקים, בשלל גוני אדום. הפיות התעוררו, מעירות את העצים ומבשרות על בואו של יום חדש.

---

הרשרוש נשמע עכשיו מכל עבר, ואליו הצטרפה חריקה רועמת. העלווה רעשה על הענפים שנעו ללא כל רוח. היא עשתה צעד קטן אחורה, ואז עוד אחד. בשלישי גבה נגע בגזע חם ומחוספס.

היא עצמה את עיניה לשניה, בלעה, וזינקה קדימה.

האויר שרק סביבה מהצלפות הענפים. היא קפצה, התחמקה, יודעת שלא תוכל להתמיד בכך לאורך זמן. צִדה כאב, והאור לא היה עדיין חזק מספיק. ההצלפות נעשו קרובות יותר ויותר, כמעט ונוגעות בגופה. היער נקטע, היא מצאה את עצמה רצה במורד הגבעה, על קרקע חרוכה ומתה.

היא נעצרה, נשענת על ברכיה, שואפת אוויר בין שיניה.

שריקות וצקצוקים נשמעו, והאור התגבר. הפיות התקבצו סביב הבקיע בסקרנות. מסדירה את נשימתה, מישל התישרה והביטה מסביב. שולי הקערה בה עמדה זהרו בשלל צבעים מהמוני הפיות. היא התירה לאִטה את השקיקים מחגורתה. אחד מהם הכיל אוכל, אבל השאר הכילו סוכר לח ספוג בכוהל, ואותם היא פיזרה עכשיו סביבה. לאט, היא התירה את קשירת המכנס, ואת כפתורי חולצתה. תחת מבטן הקודח של הפיות היא התפשטה מבגדיה. הזמזום והשריקות נעשו רמים יותר. שאיפת אוויר עמוקה נשמע משולי הבקעה. כמה דקות דבר לא התרחש, ואז אחד האורות נע לעברה. הוא התקרב במעוף לוליני, שוחה סביבה דרך האוויר. בתחתית בטנה פעמו חוסר נוחות וכאב, ומישל ידעה שזה הדבר אשר מושך את היצור לעברה. הוא התקרב עוד ועוד, ואז לפתע כנפיו נרעדו, איבדו יציבות וגופו צנח מטה אל בין גרגירי הסוכר. היא עשתה צעד מהיר, חפנה את האור הזעיר בידה ודחפה אותו אל תוך השק הגדול. אור נוסף כבר היה בדרך לעברה.

מהר מאוד היא איבדה מעקב אחר הזמן. גוף הפיות היה אבקתי וקר, והיא הצליחה לעמוד מול הפיתוי להביט על צורתן.

"הן אומנם יצאו מגופכן", זכרה את קולו הכבד של הצייד, "אבל אין להן שום זיקה אליו. הציד יהיה מספיק קשה כדי שלא תעסיקו את עצמכן גם בצרות כאלו, אל תביטו בהן".

היום חלף בחוסר מודעות מעורפל. המודעות למעשיה חזרה אל מישל רק כאשר הזוהר דהה סביבה, וזרם האורות פסק. הלילה בא. היא לעסה את הבשר היבש שנארז לה לצידה, התכרבלה על האדמה ושקעה בשינה תשושה.

זה נמשך כך שלושה ימים נוספים, בעוד כוחותיה אוזלים, אבל גם זרם הפיות הולך ומתמעט, וערב אחד, ממש לפני החשיכה, היא הבינה שלא יהיו עוד פיות. הוסת שלה פסקה.

היא קשרה את השרוך על שק העור, התלבשה, והביטה לעבר השמיים. הצייד הבטיח להעלות פנס לאוויר מדי לילה, אבל עד עכשיו היתה טרודה מכדי לנסות ולמצאו. היא הסתובבה במקומה, מחפשת כל סימן של אור, ואז כאשר אור הפיות כבה סופית, רחוק מעל צמרות העצים ניצתה אש כחולה בשמיים.

מישל הניפה על גבה את השק, אשר משקלו כמעט שלא השתנה, למרות שהיה עמוס פיות, והחלה צועדת. השק עמעם את רוב האנרגיה המשתחררת, אבל גם המעט שברח, די היה בו כדי להאיר את הדרך, וכדי להרחיק את העצים ממנה.

היא הלכה כך, לא זוכרת כמה זמן, או מה ראו עיניה. רק שמה רגל אחת לפני השניה. היא זכרה איך היער נגמר. איך ידיים לקחו את השק מידיה. זכרה את המים ששטפו את גופה, ואת אלו שהרוו את צמאונה.

כאשר התעוררה למחרת הצייד היה בחדרה, מנמנם בכורסה ליד מיטתה. ברגע שניסתה להתישב עיניו נפתחו ומצאו את שלה. הוא חייך לעברה.

"כבר מזמן לא היה ציד כזה", אמר בפשטות. "שמך שרה עכשיו. הרווחת את הקיצבה שלך לעתיד". הוא חייך שוב, ואז קם ממשבו. "תתלבשי, ניקח אותך חזרה הביתה".

הרחפת הביאה אותה עד בית הצייד, והצייד נכנס פנימה לדבר עם נשות הבית.

שרה התישבה מחוץ לבית. נראה לא לה הולם לחזור אליו שוב. היא לא היתה עוד חלק מהילדות הקטנות יותר.

"אז את הרכש החדש שלי?" היא זקפה את ראשה. אולי זאת היתה העייפות אשר עדיין כרסמה בתוכה, אבל היא לא הופתעה, לא הופתעה כלל.

היא ישבה על סלע בצמוד לבית, נשענת על הקיר לתמיכה. מולה היה אחד מעמודי התאורה, ומכיוון שהזר עמד ממש מתחתיו, היא ראתה רק דמות מטושטשת.

בשקט היא החליקה מהסלע לרצפה, והשתחוותה לפני הגבר.

"השתחוות היא דינן של הילדות", תיקן אותה הדובר וצעד מתוך הצללים. "את לא נראית לי ילדה יותר, נכון מישל?"

הוא הביט עליה מלמעלה. גבה קומה, כהה שיער ועיניים. חיוכו היה מעודד וחם.

"אני שרה עכשיו", אמרה ולהפתעת עצמה, חייכה.

הם חותנו כעבור חודש. ופיליפ, לאט, עם המון סבלנות, לימד את שרה את משמעות המילים אהבה וצחוק. הם קיבלו מהאדון בית קטן בשולי העיר. היו לה עכשיו שכנים ושכנות, היו לה חברים שבאו לבקר. הנשים האחרות עזרו לה להתרגל למקום החדש, לימדו אותה לבשל ולתפור,לנקות ולעבוד בגינה.

היא היתה נשארת לבד בבית בזמן שפיליפ עבד, אבל בלילות, בלילות היה מגלה לה דברים שלא ידעה על עצמה, שלא ידעה שהם אפשריים.

האושר נמשך חצי שנה, עד שבוקר אחד היא התעוררה מטושטשת, נחנקת, מקיאה מטה על הרצפה. פיליפ כבר היה בעבודה, והיא לא סיפרה לו דבר. הבחילות תקפו אותה גם למחרת, וגם ביום שאחרי. זה נמשך כך שבוע עד שהחליטה לספר. הם שכבו במיטה, ראשה על חזהו, ידו נחה על בטנה. היא סובבה את פניה לעברו וסיפרה לו. הוא שתק, ואז ידו נסוגה. בעדינות הוא הרחיק אותה ממנו.

"זה רע?" שאלה.

הוא נסוג לקצה המיטה והתיישב.

"פיליפ?"

הוא לא הסתכל לכיוונה, בוהה אל תוך אפלת החדר.

"את בהריון", אמר.

עיניה התרחבו, חיוך הופיע על פניה. היא הושיטה את ידה לעברו, אך הוא כבר קם. בלי להסתכל לכיוונה הוא התלבש ויצא מהחדר. מאותו לילה הוא ישן על המיטה בחדר הנוסף.

הוא כמעט ולא דיבר איתה, חוץ ממילים קצרות, מתחמק מלהסתכל אל תוך עיניה. לא מספר לה דבר.

"יהיה לנו ילד", חזרה ואמרה, מנסה להעירו, להחזירו להיות כפי שהיה, אבל הוא היה רק עונה, "נקווה", ומתרחק ממנה עוד.

בזמן הלידה הוא היה לצִדה, אוחז בידה, מנגב את הזיעה ממצחה. היא בכתה, אך לא רק בגלל הכאב, הקלה שטפה אותה על שהיה שוב אִתה.

הרופא המיילד הכריז שזאת בת, פניו של פיליפ התעוותו. הוא קילף את ידו מאחיזתה ונמלט מהחדר.

כאשר בא לאסוף אותה הביתה הוא פגש אותה עם זר פרחים ענק, חיבק אותה בעדינות ונשק על מצחה. היא הושיטה לעברו את הילדה, אבל הוא הסב את עיניו.

"לא עכשיו", אמר. עזר לה להתישב במכונית, ולקח אותה הביתה.

---

"אתה יוצא?" קולה המנומנם של שרה תפס אותו כאשר כבר עמד לסגור את הדלת.

"אני –" הוא זרק מבט לעברה. היא שכבה מכורבלת, שיערה פזור על הכר. עיניה הכחולות הביטו בו בטישטוש של חלום. "רק כמה סידורים", אמר ומיהר החוצה. המכונית כבר חיכתה, וברגע שנכנס פנימה הנהג העיר את המנוע והפנה את הרחפת לעבר העיר. הנהג ליווה אותו עד לכניסה לדירה, ואז הסתלק. פיליפ שאף נשימת אוויר עמוקה, סידר את חולצתו ודפק על הדלת.

"היכנס", נשמע קול יבש מעברה השני.

---

בכיה השקט של התינוקת העיר את שרה משנתה. היא התמתחה, מפהקת, וכאשר נשמע פרץ בכי נוסף, חייכה ומיהרה לקום. הילדה בכתה בעריסתה, פניה מכווצות ואדומות מרוב מאמץ. האם רכנה והוציאה אותה בעדינות. היא התיישבה על המיטה ונענעה אותה בידיה, משמיעה מלמולים מרגיעים. לאט לאט הבכי פסק. הפנים האדומות נרפו ושתי עיניים כחולות מצמצו והביטו לעברה.

"פרח שלי", לחשה שרה, ופתחה את כפתורי הכותונת כדי להניק את הילדה.

---

"היא לא תסכים, היא לא תמסור את הילדה", פיליפ צעד הלוך ושוב בחדר, מנופף בידיו.

האומנת הרימה גבה. "אני גידלתי אותה", אמרה. "אני יודעת מה גידלתי".

הגבר עצר והסתובב בחדות לעבר הזקנה. "אני לא אכפה זאת עליה", אמר לפתע. "אם שרה לא תסכים, אני לא אכריח אותה".

"האדון לא יאהב זאת", הזהירה. "לא יאהב זאת כלל".

פניו של הגבר קדרו, הוא זרק מבט הצִדה, הביט לעבר נעליו ואז סינן, "אין לי ברירה, נכון?"

"היא רכושו של האדון", אמרה נני בפשטות. המגדלת נשענה על מקל ההליכה וקמה באנחה. "בוא", אמרה. "ככל שנתעכב יהיה קשה יותר להפריד ביניהן". היא פנתה בצעדים אטיים לעבר היציאה לחניה ופיליפ הלך אחריה בשתיקה.

---

שרה הסתכלה על הזקנה שעמדה בדלת, ולא הכירה אותה תחילה, אבל אז האישה הקדירה פנים, והפנים הזקנות הפכו לפניה המוכרות של נני.

היא חיבקה את התינוקת לחזה. מאחורי המגדלת הזקנה עמד בעלה. מבטו חסר הבעה.

"תביאי אותה הנה, שרה", אמר, עיניו מתחמקות משלה.

על רגליים קפואות שרה התקרבה אליהם. אפה החם של ילדתה משתפשף כנגד חזה עם כל צעד.

נני הושיטה ידיים דורשות.

שרה הסתכלה מטה, לעבר העיניים העצומות, האגרופים הקטנים והמכווצים. הלשון הקטנה של הילדה בצבצה מעט מבין שפתיה בעת שישנה. היא הושיטה את הילדה לעבר נני.

"תקראי לה אביטל", ביקשה, ואז חלפה על פניהם ויצאה מהחדר.

---

הסיפור נכתב בהשראת סדנת הכתיבה הרחובותית, ומתרחש
בעולם שהתפתח תוך כדי פגישותיה. תודה לכל חברי הסדנה!

---

מזל מאזניים

מזל עקרב

מזל קשת

מזל גדי

מזל דלי

מזל דגים

מזל טלה

מזל שור

מזל תאומים

מזל סרטן

מזל אריה

המזל השלושה-עשר

חזרה לגלגל המזלות