דפוֹק וזרוֹק
מאת ניר יניב
זיינתי לה את הצורה באקוואריוס.
בחיי. דפקתי אותה טוב טוב, הבאתי לה אותה בהפוכה, טחנתי את האמ-אמ-אמא שלה, נכנסתי בה בעובי הקורה.
לא, בואו נעזוב את עובי הקורה. הכי כיף זה שאני יכול לדבר ככה, בלי כל הנימוסים והביטויים והמילים הגבוהות המזוינות שאני צריך להקריץ כל הזמן במשרד, "מרשי מבקש להתחשב במצבו ולהקל בעונשו" וכל זה, עלק. גם לא כמו בבית, ששמה זה, "מה שלומך, רותה? והילדים בסדר, רותה? ואל תבכי, רותה, ותעזבי אותי בשקט, רותה, ומה את רוצה, רותה? מה לעזאזל את רוצה מהחיים העלובים שלי, קיבינימאט?"
סליחה.
בכל אופן, הכנסתי להיא טוב טוב, כיסחתי אותה כמו שצריך, פתחתי אותה מכל הכיוונים – לא תאמינו כמה כיוונים אני יכול למצוא כשבא לי – ניסרתי בה עד שהשפריצה דם על המיטה, על הקירות ועל התקרה. כמעט גמרתי, והייתי מבסוט לאללה, כשפתאום קופצת עלי עוד איזה שרמוטה ומתחילה לפתוח עלי פה כאילו היא לפחות איזה, אנ'לא יודע, איזה קול ישראל מירושלים ז"ל.
"מפלצת! בהמה!" היא צורחת. "מה אתה חושב שאתה עושה?"
אני מסתכל עליה ורואה שהיא סתם אוטונומית, ממש גרוטאה זולה. אפשר לראות את זה ישר, כי היא סימטרית לגמרי, שזה הכי זול לעשות. אף בנאדם נורמלי לא מעז להראות ת'פרצוף שלו היום עם סימטריה, בפנים או בחוץ.
"מה את חושבת שאת עושה, יא פושטית?" אני צועק בחזרה. "ומה את עושה בחדר שלי?"
"אני לא נותנת לך להתעלל בבחורה המסכנה הזאת", היא אומרת.
"ואללה?" אני אומר ושולף סכין גדול ומשונן, מהחבילת סאדו המיוחדת שאקוואריוס נותנים למי שעושה מנוי סופר פלטינום מועשר.
"עזוב אותה!"
"אל תדאגי, את", אני אומר. "הנה אני עוזב". ואני דוחף את הסכין חזק וטוב לתוך מה שנשאר מהחור של ההיא, ומביא אותה בפֶּנְס משם ועד מה שהיה הפרצוף שלה. הבטן שלה נפתחת וכל מיני דברים נשפכים החוצה. החבר'ה האלה באקוואריוס, אין עליהם – אתה מקבל בדיוק את מה ששילמת עליו, את כל מה ששילמת עליו. חבל"ז.
"רוצח!" צורחת ההיא. היא נראית כאילו היא רוצה להקיא, אבל ברור שהיא זולה מדי בשביל זה. "נבלה!" היא בוכה. "אתה תשלם על זה!"
"כבר שילמתי, שרמוטה", אני אומר. "ומה זה עניינך, בכלל? ואיך הגעת לחדר הפרטי שלי?"
אבל היא רק ממשיכה לבכות ולהסתכל עלי כאילו אנ'לא יודע מה, ונראה לי שרק בגלל הסכין היא לא מתנפלת עלי. לבסוף היא נרגעת קצת ואומרת "איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת להרוג אותה?"
"קניתי אותה", אני אומר. "מה הבעיה שלך בכלל?"
"אני מהליגה נגד התעללות", היא אומרת.
"איזה התעללות? מה את רוצה ממני?"
"אתה שואל? יש לך את החוצפה לשאול אותי איזו התעללות, כשהקורבן שלך עוד כאן על הרצפה?"
"מי קורבן, מה קורבן? טוב, מספיק. את משעממת אותי. החוצה!"
"לא", היא אומרת. "אני הולכת לדאוג שתשלם על זה. אנחנו נתבע אותך, אדוני. תביעה אזרחית, תביעה פלילית…"
"תתבעי כמה שאת רוצה. אני, תסלחי לי, עושה מה שבזין שלי. תרתי משמע".
אני יודע, אני יודע. בלי ביטויים גבוהים. לפעמים מתפלק לי.
"אתה עוד תראה", היא אומרת. "חכה חכה. אנחנו נארגן תביעה, אנחנו נעביר חוק, כולכם תשלמו!"
היא חוזרת על עצמה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מאוטונומית זולה?
"בחיי", אני אומר. "איזה שעמום. אני חושב שאני הולך להתלונן בהנהלה. לא ביקשתי אותך, וכבר שנים שמפגינות לא עושות לי את זה. ובכלל, כשאני רוצה טריו, אני משלם בשביל טריו. חוץ מזה, את זולה מדי לטעם שלי".
"מה?"
"בשביל הכסף שאני משלם, אני לא מקבל חרא זול כמוך", אני אומר. "בחיים לא. מתערבים שאם אפתח אותך לא יהיה בפנים כלום?"
"אתה לא תעז!"
"לא?" אני אומר. הרעיון מעורר אותי מעט. אף פעם לא עשיתי אוטונומית זוֹלה ממש. אולי יש בזה משהו? "בואי, חמודה. בואי".
"הצילו!" היא צורחת, די משכנעת, אבל אני שולח יד ותופס אותה, ומזיין לה את הצורה באקוואריוס, דופק אותה טוב טוב, מביא לה בהפוכה, טוחן את האמ-אמ-אמא שלה, פותח אותה מכל הכיוונים, מנסר בה עד ש…
טוב, כמו שחשבתי – לא היה בתוכה כלום.
"אונס?" אני אומר. "כבוד השופטת, ההאשמה מגוחכת! הרי כל זה התרחש בשטח פרטי ממודר של אקוואריוס! אם כבר, אני הוא זה שצריך להגיש תלונה".
אני יודע, אני יודע. ביטויים גבוהים. אין מה לעשות.
"אתה!" אומרת פרקליטתה של התובעת, והיא, כמו לקוחתה, רותחת מזעם. "על מה בדיוק?"
"על חדירה לפרטיות", אני אומר, ומכבד אותה בטוב שבחיוכי.
הפרקליטה מסמיקה, ואז מרגיעה את עצמה בכוח. "אתה, אדוני, אנסת את מרשתי באכזריות. העובדה שהדבר התרחש בתוך אקוואריוס לא מעלה ולא מורידה".
"את טועה", אני אומר. "שילמתי בשביל זה".
"בשביל לאנוס את מרשתי? סלח לי, אתה מגוחך".
"לא. שילמתי בשביל מישהי הרבה יותר טובה, אבל כשהלקוחה המטומטמת שלך התפרצה פנימה בתחפושת של אוטונומית זולה, לקחתי גם אותה, בתור בונוס".
"שמור על פיך", אומרת השופטת.
"סליחה, כבוד השופטת".
"כבוד השופטת", אומרת הפרקליטה, "מרשתי חוּללה באכזריות על ידי הנאשם. התביעה יכולה להציג סרט מפורט שמציג את כל ההתרחשות, מתחילתה ועד סופה".
"זו, גבירתי", אני אומר, "הפרת חיסיון הלקוח שלי אצל אקוואריוס".
"זה, אדוני", אומרת הפרקליטה, "משפט פלילי, אם לא שמת לב".
"כבוד השופטת", אני אומר. "אין כל סיבה להשפיל אותי בפומבי, ביחוד לנוכח היות התביעה עומדת על כרעי תרנגולת. הגברת ההיא פלשה בגסות לפרטיותי, והתוצאה היא אשמתה שלה ושלה בלבד".
"כבוד השו– "
השופטת מנופפת בידה להשתיק אותנו. "הביאו לכאן", היא אומרת, "את הבעלים של אקוואריוס".
"אנחנו מספקים את השירות הטוב ביותר", אומר איש קטן עם זקנקן צרפתי וחליפה מעל דוכן העדים. "חיבורי הרשת המהירים ביותר, התגובות הגופניות המשוכללות ביותר, המידור והחיסיון החזקים ביותר".
"ובכל זאת ההיא הצליחה להיכנס פנימה", אני אומר.
"מומחי האבטחה שלנו בודקים את הפרצה. עד כמה שידוע לי כרגע, היא השתמשה בזהות מזויפת של אוטונומית שירות".
"הרי לך, כבוד השופטת", אני אומר. כאילו שהיא לא יודעת.
"ואיך אתה מצדיק את מעשי האונס המתרחשים יום יום, שעה שעה, בגלל העסק המשוקץ שלך?" אומרת הפרקליטה.
"שום אונס", אומר הזקנקן. "לאוטונומיות שלנו יש בינה מלאכותית חזקה מאד, אבל, כמובן, אין להן רגש".
"איך אתה יודע?" אומרת הפרקליטה. "איך יכול יצור בעל חושים ותבונה לעמוד באונס חוזר ונשנה ולא לסבול מכך?"
"ראשית", הוא אומר, "אין כאן שום חושים במובן אליו את מתכוונת. שנית, אין כאן שום תבונה. שלישית – אין שום יצור. האוטונומיות שלנו הן, כמו כל אוטונומית באשר היא, קבצי מחשב. הן נוצרות לפני השימוש, לפי הצורך, ונמחקות מיד אחריו".
אני לא יכול להתאפק. "לא תמיד", אני אומר.
"לא, לא תמיד", הוא מחייך. "ללקוחותינו האמידים יותר שמורה האפשרות לשמור את האוטונומית בין שימוש לשימוש, כדי שתזכור…"
"לזכור!" אומרת הפרקליטה. "גם מרשתי תזכור, הריני להבטיח לך. וכולי תקווה שלאחר היום הזה, גם אתה תזכור".
"בשמחה", אני אומר, אבל השופטת משתיקה אותי. היא פונה אל התובעת, שיושבת מכונסת בכיסאה. "מדוע נכנסת לשם? מה חיפשת באקוואריוס?"
"להפסיק", היא אומרת. "להפסיק את האונס, והרצח, וההתעללות, והאלימות, וחוסר הלב, וה–"
"אבל זו בדיוק המטרה", אומר הזקנקן. "בשביל זה הקמתי את אקוואריוס – הרי השם אומר הכל: החופש, השחרור, הרוח החופשית. לעשות כל מה שעולה בדעתך. הפורקן המוחלט. בואי, גברתי, אתן לך מנוי חינם לחודשיים ונשכח מכל העניין? גם את תוכלי להגשים את הפנטסיות הכי…"
"סרסור!" היא צועקת. "רוצח! אנס!"
"ודאי", הוא אומר. "באקוואריוס הכל אפשרי".
"חסר לב! רשע!"
"בחיי", אני אומר, "מספיק בלגן היה עם גרינפיס פעם. עכשיו יש גם זכויות לתוכנות מחשב?"
"די", אומרת השופטת. "סיכום התביעה, בקצרה".
"כבוד השופטת, מרשתי נאנסה באכזריות על ידי הנתבע בכוונה תחילה ובכוונת זדון מוכחת. הנתבע לא הביע כל חרטה על מעשיו – "
"היא לא היתה כל כך גרועה", אני אומר.
"שקט!"
"– כפי שאת רואה, כבוד השופטת. לאחר מכן הוא התעלל בגופה ובגופתה. אבקש להחיל עליו את העונש המרבי הקבוע בחוק".
"מה גופתה, איזה גופתה", אני אומר. "הנה היא כאן במו גופתה, חיה, בריאה ושלמה".
"נאום ההגנה", אומרת השופטת, "בקצרה".
"כבוד השופטת – הגברת התפרצה לשטח פרטי ותחבה את אפה לעניינים לא לה. כתוצאה מכך היא נפגעה. אני מיצר על כך, אך איני רואה עצמי אחראי, שכן השתלשלות האירועים היא תוצר של התנהגותה שלה ותו לא". השרמוטה.
"אפשר לחשוב שהיא אנסה אותך", אומרת הפרקליטה.
"במובן מסוים, זה בדיוק מה שהיא עשתה", אני אומר. "איך היית מרגישה אם אני הייתי מתפרץ לתוך יחסי המין שלך ומתחיל להכריז הכרזות ולתבוע תביעות?" אולי באמת כדאי לנסות את זה פעם, אפילו שהפרקליטה לא נראית הכי מעוררת תיאבון בעולם. מצד שני, עד לא מזמן לא הייתי נוגע באוטונומית זולה עם מקל, והנה…
"שבו בבקשה", אומרת השופטת. "הנה החלטתי: הנתבע אשם ברשלנות, כיוון שלא השכיל לבדוק בדיוק מי הוא מי בטרם פעל".
"כבוד השופטת!"
"שקט! חברת אקוואריוס בע"מ, וראשה בפרט, נמצאים אשמים ברשלנות כיוון שלא הקפידו על אבטחה נאותה של האתר ולא השכילו להתערב במהלך הפעילות החריגה".
"כבוד השופטת, אני מוחה…"
"שקט, אמרתי! כמו כן התובעת נמצאת אשמה בפלישה אל תחום הפרט של חברת אקוואריוס בע"מ בכלל ושל הנאשם בפרט".
"רגע!"
"אבל…"
"מה…"
"אם לא תשתקו כולכם, אאשים אתכם גם בבזיון בית המשפט. אם כן, העונש: הנאשם ובעלי אקוואריוס בע"מ – חצי שנת מאסר כל אחד. התובעת – ניתוק רשת למשך חודשיים".
"טוב", אני אומר בהשלמה, וקורץ אל הזקנקן. "זה מה יש".
הזקנקן נאנח. "זה קורה מפעם לפעם. אין מה לעשות".
לאט לאט מבינה התובעת את משמעות גזר הדין. "לא!" היא צועקת. "לא ניתוק! את לא יכולה לעשות לי את זה!"
"ודאי שאני יכולה", אומרת השופטת ומצביעה על התובעת, שנעלמת מיד בלי להשאיר עקבות.
"ועכשיו אתם, שניכם".
גם אנחנו נעלמים, אל תוך אזור הכלא השמור של הרשת. אני יכול רק לרחם על התובעת – אני לפחות מחובר לרשת, אפילו שזה לכלא. היא מנותקת לגמרי. היא הולכת להיות תקועה חודשיים בעולם האמיתי. חתיכת עונש.
"בוא", אני אומר לזקנקן בעוד הסורגים מתגשמים סביבנו. הוא מחייך. אני שולח יד ותופס אותו, ומזיין לו את הצורה, דופק אותו טוב טוב, מביא לו בהפוכה, טוחן את האמ-אמ-אמא שלו, פותח אותו מכל הכיוונים, מנסר בו עד ש…
יום שלישי, 19 ביוני 2007 בשעה 17:15 קישור לתגובה
לא נעים לי להגיד, אבל זה פשוט מושלם!!!
רעיון משובח, כתיבה סוחפת ומהודקת. תענוג.
תודה.