אנחנו שטים.

הגענו מרחוק כדי לראות את העתיקות. זוגתי לא ששה לעזוב את המעמקים הבטוחים כדי לבוא ולראות אותן. היא מזלזלת במה שאנחנו יכולים ללמוד מהן. מעגלים רבים נאלצתי לחוג סביבה, עד שהשתכנעה.

היא טוענת שלא ייתכן כי בוני העתיקות היו נבונים כמונו. היא מדגישה את נוקשות המבנים שבנו, את הפרטים הדקיקים והעדינים שטרחו לסמן באבן קשה, וטוענת כי פרטים אלה מוכיחים כי היתה זו התנהגות אינסטינקטיבית ופרימיטיבית, ולא אינטליגנציה בפעולה.

אני חושב שהעתיקות מעיקות עליה. קשה לראות את הסימנים האחרונים שנותרו לגזע שחי כאן ולא לחוש מועקה. אולי גם רדידות המים בסביבה מפריעה לה. לעתיקות הרדודות יותר היא לא מסכימה אפילו להתקרב. אם אני רק מנסה לדבר עליהן, היא עוצמת את עינה בתוקף ומסרבת לעקוב אחרי גלי השמונה שלי. אני יודע שהיא עוד יכולה לחוש אותם על עורה הרגיש – אני יודע את זה מנסיון של ריקודי אהבה רבים, בהם הגיבה בדקות כה רבה. אבל קשה לדבר עם מי שאינו מקשיב.

אני תוהה אם יש משהו בדבריה. המהות של הדברים שהותירו מאחוריהם בוני העתיקות מותירה אותי תמיד במבוכה. איני מסוגל להבין מדוע ירצה מישהו לבנות מבנים מעין אלה מתחת למים. הם חוסמים את הגלים ולא מאפשרים לדעת מבעדם דבר על הקורה בעולם – אפילו שירת הלווייתנים הגדולים נשמעת בהם מעוותת. הייתכן שלבוני העתיקות הללו לא היה אכפת משירת הלווייתנים הגדולים? ואולי, ואולי המבנים שבנו נועדו ליצור תבנית מיוחדת בשירת הלווייתנים והגלים? אולי יש קסם עתיק במבני העתיקות שלא ברור לנו, אשר הופך את השירה שבמים למשהו אחר, משהו בעל משמעות שונה?

אין זה רעיון חדש, כמובן. רבים מאלה שבאים לפה להגות ולתור בעתיקות העלו אותו, ואני חושב שהוא קוסם לי. דרוש קסם גדול על מנת לבנות מבנים כאלה מאבן כבדה. אני לא מסוגל להבין אפילו כיצד הביאו אותם לצורה שיש לה כעת. האם אלה אלמוגים מיוחדים? לא נראה לי. האבן לא נראית כאבן שאלמוגים מסוגלים לייצר. אבל כל הפרטים הקטנים הללו. ניסיתי לחוג פעמים כה רבות מסביב לעתיקות, לחוש את הצורה שבה הן משנות את צורת המרחב, אולי הצלילים המעוותים יאמרו לי משהו, אך לא. אולי הקדמונים הללו ידעו משהו שאני איני יודע על דרך השימוש הנכונה. או שאולי שירת הימים היתה אז אחרת?

אני לא יכול לתאר לעצמי סיבה אחרת שבגללה מישהו ירצה לבנות משהו כל כך… כל כך נשאר. כלומר, למים ידרשו גלים רבים, רבים מאד על מנת לסחוף את המבנים האלה מכאן, ולהשיב את הקרקעית לרכותה הנוחה הרגילה. ודאי היה בכך קסם גדול מאד.

והעתיקות אכן מהלכות עלי קסם. פגשתי פעם אב זקן מאד, שאחת מהשמונה שלו היתה קצוצה אך הוא עדיין יכול לדבר בבהירות סבירה, ואשר טען שבעבר מי העולם היו רדודים יותר. הוא טען שאחד מאבותיו סיפר לו בחלומו כי בעבר הרחוק יותר היו אפילו חלקי עולם שהיו מחוץ ליקום המים! חלקים אליהם איש לא יכול להגיע. אלו היו ודאי זמנים מוזרים מאד, אם כשפים כה חזקים היו קיימים. אני מתקשה אפילו לדמיין לעצמי את הרעיון, אם כי החכמים אומרים שבגלי חלומם הגיעו למקומות בהם ראו כי דבר זה אפשרי.

אני שואל את עצמי, הייתכן כי העתיקות מייצגות את אותו חלק עולם שהיה מחוץ ליקום המים? מחשבה מוזרה. הן נראות לי חלק בלתי נפרד מהעולם שלנו – מאז שאני זוכר את עצמי היו העתיקות שם, מושא לחקירתנו ולשאלותינו שמעולם לא נענו. הייתכן כי פעם היו חלק שמחוץ ליקום? האם רעיון כזה מבשר רעות? אבל אם אכן היו העתיקות מחוץ למים, שאלת בנייתן קשה אף יותר. הרי לא ייתכן כי בוניהן היו מחוץ ליקום! או שמא כן? שמא היו אלה אלים אשר בנו אותן כסמל או כמסר אלינו, או אולי ככלי כשף רבי עוצמה שיסייעו להם לשלוט בעולם? ודאי היו רבי עוצמה ביותר, אם עלה בידם לבנות את מבני האבן המוצקים והמוזרים האלה, שדורות כה רבים כבר מחזיקים מעמד כמעט בלי לשוב אל הגלים.

ספקותי בלי ספק ניכרים בתנועות השמונה שלי, כי זוגתי נזעקה אלי, עינה סוקרת את גלי השמונה שלי במתיחות, מחפשת סימני מצוקה, דמות הדאגה עצמה. אני אסיר תודה על זיווג כה ענוג, כה מלא אושר. אבל איני בטוח שאני יכול לחלוק איתה את התהיות העמוקות שהעתיקות מעוררות בי. בלי ספק היא לא תבין אותן, אם אקח בחשבון את הזלזול שלה בעתיקות. היא בזה לכל דבר אשר נותר יציב ולא משתנה, ומפריע את זמרת הגלים ללא שינוי. אני יכול להבין אותה. זו תכונה של אלמוגים חסרי תבונה, להיוותר ללא שינוי מול גלי העולם.

אולי אלה לא היו אלים לאחר הכל, אלא רק סוג של אלמוגים מיוחדים, חסרי תבונה, אשר כלו מהעולם לאחר שבנו את שוניותיהם חסרות התועלת. הרעיון נראה לי מרגיע בצורה מוזרה. אני פונה לשחות אחרי זוגתי, לחזור אל הביטחה שבמים העמוקים. השמונה שלי שטות במים כה קרוב לשמונה שלה, ולרגע לבי מתמלא בשטף של אהבה אליה, כשאחת מהשמונה שלי ממש נוגעת באחת מהשמונה שלה, ואני שומע את שירתו המתוקה של העולם.

אנחנו שטים הביתה.

פרויקט ונציה