בהתחלה היינו בטוחים שזו סתם טעות, רווית השכיבה את סייפן לישון על המיטה שלנו, נשכבה לצדה והעמידה פנים שהיא ישנה בתקווה שסייפן תחליט לחקות אותה ולעצום עיניים אף היא. אני ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי לאסוף את הצעצועים שסייפן פיזרה בסלון. את הכדור המנגן שלה הרמתי בזהירות רבה והנחתי בסלסילת הצעצועים. ברגע שעזבתי אותו הוא התחיל לנגן.

"עודד. נו, באמת", שמעתי קול עצבני מחדר השינה.

לקחתי את סלסלת הצעצועים לחדרה של סייפן. ליתר דיוק, זה היה חדר העבודה שלנו, ותכננו שסייפן תעבור אליו ברגע שנרגיש שהיא מוכנה לישון לבד בחדר. הדובונים הורודים שציירתי על הקירות אמנם הפריעו לי קצת להתרכז כשדיברתי בטלפון עם לקוחות, אבל לא היה לנו עדיין די כסף לשכור דירה גדולה יותר עם חדר עבודה נפרד.

כשחזרתי לסלון התיישבתי באנחה על הספה. בדיוק אז החל הכדור המנגן לנגן שוב.

"עודד, מה אתה חושב שאתה עושה?"

"לא עשיתי כלום", אמרתי ומיהרתי לחדר העבודה כדי להשתיק את הכדור.

לא הייתי צריך אפילו להדליק את האור כדי לראות את סייפן יושבת על הרצפה ומשחקת בו.

"רווית! מה היא עושה כאן?"

"על מה אתה מדבר?"

נתתי לסייפן להמשיך לשחק. לא דאגתי, ידעתי שהיא לא זוחלת עדיין טוב כל-כך. הלכתי לחדר השינה, פתחתי את הדלת ואמרתי, "חשבתי שאת משכיבה אותה ליש– "

לצד רווית, ששכבה על המיטה שלנו, היתה גם סייפן. היא שכבה, פקוחת עיניים, בגבה אל רווית והעמידה פני ישנה. ברגע שקלטה אותי עומד בדלת היא הרימה את ראשה, חייכה אלי והחלה לצחקק.

"אידיוט, עד שהרדמתי אותה". רווית הביטה בי בזעם. אבל אני הייתי המום.

רצתי בחזרה לחדר העבודה והדלקתי את האור. לא היה שם אף אחד. רק הכדור המשיך לנגן מנגינה עליזה. הפרצוף מפיסות הלבד הביט בי במבט מטופש והמנגינה נגמרה לפתע והותירה אותי לעמוד תוהה בפתח הדלת. רווית הגיעה בעקבותי עם סייפן בזרועותיה, משפשפת את עיניה מול אור המנורה הבוהק. "הכל בסדר?"

"היא היתה פה. שיחקה בכדור בחושך", אמרתי במבוכה.

"מי?"

"סייפן! היא היתה בחדר העבודה!"

רווית נעצה בי מבט חושש. "עודד, אתה מרגיש בסדר?"

"אני לא יודע אם אני בסדר", עניתי.

רווית ניסתה להרגיע אותי וטענה שאולי ראיתי בחושך אחת מבובותיה של סייפן והדמיון שלי עשה את הקישור בראש. אמרתי לה שהיא בטח צודקת, למרות שידעתי שלא היתה אף בובה על הרצפה ליד סלסלת הצעצועים.

---

כעבור ארבעה ימים זה קרה שוב.

הפעם לא היו לנו ספקות. רווית ואני סיימנו לקצוץ לסייפן את הציפורניים, היות שהיא שרטה את עצמה כששפשפה את עיניה. לאחר שהמאבק הסתיים ללא נפגעים לכוחותינו, רווית היניקה את סייפן על הכורסה בסלון ואני עברתי על חשבונות החשמל. רעש של ספרים נופלים הקפיץ את שנינו. בצדו השני של הסלון סייפן משכה ספרים מהמדף התחתון בספריה והפילה אותם על הרצפה. כל אותו זמן היא היתה גם צמודה לרווית, יונקת במרץ.

רווית הסתכלה בחוסר אמון על שתי הסייפניות, ואז צרחה. סייפן הפסיקה לינוק והסתכלה על אמהּ בסקרנות.

רווית קמה עם סייפן בזרועותיה ומיהרה להתרחק מסייפן שעל הרצפה.

"עודד, מה זה? תעשה משהו".

ניגשתי בזהירות לסייפן השניה. היא ראתה אותי מגיע והרימה אלי את ידיה בבקשה שארים אותה. לא הרמתי. במקום זה בחנתי אותה בעיון. היא היתה זהה לחלוטין לסייפן שבזרועותיה של רווית. היתה לה אפילו אותה שריטה ליד העין.

היא, מצדה, המשיכה להרים ידיים בצפייה שאקח אותה בזרועותי. נכנעתי והרמתי אותה בזהירות. משקלה היה זהה למשקלה של סייפן המקורית. ואולי היא בכלל המקורית, שאלתי את עצמי, וזו שבידיה של רווית היא חיקוי?

שאלה מוזרה. הסבתי את תשומת לבי לדברים אחרים. בחנתי בעיון את הפיג'מה של סייפן. כפתור התיק-תק היה פרום, כיאה לאיכותה העלובה של החליפה הזולה שקנינו.

לקחתי את סייפן והתקרבתי אל רווית, שפערה עיניים בבהלה וניסתה לסגת לאחור.

"חכי בבקשה", אמרתי לה בקול רגוע. קירבתי את סייפן באחת אל השניה. לשתי הסייפניות היה בדיוק אותו כפתור פרום, אותה שריטה.

רווית נראתה מבולבלת. "מה עושים?"

לא ידעתי מה לענות. להתקשר למשטרה? הם יאמינו? לבית חולים? שתי התינוקות נראו בריאות לחלוטין.

"תתקשרי לאמא שלך", אמרתי.

פנינה הגיעה תוך עשרים דקות. מתוך הבכי של רווית היא הבינה רק שקרה משהו לסייפן. היא הביטה בתינוקות ונכנסה מיד לכוננות סבתא.

"תכין תה", אמרה לי בעודה מודדת חום לשתי התינוקות. "בלי סוכר עודד, רק סוכרזית. רווית, הן לא לבושות חם מספיק, תביאי חליפת בגדים אחרת לכל אחת" רווית, שעד אותו רגע סרבה לצאת מהמטבח עם סייפן היונקת משדיה, ביצעה את ההוראות בהקלה ניכרת. פנינה עוד קראה אחריה, "היא אכלה אולי משהו חוץ מחלב היום? או אולי היא נדבקה במשהו בטיפת חלב? הייתם שם השבוע?"

רווית ענתה בשלילה וחזרה עם שתי חליפות בגדים לסייפן.

"יופי", אמרה לה פנינה. "הבגד הזה חם מספיק. אבל לא השני. תביאי מכנסיים אחרות, זה בסדר אם לא יהיו באותו צבע".

כאשר רווית הלכה שוב לחדר של סייפן, פנינה הסבה את תשומת לבה אלי.

"עודד", היא אמרה לי, "תגיד לי, מה קורה בינך לבין רווית? הכל בסדר?"

"פנינה, זה לא הזמן לזה".

"אבל אולי המתח ביניכם משפיע על התינוקת".

"בבקשה, לא עכשיו. יש כרגע דברים יותר בוערים".

"התקשרת להודו? אני יודעת שאמא שלך תרצה לדעת מה קורה".

"אין לי איך ליצור קשר עם ההורים שלי בימים הקרובים. אני אוכל להתקשר אליהם רק כשהם יחזרו מהאשראם למלון".

לא ידעתי איך אמא שלי תגיב לחדשות על סייפן אבל הייתי בטוח שאבא ינצל את הארוע כדי לחזור ארצה במהירות. הוא התקשה להתחבר לקטע הרוחני שעבר בזמן האחרון על אמא שלי. לדעתי הוא הסכים לנסיעה להודו רק מתוך תקווה שהצפייה בגופות של הודים צפות על הגנגס תוריד את מפלס ההתלהבות של אמא שלי מכל אשראם, גורו ומדיטציה פלוס יוגה שעליהם המליצו לה החברות שלה.

"טוב", המשיכה פנינה", אז אולי נתקשר לציפי? הבן שלה מדען".

"אני חושב שהוא מתעסק בלווייני תקשורת", אמרתי, "אבל רעיון טוב. צריך לשאול מישהו שמבין".

הוצאתי את פנקס המילואים ממגירת הניירת. בתוכו היתה רשימת טלפונים של כל חברי לפלוגה. התקשרתי לירמי. זכרתי שהוא עבד פעם כעיתונאי בירחון מדע פופולרי. אמנם הוא עבר כבר לעבוד ככתב כלכלי בעיתון אינטרנט, אבל הייתי בטוח שהוא לא איבד עדיין את הקשרים שלו, ואם לא, הוא ידע לפחות אל מי צריך לפנות.

ירמי היה כמובן בטוח שאני עובד עליו, אבל הסכים לשמחתי לקפוץ אלי לכמה דקות. הוא הגיע על האופנוע שלו, לבוש מעיל אופנוענים ונועל מגפי בוקרים מעור שחור.

"נו בסדר, אז יש לך תאומות", הוא אמר.

"זה העניין", הסברתי לו, "אין. יש לי רק בת אחת והיא הוכפלה".

ירמי הביט בי במבט עקום והחל לפתוח את פיו. בדיוק ברגע זה החלה סייפן לטפוח בהתלהבות על מגפי הבוקרים המבריקים שלו, אף על פי שפנינה ורווית החזיקו באותו רגע בשתי הסייפניות. סייפן שעל הרצפה לבשה בגד זהה לזו שלבשה סייפן שבידיה של רווית. ירמי צעק "היי", וסייפן הטופחת על מגפיו נבהלה ונעלמה בחטף.

"וואו", אמר ירמי. "יש משהו בסיפור שלך". הוא הוציא מכיסו פנקס שחור ומרוט, השתלט על הטלפון והחל להתקשר לאנשים תוך שהוא משתמש במילים כמו 'מדהים', 'תופעה נדירה', ואפילו 'התגלית המדעית הגדולה ביותר של המאה העשרים ואחת, יש פה פרס נובל, אני אומר לך'.

בינתיים השכבנו את סייפן של רווית לישון במיטה שלנו ואת סייפן של פנינה הנחנו בעריסה שלצד המיטה. השתיים התעלמו זו מזו.

חזרנו לסלון. ירמי גמר עם הטלפונים. "מחר בצהריים יגיע לכאן מכר שלי. הוא יבדוק את הנושא. אל תדאגו, הוא ידע מה לעשות".

"מומחה לתינוקות משוכפלים?"

ירמי היסס קצת לפני שהמשיך. "אפשר להגיד שהוא מומחה להכל. הוא עובד כרגע כיועץ ממשלתי במשרד המדע".

"איך קוראים לו?"

"פומרנץ. אבל אני מפקפק אם שמעת עליו". נראה היה שירמי לא מעוניין להמשיך ולפרט על פומרנץ הזה. במקום זאת הוא פנה אלי ואמר, "עודד, אני עוזר לכם. אבל אני רוצה בלעדיות על הסיפור".

"איזה סיפור? זאת הבת שלי".

ירמי הסתכל עלי כמו על ילד קטן. "זה הסיפור הכי גדול שנתקלתי בו בחיים שלי. אם עיתונאים אחרים ישמעו על זה, לא יהיה לכם רגע שקט, ישבו לך פה ניידות שידור מחוץ לבית עשרים וארבע שעות ביממה. עדיף שנשמור הכל בשקט, ואני אכתוב על זה כשהסיפור יגמר".

לא הספקתי לענות לו כשפנינה קראה לנו לחדר השינה. סייפן ישנה על מיטתנו. בעריסה היו רק הבגדים החמים שבהם הלבישו רווית ופנינה את סייפן השניה. הבגדים שהיו עליה לפני ההחלפה, אותם הניחה רווית על שידת ההחתלה, נעלמו גם הם.

"מדהים", אמר ירמי. "כנראה היא משכפלת את עצמה רק כשהיא ערה".

"למה אתה מתכוון היא?" שאלתי. "אתה בטח לא חושב שתינוקת בת שבעה חודשים יכולה לעשות את זה. ועוד באופן מודע".

"תחשוב רגע, עודד. מתי היא הוכפלה בפעם הראשונה? אמרת לי שזה קרה שהכדור התחיל לנגן. כנראה היא שמעה אותו ורצתה לשחק ועשתה משהו כדי לעשות את זה. וכשאני הגעתי, אתם החזקתם אותה בשני מקומות. היא ראתה את המגפיים שלי ורצתה לשחק בהם והופ, יש לנו סייפן שלישית".

לא היה לי כוח להתווכח אתו, ולכן הנהנתי בחוסר רצון.

פנינה וירמי עזבו, תוך שהם מבטיחים לחזור למחרת. אנחנו הלכנו לישון. העברנו את סייפן הישנה ממיטתנו אל העריסה שלה ושכבנו בשתיקה במיטה, כמו שעשינו בכל לילה בחודש האחרון.

באמצע הלילה התעוררתי. סייפן שכבה ביני ובין רווית ובעטה בי מתוך שינה. הרמתי אותה בזהירות, אפוף בקורי שינה, וקמתי להעביר אותה לעריסה. כשהגעתי ראיתי שסייפן כבר שוכבת שם. אולי ירמי צדק. במקום שסייפן תבכה עד שניקח אותה למיטתנו, היא פשוט העתיקה את עצמה לשם. על כל פנים, ניכר שהוא טעה כשחשב שהשכפולים נעלמים כשהיא ישנה.

הנחתי את סייפן השניה בעריסה לצד תאומתה והסתובבתי בחזרה למיטתי. סייפן שכבה ברווח שבין רווית ושמיכת הפוך שלי. הסתכלתי בעריסה שוב. שתי סייפניות ישנו שם עדיין זו לצד זו. נכנעתי ונשכבתי במיטה. כשסייפן שלצדי החלה לבכות, רווית התעוררה גם היא וקמה להניק אותה. בזמן ההנקה, השתיים שבעריסה התעוררו והתיישבו. הם הביטו זו בזו ונעו בתיאום מושלם כשנגעו אחת בשניה. נראה היה כאילו סייפן יושבת מול ראי הפוך. שתיהן הרימו את יד ימין ונגעו זו בכתף שמאל של זו. לרגע חשבתי שאולי זה לא כל כך נורא. אולי נוכל להסתדר עם שלוש סייפניות. יש הורים שמגדלים שלישיות, יש אפילו הורים לחמישיות ושישיות.

רק למחרת הבנתי כמה טעיתי.

בבוקר התקשרתי לעבודה להודיע שאני לא מרגיש טוב ושאעבוד מהבית. הבוס לא היה מאושר אבל נאלץ לקבל את רוע הגזרה. כשסיימתי את השיחה והנחתי את הסלולרי שלי על השולחן, סייפן הופיעה לידו והחלה לוחצת על הכפתורים. לקחתי ממנה את המכשיר והנחתי אותה על הרצפה. בזמן שהנחתי אותה על הרצפה היא הופיעה שוב על השולחן ושלחה את ידיה אל המכשיר. בלית ברירה נעלתי את המקשים והנחתי את הטלפון על הרצפה. שתשחק עם הטלפון, אבל לפחות שלא תיפול מהשולחן. כעבור רגע נכנסה רווית לסלון כשהיא מחזיקה שתי סייפניות, כל אחת מהם עם צעצוע אחר. מיד אחרי זה היא חזרה לחדר השינה שלנו והביאה עוד אחת, שהצמידה את ראשה לחזה של רווית כמנסה לינוק דרך חולצתה.

"אני מקווה שלא כולן מצפות שתניקי אותן", אמרתי לרווית.

היא נעצה בי מבט זועף. "זה לא מצחיק", אמרה. "אין לי מספיק חלב לכולן, ואני לא רוצה שבגיל שלושים יהיה לי חזה נפול כמו בלון מפוצץ".

"לא צחקתי. אין לי מושג איך הדבר הזה עובד. אולי העובדה שאת מניקה אחת מהם מספקת את כולן, אבל אולי גם לא. מה נעשה אז?"

רווית הביטה בי במבט מבוהל. "אני לא מחליפה ארבעה חיתולים. לא אכפת לי".

הרעש מהמטבח הקפיץ את שנינו. סייפן שעל השיש הפילה את הסיר שעמד שם לייבוש, ואילו סייפן שעל הרצפה פתחה את ארונות המטבח וניסתה להוציא משם צלחות. רווית מיהרה להוריד את סייפן מהשיש ואני הזזתי אותה מהארון, החזרתי את הצלחות וסגרתי את הדלת. זו היתה רק ההתחלה.

לאורך הבוקר הספקיה סייפן לחטט בפח האשפה ולהפוך אותו, לפזר את קלטות הוידאו על רצפת הסלון ולמשוך את מפת השולחן עם כל הניירת שהיתה עליה. כמו כן היא פיזרה לרווית את הנעליים, בלגנה את מגרת הגרביים שלי וקרעה את הגרביונים של רווית. היא ניסתה לאכול את האדמה מאחד העציצים והפכה את עגלת הירקות שבמרפסת תוך שהיא מפזרת שום ובצל ברחבי הבית ומכניסה כמה משיני השום לפתח מכשיר הוידאו בסלון. היא גם קרעה את העיתונים בסל העיתונים, הופיעה פתאום בתוך סל הכביסה המלוכלכת והביטה משם בחברתה שבתוך מכונת הכביסה הריקה. היא גם נתקעה מתחת למיטה שלנו, פיזרה אטבי כביסה בכל הבית, הפילה את כלי העבודה שלי וכמובן משכה כמו תמיד את כל הספרים מהספריה.

התקשרתי אל ירמי. "מתי פומרנץ מגיע?" צעקתי.

"בשתיים עשרה וחצי", הוא ענה.

בלית ברירה המשכתי להתרוצץ ולהוציא את סייפן ממצבים מסוכנים, ואילו רווית ישבה במטבח והגנה בגופה על כלי החרסינה וחומרי הניקוי.

לרווחתה של רווית גילינו שדי להניק סייפן אחת כדי שכל האחרות יהיו שבעות. חיתולים לעומת זאת היו סיפור מסובך יותר. נאלצנו לבקש מפנינה להביא לנו ערמה של חיתולי בד. רווית וידאה שיש לנו די אבקת כביסה.

כולנו נשמנו לרווחה שפעמון הדלת צלצל. ירמי נכנס בראש אל ביתנו ההפוך, ואחריו פומרנץ והעוזר שלו.

על הרצפה התרוצצו בשעה זו אחת עשרה סייפניות נפרדות. פומרנץ הביט בהן בעניין רב.

האמת היא שציפיתי לראות מעין אלברט איינשטיין משולב עם כל סטראוטיפ אפשרי של הפרופסור המפוזר. פומרנץ לא נראה כך. הוא היה בן ארבעים וחמש לערך, חסון, שרירי ושזוף. שערו הקצוץ התחיל להאפיר בצדעים וחולצת הטריקו השחורה שלבש הבליטה את שריריו ואת כרסו הקטנה. הוא זז כאדם השולט במרחב בו הוא נמצא, והקרין סביבו תחושה של איש צבא.

"מרתק", הוא אמר והרים מהרצפה אחת מהתינוקות. הוא התבונן בה בעיון ואז הרים אחרת והביט בה באותו אופן.

"אודי, תביא את המצלמה", אמר לעוזרו. "ותביא גם מדבקות צבעוניות וגלידה. שוקולד או וניל, אבל בלי חתיכות בפנים". אודי מיהר החוצה ופומרנץ פנה אלינו. "מה קצב ההתרבות שלהן?"

"זה לא קבוע, בערך אחת מדי חצי שעה. אבל לא כולן נשארות", אמרתי.

פומרנץ הנהן בהבנה ואז המשיך, "קורה שאחת ישנה או בוכה והאחרות לא?" הוא המשיך בשאלותיו עוד עשרים דקות לערך בעודו ממתין לעוזרו. מרבית השאלות כוונו למציאת סייפן הראשונית.

בסופו של דבר הגיע אודי עם הציוד המבוקש. פומרנץ הורה לו למספר את המדבקות בסדר עולה ולהדביק על גבה של כל סייפן מספר אחר. אחרי שסיים המתנו כולנו שלושים דקות, בהן ישבנו ושתינו קפה. אודי ניצל את הזמן וצילם.

בסופו של דבר פומרנץ קם. "המטרה היא לראות האם רק סייפן המקורית מוכפלת או שמא גם העותקים משתכפלים". אמר. הוא ניגש לבדוק את המדבקות שעל גבן.

סייפן ארבע, שש ותשע נעלמו, מסתבר, אבל היו שלוש סייפניות מספר שתיים וארבע עם המספר אחת עשרה. פומרנץ נראה מהורהר. "מעניין", אמר, ורשם הערה בפנקסו. "בהנחה ששתיים או אחת עשרה הן סייפן המקורית, מסתבר שלפחות אחת מהשכפולים מכפילה גם היא את עצמה".

לאחר מכן הוא שלח את רווית עם אחת מהסייפניות מספר אחת עשרה לחדר השינה שלנו ואילו אותי הוא שלח לחדר העבודה עם סייפן שעל גבה המספר שתיים.

התיישבתי ליד המחשב עם סייפן על ברכי. הסתכלתי בה. היא נראתה רגועה כל-כך, כאילו הכל בסדר. כאילו לא כל העולם התהפך. היא הביטה בסקרנות בדובונים הורודים שעל הקירות, ואני חשבתי על היום בו רווית ואני חזרנו אִתה מבית החולים. היא היתה פצפונת כל-כך ואנחנו היינו כל-כך מאושרים. אושר שחסר לנו כבר מזמן.

לאחר כמה דקות נכנס פומרנץ כשבידו האחת גלידת שוקולד במיכל פלסטיק סגול ובידו השניה כפית. "אני מניח שלא יצא לה עדיין לאכול גלידת שוקולד. נכון?"

"לא", עניתי. "אנחנו חושבים שהיא צעירה מדי לזה".

פומרנץ משך בכתפיו וחיוך דק עלה על פניו, "מצבים בעיתיים דורשים פתרונות יצירתיים". הוא הוציא כפית מלאה גלידה והגיש אותה לסייפן. בהתחלה היא התנגדה לרעיון להכניס אל פיה כפית, אך ברגע שהשוקולד נגע בשפתיה היא מיהרה לחסל את הכפית וניסתה לשלוח ידיים אל המיכל.

"מצוין, חמודה", אמר פומרנץ והלך אל החדר השני. רווית סיפרה אחר כך שהוא הציג את מיכל הגלידה בפני סייפן שהיתה בידיה והיא התעלמה ממנה לחלוטין. אחר כך הוא ניגש לסלון וקירב את מיכל הגלידה אל יתר הסייפניות ששיחקו שם. סייפניות עם הספרה שתיים על הגב ניסו לשלוח ידיים אל המיכל וכף גם המספרים חמש ואחת עשרה. השאר התעלמו מהמיכל ומפומרנץ גם יחד. אחר כך התאספנו שוב בסלון.

"נראה שידע נרכש מועבר בצורה ממודרת בין העותקים השונים", אמר פומרנץ. "אני משער שזה נובע מהיררכיית השכפול".

"אבל איך זה יתכן?" שאלתי. "זה נוגד את כל חוקי הטבע. הדבר הזה בלתי אפשרי לחלוטין".

"לא לחלוטין", הוא תיקן אותי. "אפשר לראות בכך מעין וריאציה על החתול של שרדינגר".

לא הכרתי את השם הזה. מסתבר שירמי כן. "חתול נמצא בקופסה סגורה ולא ברור אם הוא חי או מת", אמר לי. "אם אני לא טועה, עד שלא בודקים בתוך הקופסה, הוא בעצם גם וגם".

"זה נשמע לי פילוסופי מדי", אמרתי, "ולא ברור לי איך זה מתקשר לילדה שלי".

"המודעות של המתבונן משפיעה על המציאות", הסביר פומרנץ. "בגלל זה, אם ניקח אלקטרון וננסה לבדוק אם הוא גל, הוא יתנהג כמו גל ואם ננסה לבדוק אם הוא חלקיק, הוא יתנהג כמו חלקיק. אנחנו, כצופים, משפיעים על המציאות".

ירמי ראה את המבט הנבוך על פני וניסה להסביר. "זה כמו שאני הולך לתעד הפגנה של עובדי מפעל. הם יושבים שם מהבוקר ושותים קפה, אבל כשאתה מגיע עם המצלמה כולם נעמדים יחד, צועקים ושורפים צמיגים, ופתאום יש הפגנה סוערת. ברגע שתכבה את המצלמה הם יחזרו לקפה ולשש-בש. ואם לא הייתי מגיע בכלל, הצמיגים היו ממשיכים בחייהם השלווים ונטולי השרפות".

פומרנץ לא נראה מאושר מההסבר הפשטני של ירמי ומיהר להמשיך, "סייפן עדיין צעירה מדי להבין את מורכבות המציאות. אם היא תפתח את הקופסה שבה נמצא החתול של שרדינגר, היא תראה אותו גם חי וגם מת, בו זמנית. באותו אופן היא גם לא יודעת שהיא לא יכולה להיות בו-זמנית בשני מקומות. אני מניח שכשהיא תגדל קצת, היא תבין שזה בלתי אפשרי ותפסיק עם זה". הוא עצר לרגע והרהר. "אני רק מקווה שעד שזה יקרה, לא יהיו לכם אלפי סייפניות".

"אבל איך מפסיקים את זה עכשיו?" שאלה פנינה, מעשית כהרגלה.

פומרנץ משך בכתפיו. "נסו להפעיל סמכות". הוא לקח את הגלידה והניח אותה הרחק מהסייפניות, ואז החל להשמיע קולות של מישהו שנהנה מאוכל טעים "המממ… ים-ים-ים, המממ… המממ…"

כמה מהסייפניות סובבו לעברו את ראשן ואחת מהן ראתה את הגלידה בידיו. מיד, יש מאין, הופיעה לידו סייפן ושלחה את ידיה אל קופסת הפלסטיק.

פומרנץ הביט בה במבט כועס וצעק, "לא! אסור! סייפן רעה! לא, לא, לא!"

סייפן התעלמה ממנו לחלוטין והמשיכה לנסות להגיע לגלידה.

"מוזר" אמר פומרנץ. "אולי השכפול השפיע על השמיעה שלה?"

רווית נאנחה ביאוש. "לא. גם מאיתנו היא מתעלמת, עוד מלפני השכפולים".

"זה בגלל שאת מפנקת אותה", אמרתי. "היא לא צריכה לקבל מיד את כל מה היא רוצה. היא התרגלה שאת השפחה שלה שקופצת ברגע שהיא קצת בוכה".

"נו עודד, אל תהיה מגעיל. אני לא רוצה שהיא תבכה. והיא קטנה מדי להבין למה אנחנו לא נותנים לה הכל".

רציתי להמשיך את הוויכוח בינינו, אולי אפילו עד שיתפתח למריבה רבתי. לפחות בנושא הזה הרגשתי שאני עומד על קרקע בטוחה. אבל פומרנץ השתעל בנימוס וקטע את הוויכוח.

"אז אני מבין שמלכתחילה לא היו לגברת הצעירה יותר מדי גבולות, מה? והיא מתעלמת מסמכות? אודי, רשום את זה".

העוזר של פומרנץ הוציא מכיסו מכשיר הקלטה קטן ודיבר לתוכו בשקט, "בתנאי מעבדה יש לוודא שמושא המחקר גדל ללא גבולות ברורים וללא דמות סמכותית".

חלפו כמה שניות עד שקלטתי את דבריו של אודי.

"למה אתה מתכוון 'מעבדה'? אתה רוצה להגיד לי שאתה רוצה ליצור מצב כזה שוב?"

אודי קפא במקומו. פומרנץ פנה אלי וניסה להרגיע אותי". אתה חייב להבין שלמצב כזה יש השלכות מדעיות עצומות. שבירה של חוק שימור האנרגיה וחוק שימור החומר. אם נוכל לשכפל כך מים, נפט ומזון נוכל לפתור חלק גדול מבעיות המין האנושי".

"שלא לדבר על ההיבטים הצבאיים", הוסיף אודי. פומרנץ היסה אותו במבט נוקב.

"אתם רוצים לגדל תינוק במעבדה?" שאלה רווית. "השתגעתם לגמרי?"

"אנחנו חייבים לחקור את הנושא לעומק. התגלית הזו יכולה להשפיע על גורל המין האנושי כולו".

הסברו של פומרנץ נקטע כאשר רווית הביטה פתאום מעל לכתפי וצעקה בבהלה.

הסתובבתי במהירות ונחרדתי לגלות את סייפן יושבת בצורה מסוכנת על קצה שולחן המטבח ושולחת את ידיה אל מיכל הגלידה שפומרנץ השאיר שם קודם לכן.

פומרנץ ואני רצנו במהירות לכיוון המטבח. איכשהו נתקלנו זה בזה ונפלנו ארצה. הרמתי את מבטי אל שולחן המטבח וראיתי לזוועתי את סייפן מאבדת את שיווי משקלה ונופלת על הרצפה עם ראשה כלפי מטה.

נשימתי נעצרה ואני חושב שכך עשה גם לבי לרגע. כאשר ראשה נחבט ברצפה וצליל החבטה הגיע לאוזני, הוא פיצה על כך והחל לפעום במהירות מטורפת. קמתי ורצתי אליה בשפיפה. עוד בטרם הגעתי אליה, שמעתי אותה לשמחתי לוקחת נשימה עמוקה, ואת תחילת סימפוניית צרחות הבכי המשותפת של כל הסייפניות.

דם זב מפיה ומאפה, ואני מיהרתי לבדוק האם הגולגולת שלה שלמה. הרעש היה עצום. כעשרים תינוקות בכו בו-זמנית. ואז, בבת אחת, סייפן הפצועה נעלמה, והבכי נדם. הסייפניות חזרו למשחקיהן ואני ישבתי על רצפת המטבח, אוחז באוויר ורועד מאימה ומאדרנלין.

"מרתק", אמר פומרנץ בעודו מתרומם לאטו מהרצפה מרחק קצר מאחורי. "הם פשוט העלימו את השכפול הפגוע ואף אחת מהם לא מרגישה יותר את הכאב. נפלא".

נפלא? שאלתי את עצמי. הילדה שלי היתה יכולה למות. הסתובבתי אל פומרנץ ותהיתי לעצמי, למה לו לגדל תינוק במעבדה, כשהוא יכול לחקור פה את סייפן? האם יתכן שהוא השאיר את המיכל בקצה השולחן בכוונה? הוא נתקל בי במקרה או שמא הוא רצה למנוע ממני להציל את סייפן וכך לבדוק עוד אחת מהתיאוריות שלו? כל הסייפניות הרגישו את הכאב של זו שנפלה. מה היה קורה אם הנפילה היתה גורמת למותה, האם כל הסייפניות היו מתות? או אולי הן היו מעלימות את סייפן המתה וממשיכות הלאה כאילו כלום לא קרה.

מה בדיוק עושה 'יועץ ממשלתי' מסוגו של פומרנץ?

הערתו של אודי על היבטים צבאיים לא נעלמה מאוזניי. מה הם רוצים לעשות? להכפיל חיילים ונשק בלי להצטרך להוציא על כך כסף? חיילים שלא נפצעים אלא רק נעלמים ומוחלפים בשכפול חדש. במקרה כזה, השאלה האם סייפן יכולה למות הופכת להיות משמעותית מאוד. כמה זמן יעבור עד שפומרנץ ישאיר אקדח טעון על הרצפה על מנת שאחת הסייפניות תשחק בו?

נעמדתי מולו. "מר פומרנץ, אני מודה לך על עזרתך", אמרתי, "אבל אני לא מתכוון להרשות לך לשחזר את המצב הזה בתנאי מעבדה. אני מבקש ממך ללכת".

פומרנץ הביט בי במבט ארוך, מודד את עוצמת כוונותיי. ואז סימן לאודי לבוא אתו והם פסעו לעבר דלת היציאה. "אנחנו עוד נדבר", הוא אמר. "אתם מוזמנים לשמור את הגלידה אצלכם".

לאחר שיצאו, נעלתי את הדלת ושיתפתי את רווית, פנינה וירמי בחשדותי.

רווית הביטה בי במבט המום. "אתה מטורף לגמרי. מאיפה הבאת את הפרנויות האלה? פומרנץ הוא ממשרד המדע, לא מהמעבדות של מנגלה. ירמי, תגיד לו – "

אבל ירמי לא אמר כלום. הוא עמד והביט בשולחן המטבח, במיכל הגלידה ששכב על הרצפה ובסייפן המתרוצצת בגרסאותיה השונות בכל רחבי הבית. לבסוף ניגש לאחת הספות, הזיז ממנה תינוקת והתיישב בכבדות.

"עודד, אני מתנצל. בחיים לא חשבתי…" ירמי נשען לפנים והשעין את ראשו על זרועו כאילו ראשו כבד מכדי שיוכל לשאת אותו על צווארו. "אנשים מדברים על פומרנץ. אומרים שהוא השתנה עם התפקיד, ריכלו אפילו על ניסויים לא חוקיים בגנטיקה, אבל הייתי בטוח שאלו שקרים. אני מכיר את הבן-אדם כבר איזה תשע שנים".

רווית עמדה קפואה במקומה והתבוננה בירמי בחוסר אמון. ואני שאלתי, "אתה יודע אם יש לו מספיק כוח והשפעה כדי לקחת מאתנו את סייפן?"

"כוח והשפעה יש לו, זה בטוח. אבל אנחנו יכולים לעצור אותו".

"מה אנחנו יכולים לעשות?"

"טוב, הכל תלוי ביכולת ההכחשה שלו". ירמי הביט בי וראה על פני את חוסר ההבנה. "אפשר להקשות עליו לקחת את סייפן", הוא הסביר. "אנחנו צריכים לפנות לתקשורת".

"חשבתי שאתה בתקשורת", אמרה פנינה.

ירמי חייך חיוך מריר. "אני אף אחד. מה שאתם צריכים זה את הערוצים הגדולים. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה".

"אבל איך נעשה את זה? איך נגרום להם להאמין לנו שסייפן מכפילה את עצמה?"

"אנחנו אפילו לא צריכים לספר להם על השכפולים", גיחך ירמי. "כשנולדת ששיה בארץ אפשר למצוא על זה כתבות בכל העיתונים. ופה אנחנו מדברים על כמה? שלושים? שלושים וחמש? ועוד כולם זהות זו לזו. אין עורך חדשות בעולם שיוותר על ידיעה כזאת". ואחר כך הוא הוסיף בשקט "רק אני מוותר על הבלעדיות. לך לעזאזל פומרנץ".

ירמי שלף שוב את פנקס הטלפונים השחור והמרוט שלו וניגש אל מכשיר הטלפון שלנו. הוא הרים את השפופרת ועמד לחייג, אך לאחר רגע הוא קימט את מצחו. הוא הניח את השפופרת והביט בי. "אני חושב שמוטב שאתקשר ממקום אחר", הוא אמר. "אולי מישהו מאזין". הוא הוציא מצלמה דיגיטלית מהתיק שלו והחל לצלם. את הילדות, את רווית ואותי. הוא הסביר לנו שככה הוא יחסוך זמן. התמונות יעזרו לשכנע עורכים לשלוח לכאן כתבים. אחר כך הוא יצא.

פנינה, רווית ואנוכי שמרנו על חבורת התינוקות הגדולה והעסקנו אותה עד הלילה. הצלחנו להשכיב אותן לישון על מזרנים, שמיכות וכריות. לאחר שנרדמו, רובן נעלמו, ונותרנו עם שתים עשרה בלבד. פנינה נשארה אצלנו בלילה וישנה בסלון כדי לתת לנו גיבוי למקרה הצורך. אנחנו, מנגד, הורדנו את המזרן שלנו לרצפה כדי למנוע מהסייפניות ליפול מהמיטה.

רווית ואני שכבנו צמודים זה לזו בקצה המזרון שנשלט ברובו על ידי התינוקות הישנות.

"עודד אני מפחדת. מה אם יקרה לה משהו? מה אם ייקחו לנו אותה?"

לא היתה לי תשובה, ולכן חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי חזרה, דבר שכבר הרבה זמן לא עשינו.

שכבנו מחובקים ולבסוף נרדמנו לשינה טרופה שנקטעה בשעות הבוקר המוקדמות כשעדר של סייפניות ניסה לטפס עלינו.

בסביבות תשע הגיע העיתונאי הראשון, בחור צעיר מאחד מהעיתונים היומיים הגדולים. כשפתחתי לו את הדלת הוא נראה משועמם ונרגז במקצת. אולי לא התלהב לסקר תינוקות.

המבט שעל פניו השתנה מן הקצה אל הקצה כשנכנס פנימה וראה את הסייפניות. הוא שלף את הסלולרי שלו והתחיל להתחנן לעורך שישלח לו צלם במהירות. הוא מלמל בשפתיו את המילה "סקופ", אך נאלץ לחדול כשהגיע הכתב של העיתון המתחרה. הם רבו קצת מי היה קודם ואז הגיע הצלם של הראשון והתחיל לצלם, ואילו העיתונאי השני תפס את רווית ביד, לקח אותה למטבח והתחיל לראיין אותה.

בצהריים הגיע צוות צילום של חדשות הערוץ המסחרי, והצליח לצלם את סייפן מופיעה ונעלמת באוויר כשניסתה לחטט בתיק של הכתבת. בערב, כשצפינו במהדורת החדשות, ראינו את המגיש קורא לסייפן 'נס מודרני' ומבטיח לצופים שלא מדובר בתעלולי מצלמה. הכתבה היתה סבירה, אם כי רווית טענה שהמצלמה משמינה אותה, ואני טענתי שהיא בכלל לא נראית שמנה, כדי לחסוך מעצמי ויכוח נוסף.

מרגע זה הטלפון לא הפסיק לצלצל. כל מי שהכרנו אי פעם בחיינו הרגיש צורך להתקשר ולשאול מה שלומנו. חלקם אפילו הגיעו אלינו הביתה. את הסקרנים סילקנו, ואילו לנשמות הטובות שבאו לעזור מסרנו כמה סייפניות לפיקוח. בלילה הזה נשארו אתנו חוץ מפנינה גם שתי בנות דודי, יעל, חברתה הטובה של רווית, והבת הגדולה של השכנים. ליתר בטחון עשינו תורנות על מנת שבכל רגע נתון יהיה מישהו ער בבית, למקרה שאחת מהתינוקות תתעורר. לא סיפרנו להן על פומרנץ, אבל קיווינו שעצם נוכחותו של אדם ער בבית תמנע ממנו לעשות צרות.

בבוקר התחיל הקרקס האמיתי.

חדר המדרגות התמלא בצוותי צילום מערוצי טלוויזיה מכל רחבי העולם. סקרנים התגודדו ברחוב. פוליטיקאים, ידוענים ורב ראשי אחד ניסו להשתחל פנימה ולהצטלם עם סייפן.

הרעש התגבר לפני הצהריים כשתמהוני החל לקרוא במגפון מחוץ לבניין שסוף העולם מגיע, ואם לא די בכך, זוג חשוך ילדים הגיע לדלתנו באותה שעה והפציר בנו לתת להם תינוקת אחת

בסביבות שתיים בצהריים החרידו צפירות את הרחוב, כשמשאית עם לוגו של חברת חיתולים מוכרת נעצרה ברחוב ונציגם הכריז לעיני המצלמות שהם תורמים לנו אספקת חיתולים לשנה שלמה.

"הללויה", קראתי, בעודי מביט מחלון המרפסת על הנעשה ברחוב. "לזה אני קורא נס מודרני".

החיתולים היו רק ההתחלה. הסיכוי לפרסומת חינם ויחסי ציבור חיוביים הביאו לפתח דלתנו את נציגי כל חברות המזון, הבגדים והצעצועים לתינוקות שאפשר לעלות על הדעת. העובדה שסייפן עדיין יונקת לא הפריעה להם לשלוח לנו ארגזים של דייסות, תחליפי חלב וצנצנות של פירות וירקות מרוסקים. חישבתי בראשי שאם אצליח למכור חלק מהאוכל הזה, אולי אוכל לנצל את הכסף לתשלום שכר הדירה. את העבודה שלי, הנחתי, אני עומד לאבד.

בינתיים ירמי חזר ובנה חמ"ל בחדר העבודה. הוא דאג שהמשטרה תאבטח את האזור ותמנע מהמתקהלים להיכנס אל הבניין, הוא תיאם את זמני הראיונות עם נציגי כלי התקשורת השונים, הוא סייע לפנינה ולבנות דודי לבנות לוח עבודה מסודר לעבודות הבית: קניות, בישול ונקיון, בעוד רווית ואני מטפלים בחמישים סייפניות פחות או יותר.

בשלב מסוים הוא תפס אותי בצד. "עודד, קיבלתי טלפונים מכמה חברות פרסום שרוצות להשתמש בכם לפרסום המוצרים שלהם. אם אתם רוצים, תצטרכו לבחור ביניהן".

"למה לא? זה כסף טוב ובקרוב אנחנו נצטרך כל פרוטה. איזה פרסומות? חיתולים ואוכל לתינוקות?"

"המממ… גם". ירמי נראה נבוך במקצת. "יש גם הצעה לפרסומת לאמצעי מניעה. אתה יודע – הרתעה למי שלא משתמש במוצר".

"על זה אני צריך לחשוב", אמרתי והסתכלתי בעשרות הסייפניות המסתובבות ברחבי הבית. "תגיד, מותר בכלל לתינוקות להשתתף בפרסומת?"

ירמי אמר שהוא יברר והודיע לי אחרי שעה שהחוק אוסר בעקרון על ילדים צעירים להשתתף בפרסומות, אבל חברות הפרסום יכולות לשים אצלנו שלט גדול עם הלוגו שלהם ולקבל באמצעותו את הפרסום שהן רוצות, בזכות החשיפה באמצעי התקשורת.

סיכמנו בו ביום עסקה עם חברה לבקבוקי תינוקות ולמוצצים. וארבעה פועלים מטעמם באו בערב ותלו לנו שלט גדול על הקיר בסלון.

היה זה ארגז הכלים הגדול של אחד מהם שמשך את תשומת לבה של פנינה. הפועל שהחזיק אותו היה בדיוק בדרכו החוצה, ופנינה ראתה טיפות חומות מטפטפות מהארגז החוצה. היא הזדרזה לנגב את החומר במטלית רטובה לפני שהסייפניות יגעו בו. ריח גלידת השוקולד המתוק עורר את חשדה. היא רצה לעבר הפועל ומשכה מידו את ארגז כלי העבודה. הפועל ניסה לעצור אותה, אך היא פתחה בינתיים את הארגז. הארגז היה ריק מכלי עבודה, וכל שהיה בו היו כלי פלסטיק סגול, מלא עד מחציתו בגלידת שוקולד נמסה וטביעות ידיים חומות קטנטנות על דופנותיו.

הפועל פתח את דלת הדירה ורץ החוצה, ואני בעקבותיו. כשהגעתי לקומת הקרקע ראיתי את השוטר שעמד כל היום בכניסה נשען על הקיר ואוחז בראשו. טנדר מסחרי לבן ברח מהרחוב בחריקת צמיגים, ויכולתי להישבע שמי שישב מאחורי ההגה היה אודי, העוזר של פומרנץ.

וידאתי שהשוטר בסדר ואז עליתי אתו למעלה לדבר עם שאר הפועלים.

הפועלים עמדו בסלון והסתכלו באי-אמון בארגז כלי העבודה של חברם. הם סיפרו שהוא הצטרף אליהם רק היום ושהם לא ממש מכירים אותו.

השוטר התבונן בארגז ושאל, "אם הוא שם את אחת התינוקות בארגז הזה, איפה היא?"

לא ידעתי מה לענות לו, אבל רווית היתה זו שגילתה את התשובה. על המיטה שלנו ישבה באושר סייפן כשפניה, ידיה ושערה מכוסים נוזל חום ומלכלכים את המצעים. "כנראה היא לא אהבה את המקום הסגור, אז היא סיימה לאכול והכפילה את עצמה לכאן לפני שנעלמה", אמרה רווית ולקחה את סייפן לאמבטיה לרחוץ את פניה. בדרך היא קראה מעבר לכתפה, "אני מקווה שהן לא יקבלו כאב בטן מכל הגלידה הזאת".

התגבורת המשטרתית שהגיעה אחרי כמה דקות אספה תצהירים מכולנו ולקחה את שלושת הפועלים האחרים לתשאול מעמיק יותר בתחנה. בינתיים הם השאירו שני שוטרים נוספים בכניסה לבית כדי לוודא שלא יהיה ניסיון לחטיפה נוספת. סיפרנו לשוטרים על פומרנץ, אבל על פי הבעת פניו של הקצין לא האמנתי שניתן יהיה להוכיח משהו נגדו.

בערב ההוא שתי סייפניות פלטו נוזל חום ואחת אחרת בכתה כמה דקות, כנראה בגלל כאבי בטן, ואז נעלמה. רווית ואני נשארנו ערים כל הלילה, יושבים על כוס קפה במטבח ומדברים. זה היה טוב, נדמה לי, לשנינו.

למחרת ציפתה לנו הפתעה בפתח הדלת. בין שני השוטרים הנבוכים שבכניסה עמדה אמא שלי, לבושה בשרוואל צבעוני וחולצת משי. בשערה היו שזורות צמות אתיופיות ועל צווארה היו תלויות שרשראות קריסטלים. עיניה זרחו בהתלהבות כשנכנסה לדירה והתנפלה על נכדותיה החדשות בחיבוקים ובנשיקות. אבא הגיע כמה דקות אחריה עם המזוודה, לבוש בחליפה שהתקמטה בטיסה. אפשר היה לראות שהוא איבד קילוגרמים רבים. הפסים השחורים סביב עיניו שיוו לו מראה רדוף במקצת. הדבר הראשון שעשה כשנכנס הביתה היה להתנפל על המקרר ולהיאנח בעונג על כל דבר מאכל שמצא שם.

"מה אתם עושים פה?" שאלתי. אבא ניסה לענות ולבלוע בעת ובעונה אחת את שוק העוף הקר שמצא במקרר, ואמא החליטה למלא את מקומו. "אבא ראה אתכם בסי-אן-אן. נמאס לו קצת מהאשראם והוא החליט להתייחד קצת עם הטלוויזיה במלון".

אבא גמר לבלוע ואמר, "היה לי ברור שאנחנו חייבים לחזור מיד ולעזור לכם להתמודד עם המצב". הוא מיהר להחזיר את השוק שלו למקרר כדי שלא נחשוד במניעיו האחרים והוסיף בקול מלא פתוס, "זו חובתנו כסבא וסבתא".

אמא שלי ופנינה התחילו לרכל במרץ, ואבא חגג על שקית במבה, שקדי מרק ורסק תפוחים לתינוקות. בין לבין הוא דיבר עם רווית ואתי על קורותינו בימים האחרונים, ובהמשך הצטרפו לשיחה גם ירמי, פנינה ואמא.

"חבל שסבתא גלאדיס כבר לא אתנו, "אמרה אמא שלי. "תמיד היא ידעה מה לעשות במקרים מוזרים. אני זוכרת, למשל, שהיא סיפרה פעם על גדי עם שני ראשים שנולד במשק, ושהיא היתה צריכה ללמד אותו להפסיק לריב עם עצמו".

אבא שלי גלגל עיניים לשמע עוד אחד מסיפורי סבתא גלאדיס שאמא שלי אוהבת כל-כך לספר. כשראתה שאין תגובה לסיפורה, אמי המשיכה, "היא פשוט נתנה פליק לאחד הראשים כשהוא ניסה לנשוך את הראש השני, והפליקה לגדי בישבן אם שני הראשיים רבו בבת אחת. היא היתה מאוד חכמה, סבתה גלאדיס".

"אנחנו לא מתכוונים להרביץ לסייפן", אמרה רווית. "אנחנו לא מאמינים בחינוך כזה", היא הסתכלה עלי לוודא שאני מסכים עם דבריה ואני הנהנתי באישור.

"לא לזה התכוונתי חמודה", מיהרה אמי לענות. "אני פשוט מתכוונת שצריך לטפל בכל בעיה באופן מיידי ולא לתת לה לגדול, כי אחר כך יהיה קשה יותר לתקן אותה". כשאמרה את דבריה היא הסתכלה עלי ועל רווית, והיתה לי תחושה שהיא מדברת לא רק על התינוקות המשוכפלים.

היא הסירה אחת ממחרוזות הקריסטלים שלה והרימה אותה מול עיני אחת הסייפניות. הקטנה ניסתה מיד לתפוס את המחרוזת הנוצצת ואמא שלי הרחיקה ממנה את השרשרת והניחה אותה על שולחן המטבח.

סייפן הופיעה כמובן מיד על השולחן ושלחה ידיים אל המחרוזת. אמא הביטה בסייפן ברצינות ודיברה אליה בשקט אבל בטון של מישהי שגידלה כבר חמישה ילדים, "סייפן. לא עושים ככה, סבתא לא מרשה. עכשיו תהיי ילדה טובה ותרדי מהשולחן". כולנו עמדנו בשקט מסביב לשולחן והסתכלנו בסייפן ובאמא שנעצו זו בזו מבטים ברצינות תהומית. רק כאשר סייפן נעלמה פתאום מעל השולחן גיליתי שלא נשמתי כל אותו זמן.

"אתם, הצעירים, לא יודעים להפעיל סמכות, אז אתם ישר צועקים". אמא חייכה חיוך נצחון והלכה להרתיח מים לתה.

בצהריים סגרנו את התריסים והחשכנו את הבית. פיזרנו שמיכות וכריות והתחלנו להרדים את הסייפניות לתנומת צהריים. בניגוד לימים הקודמים שבהם תמיד נשארה סייפן אחת לפחות ערה, הפעם וידאנו היטב שהן ישנות.

כעבור חצי שעה נעלמו רובן ונשארנו עם שבע עשרה תינוקות ישנות בלבד. מרגע זה והלאה אמי נשארה בכוננות מתמדת, ובכל פעם שסייפן הכפילה את עצמה היא הגיעה מיד ואמרה לה שזה אסור.

אבא שאל אותנו בינתים אם אנחנו רוצים שהוא יזמין לכולם משלוח של אוכל סיני. ירמי אמר לו שיש באזור מסעדה הודית נהדרת שעושה משלוחים. אבא שלי רק נהם משהו לא ברור בכיוונו ולקח הזמנות מכולם פרט לו.

בלילה מספר התינוקות הצטמצם שוב ונשארנו עם אחת עשרה בלבד. היות שהורי נשארו אצלנו, שתי בנות-דודי זכו לעזוב אותנו, מאושרות על כך שלא יצטרכו לטפל יותר בתינוקות.

יעל, החברה של רווית, עזבה גם היא, אבל דווקא על האופנוע של ירמי. המראה שלהם יחד הסב קורת רוח רבה לנשים שבבית.

עברו עוד שלושה ימים של תנומת צהריים ושנת לילה, והרבה עבודה מאומצת של אמי ושלנו, ובסופם נשארנו עם סייפן אחת בלבד.

העיתונות והסקרנים החלו להעלם לאטם, וגם המשטרה הסירה את השמירה הצמודה עלינו. את שלט הפרסום של המוצצים זרקנו החוצה. אני ניצלתי את ההזדמנות לחזור לעבודה. את פני קידמו בוס זועף וערמת ניירת עצומה. לא שאני מתלונן, חלילה. לפחות לא פוטרתי.

שבוע אחר כך סייפן כמעט וחדלה מלנסות לשכפל את עצמה, ובמקרים הספורים שהיא עשתה את זה די היה בהערה של רווית או שלי כדי שתפסיק. משבר קטן קרה כשהיא ניסתה להתאים את הצבע שלה לקוביות הצבעוניות שלה או להגדיל את עצמה פי ארבעה כדי להגיע לחפץ נוצץ שנח על אחד המדפים הגבוהים, אך תגובה נמרצת מצדנו עצרה גם את הנסיונות האלה. כעת הדבר הבלתי אפשרי ביותר שהיא מנסה לעשות הוא לאכול שקית במבה שלמה בבת אחת.

והיחסים בין רווית וביני השתפרו מאוד.

כמה חודשים אחרי כל הסיפור עם השכפולים השכבנו את סייפן לישון ואספנו את הצעצועים שלה. אחר כך התיישבנו שנינו בסלון.

"אתה יודע משהו?" אמרה לי רווית, "ממש מוזר לי לטפל רק בתינוקת אחת. אני חושבת שאני מתגעגעת לכל התינוקות שהיו לנו".

חייכתי. "אני לא יודע אם אני מתגעגע לכל החמישים, אבל באמת שקט פה מדי".

המשכנו לדבר ואחר כך עזבנו את שלב הדיבורים.

היום רווית כבר בחודש שביעי. אנחנו מצפים לתאומים.

---

מזל מאזניים

מזל עקרב

מזל קשת

מזל גדי

מזל דלי

מזל דגים

מזל טלה

מזל שור

מזל סרטן

מזל אריה

מזל בתולה

המזל השלושה-עשר

חזרה לגלגל המזלות