ישבתי ליד בריכת הסער בקומה החמישית, חמישית מתחת. ישבתי שם כמו שתמיד עשיתי כל יום אחרי הצהרים בשבע השנים האחרונות מאז שעברנו לגור בוונציה שמתחת למים. ההורים שלי היו נורא עשירים והם ניסו לתת לי הכל. אבל רק דבר אחד שימח אותי.

לחצתי על הפנקס הדיגיטלי שלי, שיניתי שורה והסתכלתי על התוכנה שלי בזמן ששני דולפינים שנראו יותר מדי שמחים מעצמם הגיעו אחרי סיום העבודה שלהם. אהבתי "לעבוד" בבריכה שבקומה חמש.

הרעש רקע הבלתי פוסק של פועלים יוצאים ונכנסים זה בדיוק הרוגע שהייתי צריך. חזרתי להסתכל על הפנקס שלי וחייכתי. התקרבתי לאחד הדיפים, הרובוטים ששלחו למשימות עמוקות במיוחד. הצמדתי אליו את הפנקס ושידרתי פנימה את התוכנה. ישבתי בצד וחיכיתי כשהוא לאט לאט החליק לתוך הבריכה, בדרכו לחפש את אטלנטיס.

זה היה בדיוק הזמן שבו קלחת מים נפלה עליי ופניתי בזעם לכיוון בריכת הסער כי ידעתי בדיוק את מי אני אמצא שם. מתי היה חבר טוב שלי, דולפין צעיר אבל זה לא הפריע לנו. היו שתי דברים ששימחו אותי.

"רוצה ללכת לצלול?" שאלתי אותו. והוא הנהן והשפריץ עליי עוד קצת.

מיהרתי להביא חליפת צלילה.

אהבנו לצלול יחד, הוא היה מראה לי את כל המקומות היותר מוזרים שאפשר למצוא בוונציה ואני הייתי מראה לו את כל הדברים היותר מוזרים שאפשר לעולל לרובוט שירות. היינו שוחים שעות ומסתכלים על כל מיני יצורים אחרים שהיו לידנו. לא היינו היחידים שצוללים. אני הייתי מסתכל על כל הבחורות והוא היה מסתכל על כל הדולפינות וצחקנו.

באותו ערב אבא שלי החליט שהוא רוצה לעשות איתי שיחת אב אל בן בה הוא ביקש ממני לעשות משהו עם החיים שלי ולהפסיק לשחק עם הדולפין הדביל ועם הניסויים חסרי התועלת שלי. הייתי מרוגז לאורך שאר הערב. כמעט לא אכלתי ופשוט הלכתי ושכבתי במיטה מסתכל על התקרה כששמעתי צליל מוכר.

הסבתי את ראשי לכיוון הקיר וראיתי את מתי מטייל לו בתעלה. קפצתי אליו ונדבקתי לזכוכית. "אתה לא נראה כל כך טוב". הוא אמר לי. "כן, אבא שלי אמר לי שאני לא יכול להיות איתך יותר ושאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי". התרסקתי על המיטה שלי חזרה מדוכא.

"מתי ראה מה אתה עושה עם המחשב כל ערב". הסתכלתי אליו בהשתוממות "מתי יודע מה אתה מנסה לעשות". חייכתי אליו. הוא ידע. איך לא שמתי לב אליו קודם. הוא מטייל בתעלות ורואה את הניסויים שלי.

עבדתי על אנטומיה, נושא שנורא עניין אותי, וכנראה ירשתי את זה מהוריי. חיפשתי דרכים לשפר את בני האדם איכשהו ואבא שלי כל הזמן אמר לי שזה שטויות.

"היי", קפצתי שוב. "יש לי רעיון". נראה לי שמתי התחיל להתלהב.

התיישבתי ליד המחשב ופתחתי את הדבר האחרון שעבדתי עליו, לא הייתי בטוח אם זה יעבוד או איך הגוף האנושי יגיב אבל אחרי הדיכאון שלי הייתי מוכן לנסות. הורדתי את המידע לפנקס שלי ושאלתי את מתי אם הוא יכול להגיע למעבדת ביולוגיה בקומה 32. הלחץ יהיה בטח מאוד גדול. "מתי יגיע". הייתה התשובה כשהוא המשיך לשחות מחוץ לחדר שלי.

לקחתי את המעיל שלי והחלקתי בשקט אל מחוץ לדירה. מצאתי את המעלית הכי קרובה ולחצתי על הכפתור לקומה 32.

"קומה 32 היא קומה סגורה. רק עובדים מורשים. הכנס בבקשה את הסיסמה". לחצתי על כמה מספרים של קומות והמעלית התחילה לרדת. זה נחמד שיש הורים שהם ביולוגיים ימיים וגם שלא יודעים לשמור סיסמאות כמו שצריך. הגעתי לקומה 32 ורצתי לכיוון המעבדה. לא היה אף אחד שם שישאל מה לכל הרוחות אני עושה פה. מתי כבר חיכה לי שם.

הטענתי את הנתונים למחשב והתעלמתי מהאזהרה על הליך לא שגרתי.

התפשטתי ונכנסתי למחולל, המכונה שבה היו עושים את כל השינויים המוזרים בחיות הים. מתי נראה מאוד שמח לקראת מה שהלכתי לעשות.

אני לא יודע כמה זמן הייתי חסר הכרה אבל מתי עדיין היה שם. היה לי כאב ראש נוראי והרגשתי כאילו הלב שלי הולך לזנק לי מחוץ לחזה.

קמתי מהמיטה הנפתחת וכשלתי לרצפה בחיפוש אחרי המכנסיים. כשהצלחתי לקום ולהסתכל על הדולפין ראיתי משהו שנראה כמו חיוך אווילי על הפנים שלו.

"זה עובד, זה עובד".

הסתכלתי למטה וראיתי את מה שצפיתי לראות בשני צדי המותניים שלי. הזימים שלי פעלו כמו שחשבתי, הגוף שלי לא דחה אותם. עזבתי את החיפוש אחרי המכנסיים שלי וצדתי אחרי חליפת צלילה. לבשתי ממנה רק את המכנסיים והסנפירים וקפצתי למים אחרי מתי.

מעניין איך ההורים שלי יגיבו בבוקר.

פרויקט ונציה