אני כותב את הסיפור הזה בשביל אשתי, אורית. זה לא שהוא מוקדש לה. לא זו הכוונה. אני מתכוון שאני צריך שהיא תקרא אותו. אני זקוק לזה, כי זו הפרצה היחידה שמצאתי בעסקה, ואם הפרצה לא תעבוד אין לי מושג איך אוכל אי פעם להסביר לה מה היא חייבת לעשות. אני רק מקווה שהיא תצליח להבין.

הכל התחיל יום אחד בתום ארוחת הצהרים. אורית ואני ישבנו במטבח, ופתאום, כשאני עוד הייתי בין כוס תה למחשבות על קינוח, אורית, בלי כל אזהרה מוקדמת, הודיעה: "אני רוצה מחשב חדש".

"אנחנו לא צריכים מחשב חדש. יש לנו כבר מחשב", עניתי אוטומטית, אך בלבי היתה הרגשה כבדה: אורית היא מהאנשים שחייבים שכל דבר בבית יהיה חדש ונוצץ, ואם עד כה הצלחתי לשמור על המחשב הישן והטוב שלי, 486 בן עשר שכל מה שהיה עליו נולד כשעוד ניתן היה להתקין תוכנות באמצעות דיסקטים, הרי זה היה כי הקפדתי להזכיר לה שהוא המחשב שלי, ואני אחליט על איזה מחשב אני רוצה לעבוד.

אך אם אורית שמה את עינה על מחשב חדש, ידעתי שלא יהיה לי הרבה סיכוי לעצור אותה. אורית היא מהאנשים שחייבים לקנות כל מוצר בכל פרסומת. המַנְיה הזאת חמורה כל כך עד שבכל פעם שנכנס אלינו הביתה עיתון – מאורע שמסיבות מובנות אני משתדל להימנע ממנו – אני נכנס לכוננות ספיגה, עד שמתגלה מה בתוכו יצוד את עינה.

באמת, בשבוע קודם לכן ראיתי שעיתון מצא את דרכו לדירתנו, יומון של השכנים שקפצו לשבועיים בארה"ב, אבל הייתי משוכנע שהסכנה חלפה כשאורית חזרה מהסופרמרקט השכונתי עם שני מכלים גדולים של שמפו מסוג שאף אחד מאתנו לא אוהב, וקיבלה אגב כך מרכך זוועתי חינם.

אך אבוי, מסתבר שהפעם אורית לא הסתפקה במרכך. היא רצתה גם מחשב. וליתר דיוק, מחשב שתמונה צבעונית שלו פורסמה בדף האמצע, ולצידה מחיר מופרך שסומן באיקס אדום וגדול ומתחתיו מחיר אחר, מופרך לא פחות אך נמוך כמעט פי שתיים. אורית היתה משוכנעת שהיא עושה כאן את עסקת חייה.

"אני לא מתכוונת להתווכח אתך", היא אמרה לי אחרי רבע שעה של פעילות זו ממש, "אתה לא רוצה מחשב חדש? אין בעיה: תישאר עם המחשב הישן שלך. לי, אני רוצה פאנטום 4, ולא שום דבר פרט לזה".

"פנטיום 4", תיקנתי אותה.

"שיהיה פנטיום 4", היא אמרה, "שיהיה מה שאתה רוצה, אבל אני רוצה שיהיה לי מחשב משלי, ואני רוצה אותו ינטל-אינסייד. בסדר?"

בשבוע שאחרי כן כבר פינינו מקום בחדר העבודה של אורית, שמרגע זה החליף רשמית את שמו ל"חדר המחשב". במרכז החדר הרכבנו שולחן שרכשנו, שגודלו היה מספיק על מנת למקם סביבו שמונה סועדים בריווח. לצלילי מחאותיי הקולניות, שנמשכו עד הרגע האחרון, קנינו פנטיום 4 חדש חדיש ומחודש עם מעבד ("ינטל-אינסייד") שמהירותו שוברת את מהירות הקול, ומיקמנו אותו בצד שמאל של השולחן הענק. מצד ימין הצבנו מדפסת לייזר שנקנתה גם היא עבור הארוע, ובמרכז מיקמנו מסך גדול, שסיפק את החזית המרשימה לעניין כולו, והבהיר, לכל מי שהעניין טרם הובהר לו, שכאן, באמצע ביתנו הקט, הוקם מקדש לאלוהי מיקרוסופט והמגהרץ.

"תתחדשי", אמרתי לאורית אחרי שהכל כבר היה במקום. "אין לי מושג בשביל מה רצית אחד כזה, אבל קיבלת את מה שביקשת".

"אפשר להתחבר אתו לאינטרנט ולקרוא דואר?" היא שאלה. אורית חיה בתוך ענן של אופטימיות שעוקב אחריה לכל מקום.

"יהיה אפשר", עניתי, "אחרי שחיבור האינטרנט יהיה מקונפג, ויהיה לנו קורא דואר מותקן".

את הציניות שבקולי אורית לא שמעה או בחרה לא לשמוע. היא רק אמרה: "יופי! אז תסדר לי את הדברים האלה, בסדר? אני חייבת לרוץ לעבודה".

היא הוסיפה עוד "ביי!" ואז נתנה לי נשיקה חפוזה וחיש קל כבר היתה מחוץ לדלת, מותירה אותי לבד מול המכונה.

הבטתי במחשב בחשדנות, והוא עמד לו על השולחן והעמיד פנים שהוא לא רואה אותי. מחשבים לא אוהבים בני אדם. זו עובדה ידועה. כל מי שאי פעם עבד אִתם יודע את זה.

לחצתי על כפתור ההפעלה של המחשב, וציפיתי לנורא מכל.

זה היה רגע של אנטי-קליימקס, כי כלום לא קרה. המחשב נותר אינרטי וחשוך. לחצתי שוב, ורק אז, בלחיצה השניה, החלו העניינים לזוז: נהמה של מנוע אופנוע המאיץ ביציאה מצומת ברכה אותי לשלום, נורה ירוקה הבהבה כמו נר ברוח, ובסופו של דבר הופיעו גם כמה וכמה מסכים מלאים באנימציה משובבת לב ונפש, שתוכננו על ידי אנשים שיודעים כמה קר יחסם של המחשבים כלפי בני האדם, ומנסים לחפות על כך במעט צבע וצלילים. למסכי ההפעלה האלה היה רק מסר אחד: אל תלך לשום מקום! מערכת ההפעלה המיקרוסופטית תעמוד לרשותך בתוך רבע שעה – גג.

חיכיתי את רבע השעה האמורה, יודע היטב שה-486 האיטי והמיושן שלי מסוגל לעבור מ-off ל-on תוך שניות ספורות בלבד, ואז התחלתי את עבודת הקינפוג. פתחתי חשבונות משתמשים, והמחשב מחק אותם ברגע שעזבתי את התפריט הרלוונטי. כיוונתי הרשאות, והמחשב עשה להן override. התקנתי תוכנות, והמחשב טען שההתקנות נכשלו. כיוונתי העדפות, והמחשב שתל העדפות נגד. וכו' וכו'. כך העברתי עם המחשב של אורית שעות רבות של משחק משיכות חבל, שנראה כאילו המחשב נהנה ממנו הרבה יותר ממני, מודיע מדי פעם על כך שהוא גילה חומרה דמיונית לחלוטין והוא מתקין את הדרייברים שלה או ממליץ לי באופן אקראי לעשות למחשב כיבוי והדלקה מחדש, רק בשביל הכיף.

גרועה מכל היתה התקנת מעבד התמלילים, שהיה גרסת "וורד" שמספרה נראה כאילו נלקח מסרט מדע-בדיוני. הוא היה בדיוק כמו ה-6.0 Word שהיה מותקן במחשבי הישן והטוב, אלא שבין לבין הספיקו תכנתי מיקרוסופט להעביר אותו כנראה יותר ניתוחים פלסטיים ממייקל ג'קסון, ואלה השפיעו על שניהם רע באותה מידה. אחרי חצי שעה של לוחמה פסיכולוגית, בה התעקש "וורד" להחביא את כל פרטי התפריטים המועילים ולמלא את התפריטים בעוד ועוד כפתורים לא מועילים, כבר הייתי מוכן לתפוס את מהדק הנייר המעצבן ולקרוע אותו לחתיכות קטנות.

ובזאת רק התחילו צרותי. ברגע אחד של יאוש, אני חייב להודות, אפילו תקעתי דף A4 אחד, לבן וסימבולי, במגש ההזנה של מדפסת הלייזר, כמחווה של פיוס וכניעה, והרגשתי מעט הקלה כאשר הנורה האדומה של המדפסת התחלפה בתגובה לירוק. למגינת לבי, מדפסת לחוד ומחשב לחוד: ככל שתגובתה של המדפסת היתה מעודדת יותר, כך התעקש המחשב שלא להכיר בה ולא להודות בקיומה.

שלוש שעות מאוחר יותר, אחרי כמות בלתי סבירה של עבודת התקנה ופתיחת חשבונות משתמשים, הרגשתי שהנה הגענו. זו לא היתה סביבת העבודה שקיוויתי לה, והיו בה אספקטים מסויימים שהזכירו מגדל קלפים שרק מחכה להתמוטט אם יבהו בו חזק מדי, אך הרגשתי שלעת עתה היא תספיק. את השאר אצטרך להשלים במועד אחר.

באמירה הזאת, שיהיה "מועד אחר" להמשך הקינפוג, הסתתרה אמת עצובה שלמדתי במהלך אותו בוקר להתרגל אליה ולעכל אותה: התובנה שלא רק היום ברחה אורית ממלאכת אילוף המחשב, אלא שלעד מכרתי את נשמתי לנושא. הרגע בו חיברתי את החוט הראשון היה הרגע בו נחתמה העיסקה הספציפית הזאת, ועלי, מבלי שעשיתי רע לאיש, הוטל העול לשלם את מחיר הגישור על פני התהום הפעורה שבין אשתי מחד והמחשב שלה מאידך, מעתה ועד עולם.

וכאן מגיעה הפתעה. בעוד שתובנה כזו, כשהיא עולה במוחו של אדם מן הישוב, עלולה לגרום לו לחוש דכדוך משתק, הרי מטה לחמו של עבדכם הנאמן הוא הכתיבה, ובני אדם שעוסקים בכתיבה מפתחים הרגל מוזר לפרוח פתאום דווקא ברגעים כאלה של משבר נפשי.

כמו לפי הזמנה, נזכרתי אז במכתב ששלח אלי כמעט חודש קודם לכן רמי שלהבת, ובו הוא שאל אותי אם אהיה מעוניין לכתוב סיפור עם מוטיב של מזל גדי בשביל קובץ סיפורים שבכוונתו לפרסם ב"בלי פאניקה". אני, כמובן, עניתי שאשמח, אבל לא היה לי שום רעיון לסיפור, ומזה חודש חיכיתי שרעיון כזה יבוא. אם הניסיון שלי הוא דוגמא מייצגת, ציפייה לניצוץ שיבזיק היא עיקר עבודתו של הסופר. כל שאר מלאכת הכתיבה, מרגע קבלת הרעיון ועד המימוש הסופי, הוא עניין קל לעומתה. החלק הקשה הוא לפתוח את האוזניים, לכוון אותן כמו אנטנות AM של חובב רדיו לקליטת שידורים מהקצה השני של העולם, ולחכות שיבוא השדר המתאים. אני חיכיתי לשדר שתופיע בו המילה "גדי", ויתכן שזו היתה הטעות שבגללה כל העסק התעכב אצלי זמן רב כל כך. רק באותו רגע, כאשר שמעתי במוחי, אם לא באוזנַי, את ה-"קליק" המוכר היטב של סיפור שהגיע כמו מכתב לתיבת דואר, הבנתי שהמילה שהייתי צריך לצפות לה שייכת לנציג אחר של משפחת הגדיים. השדר שקיבלתי היה על עז.

עצמתי את עיניי, והנחתי לסרט להתחיל להתגלגל במוחי.

הכל התחיל יום אחד בתום ארוחת הצהרים. אורית ואני ישבנו במטבח, ופתאום, כשאני עוד הייתי בין כוס תה למחשבות על קינוח, אורית, בלי כל אזהרה מוקדמת, הודיעה: "אני רוצה מחשב חדש".

"אוי, לא", חשבתי לעצמי, יודע בדיוק כמה טרחה יכול מחשב חדש להיות, "מחשב זה הרי כמו סוס פרא; עד שלא הכנעת ואילפת אותם, יש אִתם רק צרות, צרות וצרות".

ואף על פי כן, עד שהמחשב לא עמד במקומו המיועד, על שולחן שקנינו במיוחד לכבודו ומיקמנו בחדר שנקרא מאותו רגע "חדר המחשב", לא היה לי שמץ של מושג איזו עז הכנסתי לביתי.

פקחתי את עיניי, וחייכתי.

בלי לחשוב פעמיים, הפעלתי את תוכנת "וורד" שהתקנתי על מחשבה של אורית והתחלתי להקליד את הסיפור לפני שזה יספיק להתקרר בראשי. הוא לא היה סיפור בעל עלילה חדשנית במיוחד. למעשה, הוא היה פרפרזה מודרנית על סיפור חסידי ידוע, "משל היהודי והעז", שבו אדם המתלונן על הצפיפות בה מתגוררת משפחתו מכניס לתוך חלל המגורים עוד ועוד חיות ממשק הבית עד שכאשר הוא מוציא אותן, בסוף הסיפור, נראה לו פתאום שהבית רווח עד מאוד. הסיפור שלי עסק בגיבור בגוף ראשון, "אני", המכניס בחוסר רצון מחשב לבית. אני מראש לא אוהב את המחשב שאשתי הכריחה אותי לקבל, וחוסר חיבתי אליו רק גובר כאשר אני מגלה שמכונת הסיליקון שורצת מזיקים: וירוסים, תוכנות ריגול, בעיות חומרה ואולי אפילו איזה האקר או שניים. בתגובה, אני מעמיס את המחשב בעוד ועוד תוכנות נגד: אנטי-וירוסים, תוכנות אנטי-ריגול, וכל דומיהן, עד שאלו מתגלות כגרועות פי כמה מהרעות החולות כנגדן הן באו להילחם. כאשר תוכנות האנטי-וירוס מתחילות לזהות את תוכנות האנטי-ריגול כגורמים עוינים ולהפך, אני מחליט שנמאס לי. אני נפטר מכולן ונשאר לבד: רק אני, המחשב, ואולי כמה וירוסים, והנה המקום מרווח דיו לכולם, ואני מתאהב סופסוף באותו מחשב שממנו כל כך הסתייגתי בהתחלה.

זה היה תכנון מצויין, כל עוד הוא היה רק בראש שלי, אבל המציאות היא שסיפורים לא תמיד מוכנים להיכתב כמו שמתכננים אותם. במקרה זה, גיבור הסיפור, אותו "אני" ביש-מזל, אינו מסוגל למחוק את תוכנות האנטי-מזיקים ולעזוב הכל, שמח וטוב לב. אם היה יכול לעשות זאת, הרי היה עוזב את המחשב הרבה קודם. בסיפור שכתבתי, יותר מכפי שהתכוונתי בתכנון המקורי, נכנסה האישה לתמונה כדמות ראשית, והיא זו הדוחפת אותו בכל עת לטפל במחשב שלה, בדיוק כפי שאילצה אותו להכניס את העז לביתו מלכתחילה. במקום משל היהודי והעז, התפתח הסיפור למעין אגדה נוסח קישון, שבמרכזה ניצבת דמות הגיבור כמו איזה דון קישוט מודרני הנלחם בצרות התוכנה המיקרוסופטית ונספחיה, ואינו יכול להימלט מכיוון שהוא תקוע בין הפטיש והסדן, בין המחשב ובין דרישותיה של אשתו, כך שבסופו של דבר הוא זה החייב לשלם את המחיר על התהום הפעורה בין רצונותיהם הבלתי ניתנים לגישור. הסוף, כמובן, לא יכול להיות טוב: המחשב בורח עם האישה לארגנטינה, והדון קישוט המובס נותר לבדו עם קרקס הפשפשים שיצר במו ידיו.

היה בכל העניין משהו אירוני. הכוונה המקורית שלי היתה לכתוב מעשיה על עז כסיפור המוקדש למזל גדי, אך אף על פי שכוונה זו סוכלה על ידי רוח החיים שתפס הסיפור, והעלילה כבר מזמן לא היתה על מחשב שהוא עז, הרי שבכל זאת, בדרך כלשהי, נפלתי על סיפור המתאים לרוח הגדי, סיפור שהייתי משוכנע שרמי יאהב. זה היה סיפור שבמרכזו עמדה מילה נרדפת לגדי ולעז: הוא היה על שעיר, ובאופן ספציפי, על שעיר לעזאזל, שזה מה שהפך גיבור הסיפור להיות. בעל כורחו, ומבלי שיהיה לו צד בסוגיה, הוא היה זה שנמעך במחלוקת בין שני כוחות חזקים ממנו ונאלץ לשלם עליה את המחיר.

הגעתי כמעט לסוף הסיפור, מתקתק בקצב ויודע בדיוק לאן אני חותר, כשתלאותיו של הגיבור הסתיימו באופן פתאומי ומפתיע: "וורד" קרס, מוחק את השעיר לעזאזל שלי ואת כל קורותיו עמו. אני, אתם מבינים, הייתי רגיל לעבודה עם 6.0 Word על ה-486 שלי, ולחלוטין לא הכרתי את נטיותיו האובדניות של ה-"וורד" החדש. הופתעתי, על כן, הפתעה מוחלטת, כשלפני נפתח חלון קטן ובו ההודעה הלקונית "Invalid GDI or GDI not found error", שהתחלפה לאחר שלחצתי על כפתור ה-"אוקיי", בהודעה שניה, בה בישרה לי מערכת ההפעלה שהתוכנה ביצעה פעולות בלתי חוקיות בעליל, והיא וגם אני נענש על כך לאלתר. העונש, במקרה שלי, כלל פרידה מהירה מהגדי ומ-"וורד" בכלל וחזרה למסך הפתיחה המלא אייקונים קטנים על רקע תכלת. לרגע אחד רק ישבתי שם, בוהה במחשב ותוהה מה זה, לכל הרוחות, GDI, אבל אז החלטתי להיכנס חזרה ל-"וורד" ולהמשיך בדיוק מהמקום בו הופסקתי בגסות.

באותה שניה עוד חשבתי שהמצב לא יכול להיות רע במיוחד, כי זכרתי לשמור את המסמך לדיסק רק כמה דקות מוקדם יותר, אך ברגע שהפעלתי את התוכנה התחוורה לי אמת אחרת. "וורד", עם עלייתו, הצהיר שעזבתי באופן פתאומי את המסמך שעבדתי עליו, ושאל אותי אם הייתי רוצה לנסות לתקן את כל חרדות הנטישה שפיתח המסמך כתוצאה מכך. אני, בתמימותי, עניתי שכן, וכמה חריקות כונן קשיח מאוחר יותר הודיעה לי התוכנה שהצליחה להשמיד סופית כל זכר מהמסמך וגיבוייו, ולא תהיה לי ברירה אלא לכתוב את הסיפור מחדש. כמה נחמד.

העפתי מבט מאשים אחד שמאלה, אל עבר גוף המחשב שבלע זה עתה את סיפור הגדי שלי, וראיתי שלנורה הירוקה, שדלקה עכשיו באור קבוע, הצטרפה נורה אדומה שמוקמה לשמאלה וקרצה לי קריצות רבות אומר. משהו מעמיס את המחשב, כך רמזה לי אותה נורה אדומה, וזה בטח לא רקע התכלת שעליו הסתכלתי שעושה את זה.

אוי, אלוהים, לא, חשבתי לעצמי, אולי בהשפעת הסיפור משופע הוירוסים שזה עתה כתבתי. המחשב עוד לא שעתיים פה, וכבר נכנס אליו איזה עושה-צרות.

בשאט נפש, ומתוך הרגשת מלנכוליה צורבת על סיפור שהלך לי כל כך טוב, ואז הלך לי כל כך לעזאזל, סגרתי את המחשב ועזבתי אותו. אך לא היה חשש שאשאיר את המצב כמות שהוא, שאתן לווירוס או להאקר לכבוש את המחשב שעליו עמלתי שעות כה רבות. בימים הבאים החזרתי מלחמה שערה.

כל יום הייתי מגיע אחרי העבודה למחשב, מדליק אותו, וחושב מה כדאי לנקות בו הפעם. תהליך ההדלקה עצמו העניק לי די והותר זמן לתכנון, מכיוון שהוא הלך והתארך בעקביות. אם ביום הראשון שתי לחיצות על כפתור ההפעלה הספיקו, הרי שאחרי כן למדתי שלפעמים צריך גם שלוש וארבע, לפעמים כדאי לשחק במתג שבחלקו האחורי של המחשב, ולפעמים שום דבר פרט לניתוק וחיבור מחדש של כבל החשמל לא מוליד את התוצאות המקוות.

אחרי שהמחשב נדלק, הייתי מתחבר לאינטרנט, ומתחיל להוריד תוכנות רלוונטיות ולהתקין אותן. אורית, שחוזרת מהעבודה בדרך כלל מעט אחרי, היתה נוהגת להיכנס בשלב זה הביתה, והדו-שיח הצפוי היה מתפתח בינינו. היא היתה אומרת, "אני צריכה לעבוד על המחשב", ואני הייתי עונה, "אני מתקין תוכנת אנטי-וירוס. עוד שעה שעתיים תוכלי לקבל את המחשב"; או שהיא היתה שואלת, "אפשר לקבל את המחשב?" ואני הייתי אומר, "הורדתי תוכנת אנטי-ריגול. היא תסיים לרוץ עוד שעתיים-שלוש ואז"; או שהיא היתה אומרת, "סיימת כבר עם המחשב?" ואני הייתי עונה, "אני מוריד עדכונים מהאתר של מיקרוסופט. אין לי מושג כמה זמן זה עומד לקחת". הווריאציות היו רבות.

ערב אחד, כשהגעתי לסלון, שם צפתה אורית בסיומן של החדשות, ובישרתי לה שהמחשב כולו לרשותה, היא סימנה לי לשבת לידה ואמרה בטון השמור בדרך כלל לשיחות עם ילדי גן: "אתה יודע שאתה יכול לעבוד גם על המחשב שלך. אתה לא צריך כל הזמן לתפוס את המחשב שלי. קניתי אותו כדי שאוכל לעבוד עליו מתי שאני רוצה, וכל פעם שאני מגיעה הביתה אתה משחק עליו. אני, כל מה שרציתי זה שיהיה לי חיבור אינטרנט מהיר. זה הכל".

לא ידעתי בכלל מאיפה זה הגיע. מהרגע שחזרתי מהעבודה ועד שנעשיתי תשוש מכדי לעשות את הדברים המעניינים אותי, אני רק הייתי עסוק בלתחזק את המחשב של אורית, ואילו היא, מבחינתה, תפסה את הפעילות שלי כמשחק.

"אשתי", הכרחתי את עצמי לשמור על טון מתוק מדבש, "זאת בדיוק הבעיה שאני מנסה לטפל בה. יש לך משהו על המחשב, והוא עסוק בלשלוח ולקבל הודעות כל הזמן, ותופס את כל נפח התקשורת שלך. בשביל שיהיה לך חיבור אינטרנט מהיר אני צריך למצוא את הדבר הזה ולטפל בו".

"בשביל שיהיה לי חיבור אינטרנט מהיר, אנחנו צריכים לקנות אחד", ענתה אשתי בבטחון גמור, עדיין מסבירה כמו לילד מפגר. "ראיתי עכשיו בטלויזיה פרסומת לאינטרנט בכבלים, אבל קיבלנו גם פלאייר עם מבצע ADSL של 013. לדעתי ניקח את הזול ביניהם".

התייאשתי. ריסון המחשב, כך ידעתי, עתיד היה להישאר נחלתי הבלעדית, ולא יכולתי להגיד או לעשות שום דבר שישנה את זה.

הצרה הגדולה היתה שלמרות סימפטומים ברורים שמישהו או משהו משתלט על המחשב, אף אחת מהתוכנות לא הסכימה להודות בכך: לא האנטי-רוגלות והאנטי-וירוסים שלא מצאו כלום ולא תהליך העדכון שהודיע לי שבמחשב של אורית מותקנים כבר העדכונים החדשים ביותר. החוויה המתסכלת ביותר של אותם ימים היתה אולי הרצתה של תוכנת אנטי-וירוס אחת שהראתה, תוך כדי פעולה, אנימציה בה היא מגלה בזכוכית מגדלת עוד ועוד מזיקים ומועכת את כולם בבוהן כבדה, אך שלוש וחצי שעות אחרי כן, בתום אותה ריצה, דיווחה שלא מצאה על המחשב של אורית דבר, וכל האנימציות שהציגה בדרך היו בגדר הטעיית הציבור.

ערב אחד, אחרי שאורית הודיעה לי שהיא עומדת להגיע הביתה מאוחר, החלטתי ללכת על נסיון אחרון בהחלט. הלכתי לחדר המחשב ולחצתי על כפתור ההפעלה. כמובן שכלום לא קרה. לחצתי בשנית, והמחשב בשלו. הפעלתי אט אט את כל הטריקים שלמדתי: המתג האחורי, הניתוק והחיבור, אבל כלום. המחשב פשוט לא הגיב.

לבסוף, אחוז יאוש, התיישבתי מול הגרוטאה ופלטתי, "לעזאזל עם המחשב הזה." ואז, פתאום, החלו דברים לקרות.

הדבר הראשון בו הבחנתי היה תאורת החדר, שהחלה להבהב. הרמתי את ראשי כדי להביט בנורה, מהרהר כבר אם יש בבית נורה חלופית, כאשר שמעתי את צליל האופנוע הבלתי-ניתן-לזיוף, שמשמיע המחשב של אורית כאשר הוא נדלק. החזרתי את מבטי למסך. האנימציות המרנינות המבשרות את קימתה לתחיה של מערכת ההפעלה כבר החלו לעלות על המסך, הנורה הירוקה דלקה באור קבוע, ובעוד אני מתפעל מהעניין, גם תאורת החדר שבה והתייצבה.

"פלא פלאים", אמרתי לעצמי.

אצל רוב האנשים, אני מניח, הבהוב כזה של אורות הבית ומחשב המסרב להדלק היו מן הסתם מקוטלגים כארועים לא נעימים ונשכחים מיד, ללא שהיה נוצר כל קישור ביניהם. אצלי, לעומת זאת, אנטנות ה-AM החלו לפעול בעוצמה. יכולתי ממש לשמוע אותן מזמזמות כמו כבל מתח גבוה. אתם מבינים, מחשב המתחיל לפעול רק כאשר צועקים עליו "לעזאזל עם המחשב הזה!" – זה היה רעיון נהדר, ואצלי כבר התחילו להסתובב גלגלי השיניים, שוקלים כיצד לטוות סיפור מסביב לגרעין הזה.

מה בעצם ידעתי על עזאזל? כאיש הכותב פנטסיה, השם "עזאזל" לא היה זר לי. הוא היה שד קדמון, מלכם של השדים המזיקים שהיו ידועים בשם "שעירים". לפי אגדה כנענית החליט עזאזל למרוד באלוהים, וגורש בשל כך מממלכת השמיים. בספר ויקרא, כנראה ההופעה המפורסמת ביותר של עזאזל, מתואר כיצד נבחרים שני גדיים, האחד מוקרב לאלוהים, והאחר, לאחַר שקיבל עליו את כל חטאות העם, נשלח "לעזאזל המדברה", ומהווה מעין קורבן חי לאותו שד.

נכנסתי ל"גוגל" וחיפשתי מה עוד יש לדעת על עזאזל. אם היו סודות נסתרים בארון שלו, היתה לי ההרגשה ש"גוגל" ידע עליהם. לא התאכזבתי. אחרי רפרוף קל בחומר שמצאתי, הדפסתי אותו על מנת לעבור עליו מאוחר יותר, וישבתי לחשוב מה הסיפור המסתתר מאחורי כל זה.

עצמתי את עיניי.

לפתע שמעתי זמזום. זה היה גלגל ההזנה של המדפסת שהסתובב, אוסף לתוכו דף A4 ממגש הדפים הנכנסים ומוציא אותו מודפס במגש האיסוף. לקחתי את הדף בידי והבטתי בו. היתה כתובה עליו מילה אחת, בגודל ובגופן שהכרתי מהדפים הקודמים שהדפסתי. זו היתה כותרתו של אחד מהם. המילה היתה "עזאזל".

רגע אחד אחרי כן התחיל אותו זמזום בשנית, והמדפסת פלטה דף נוסף, וגם עליו אותה מילה: "עזאזל".

קמתי והוצאתי את המדפסת מהחשמל, מנתק את כבל המתח שלה לכמה שניות, ואז מחזיר אותו למקומו. האור הירוק בקדמתה של המדפסת, שהבהב קודם כעדות לכך שהיא מקבלת מאי שם נתונים, היה עכשיו במצב ירוק קבוע. אם היו למדפסת עוד "עזאזלים" באמתחתה, היא השאירה אותם לעת עתה במקומם.

פקחתי את עיניי, ונתתי לאצבעות לעשות את מה שהן יודעות.

במקור התכוונתי פשוט לשכתב את הסיפור הקודם שכתבתי על הגדי, סיפור המחשב הסרבן, ורק להוסיף אליו את המוטיב החדש, ההופך את הפנטסיה לחלק הרבה יותר אינטגרלי בעלילה: לא עוד המאבק הדון-קישוטי שלי במחשב של אשתי, אלא המאבק שלי בשד שהשתלט על אותו מחשב. במקום "ינטל-אינסייד", רציתי לכתוב "עזאזל-אינסייד".

זה לא היה אמור להיות שינוי גדול, רק וריאציה, אך הכנסתו של שד לתוך העלילה – ולא סתם שד אלא עזאזל בכבודו ובעצמו – גרמה לסיפור, כפי שקורה בכתיבה תמיד, לחפש את דרכו מחדש. סיפור הגדי השני שכתבתי לא היה עוד הסיפור ההומוריסטי והקליל מהגירסה הראשונה, אלא סיפור קודר יותר, אפל יותר. אי שם, באמצע הכתיבה, כאשר גיבור הסיפור, "אני", מבין שלא מאנטי-וירוסים או הגנות תוכנה תבוא לו הישועה, אלא יש לו עסק עם שד קדמון שהתנחל בתוך המחשב ומנהל משם את עסקיו, הבנתי אני לאיפה העלילה חותרת. כאן לא יהיה סיום מצחיק עם מחשב הבורח לארגנטינה. הגיבור המסכן, שעיר לעזאזל מעצם תפקידו כמגשר בין השד לבין האישה התובענית, עומד לסיים את הסיפור כשעיר לעזאזל במובן המוחשי ביותר שניתן להעלות על הדעת. השד האימתני עומד לתפוס אותו בתוך אגרוף קפוץ ואז לבלוע אותו בשקיקה כמו סוכריה על מקל. רק אחרי זה, עומד עזאזל להחליט שאין לו מה להישאר עוד במחשב הנ"ל, והוא יעבור להשתכן במחשב אחר, מחכה שבעליו יבין נגד מה ומי הוא עומד.

לצערי, מעולם לא הגעתי לכתיבת הסיום הנ"ל. לא יותר מעמוד וחצי אחרי שאני מבין סופסוף שהמקור לצרותי הוא מטפיזי, ולא רק בעיות תוכנה, השמיע המחשב כמה קולות חריקה בלתי ברורים, והמסך התחלף במסך "המוות הכחול" הידוע לשמצה. "המוות הכחול" הוא פשוט דרכם של מחשבים להגיד שהם לא אוהבים אותך, והם מתכוונים להזיק לך ככל יכולתם כדי להוכיח את העניין.

הנזק שגרם לי המחשב היה גדול. הגדי השני, זה שהייתי באמצע כתיבתו, הלך לעולמו כצאן לטבח, עוקב אחר מסלולו הרה האסון של קודמו כמו תיש בעקבות משכוכית. אובדנו היה מכעיס ומעצבן, וכאילו לא די בכך, לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה על כמה הוא היה מיותר. קשה לראות סיפור שעבדת עליו קשה כל כך, שהשקעת בו כל כך הרבה מעצמך, נעלם רגע לפני שהגעת אתו לשורתו האחרונה. אך ככל שקשים חבלי הלידה של סיפור וקשים עוד יותר חבלי אובדנו, לאבד את אותו סיפור פעמיים, ובשתי הפעמים בגלל סרבנותו של אותו מחשב, זה כבר היה יותר מדי. רציתי רק לקחת את מסך המחשב ולהטיח אותו בכוח ברצפה.

נשמתי נשימה עמוקה והוצאתי אותה לאט מריאותי.

בוא נחשוב בהגיון, אמרתי לעצמי, קורע את מבטי מהמחשב וממסכו ומפנה אותו הצידה. המבט ששלחתי נתקל בערמת הדפים שהדפסתי קודם לכן באותו ערב.

כן, זו היתה אפשרות. זה יכול להיות מעניין.

כשאורית חזרה הביתה, קרוב לחצות, היא מצאה אותי בחדר העבודה שלי. את ה-486 דחקתי לפינת שולחן העבודה הקטן שבחדר, ומתחת לאורה של מנורה שולחנית קטנה רכנתי מעל כל הדפים שהדפסתי על עזאזל והמיתולוגיה שסביבו וניסיתי להרכיב את הפאזל.

"נתקעת בכתיבה?" שאלה אותי אורית, כשראתה את המבט המהורהר על פני.

"בואי רגע לכאן", אמרתי לה. "אני רוצה להראות לך משהו".

אורית התקרבה לשולחן, ואני החלקתי לכיוונה את ציור העפרון שהרכבתי מתאוריו השונים של עזאזל. לא רציתי להסתמך על ציורים מודרניים, שם בדרך כלל חוש הדרמטיזציה של האמן מאפיל על כל שיקול של נאמנות למקור. אני רציתי לראות את עזאזל כפי שראה אותו אברהם בברית בין הבתרים או חנוך אבי מתושלח בחזיונותיו.

"כמו מי זה נראה לך?" שאלתי את אורית.

"קצת מצחיק, הבחור, הייתי אומרת", ענתה אורית, "זה נראה כמו קריקטורה של השטן בסרט של וולט-דיסני. היית רק צריך לצבוע אותו באדום ולשים לו קלשון ביד, ואי אפשר היה להבדיל ביניהם".

"נכון?" אמרתי לה, "הייתי משוכנע שזה רק הדמיון שלי, אבל זה בדיוק השטן הנוצרי. אפילו כשעוזבים את הצורה החיצונית ומסתכלים על הסיפורים שמספרים עליהם, הם תאומים סיאמיים: שניהם פיתו את חווה עם התפוח. שניהם הנהיגו את המרד השמימי. שניהם נענשו וגורשו מהשמיים. הם פשוט אותו יצור. אם כבר, אז הייתי אומר שהשטן הנוצרי הוא העתק דהוי של הבחור הזה, וזה המקור האמיתי שממנו נשאבו כל הרעיונות".

"אז למה שלא תצייר לו קלשון קטן ביד ותסגור עניין?" שאלה אורית, תוך שהיא מרימה את הדף ובוחנת אותו מקרוב, "תאמין לי שזה יתאים לו".

חייכתי חיוך רחב. "לבחור הזה אי אפשר להוסיף קלשון", הסברתי לה, "את הציור הזה ציירתי לפי תיאורים שכתבו אנשים שחיו שנים רבות לפני המצאת הקלשון. הם לא יכלו לשים לו ביד שום דבר כזה. מצד שני, לפי האגדות הוא זה שלימד את בני האדם כיצד להכין כלי נשק, כך שלא פלא שהקלשון הוא האביזר שבסופו של דבר נבחר בשבילו. זה חפץ סימבולי, את יודעת. הם תמיד חפצים סימבוליים. גם את הצבע האדום הוסיפו, לדעתי, מסיבה דומה. לפי אגדה אחת שקראתי, הבחור הזה הוא זה שלימד את נשות בני האדם להתאפר".

אורית צחקה. "לא הייתי לוקחת ממנו שיעורי איפור", היא אמרה והניחה את הדף עם הציור חזרה במקומו. היא העיפה בדיוקן עוד מבט אחרון, ואז שאלה "בא לישון?" ופנתה לצאת מן החדר.

"עוד כמה דקות", אמרתי לה, "אני עוד תקוע כאן עם בעיה".

אורית הסתובבה חזרה אלי, מטה את ראשה בזווית קלה. למרות שלא נאמרה אף מילה, המשמעות היתה ברורה. היא שאלה: "איזה מין בעיה יכולה להיות לך עם ציור של שד דמיוני?"

"בואי, אני אראה לך", אמרתי ונאנחתי. "את רואה את כל הקשקושים האלה ליד הגב שלו? כל הציורים והמחיקות? ניסיתי לצייר לפי 'ספר אברהם'. כתוב שם: 'על גבו שש כנפיים לימין ושש לשמאל'. נשמע פשוט, לא? עד שמנסים בפועל לצייר שישה זוגות כנפיים על גב של יצור אחד. תאמיני לי, זה לא מסתדר. איך שלא מסובבים אותן, הן יוצאות מגוחכות".

אורית הסתכלה על הציור, ואז שוב עלי, ואמרה: "אתה צריך ללכת לישון. בוא למיטה. עד מחר בבוקר, הכל כבר יבוא לך".

אילו רק ידעה כמה היא צודקת. עד שעלה אור הבוקר בתום אותו לילה ארוך, כבר ידעתי על עזאזל הרבה יותר ממה שאי פעם התכוונתי ורציתי.

באותו לילה, שכבתי לצד אורית והתקשיתי להירדם. גם כאשר עצמתי את עיניי ונמנמתי כמה רגעים חטופים, החלומות שפקדו אותי היו קשורים בעזאזל. באחד מהם, אני זוכר, חלמתי על קטע שמצאתי בטקסט מוסלמי: עזאזל הנורא נענש על מעשיו, והמלאך רפאל נשלח להילחם בו. בחלום ראיתי את קרב הענקים שבין רפאל לבין עזאזל, שנגמר כאשר רפאל, באגרוף מכוון היטב, מעיף את עזאזל הישר מן השמים, ואז רודף אחריו, מפיל אותו על סלעי מדבר יהודה, וכולא אותו שם באזיקים, על מנת שישאר שם עד סוף כל הדורות, וישוחרר רק עם תחיית המתים. ראיתי את עזאזל מנופף בידיו באוויר, מנסה לקרוע את האזיקים ממקומם וצווח בכעס.

התעוררתי בבהלה. זה דבר אחד לקרוא על האגדה בכתבים עתיקים, ודבר אחר לגמרי לראות את המאורעות מומחזים על ידי מוח פעלתן. אבל אי אפשר היה להתעלם מהעובדות: המוח שלי הגיב לאגדות האלה. זה היה כאילו האנטנות הפנימיות שלי עלו על תדר של שדה תעופה עמוס, ואני שמעתי שלושים קולות, כולם מדברים בו-זמנית ומנסים להישמע. משהו בסיפור הזה רצה להיכתב. משהו דחף אותי להגיע למקלדת ולהתחיל לתקתק.

קמתי והלכתי אל חדר המחשב. לא התכוונתי לכתוב את הסיפור על המחשב של אורית. זו לא היתה טעות שרציתי לחזור עליה שלוש פעמים עם אותו סיפור, אבל כלל מספר אחד בכתיבת סיפורים הוא לכתוב רק על מה שאתה יודע, ואני רציתי לראות את המחשב של אורית בגודל טבעי על מנת שאוכל לכתוב עליו כך.

התיישבתי על הכסא שמול המחשב, וגיליתי דבר מפתיע: גודלו הטבעי היה עכשיו גדול יותר מאשר ביום הראשון שבו הדלקתי אותו. המחשב נראה כאילו הוא נופח מבפנים, וכעת הוא מילא את כל שטח השולחן שהוקצה לו. עצם נוכחותו בחדר היתה חדורה בהרגשה של זדון מחושב, ולא עוד אותה אדישות קרה שהכתה בי ביום הגעתו.

במגש האיסוף של המדפסת היה מונח דף אחד, למרות שידעתי שלא היה דף כזה כאשר סגרתי את המחשב אחרי הופעת מסך המוות, ואיש לא הדליק את המחשב מאז. הרמתי את הדף והבטתי בו. המילה היחידה שהיתה כתובה עליו היתה זו שציפיתי לראות שם: "עזאזל".

פקחתי את עיניי. הייתי עדיין במיטה, ולא יתכן שהשעה היתה יותר מאשר אחת או שתיים בלילה. הסתובבתי אל עבר אורית, במוחי מתגלגלת שאלת השאלות שהציקה לי מאז שעלה בדעתי הסיפור על עזאזל והמחשב.

"אורית?" שאלתי בשקט, בודק אם היא בהכרה.

"מה?" היא אמרה. המילה יצאה כבדה, בבירור נאמרת מתוך שינה.

"תגידי", שאלתי, "איך יכול שד שנכלא במדבר יהודה להגיע עד אלינו, למרכז?"

"אתה צריך את זה בשביל סיפור או משהו?" היא מלמלה מלים לא ברורות לתוך הכרית.

"משהו כזה, כן", עניתי.

"כאן זה אור-יהודה, לא?" היא אמרה, "לא יכול להיות שהוא התבלבל? 'מדבר יהודה'… 'אור-יהודה'… אתה יודע". היא הסתובבה לצד השני, גבה אלי, והמשיכה לישון.

אני, מצד שני, הייתי ער כאילו שפכו עלי דלי של מים קפואים.

אל-אלוהים, חשבתי לעצמי, תמיד ידעתי שאשתי גאונה, רק לא הבנתי עד כמה. עזאזל לא היה מתבלבל בין מדבר יהודה לאור-יהודה – להפך, כל המקורות שקראתי הציגו תמונה של שד המסוגל להיצמד לקוצו של יוד, ושכדאי להישמר לא לחתום אתו על עסקאות חפוזות – אבל ידעתי מי בהחלט כן היה יכול לעשות טעות כזאת: רפאל. רפאל לא העיף את עזאזל מהשמיים בקרב אגרופים שנראה כאילו הוא נלקח ממערבון זול. הוא חתם על עסקה מפוקפקת עם עזאזל על מנת להשאיר אותו במדבר. בוודאי חייב אותו להישאר ב-'ארץ יהודה' או משהו כזה.

לכל השדים והרוחות, פתאום החלו דברים ליפול למקומם. הרי אם עזאזל היה תקוע במדבר יהודה, אילו צרות הוא כבר היה יכול לעשות לבני ישראל? תאור הקורבן בספר ויקרא מופיע בשלב בו בני ישראל שוהים במעמקי מדבר סיני, וצפויים לבלות שם גם את ארבעים השנה הקרובות. מדוע הם התעקשו להקריב גדיים לשד שהיה כלוא באזור אחר לגמרי של הארץ? הפתרון המתבקש הוא שעזאזל לא היה כבול למדבר. למעשה, הוא הסתובב ללא מפריע בין אנשי שבט יהודה, ורק מאוחר הרבה יותר תפס לעצמו את נחלת יהודה לנחלתו. הוא ניצל פרצה בעסקה עם רפאל, שבהחלט היה מסוגל לעשות טעות ניסוח ולשלח את עזאזל לאזור גאוגרפי לא מוגדר כמו "אדמת יהודה". פרצה כזו היתה מאפשרת לעזאזל כמה אלפי שנים מאוחר יותר גם לקפץ הרחק מן המדבר, אל תוך תחומי העיר אור-יהודה, ואת כל הדרך עד למחשב של אשתי.

כמעט ברגע אחד, התגבשו כל חלקי הפאזל אותו ניסיתי להרכיב. פתאום ידעתי מה העלילה אותה אני רוצה לסיפור הגדי שלי: זה יהיה סיפור על השד עזאזל שהצליח, עקב חור בחוזה שחתם עליו עם המלאך רפאל, להגיע אל העיר אור-יהודה. הוא מגיע בחשמל, מתחבא במחשב של אורית, גורם ל…

אבל, בעצם, מדוע? מה יש לעזאזל לחפש במחשב של אורית? הייתי צריך מוטיבציה שתביא את עזאזל דווקא למחשב מסוים, שתגרום לו להיטפל לאדם אחד. מה זה היה יכול להיות?

ואז הבנתי: הגדיים. הוא רצה את הגדיים שלי. הוא אכל אותם באותו קצב שבו אני כתבתי אותם. הבחור פשוט ישב לו בחשכת המחשב וחיכה שאספק לו עוד ועוד גדיים, בדיוק כפי שעשה אלפי שנים קודם לכן במקום רבצו שבמדבר יהודה. מבחינתו, כלום לא השתנה.

בצעד נחוש קמתי מהמיטה והלכתי למחשב של אורית, עושה רק עיקוף קטן דרך חדר העבודה שלי כדי להביא משם את ציור העיפרון של עזאזל. לקחתי נעץ ותקעתי את דמותו המאיימת של עזאזל על קיר הגבס מאחורי המחשב, כך שזו תתנוסס מעליו ותזכיר לי על מה אני כותב.

יש שד במחשב, אמרתי לעצמי. לפחות, יש לי סיבות להאמין שיש כזה שד. מה הדבר הראשון לעשות במצב כזה? התשובה לא היתה קשה. כאשר החשדות כל כך מופרכים, מה שהייתי צריך הוא לחפש אימות חזק.

לחצתי על כפתור ההפעלה של המחשב, יודע בדיוק מה עומד להתרחש כתוצאה מכך. כצפוי, לא קרה כלום. לחצתי עוד פעמיים-שלוש. המחשב, מצדו, התמיד בסירובו להגיב ולפקודותי. ניסיתי את כל הטריקים שבארסנל שלי, אבל כלום לא קרה. המחשב החליט לשחק הפעם משחק קשוח.

אם המצב היה ממשיך, כנראה שלמחרת בבוקר הייתי מזמין טכנאי שיסתכל על המחשב. באותה שניה, לעומת זאת, טכנאים היו הדבר האחרון במוחי. מתוך חוש דרמטי מפותח וניסיון להתחבר אל עלילת הסיפור אותו רציתי לכתוב, קראתי, בקול שיצא יציב, אך לא רם עד כדי כך שיעיר את אורית: "לאלף אלפי עזאזל!"

בתגובה מיידית, החלו אורות החדר להבהב, עד שלבסוף כבו לגמרי. בחדר האחר, חדר העבודה שלי, החלה המנורה לדלוק באור יקרות עד שהתפוצצה לרסיסים. רק אז, נשמע שוב קולו של המחשב המתעורר, ורק לאחר שהמסך שלו נעור לחיים, חזרה מנורת החדר והתייצבה.

אני לא חושב שהצלחתי לחשוב באותו רגע אפילו מחשבה הגיונית אחת.

"אני יודע שאתה שם", אמרתי לבסוף, אחרי שהצלחתי להשתלט שוב על הפה והלשון שלי. האמירה לא יצאה רמה יותר מלחישה צרודה, אך ההגיה היתה ברורה ומדויקת. אם היה משהו בתוך המחשב, רציתי לדעת על כך כאן ועכשיו. "אני יודע שאתה שם", חזרתי בשנית, בקול חזק מעט יותר, וקיוויתי – פיללתי – לא לשמוע תגובה.

אף תגובה לא הגיעה, למרות שחיכיתי זמן שנדמה לי כמו נצח, ומצאתי את עצמי בוהה בחלון הלוג-אין המוכר, שבחציו העליון היה מקום לשם משתמש ובחציו התחתון היה שדה אחר המיועד למילוי הסיסמה. ישבתי מול המחשב במרחק שקשה להגדיר אותו כמרחק בטוח וגיליתי שאני מפחד להקליד את סיסמת הכניסה של עצמי.

אחרי רגע ארוך, שבו חשבתי שהדבר הבטוח ביותר מבחינתי יהיה אם אצא מהחדר ולא אחזור אליו לעולם, הבטתי בציור השד שהיה תלוי מעל המחשב ואמרתי לעצמי: "עזאזל הוא שד גאוותן. אם הוא נמצא במחשב הזה, הוא רוצה שימצאו אותו". כתבתי בשדה העליון, בשדה שם המשתמש, את המילה "עזאזל", ובלב שהלם כמו בוכנה של מנוע קיטור, עברתי לשדה הסיסמה. ניסיתי סיסמה ריקה וגם "עזאזל". ניסיתי "שעיר" וגם "גדי" ואפילו "צפיר", למרות שזו מילה שאיש לא משתמש בה. ניסיתי אפילו "תיש" ו-"עז", אבל כלום לא קרה. המחשב רק הגיב לאט יותר ויותר אחרי כל ניסיון, כאילו ניסה לרמוז לי בעדינות שאם אמשיך להקליד סיסמאות שגויות הוא יגיע לקפאון מוחלט, ואז נראה איך אני אתמודד עם הבעיה.

קיללתי בשקט, אבל המשכתי לנסות, בלי לדעת אפילו למה. האם באמת האמנתי ששד קדמון התיישב בתוך המחשב של אשתי ופתח לו חשבון עם סיסמת כניסה כמו אדם מן הישוב? בדיעבד, קשה לי להאמין שזה היה המצב. הרבה יותר קל להאמין שעדיין הייתי במעין משחק תפקידים, מדמה את תפקיד הגיבור בסיפור שטרם נכתב, אך זה לא הסבר לשום דבר. זה אולי מסביר את הסיסמה הראשונה והשניה שהקלדתי, אך לא מה גרם לי להמשיך ולנסות שוב ושוב. ברגע ההוא, היצור שתפס את הפנטיום החדש והשתלט על המפסק שלו היה עבורי הדבר האמיתי ביותר בעולם. חשבתי איך הוא בוודאי נראה לאותם אנשים שכתבו עליו לפני אלפי שנים.

"מה אתה מסתיר?" שאלתי את דמות השד שעל הקיר, "מה אתה לא רוצה שידעו עליך?"

בלי לחשוב, כתבתי את המילה "שטן" ולחצתי על מקש ה"אנטר". המחשב קיבל את הסיסמה.

כמו בכל כניסה לחשבון, לקח לו זמן לא מבוטל מרגע קבלת הסיסמה ועד שנזכר לעלות תחת החשבון המבוקש, אך כשהמחשב עלה לבסוף תחת חשבונו של עזאזל – חשבון שעל פי כל הגיון בריא לא היה אמור להיות שם – הוא עלה בגדול: הרקע התמלא כולו במאתיים חמישים ושישה גוונים שונים של כתום ושחור, מפגין אנימציה מרהיבה של להבות ועשן העולים מעלה מעלה, עד אין קץ. כל החלק המרכזי של המסך הוקדש לציור אחד בצבעי לבן ואפור: גולגולת. לפי הקרניים ניתן היה לראות שמדובר בגולגולת של תיש שהביטה בי מתוך חורי עיניים ריקים.

מהרמקולים החל באותו רגע לעלות קול בס מחריש אוזניים. הוא נשמע כמו מקהלת גברים גדולה שצורחת במלוא גרונה. המדפסת, לימיני, התעוררה לחיים והחלה להדפיס שוב את המנטרה הבלתי-נלאית שלה: "עזאזל", "עזאזל", "עזאזל"…

בלי לחשוב פעמיים, שלחתי יד אל כפתור הכיבוי בקדמת המחשב. מזה עשר שנים אני מסביר לאנשים שלא כך מכבים מחשב, אבל באותו רגע ממש לא היה אכפת לי. הדופק בחזה וברקות אמר לי שלא יהיה פה שום "התחל/כיבוי". הכפתור נלחץ, אך המחשב לא הגיב. זה לא היה אמור להפתיע אותי: לוקח להם חמש שניות עד שהם מאמתים שאכן לזאת התכוונת – אבל נכנסתי בכל זאת לפאניקה. עזבתי את הכפתור, עזבתי את מקומי ליד המחשב, נפלתי על ברכַי, זחלתי על ידַי ורגלַי אל מתחת לשולחן עליו ישב הפנטיום, וניתקתי בתנופה את חוט החשמל שלו ישר מהקיר.

קול מקהלת הגברים נדם מיד, אבל הייתי צריך להוציא מהחשמל גם את כבל המדפסת, לפני שגם היא נאותה להפסיק לפלוט דפים.

יצאתי מתחת לשולחן אדם מזועזע. המחשב, שנראה מת לגמרי לאחר שנותק באלימות מן החשמל, כבר לא עבד עלי בחזות התמימה הזאת שלו, וגם עינה האדומה של המדפסת, שדעכה אט-אט לשחור בעקבות כיבוי החשמל, היתה רק תזכורת אילמת לאיומו של המחסל בסרט של ארנולד שוורצנגר.

תפסתי מהמחשב שני מטר של מרחק בטחון, ואחר כך, מבלי להתיק ממנו לרגע את מבטי, יצאתי מן החדר בצעידה לאחור וסגרתי את הדלת אחרי. אחרי כן, התרחקתי עד קצה הדירה.

לישון באותו לילה כמובן לא הצלחתי. אמנם חזרתי למיטה ונשכבתי בה, אך כל הלילה הייתי עסוק רק במחשבות על עזאזל.

לא הייתי משוכנע שכשיגיע הבוקר אהיה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר או לנהל שיחה קוהרנטית על כל נושא שאיננו שדים ומחשבים. אורית, למזלי, העלתה את הנושא מיד כשהתעוררה.

"מיקי", היא שאלה, עוד לא ערה לגמרי. "תגיד, מה היה הרעש הזה שהגיע מחדר המחשב באמצע הלילה?"

"זה היה הספק של המחשב", המצאתי, אפילו בלי לדעת למה. "עושה רושם שהוא הולך להישרף. אל תדאגי, הוצאתי הכל מהחשמל כדי שלא תאבדי מידע. בינתיים, אל תגעי במחשב. אני כבר אגיד לך כשאפשר יהיה להדליק אותו שוב. אוקיי?"

אורית הסתכלה עלי במבט עצוב. "לא להדליק את המחשב?" היא שאלה.

"לא עד שאני אטפל בו", אישרתי. תהיתי למה אורית מתקשה לקבל את התירוץ שהמצאתי. עלי הוא היה עובד כמו כלום.

"ואתה, אני מניחה, עומד להיות עסוק בניסיונות לטפל במחשב?"

"זה הרעיון, חמודה", אישרתי בשנית, "בשביל לסדר לך את המחשב הכי טוב בעולם".

ראשה של אורית צנח חזרה אל הכרית. מבטה נדד אל התקרה, ובהתחלה לא יכולתי להבין מדוע תנועות הגוף שלה מעידות באופן כל כך תיאטרלי על חוסר שביעות רצון, אך אז היא עצמה את עיניה ואמרה: "אתה יודע שמהיום שהמחשב החדש הגיע לפה, לי אין לא את המחשב שלי ולא את הבעל שלי? שניהם עסוקים כל הזמן אחד עם השני? עד שאתה עוזב את המחשב, אתה כבר הרוג לגמרי. אני בקושי זוכרת איך נראות העיניים שלך כשהן פקוחות. אתה יודע באיזו שעה הגעת למיטה אתמול? לא יכול להיות שזה היה לפני ארבע בבוקר".

נגד זה לא היה לי מה להגיד. אני יודע כשתופסים אותי על חם.

"את צודקת, חמודה", אמרתי לה, הפעם בטון הרבה יותר רך, הרבה פחות בטוח בעצמי. "את באמת לא רואה אותי בזמן האחרון. יש לי את כל העבודה שאני תקוע איתה. יש לי את הסיפור הזה עם הגדי שצריך לכתוב אותו. יש את כל הבעיות שצריך לטפל בהן במחשב שלך. אני יודע".

היה עוד רגע של דממה, בזמן שאורית ניהלה מאבק פנימי שאני עוד לא ידעתי עליו כלום, אך בסופו של דבר היא הגיעה להחלטה.

"מיקי", היא אמרה, "אתמול התקשרה אמא שלי, ואמרה שהיא מחפשת פרטנרית לחצי שבוע טיול בטורקיה. אתה יודע שאני תמיד רציתי לטוס לטורקיה, לעשות איזה טיול ג'יפים קטן או משהו, ואתה תמיד אמרת שאין לך שם מה לחפש. נראה לי שאם אין לי פה בעל, ובטח לא מחשב, אז אני אנצל את ההזדמנות הזאת ואעשה לפחות כמה ימים של חופשה בחו"ל, . , , , , ,, יש, ע, כשיו, .,, .." היא היססה מעט, הרטיבה את שפתיה, ואז המשיכה, "יש עכשיו דילים טובים".

לא ידעתי מה להגיד. כשאורית מחליטה משהו כזה, ממילא אין דרך לשנות את דעתה, וגם לא הייתי בטוח שאני רוצה. היא בוודאי התלבטה לא מעט עד שהגיעה למסקנה הזאת, והאמת היא שהיא צדקה: באמת לא היה לי זמן כרגע בשבילה, ובאמת הדבר שהייתי צריך יותר מכל הוא את הבית לעצמי לכמה ימים, על מנת שאוכל לסיים כמה עניינים לא פתורים.

"סעי לטורקיה", אמרתי לה לבסוף, "כשתחזרי, אני מבטיח להיות כולי שלך".

ימים ספורים אחר כך, אורית כבר היתה יחד עם אמהּ על מטוס בדרך לארץ העותומנים. הבית היה לגמרי ברשותי, וידעתי שלטוב או לרע, הגיעה העת לסיים את הסיפור שהתחלתי. בינתיים התגבש גם במוחי הרעיון כיצד עליו להסתיים. בסיפור שלי, על אף כל התמורות שחלו בו, היה קבוע אחד שנותר ללא שינוי: אני נותרתי תמיד דמות השעיר לעזאזל הנצחי, זו שאין לה שום שליטה על המאורעות ובסופו של דבר היא זו המשלמת את המחיר על דבר שאין לה בו חלק. הגדי נשאר תמיד הקורבן; הוא אף פעם אינו זוכה לכפרה.

עכשיו, ידעתי, הגיע הזמן לכתוב סיפור בו השעיר לעזאזל מקבל חנינה.

ירדתי לסופרמרקט שמתחת לבית, וקניתי כמה מטרים של פלסטיק שקוף. מהסופר צעדתי ישר לאוטו, ופתחתי את דלתותיו האחוריות. לאחר מכן, פרשתי את יריעת הפלסטיק בכל חלקה האחורי של המכונית: על המושב האחורי, על אחורי המושבים הקדמיים, על המחיצה המפרידה בין תא הנוסעים ותא המטען ואפילו על החלונות הצדדיים. בדקתי חמש פעמים, עד שהייתי משוכנע שאף מילימטר לא נשאר חשוף, כי ידעתי שתהיה לי בעיה אם תיוותרנה עדויות.

אחרי חמש בדיקות, הבנתי שיותר מוכן מזה אני לא עומד להיות. נכנסתי לאוטו ועליתי על האיילון, בואכה ירושלים.

ידעתי שמה שחיפשתי לא נמצא בירושלים, אבל קיוויתי שאוכל למצוא אותו בדרך לשם. החל מלטרון, הקפדתי לעצור בכל אחד מהמחלפים ולנסוע קצת ימינה ושמאלה, לבדוק את הסביבה. רק בעין נקובה, ליד מחלף עין חמד ואבו-גוש, כשכבר התחלתי להתייאש מהכיוון והתכוונתי לנסות קצת יותר דרומה, מצאתי את מבוקשי: רועה עזים צעיר חצה את הכביש.

לתאר אותו כ"נער" תהיה הגזמה פרועה: הוא לא היה יותר מיֶלד. עם כל הרצון הטוב, לא הייתי נותן לו יותר מ-14, אבל יחסית לגילו היה לו חוש עסקי מפותח. שאלתי אותו כמה הוא רוצה בשביל שני גדיים, והוא אמר "שוּ?"

"תְנֵין מִיעַזוּ זְעִ'יר", אמרתי לו בערבית חורקת, "בכמה?"

הוא הביט בי במבט בוחן, סורק אותי בעיני השקד שלו וכאילו אומר, "הרי הבא בתור יציע לי יותר ממך".

העובדה שמשוגע כמוני, שמגיע עם מזומנים והצעה עסקית מאמצע השום מקום, אחד כמוני לא מגיע בכל יום – זו לא היתה עובדה שידידי הצעיר נתן שתבלבל אותו. הוא נקב במחיר מפולפל, שהיה כנראה פי שלושה ממה שחשב שסביר לשלם עבור הגדיים הקטנים, אבל אני רק שלפתי את הארנק, שילמתי, ולקחתי אותם משם, מכניס אותם למושב האחורי של האוטו בלי מילה נוספת ובלי להתמקח: זה גם מה שאתם הייתם עושים אם שד קדום היה מתמקם אצלכם באמצע הבית. סובבתי את המכונית ונסעתי חזרה לתל-אביב.

עשרים שניות אחרי שהרכב עצר בחניית הבית, אני ושני התיישים הצעירים כבר היינו בתוך הדירה, סגורים מאחורי מנעול, ומוכנים לשלב ב' של התוכנית. לקחתי שתי פיסות חבל וקשרתי אותן סביב צוואריהם של התיישים, כאילו היו קולר. את הצד השני קשרתי בקשר סייסים לידית של דלת חדר המחשב. התיישים לא הפסיקו לפעות לרגע, אך אם חשבו שהתנהגות כזאת תזכה אותם בסימפתיה, הם טעו בגדול.

כשהגדיים היו קשורים בבטחה, עזבתי אותם לרגע ונכנסתי למטבח. לא היה קל למצוא במטבח את מה שחיפשתי. הוא היה במהפיכה גמורה (מצבו הטבעי בביתנו) ומה שחיפשתי לא היה בשימוש תכוף מספיק כדי שיבלוט מעל המהומה. רק אחרי חיפוש ארוך עלה בדעתי שהוא עומד להיות במקום האחרון שאחשוד בו, כלומר במקומו, ושם אכן מצאתי אותו: בין כל סכיני הבית נח לו סכין הקצבים אותו אנו שומרים לחיתוך בשר נא.

מה שקרה אחרי כן, התרחש כהרף עין. אם הייתי משתהה, הייתי בוודאי מאבד את האומץ. התרתי את אחד הגדיים, ולמרות מחאותיו הנמרצות שיטחתי את גופו על גבו של מסך המחשב.

מפתיע מה עולה במוחו של אדם ברגע שכזה. בעודי עומד שם – יד ימין אוחזת בסכין, יד שמאל תופסת בגרונו של הגדי ומצמידה אותו למסך – אחז בי זכרון מגיל שבע-עשרה. עשיתי אז שבוע שירות לאומי בדגניה א', ובמהלכו, מבוקר עד ערב, ביצעתי רק פעולה אחת: קילפתי את הגזע החיצוני, היבש של שיחי הבננות של הישוב, שהיתמרו עד לגובה כמה מטרים. זו היתה עבודה מונוטונית. היא כללה תנועה בודדת, עליה חזרתי אולי אלפי פעמים במהלך כל יום: ביד שמאל תופסים את קליפת הגזע ומושכים אותה החוצה ולמטה. יד ימין, באותו זמן, עולה מלמטה עם הסכין ומשספת בתנועה חלקה. פעם אחר פעם חזרתי על התנועה הזאת. בתום אותו שבוע, הכירו השרירים את התנועה טוב כל כך, עד שלא היה צורך כמעט בהתערבות רצונית: היד השמאלית היתה מושכת כמעט מיוזמתה שלה, והימנית היתה באה ומשספת. את התנועה הזאת לא שכחתי מעולם, ובאותו רגע היא באה אלי בטבעיות מפתיעה. ביד שמאל תפסתי את הצמר שעל קודקוד ראשו של התיש ומשכתי אותו אלי. בו-זמנית, עלתה יד ימין עם סכין הקצבים וערפה את ראשו של הגדי בתנועה חלקה אחת.

כל הסרטים ההוליוודיים לא הכינו אותי למה שקרה אחר כך. הזרם הראשוני של הדם שהשפריץ מתוך גרונו של הגדי עף עד קצה החדר והשאיר סימן על הקיר. אם הייתם רואים את זה בסרט אימה, הייתם אומרים שאיש הפעלולים הגזים הפעם עם הדם, אבל למציאות, מסתבר, יש חוקים אחרים.

לאחר הקילוח הראשוני, התמתנה הזרימה, אבל מגופו של הגדי, שהמשיך משום מה לבעוט ולהתפתל, עוד זרם הנוזל האדום בחופשיות ונשפך אל תוך המסך. הרמתי את הראש הערוף, שהיה עדיין בידי השמאלית, והחזקתי אותו תחילה מעל המחשב, ואחר כך מעל המדפסת, נותן לדם לנזול אל תוך שניהם. מהמחשב עלו הבזקים כחולים כשהדם חדר לתוך גופו, כאילו מתקצרים שם חוטים, ואילו המדפסת, מצידה, התחילה לסובב את הגלגל אוסף הדפים שלה בקצב מטורף, עד שזה הפיק צליל יבבה מתמשך, והמדפסת פצחה בזחילה לאורך השולחן כאילו היתה מכונת כביסה ישנה.

לא ידעתי מה לעשות. בעיניים פעורות הסתכלתי על המדפסת שהמשיכה לדדות לכיווני. הייתי בדיוק כמו השפן הקלישאי שנותר על הכביש, בוהה בפנסי המכונית המתקרבת. בתנועה שלא היתה בה טיפת מחשבה, לקחתי את ראשו הערוף של הגדי וזרקתי אותו על המדפסת, כאילו יש בו קסם שיגן עלי. קצות צמרו של הגדי נתפסו, כנראה, בגלגל ההזנה של המדפסת, כי הוא התחיל להישאב פנימה, אך מכיוון שלא היה לראש סיכוי להיכנס לתוך הפתח המיועד לדפי מדפסת, הוא נתקע, וכשהוא נתקע, המדפסת המנותקת פרצה באש כאילו היתה אוסף של קרשי מדורה, והעלתה להבות צהובות שאפפו את הראש והציתו אותו.

לרווחתי הרבה, ראש הגדי התקוע בתוך המדפסת עצר, לפחות, את גלגל ההזנה מלהסתובב, ובכך המדפסת עצמה הפסיקה את התקדמותה העיוורת לעברי.

אם היו לי בהתחלה ספקות בקשר למה שעשיתי, לאלו לא נותר עוד מקום. המהלך הבא שלי, ידעתי, יכריע כיצד כל העסק יגמר. לקחתי את גופו חסר הראש של הגדי השחוט בשתי ידיים, ועל-ידי מריחת צווארו שותת הדם כנגד הרצפה שמסביב למחשב והקיר שמאחוריו שרטטתי כוכב בעל חמש פינות. הכוכב יצא עבה ואדום, בדיוק כמו שרציתי אותו, אבל לחלק השני של המלאכה הייתי זקוק לקווים עדינים יותר, ועל כן תפסתי את הסכין, נעצתי אותו בגופו של הגדי, שבינתיים הפסיק כבר לדמם, ועם הלהב המגואל בדם התחלתי לצייר את מילותיהם של כשפים עתיקים. לא יכולתי להרשות לעצמי רגע של היסוס, ולמזלי לא נזקקתי לרגע כזה: את ספרות המאגיה השחורה שנכתבה באירופה של ימי הביניים אני מכיר על בוריה – זה חלק מהמקצוע. כשהנחתי את הקו האחרון, עשיתי זאת מתוך גאווה על היצירה שיצרתי: אולי הפנטגרם האמיתי הראשון ששורטט מזה מאתיים שנה, עם או בלי לספור את מעשיהם של כל כתות השטן למיניהן.

כמעט באותו רגע בו סיימתי את כתיבת מילות הכשף האחרונות ליד פינת הכוכב החמישית, השתתק השאון שעל השולחן. בערת המדפסת כילתה את עצמה; הקצרים שבתוך המחשב הצטמצמו להבהוב כחלחל חלוש וחסר קול, ורק מסך המחשב, שהיה שחור וכבוי עד כה, נדלק מעצמו, ראשית באור כחול, ואחרי כן בתמונת הלהבות וגולגולת התיש שראיתי קודם לכן בחשבונו של עזאזל. אולם אם קודם היה מדובר בציור רקע, אנימציה של כמה עשרות תמונות שחזרו על עצמן, הרי שהפעם היה זה הדבר האמיתי: הלהבות נראו כמו אש חיה, והגולגולת – הגולגולת איבדה את האסתטיקה הסימבולית שלה, ונראתה כתמונה של שלד ראשה של חיה מתה. זה לא היה תיש, אלא גדי. הקרניים נעלמו כמעט לגמרי, ורק בצד אחד התחיל רמז לכך שגדילתן כבר החלה. תמונת הגדי שעל המסך, דיווחו לי עיניי את הבלתי יאומן, היתה זהה לחלוטין לגולגולתו של הגדי המת והשרוף שראשו נח כעת על המדפסת, מעוך לתוך חריץ ההזנה שלה.

מהרמקולים עלה שוב קול הבס, אך גם הוא היה שונה מאשר הקול ששמעתי קודם. הפעם לא היה בו רמז לקול אנושי. זו היתה צווחה היוצאת מגרון שרוחבו היה מאפשר לאדם שלם להבלע בו בין רגע. אחרי הצווחה הגיעו המלים מטילות האימה: "מי מעיר ממנוחתו את עזאזל, מלך השעירים, מנהיג צבא הנפילים, אלוהי כנען, נושא דגל המרד השמימי? מי מבקש לבוא אל מותו בטרם עת?"

ברגעים כאלה, שואל אדם את עצמו עד כמה הוא באמת בטוח שלא פספס שום דבר כאשר קרא את ספרי הכשף המזרח אירופאי, ועד כמה הוא משוכנע שהפנטגרם שצייר אכן מסוגל להחזיק בתוכו את מה שהוא אמור. כך או כך, אמרתי לעצמי, אני עומד לגלות את התשובה. נשמתי נשימה עמוקה, ועניתי:

"איש לא העיר אותך ממנוחתך, עזאזל. אתה הערת את עצמך, והבאת את רעותיך עלי ועל המחשב הזה. ועכשיו לך מכאן, חזור אל ארץ הדמים ממנה באת, ואל תחזור לכאן לעולם".

מסך המחשב התפוצץ מבפנים החוצה, מעיף רסיסי זכוכית ופלסטיק לכל עבר. בתנועה רפלקסיבית הרמתי יד כדי לגונן בה על עיניי, אך לא היה בזה צורך. הרסיסים כולם ניתזו חזרה כאשר הגיעו לגבולות המשורטטים של הפנטגרם, כאילו היה שם קיר זכוכית בלתי נראה. בין לבין, התחיל ענן חום-שחור לעלות מהמקום בו היה קודם לכן המסך, והוא התגבש לצורת שד בעל גוף אדם, אך עם זנב ופרסות של תיש.

בדיוק כמו שציירתי אותו, חשבתי לעצמי בגאווה, משווה בין דמותו השטנית למראה של עזאזל ובין תאומו המצוייר שעל הקיר שמאחוריו.

בין כל פרטי צורתו של עזאזל, רק הבדל אחד בלט בין השד לבין הציור. עזאזל האמיתי לא היה שעיר, כפי שאפשר היה להאמין משמו של זן השדים עליו הוא מלך, אך כשראיתי אותו הבנתי בדיוק מדוע הם נקראו כך: אותו עשן חום-שחור שאפף את המחשב קיפץ החוצה מתוך עורו ונשאב חזרה, כאילו היה העשן חלק בלתי נפרד מהעור, והוא הסתלסל סביב כל גופו של השד, מכסה אותו כמו צמר כהה וסמיך. רק מאחוריו היה העשן בורח לכל הכיוונים, פותר לי בבת אחת את תעלומת הכנפיים שבגב.

אך הפרט שמשך את עיניי יותר מכל היו הקרניים, קרניים שניסיתי לתפוס בציור, אך לא הערכתי כראוי. את ראשו האנושי של עזאזל עיטרו קרניים ענקיות ומפותלות. אלו לא היו קרניים של תיש, כמו אלו שהיו לציור שלי. לאף תיש שנולד אי פעם או שיוולד בעתיד לא היו קרניים כאלו. זו היתה התמצית, המהות, ההתגלמות המלאה של כל מה שקרניים של תיש יכולות אי פעם להיות, והן התעקלו סביב ראשו בגודל ובנפח שכזה עד שכמעט לא היה ניתן לראות את תווי פניו דמויות האנוש שבמרכזן.

כל הפרטים האלה – עובדות מיתולוגיה אותן קטלגתי לטובת סיפורים עתידיים כמעט מבלי להיות מודע לכך – אלו הפנטו אותי, כמובן. אבל לא היה זמן להעיף על הדברים יותר ממבט חפוז אחד בעוד עזאזל זורק את ראשו לאחור ושואג בכעס. רגע קצר אחר כך כבר היה מבטו בדרכו מטה, מטה, בחיפוש אחר היצור שקרא עליו תגר.

לי, עצמי, קשה להאמין, עכשיו כשאני מספר את הדברים האלה, אבל באותו רגע ממש ראיתי כיצד עיניו של עזאזל משנות מיקוד: הוא ציפה למשהו הרבה יותר גדול, והנה מי שקרא לו הוא קטן מאוד וקרוב מאוד, בגודלו של יצור אנושי בלבד. לשניה אחת, הספקתי לראות חצי חיוך על פניו של עזאזל, ואז ירדה זרועו כמו פטיש כבד בדרכה לתפוס אותי.

היד נעצרה בקצה הפנטגרם, נהדפת על ידי הדופן הבלתי נראית באותה קלות בה הותזו לאחור הרסיסים. אפילו העשן, שעדיין בקע מתוך היד והזרוע, לא הצליח לעבור את הקיר המאגי, ורק עלה לאורכו והצטבר על התקרה בצורת כוכב מחומש. עזאזל פלט נהמה שניה של כעס, כעס ממוקד ואישי יותר הפעם, כעס של יצור שיכול להמתין לנקמה נצח נצחים.

"מה אתה רוצה?" הוא אמר. הקול שיצא מגרונו היה צווחה של שבעים בני אדם.

"לא באתי להפוך אותך לאויב", אמרתי לו, מרשה לעצמי לשאוב עידוד מכך שהפנטגרם הצליח לעמוד בניסיונות הראשונים לחדור אותו. "נהפוך הוא. אני אהיה הראשון מזה אלפי שנים שיזבח לך זבח, שעיר עזים צעיר, בדיוק כפי שאתה אוהב אותם". החוויתי בראשי לעבר הגדי שהיה קשור בכניסה לחדר, ובינתיים התחיל לפעות בבהלה ולנסות בכל כוחו לברוח. למזלי, גם החבל והקשירה עוד החזיקו מעמד. "בתמורה", הוספתי, "ארצה לקבל ממך שירות קטן".

"איזה שירות?" נהם השד. נימת קולו היתה חשדנית, אך כשראיתי כיצד מבטו נודד פעם אחר פעם לעבר הגדי הנאבק, הבנתי שיש לתוכנית סיכוי.

"אני יודע מה עשית במחשב הזה", אמרתי לו. "אני רוצה שתתקן הכל. אני רוצה ש'וורד' לא יקרוס לי בכל פעם שאני עובד עליו. אני רוצה שלא תהיה לי בעיה להדליק ולכבות את המחשב בלחיצת כפתור. אני רוצה, במלים אחרות, שהמחשב שלי יפסיק להיות רדוף שדים. אני רוצה שאתה תיעלם מפה ושכל הנזקים שעוללת יעלמו אתך גם הם. מה אתה אומר?"

לרגע אחד היה השד שקט. רק העשן שהמשיך לעלות ממנו ולהצטבר לאורך התקרה עוד השמיע קולות פצפוץ, כמו זרדים בוערים. את המאבק הפנימי אפשר היה לראות בקלות על פניו של עזאזל: כעסו של השד והרצון שלו בנקמה, אלה נלחמו בתאווה שלו לקורבן. למזלי, מי שניצחה בסוף היתה התאווה.

"העסקה צריכה להשמר בסוד", הוא אמר בתום אותו רגע ארוך. מקולו ניכר שהוא ראה בכך תבוסה ולא עסקה הוגנת. "אל תתעסק אתי בנושא הזה, ואני לא אחזור להתעסק אתך".

"מקובל עלי", אמרתי. ההתלבטות לא היתה קשה: אם הייתי מספר למישהו שסגרתי חוזה עם שד מיתולוגי, ממילא היו מאשפזים אותי מיד.

"בסדר", אמר השד, "אני אעשה את מה שביקשת: אני אפנה את המחשב שלך ואת המדפסת והמסך שלך. תמורת גדי אני אפילו מוכן לסדר לך את ה'וורד' הארור. עכשיו תן לי את השעיר ואני אעלם מחייך ולא אשוב עוד. מילה שלי היא מילה".

וכך היה. השעיר השני הוקרב לשד עזאזל, שבלע אותו חי, בשלמותו. לאחר מכן, מוחה את פיו, הוסיף השד עוד משפט אחד, בטון שיצא מאיים יותר ממה שחשבתי שהיה הכרחי: "העסקה בתוקף. תזכור".

שניה אחר כך איבד גופו של השד את מוצקותו והתמזג מחדש עם העשן שאפף את פנים הפנטגרם כולו. הוא נשאב כמו פיצוץ המוצג בהילוך לאחור, חזרה אל מרכז החדר, ואני שוב הגנתי על עיניי מכל החפצים שנשאבו פנימה יחד אתו, כמו מתנקזים אתו למקום ממנו הגיע.

כשפקחתי עיניים, לא היה שם שד וגם לא עשן. עמדתי מול מסך המחשב שהיה במקומו, ממוקם כפי שתמיד היה, בין המדפסת לבין המחשב, שניהם נראים כמו מדפסת ומחשב רגילים, ולא כמו מזבח מאולתר או ניסוי מדעי שהשתבש קשות. על הקיר והרצפה סביב המחשב לא היה כל סימן שהעיד על כך שאי-פעם צויר עליהם פנטגרם בדם של גדי.

לא ידעתי להגיד בבטחה אם הדברים שקרו – הגדיים, עזאזל, נהיגה סהרורית לעיר הבירה ובחזרה – אכן התרחשו באמת, או שהיו רק בין כתלי מוחי, מחשבות ותכנונים לקראת סיפור חדש שהמצאתי לעצמי תוך כדי טיפול במחשב. האמת היא שאמת או בדיה – זה גם לא מאוד שינה לי. מה שהיה חשוב הוא שסופסוף ידעתי מה הסיפור שרציתי לכתוב. סופסוף ידעתי מה קורה בו.

אין לי הסבר מדוע, אך למרות שהסיפור היה טרי ועסיסי ורק חיכה להיכתב, נדרש לי יום שלם עד שאזרתי אומץ, חיברתי את המחשב לחשמל והתחלתי מחדש את המלאכה. אולי זה היה עוד שריד כלשהו להזדהות עם אותו "אני", אותו גיבור עלום שם שהכנסתי לכאלה צרות צרורות והוצאתי אותו מהן רק בקושי רב. אולי חששתי באמת שבמחשב מחכה לי שד המתכנן לתפוס אותי ברגע של חוסר תשומת לב.

כך או כך, כשלחצתי לבסוף, בהיסוס לא מבוטל, על לחצן ההפעלה, המחשב נדלק ללא כל בעיות, ואם היה בו שד שחיכה בחושך, הוא לא נתן לנוכחותו כל ביטוי. הפנטיום, שעד כה היה ישות חיה ואקטיבית בביתנו הקט, הפך להיות מכשיר מכני, דומם, המבצע את תפקידו בצייתנות אילמת, ולא שונה בכך מהמקרר או המיקרוגל. היה קשה להאמין שעד לא מזמן ייחסתי לו אישיות עצמאית ומצבי רוח משתנים. עכשיו, הוא הפך כאילו לשקוף, ולא הרגשתי שיש הבדל בין כתיבת הסיפור על המחשב של אורית או על ה-486 הישן שלי.

והסיפור נכתב. באצבעות שהרגישו כאילו הן עפות מאליהן מצד לצד של המקלדת, התחלתי לכתוב סיפור גדי חדש, סיפור על איש שנראה כאילו נגזר עליו להיות שעיר לעזאזל, אך לבסוף הוא מביא שעיר משלו, המשלם את המחיר במקומו, סיפור על איש שחי בהרגשה מתמדת שהדברים בחייו אינם בשליטתו אלא בשליטת גורמים חזקים ממנו, ואז מגלה שהוא יכול לשנות את גורלו במו ידיו ולצאת כנגד כמה מהכוחות החזקים בעולם.

כשאורית חזרה ארצה, שכחתי לזמן מה את המחשב. היא היתה מלאת חוויות ומלאת געגועים, והיתה לה יותר ממילה אחת להגיד על כך שבכל תקופת היעדרה לא עשיתי דבר וחצי דבר כדי לסדר קצת את הבלגן שהפך להיות תו ההיכר של הבית שלנו. אני הנהנתי בחיוך, ולא אמרתי שום דבר שיסתור את ההאשמה הזאת. על הבלגן שהיה במחשב שלה ונעלם ללא זכר לא התכוונתי להגיד מילה.

את הסיפור שהתחלתי לכתוב כשאורית היתה בטורקיה המשכתי בקצב סביר, כל יום קצת, ואט אט נראה כאילו הוא, כמו עלילת היווצרותו, עומד להגיע לסיומו הטוב, וזאת למרות שגם גדי זה, כמו כל הגדיים שקדמו לו, החליט לרעות במקומות שונים מזה שייעדתי לו. במקום להיות סיפור על איך אני נאבק בגורלי כשעיר לעזאזל על ידי הבאת שעיר אחר לתמונה, התגלגל הסיפור והפך לתיאור של מאבק גרוע פי כמה: מאבקו של סופר בסיפור סרבן ובדמויות שיש להן חיים משלהן. גם בסיפור זה, כמו בכל קודמיו, היה לצערי שעיר לעזאזל ברור אחד, גורם אחד המשלם את מחיר המאבק שאין לו צד בו: אשתי המסכנה, שנאלצה לסבול מהיעדרותו המתמשכת של בעלה, בעוד אני מנהל מלחמה עיקשת אך חסרת סיכוי כנגד כל השדים שבתוכי. ניסיתי שלפחות במהלך כתיבת גירסה אחרונה זו של הסיפור, לא זה יהיה המצב.

חודש עבר בשקט, וכל עניין עזאזל והגדיים השחוטים התחיל להיטשטש בזכרוני כמו סיוט לאור הבוקר. חשבתי שאוכל לשכוח מהכל ולקבור את המקרה לעד, מעמיד פנים שהדברים לא היו מעולם, אך לא כך רצה הגורל.

יום אחד, חודש וקצת אחרי הסיפור עם עזאזל, חזרתי מהעבודה והופתעתי מכך שאורית לא באה לקראתי כשהגעתי הביתה. תחת זאת, שמעתי אותה מחדר המחשב, קוראת לי בהתרגשות: "מיקי, אתה חייב להגיע לכאן מיד! אתה לא תאמין מה מצאתי!"

מיהרתי לחדר המחשב, מחייך כבר מן המחשבה על ההתלהבות הילדותית שמסוגלת אשתי לגלות כלפי הדברים הפעוטים ביותר. כשנכנסתי דרך הדלת, תפסה אותי אורית בידה, גררה אותי למרכז החדר, הצביעה על מסך המחשב ואמרה בנשיפה אחת: "תראה מה מצאתי באינטרנט!"

החיוך שהיה על פנַי התאבן ומת בו במקום, ברגע שראיתי את המחשב. על המסך התפשטו להבות כתומות שנראו לי מוכרות יותר מדי. אורית רק המשיכה: "נכון שזה שומר המסך הכי מגניב שראית אי-פעם?"

"ראיתי את זה כבר", אמרתי לה בטון לא מחייב.

"אתה חייב להסתכל על זה", היא המשיכה בהתלהבות ובשטף דיבור שלא היה ניתן לצנן או לקטוע, "זה בדיוק כמו בדברים שאתה כותב עליהם. אולי זה אפילו יתן לך השראה. תסתכל! לפעמים אפשר לראות באמצע המסך מין גולגולת של תיש, שחבל על הזמן. אני לא יודעת למה היא לא מופיעה כרגע".

אני דווקא כן ידעתי למה היא לא מופיעה. בבת אחת הרגשתי כאילו אני נשאב אחורה בזמן, חזרה לחודש הקודם, אל הסיפור שחשבתי שהשארתי לנצח מאחורי. עצמתי את עיניי, ומלותיו המדויקות של השד חזרו אלי כאילו עמד באותו רגע לידי ולחש לי אותן שוב באוזן: "אני אפנה את המחשב שלך ואת המדפסת והמסך שלך". עזאזל היה ידוע ביכולתו למצוא פרצות בניסוחים. השד משחת הבטיח לפנות את המחשב שלי, אבל המחשב שלי היה ה-486 שנח ללא שימוש כבר כמעט חודשיים. לגבי המחשב של אורית הוא לא הבטיח דבר. הוא הבטיח להיעלם מחיי, אבל לא הבטיח להמנע מכניסה לחייה של אורית.

"אל-אלוהים!" חשבתי לעצמי, "השד הארור הצליח לעבוד עלי בכל סעיף: לא רק שהוא לא פתר את הבעיות במחשב של אורית, הוא גם מנע ממני לטפל בהן, משום שבכל פעם שאהיה בסביבה, הצרות יעלמו מאליהן. אורית יכולה לטפל במחשב שלה בעצמה, כמובן, אבל איך היא אמורה לעשות זאת מבלי שיהיה לה מושג נגד מה היא עומדת? אם רק חודש קודם לכן הייתי משוכנע שלעולם לא אספר לאיש דבר על המאבק שלי עם עזאזל, עכשיו, בלי להסס פעמיים, הייתי נותן לאורית הוראות הגעה מפורטות שהיו מביאות אותה לרועה עזים צעיר אחד מאבו-גוש. הוא בוודאי ישמח לעשות עוד רווח קל על חשבוננו. אבל איך יכולתי להגיד לה? עזאזל הרי השביע אותי לסודיות. הוא הבטיח לרדוף אותי אם אנסה לספר מה קרה ביני ובינו. איך אוכל להסביר לאורית אי פעם משהו על הדברים שהיא צריכה לבצע?"

חייבת להיות בחוזה הזה פרצה, ידעתי. לו רק הייתי מסוגל למצוא אותה.

ואז חשבתי שוב על רמי שלהבת.

---

מזל מאזניים

מזל עקרב

מזל קשת

מזל דלי

מזל דגים

מזל טלה

מזל שור

מזל תאומים

מזל סרטן

מזל אריה

מזל בתולה

המזל השלושה-עשר

חזרה לגלגל המזלות