כבש בלאפה
מאת איתי שלמקוביץ'
בכל תחנה מרכזית, בכל יבשת, בכל כוכב לכת ברחבי האימפריה, תמיד נמצא אותו שם בשורה הראשונה של רשימת הטיסות היוצאות. לא משנה מתי תגיע, תמיד האוטוטוס הראשון שעומד לצאת יהיה הקו הישיר ללמדא ארי 2, בירת האימפריה. מכל רחבי האימפריה באים תיירים, אנשי עסקים ופוליטיקאים אל עיר הבירה שאפידינו, בניסיון לינוק מקרני השפע הבוקעות ממנה.
האוטוטוס לשאפידינו הפעיל מנועים בתחנה המרכזית של סיטלו. רוב הנוסעים באוטוטוס הריק למחצה נמצאים עליו כעניין של שיגרה, הברק כבר מזמן כבה בעיניהם. רק זוג עיניים אחד בהק בציפייה, ומסעודה הצליחה אך בקושי להכיל את התרגשותה. שנים של עבודה בשכירות, של צבירת נסיון שקטה, של אגירת אשראיון אחד לשני על מנת לשלם על כרטיס הנסיעה ועל המטען השוכב בבטן האוטוטוס, עומדות בקרוב להשתלם כאשר היא תעזוב את הקרקע שעליה נולדה.
"מי אתה?" שאלה מסעודה, בישירות חסרת הטקט שכבר עלתה על עצביהם של בני משפחתה וחבריה שנשארו מאחור. שום תגובה לא באה מהאדם לבוש המדים היושב בכסא שמולה, ומסעודה בעטה בו קלות. "הי, אתה, מה 'תה עושה?"
הגבר הרים את ראשו מהעיתון שבו היה שקוע. על פניו עלה חיוך מריר, כאילו עקב נוכחותו באוטוטוס הוא זכאי להתעללויות שכאלו. "מי, אני?"
"כן-אתה", ירקה מסעודה. "מה יש'ך לעשות בשאפידינו?"
"אני משרת שם. כוחות ההגנה האימפריאליים", אמר בגאווה וניפח את חזהו על מנת להבליט את סמל יחידתו.
"ומה 'תה עושה כאן?"
"אני חוזר מחופשת מולדת. קיבלתי אפטר וחזרתי הביתה בשביל לראות את האישה והילדים ולוודא שאשתי לא בחרה שוב ממלא מקום זמני מגעיל במקומי".
"יופי, יופי", מיהרה לומר מסעודה. יש לה ניסיון במילוי מקום, והיא לא רוצה שהאימפריאליסט יתחיל להשתפך על "איזה אידיוט ממלא המקום החדש של אשתי, הוא נמצא כל היום בבית ומשגיח על הילדים שלי במקום לדאוג לילדים שלו בבית. הוא לא מבין שהילדים שלי אף פעם לא יתחברו עם מזוקן", או משהו אחר, כמו שכבר שמעה פעם מישהו מהזמניים שלה אומר לאחר שחזר מחופשת מולדת. "איזו יחידה – "
" – ומה את עושה בדרך לעיר המרחפת?" קטע החייל את מסעודה בניסיון להסיט מעצמו את נושא השיחה.
"יש לי וואחד רעיון להרוויח כסף", אמרה בחיוך מרוצה. "אני נוסעת לשאפידינו בשביל לפתוח עסק ולהרוויח הרבה הרבה כסף, ואז להפוך את העסק לכלל אימפריאלי ולחזור הביתה כמו האים-אמא של כל הזונות".
"כן?" אמר החייל, משער מהתלהבותה שמסעודה לא יודעת שחלק נכבד מהנוסעים לשאפידינו באו עם חלומות גדולים, בטרם גילו שהעיר גדולה יותר מחלומותיו של אדם אחד ויש לה אינרציה משל עצמה.
מעל ראשם נדלק השלט המסמן את יציאת האוטוטוס מתחומי סיטלו, השלט אותו מתגייסי כוחות ההגנה מכנים בחיבה בשם "ההזדמנות האחרונה להתחרט".
"א-הא", אמרה מסעודה בהתלהבות. השלט עבר מולה בלי שהבחינה בו, מבלי שתדע שעזבה את ביתה באופן סופי.
"ומה הרעיון שלך?" החייל התקרב בעניין אל מסעודה, מקפיד שתשים לב שהוא מגניב מבט אל מחשופה.
"בוא שמע", לחשה אל אוזנו, מתחמקת מהמיקרופונים שבוודאי הטמינו לידה אלו שמנסים לגנוב את הרעיון שלה, "בשנים האחרונות למדתי בבית כל מה שיש לדעת, ואני הולכת לפתוח, בתוך המגדל המרחף השני, כבר ביררתי בקשר לרשיונות והכל, אני הולכת לפתוח דוכן שווארמה. ויהיו לי שליחים למשרדים, ואני אמכור שווארמה כבש בפיתה או בלאפה, ואני אעשה בוחטה של כסף, ואני אתרחב לזכיונות בכל שאפידינו, ואז בכל למדא ארי 2, ואז בכל האימפריה – "
החייל קפץ בחטף אחורה אל כסאו, ועוד לפני שגבו נגע במסעד כבר צחק בקול היסטרי. "את…" הוא עצר לשאוף לוגם אוויר בעודו מגחך, "את… את רוצה לפתוח דוכן שווארמה בשאפידינו?"
"כן", השיבה מסעודה בקול נעלב, "מה זה בכלל עניינך? הבן-דוד שלי חזר לפני כמה שנים מטיול בשאפידינו, והוא אמר לי שאין שם שום דבר כזה. אז התחלתי ללמוד איך חותכים שווארמה ואיך מקפלים לאפות ואיך עושים חומוצ'יפסלט וקצת חריף ולמה צריך לתת מחיר גבוה לשתייה ואיך…"
"לא הבנת אותי", אמר האימפריאליסט בעודו מנגב דמעת צחוק מזווית עיניו, "למדת את כל זה ואף פעם לא שאלת את עצמך איך זה בדיוק שאין בשאפידינו שום דוכן שווארמה?"
"לא. למה?"
"שאפידינו הוקמה על ידי ניאו-פרעונים", קולו של החייל עלה לקרשנדו של צחוק ודמע. "הכבש הוא חיה קדושה. לא תמצאי אף אחד שיהיה מוכן לשחוט אחד, שלא לדבר על לאכול אותו. תעשי חיים במגדל המרחף השני", הוא אמר בחיוך של שביעות רצון עצמית מהבדיחה, "כל החלומות שלך לא שווים מעכשיו שום דבר".
החייל ניגב דמעה מזווית עינו וחזר לשבת על כסאו. מסעודה הביטה מחלון האוטוטוס על ביתה הישן, שהפך לנקודה בוהקת.
"מטרת הביקור?" שאל רובופקיד המכס המשועמם בתחנה המרכזית.
"עבודה".
"אשרת עבודה?"
מסעודה הגישה את המסמכים שלה לבחינת העין האוטומטית.
"מסמכים תקינים. מטען אישי?"
"יש לי ארגז במטען של האוטוטוס. הנה המספר שלו".
הרובופקיד המתין מספר שניות ואז המשיך בקול מכני: "חומר אורגני אסור נתגלה במטען. נא לפנות למשרד הבקרה. חומר אורגני אסור…"
מסעודה עקבה אחרי החצים שנדלקו על הרצפה והגיעה אל דלת גדולה בשולי התחנה המרכזית. היא עברה בדלת ונעמדה מול הרהיט היחיד במשרד, שולחן פלסטעץ גדול ומאחוריו אדם נמוך, קרח וממושקף.
"שלום, אני – "
פקיד חסר עניין קטע את מילותיה של מסעודה. הוא קרא את פרטיה מהאוויר, "נוסעת מספר 2311145/47/322. מטען אורגני אסור. נא פרטי את תכולת המטען".
"אני… מעדיפה שלא", אמרה מסעודה, בזוכרה את תגובת חלק משכניה בזמן השיחה.
"אין לך ברירה. מטען חריג דורש אישור ספציפי".
מסעודה נאנחה. "יש שם ציוד בישול, רציתי להקים דוכן שווארמה".
"תסלחי לי, מה זה בדיוק ציוד לדוכן שווארמה?"
"נו, אתה יודע. יש לי תנור שיפוד מסתובב, ומלשת-אופה ללאפות, וצמחוקר מכויל בשביל צמחונים, ואולטרא-עמבה, ועוד דברים כאלו".
"אה, סליחה, כנראה שלא שאלתי את השאלה הנכונה. מה זה שווא-רמא?"
"נו, שווארמה, 'תה יודע, גוש של בשר כבש משופד בתוך תנור אש צדדית…" מסעודה, כרגיל, תפסה את הטעות שניה לאחר שנאמרה.
"בשר כבש?"
"אה, סליחה…"
"את מציעה שאנחנו נאכל… סליחה, נאכל… אני לא יכול לומר את זה".
"תאכלו בשר כבש צלוי, בלאפה עם חמוצים וטחינה". מסעודה כבר יכלה לראות ברוחה את הציוד מושמד.
הפקיד, נאבק בגל בחילה, הביט שוב בפרטיה של מסעודה. "אני רואה שהגעת מסיטלו. עכשיו הכל ברור. מכופרים חסרי תרבות שכמוכם אפשר לצפות שתאכלו… שתאכלו… שתאכלו כבש".
"'היבנתי שזה לא מקובל כאן. עכשיו מה 'תה רוצה שאני אעשה?"
"לא יודע. אני במקומך הייתי קונה כרטיס חזור ועף לי לסיטלו".
"הלוואי שיכולתי, אין לי גרוש על הנשמה. את הכל השקעתי כדי להגיע לכאן".
"אם כך, אני ממליץ שתאחסני את… את התועבה שהבאת אתך במחסן רחוק בקצה העיר, ושתמצאי עבודה עד שתרוויחי את דמי הכרטיס".
"זאת אומרת שאני יכולה להיכנס לשאפידינו? עם המטען שלי?"
"לצערי, כן. עברו הימים שהיינו משליכים כופרים אל המים שמתחת לעיר. עכשיו יש לנו פלורליזם", הוא ירק את המילה האחרונה, "ואת יכולה להיכנס. גם אין לי סיבה למנוע מהמטען שלך להיכנס לשאפידינו, לצערי. רק אל תדברי על הדבר הזה…"
"שווארמה?"
"על זה, בבקשה".
"המבורגר דג, צ'יפס גדול וקוקה קולה בינונית, לא החיקוי הגנרי הזה לקולה, ומהר".
"תביא לי אחד עשר אשראיונים, שבעים ותשע אחוזונים".
"ואל תגזימי עם ממרח השוקולד, יותר מדי עושה לי בחילה".
מסעודה נאנחה. החודשים הראשונים בשאפידינו היו סיוט. בין עלויות המחיה הגבוהות, תשלומי ההלוואה שלקחה על ציוד השווארמה, הטיסה, ועלויות האחסון הבלתי אנושיות של הציוד, היא היתה חייבת לקבל כל עבודה שתוצע לה. ועדיין היא לא הצליחה לחסוך אחוזון שחוק לטיסה חזרה. התמזל מזלה שמצאה במקרה עבודה באחת המזללות המפוזרות במגדל המרחף השלישי.
"זה בטח מאד מתסכל אותך, לעבוד במה שאת אוהבת אבל לא בדיוק, ועוד לראות מהחלון את המקום שבו תכננת לעבוד", אמרה לה שותפתה לחדר, שחלמה על קריירת משחק בתיאטרון החושי של שאפידינו ומצאה את עצמה כרקדנית מועדונים וירטואלית.
מסעודה ניסתה לא לחשוב על כך. היא ניסתה שלא להשוות בין תנועות הכנת השווארמה שלמדה בעל פה ובין התנועות המוכניות של עבודתה החדשה, בעודה מקפלת לאפות דמיוניות. הדבר היחידי שדמה בדיוק למה שהעלתה בדמיונה בטרם הגיעה לשאפידינו היו השיחות עם הלקוחות, במיוחד אחד מהם.
"מסעודה, מה שלומך?" נשמע קולו הגבוה של דוקטור אהרוני.
"דיכי כרגיל, דוקטור. ת'הזמנה הרגילה שלך?"
"לא מתחשק לי צ'יפס היום. בואי נחליף אותו בסלט גדול".
"מה שתרצה, זאת הבריאות שלך. איך המחקר שלך מתקדם? הבוסים עוד לא החליטו לחסוך כמה ג'ובות על גבי הגב שלך?"
"תשמעי, יש קיצוצים, זה נכון…"
צרחה נשמעה מאחד השולחנות. "מה זה לעזאזל? הי, את!"
מסעודה נאנחה והלכה לראות מה הבעיה של הלקוחה. "מה הבעיה שלך?"
"תטעמי את זה".
מסעודה לקחה מקלון צ'יפס אחד מצלחתה של הלקוחה. "אני עדיין לא מבינה מה הבעיה שלך…"
הלקוחה הביטה על הבעת פניה המשתנה של מסעודה בחיוך מאופק. "לצ'יפס שלי יש טעם של קולה".
"גם לצ'יפס שלי!" נשמעה קריאה משולחן אחר, "ולטבעות העוף שלי!" "ולדג המטוגן!" "לכולם יש טעם של קולה!"
"מה 'תם רוצים שאני אעשה עם זה?" שאלה מסעודה את הקהל בחוסר סבלנות.
"אני רוצה שתחליפי לי הצ'יפס!" צעקה הלקוחה, ושאר הלקוחות החרו אחריה.
מנהלת המשמרת בחרה ברגע זה להופיע. "ברור שאנחנו נחליף לכם את כל מה שאינו לשביעות רצונכם המלאה", היא הביטה במסעודה במבט ה"אני כבר אדבר איתך אחרי המשמרת, ותתפללי שמחר תהיה לך עבודה" שלה. "אנחנו נתחיל להכין מחדש את כל המנות הלא תקינות. אנא המתינו בסבלנות". היא חייכה אל הלקוחות ופנתה במהירות למסעודה. "תרשמי בדיוק מה כל אחד לקח ותכיני הכל מחדש, ומהר!"
מסעודה נאנחה, פנתה לחמם מחדש את השמן והתחילה לטגן. היא הוציאה את המנה הראשונה של הצ'יפס וטעמה אותה. "היי, בוס!"
"כן, מסעודה, מה הבעיה?"
"גם לצ'יפס החדש יש טעם של קולה. ולכל שאר מה שטיגנתי מחדש".
"לא יכול להיות".
"אני חושבת שזה השמן. יש לו טעם של קולה בעצמו. ולא רק זה שטיגנתי בו. כל השמן שהיה באותו המיכל".
"באמת? מאד מעניין. גם אם היתה נשפכת קולה לתוך השמן, הטיגון היה אמור להרוס את הטעם", אמר דוקטור אהרוני שהופיע בפתח הדלת.
"אדוני, אני מבקשת ממך לצאת מהמטבח", אמרה המנהלת.
"זה בסדר, בוס, אני מכירה אותו. אולי הוא יוכל להסביר מה שקרה כאן".
"אתה יכול?"
"אני מבטיח לנסות. אני רק אקח כמה דוגמאות מהשמן ואחזור אליך".
המנהלת נאנחה. "טוב, תגלה מה קורה, לפני שנצטרך להחליף את כל השמן במלאי. אני צריכה להחזיר את הכסף ללקוחות. אני שונאת להחזיר כסף ללקוחות".
מסעודה חייכה אל דוקטור אהרוני. לא ממש היה אכפת לה מה קרה שם, כל עוד המנהלת לא תאשים אותה בכך, אבל אם מישהו יכול לגלות מה קרה שם, דוקטור אהרוני הוא המישהו הזה.
"מסעודה, גיליתי מה קרה לשמן!" זרחו פניו של דוקטור אהרוני בצפה-רחוק.
"לא מעניין 'תי כבר, הכלבה פיטרה אותי. מי שמע בכלל על בדיקות אקראיות להמבורגרים?"
"בכל זאת, בואי למעבדה שלי. אני חושב שעלית על משהו רציני. ממש רציני". מסעודה לא ראתה את דוקטור אהרוני נרגש כל כך מאז שאישרו לו את התקציב.
"בסדר, אני כבר בדרך. נודניק".
דוקטור אהרוני פגש את מסעודה בפתח המעבדה שלו והגיש לה חלוק חד פעמי. הוא משך בידה בחוסר סבלנות עד שהגיעו אל שולחנו, מתחיל להסביר לה כבר בדרכם.
"מסעודה, את יודעת מה זה עובש?"
"כן, המגעילים האלו שמופיעים לי על הלחם אחרי ששכחתי אותו שבוע בחוץ".
"זה סוג מסוים של עובש. אבל העובש שעליו אני מדבר…" הוא העלה תמונה על גבי המסך שלו, ומסעודה הביטה בגועל בחוטים הצבעוניים שהתפתלו לכל אורכה, "הוא עובש מסוג אחר".
דוקטור אהרוני הביא למסעודה שרפרף מעבדה, והושיב אותה ליד שולחן שעליו מבחנה, תפוז רקוב וחבילת חמאה. "במבחנה יש לנו עובש שבודדתי מהשמן שלקחתי מהמטבח. גידלתי את העובש על אחד התפוזים שלי, ואז זרעתי אותו על חבילת החמאה הזאת. עכשיו, תטעמי מהחמאה".
"איכס! נגעת עם התפוז הזה בחמאה? הוא רקוב כולו!"
"אל תדאגי, התפוז זה רק דוגמה. עשיתי יותר מדי ניסויים עד שגיליתי מה הבעיה, ואפילו יותר ניסויים בשביל להבין מה קורה. המצב בטוח לחלוטין, את יכולה לסמוך עלי. עכשיו תטעמי את החמאה, בבקשה".
מסעודה לקחה חתיכה מהחמאה והכניסה אותה לפיה. היא גלגלה אותה על לשונה, ואז קימטה את מצחה. "מה זה אמור להביע? לחמאה יש טעם של תפוזים!"
"בדיוק", חייך דוקטור אהרוני. "זה העובש. עד כמה שאני יכול להבין, הוא גונב טעמים מכל מה שעליו הוא גדל. הוא ממצה חומרי טעם ממצע הגידול שלו, לומד איך לייצר אותם בעצמו, ואז מייצר בדיוק את אותם החומרים במצע הבא שעליו הוא גדל. למשל, העובש שגדל על השמן במטבח גדל קודם על קולה, ולכן נתן לכל מה שטוגן בו טעם של קולה".
"אה. ולמה זה חשוב לי?"
"מהרגע שהכרתי אותך, את מדברת רק על השווארמה שאת רוצה למכור".
"זה אף פעם לא יצליח, אף אחד בשאפידינו לא יטעם אף פעם שום דבר שעשה פעם 'מֶה'".
"ואת לא רואה את הפתרון?"
"לא".
"את יכולה להכין מנה אחת מושלמת של שווארמה בלאפה?"
"יש לי כמה מנות קפואות באחסון, למקרה חירום".
"אז קחי מנה מושלמת אחת, ותגדלי עליה את העובש הזה".
"ואז אני אהרוס מנה טובה".
"אבל העובש יקבל את הטעם של המנה. ואז, תגדלי אותו על משהו אחר, בואי נאמר לאפה עם צ'יפס…"
"והיא תקבל ת'טעם של השווארמה?"
"בלי לגעת בכבשה אמיתית בשום שלב. אפילו הניאו-פרעוני האדוק ביותר לא יוכל להתנגד ללאפה עם צ'יפס, גם אם יש לה טעם של שווארמה. אם לא תאמרי לו, הוא לא יידע בכלל שהיתה אמורה להיות לו בעיה".
מסעודה קמה בזריזות משרפרפה ורצה אל דלת היציאה. "תודה רבה, דוקטור אהרוני, זה רעיון משהו בן-זונה!"
"אה, מסעודה…" דוקטור אהרוני נופף במבחנת העובש.
"צודק", הסמיקה מסעודה וחזרה לקחת אותה.
"רק שני תנאים", אמר דוקטור אהרוני, ושמר את המבחנה מחוץ להישג ידה של מסעודה.
"כן, כן?"
"אחד. המידע על העובש נשאר סודי ביותר. לאף אחד אסור לדעת עליו, בוודאי שלא לקבל דוגמה ממנו, עד שאוציא עליהם מאמר ופטנט".
"בסדר, נו?"
"והשני: אני רוצה להיות שותף בדוכן השווארמה שלך".
"קיבלת. עכשיו, אני יכולה לקבל כבר את המבחנה?"
"רק אם תבטיחי לי משהו נוסף".
"מה אתה רוצה עכשיו?"
"אני רוצה מנה של חיקוי שווארמה, בשביל לטעום".
"תביאי לי אחד לאפה עם חומוס וחמוצים".
"חומוס צ'יפס סלט וקולה בשבילי".
"בשבילי בפיתה".
"אין בפיתה, מצטערת", אמרה מסעודה בחיוך ופנתה אל הבחור ששכרה. "יושי, 'תבילי אחדחומוסחמוצים ואחד קומפלטוקולה, ותכין עוד עשר לאפות בהיכון".
העסקים פרחו. מהרגע שבו דוקטור אהרוני מצא דרך להפוך לאפה רגילה ללאפה בטעם שווארמה, מסעודה חזרה לתוכניתה המקורית. במעט הכסף שהרוויחה עד שפוטרה היא רכשה רשיון לדוכן בקומה העשרים של המגדל המרחף השני. היא הקימה את הדוכן הנייד שהביאה אִתה מסיטלו, לא לפני שפירקה ממנו את עמוד הבשר שהיה מעורר שאלות, ויצאה למכור לאזרחי המגדל לאפות בטעם שווארמה.
ההצלחה היתה מיידית. תושבי המגדל, שככל תושבי למדא ארי 2 מעולם לא טעמו בשר כבש עסיסי ונוטף שומן, נתפסו בלתי מוכנים. טעם הלאפות החדשני התחבב במהירות על חלק ניכר מתושבי המגדל, והם התנפלו על דוכן השווארמה כעדת ארבה.
"כן, מה 'תה רוצה?"
"את מכירה את בעלי הדוכן הזה?" שאל לקוח מעונב.
"אני הבעלים", היא אמרה ופנתה אל לקוח אחר, שבטח רוצה להזמין מנה. אבל הלקוח המעונב נדחף מולה בכוח, חוסם את התור.
"אם כך, אני מעוניין לדבר אתך".
"לא לפני שאני אדאג לשאר הלקוחות. תחזור מאוחר יותר. מה אפשר להציע לך?"
"רק צ'יפס", אמר ילד קטן.
הלקוח המעונב חזר בסוף היום, לאחר שמסעודה שחררה את יושי ועמדה לסגור את הדוכן. "את הבעלים של דוכן השוואראמה הזה?"
"שווארמה, וכן. מה 'תה רוצה?"
"אני מייצג חבורה של משקיעים", הוא אמר ופתח את תיק המסמכים שנשא, חושף צג שעליו סמל תאגידי מסובך. "אחד מהשותפים הבכירים טעם במקרה קצת מהשווארמה שלך…"
"כן? איזה?"
"שווארמה קומפלט. הוא אומר שהוא התאהב מיד בטעם השומני הייחודי, ובמהלך החודש האחרון הוא קנה את כל ארוחות הערב שלו בדוכן שלך. אף אחד מהטכנאים שלנו לא הצליח לשחזר בדיוק את הטעם הזה, לא משנה כמה ריגול תעשייתי ביצענו – "
וגם לא תצליחו, חשבה מסעודה, לפחות לא עד שהפטנט יתפרסם במלואו.
" – ולכן החלטנו לקנות ממך את הסוד. נקבי בסכום עבור סוד השווראמה, ואנחנו נהפוך את הדוכן הקטן שלך לרשת כלל אימפריאלית, בניהולך, כמובן".
"אפשר לחשוב על זה קצת?"
"בוודאי, קחי את הזמן ש- "
" – אני מסכימה!"
האיש בחליפה חייך והוציא חוזה לחתימתה של מסעודה. היא קראה היטב את האותיות הקטנות, רשמה את המספר הראשון שלא העלה העוויות משונות על פניו של המעונב, וחשבה על התגשמות חלומותיה.
ברגע האחרון, מסעודה חשבה על כך שהניאו-פרעונים לא יהיו מאושרים לגלות בדיוק מהיכן הגיע הטעם "השומני הייחודי" של השווארמה, עובשי טעם או לא.
"תשמע…" אמרה, והמעונב קפץ לדום. "יש לי עוד דרישה אחת".
"מה עכשיו?"
"זה בקשר ללאפות. דרך, אה… דרך ההכנה שלהן זה, אה… סוד משפחתי. אני רוצה להקים מאפייה גדולה שתספק לאפות לכל דוכני הרשת. אם דוכן מסוים יכין לאפות בעצמו, זה לא יהיה אותו דבר, וזה ידפוק את המוניטין של כולנו".
"מקובל עלי", אמר המעונב במהירות בשביל לסגור את החוזה, "אבל תצטרכי להקים את המאפייה מהמענק ששילמנו לך".
מסעודה לא חשבה פעמיים. "מסכימה".
"אל תשאלי מה, אל תאמר למה, בואו למסעודה ותאכלו מנת שווארמה!"
"חדש בלאונו: השווארמה של מסעודה! חם, מהיר, טרי, בריא!"
"בוס, הגיעה ההזמנה החדשה של זודיאק". יושי נכנס למשרדה של מסעודה והגיש לה את הטפסים החודשיים. "שוב הם הגדילו את הכמויות".
"זה הולך לעשות לנו בעיה?" מסעודה ישבה בגבה ליושי, מביטה מבעד לחלונה על שאפידינו, הפרושה תחת הקומה הלפני-עליונה של המגדל המעופף השני.
"אנחנו עוד רחוקים מתפוקה מלאה. אבל בקצב הזה נהיה חייבים בשלב כלשהו לבנות מפעל לאפות נוסף, או לגלות לזודיאק את הסוד".
"זה יקרה עוד קודם", מלמלה מסעודה לעצמה.
"מה, בוס?"
"שום דבר. איך מתקדמת התוכנית הסודית שלנו?"
"המפעל בווירגולו כבר בנוי ומוכן לפעולה, למרות סכומי השוחד המגוחכים שהיינו צריכים לשלם בשביל לשמור עליו בסודיות. כנ"ל גם המרעה בקאנצרו. את בטוחה שאת רוצה להמשיך עם זה? זה מסוכן בהרבה ממה שעשינו עד עכשיו".
"חכם עתיק אמר פעם שבלי סיכון אין רווח. חוץ מזה, לא עומדת להיות לנו ברירה". מסעודה העלתה מסמך על המסך. "זה המאמר שהדוקטור שלנו כותב. הוא אומר לי שתוך חודש הוא יפרסם אותו ויתחיל להוציא פטנטים. ברגע שהמאמר מתפרסם, הלך עלינו. במקרה הטוב, יצוצו עותקים פיראטיים של השווארמה בכל מקום. במקרה הסביר, זודיאק יפסיקו לקנות לאפות ויפעילו את רשת השווארמה שלי באופן עצמאי. במקרה הרע, יכלאו אותנו על הרעלת הציבור".
"מאד פסימי מצדך".
"האופטימיות שלי נגמרה ביום בו למדתי על הניאו-פרעונות. העיקר עכשיו למזער את הנזק. הגיע הזמן להפעיל את התוכנית".
יושי הנהן. "את בטוחה בזה? ההכנות עוד לא הושלמו. עוד לא הספקנו לבנות דוכני 'השווארמה האורגינלית של מסעודה' בכל האזורים בהם יש "השווארמה של מסעודה'. ואני לא חושב שיש לנו מספיק ראשי צאן במרעה על מנת לעמוד בביקוש, אם יהיה בכלל".
"עכשיו אתה פסימי".
"היתה לי מורה טובה".
חדשות התקדמו ברחבי האימפריה במהירות האור. חדשות סנסציוניות גרמו למהירות האור להיראות כטפיפת רגלי פעוטות. "פרעושים בלאפה", "צ'יפס מזוהם", "ניסוי גנטי בצלחת", אלה היו רק כמה מהכותרות שראו אזרחי האימפריה לאחר שהכתבים המדעיים הסבירו את מאמרו של דוקטור אהרוני לעורכים תאבי המדון. ההשפעה על עסקי השווארמה היתה מיידית. למרות נסיונות הסבר מצד מנהלי זודיאק על כך שמדובר במוצר בטוח, הלקוחות הדירו רגליהם מכל סניפי השווארמה של מסעודה. זודיאק ניסו להטיל את האשמה על מסעודה, אך לא הצליחו להוכיח דבר.
חודש עבר, ודוכני השווארמה של מסעודה עמדו ריקים לחלוטין. הציבור לא שכח במהירות את הפחד שטפטפו לו עורכי העיתונים, אך עדיין חש חשק למנת שווארמה עסיסית, ושום תחליף כבר לא סיפק את רעבונו. לתוך החלל הזה נעה חברת "השווארמה המקורית של מסעודה", שפתחה דוכני שווארמה בכל מקום פרט לשאפידינו הניאו-פרעונית. "שווארמה טבעית, מאה אחוז בשר כבש!" הכריזו העיתונים, והמכורים נהרו, אחרי שווידאו שאכן מדובר בבשר אמיתי.
"יושי, דו"ח מצב", אמרה מסעודה בחיוך.
"כל האימפריה אוכלת אצלנו".
"זה דו"ח מצב קצת פשטני, לא?"
"ובצדק. זודיאק עשו עבודה טובה, מיכרו את כל הגלקסיה לשווארמה ואז התמוטטו. יש רק שני עולמות בהם הדוכנים שלנו לא הצליחו להשתלט על המחסור בשוק. אף פעם לא חשבתי שתושבי שאפידינו יסכימו לאכול כבש אמיתי…"
"אני דווקא קיוויתי שכן", החיוך לא מש משפתיה של מסעודה.
"וכמובן, יש את סיטלו, שהיה רווי בדוכני שווארמה עוד לפני שעזבת אותו בכלל".
מסעודה קמה מכיסאה, והביטה על שאפידינו. דוקטור אהרוני סיפר לה על שורה של מוצרים חדשים שפיתח בעזרת הפטנט שלו, כולל תה הטונה שהפך להצלחה בקרב מכריו. בעזרת עבודה קשה הוא הצליח להפוך את דעתו השלילית של הציבור, ומסעודה תיארה לעצמה שתוכל לבנות מחדש תוך שנה בערך את עסקי הלאפות בטעם שווארמה שלה. בסופו של דבר, שאפידינו תהיה שוב שלה. נותר לה רק מקום אחד שבו כל הכסף וכל העוצמה וכל המוניטין שרכשה יוכלו רק לעזור, לא להבטיח את ניצחונה.
"יושי, תארגן את החללית שלנו".
מסעודה עמדה בנמל התעופה, מביטה בחללית שכולה שלה. נותרו עוד דקות ספורות עד שניתן יהיה להמריא, כך שמסעודה נדדה לה לתחנה המרכזית. היא הביטה בשורת האוטוטוסים. התחנה המרכזית של שאפידינו היא המקום היחיד בכל רחבי האימפריה שממנו לא יוצא האוטוטוס לעיר הבירה, ולעולם לא תדע לאיזה מקום יוצא האוטוטוס הבא מבלי לראות את מספרו. היא הסתכלה במפת התחנה, והלכה לעבר האוטוטוס לסיטלו, שהמריא בדיוק כשהתקרבה אליו. היא נאנחה, וחזרה לחללית שלה.
מסעודה נכנסה לחללית, והתיישבה במקומה המיועד במרכזה. יושי, שישב מאחוריה, סיים לבדוק עם הטייס את הפרטים האחרונים, ולבסוף פנה אליה.
"בוס, הכל מוכן. מחכים רק לפקודתך הסופית".
מסעודה הביטה דרך החלון בקו הרקיע של שאפידינו. לבסוף, אמרה את מילות הקסם: "טייס, הפעל מנועים". קולות החללית התגברו סביבה, מטביעים את קולות העיר מסביבה.
"טייס, צא לכיוון סיטלו", היא אמרה ונשענה לאחור על כסאה. "אני חוזרת הביתה".
