בספר מרתק ומפתיע, בתיאור עדין ורגיש, בשפה שקטה ושלווה, מספר לנו קלארק את סיפור מפגשו של כדור הארץ עם שליטי העל.

מלכתחילה, שמו של הספר, כמו גם תוכן העניינים, אינם מבשרים טובות למי שאוהב "הפי-אנד". מצד שני, זוהי מהותו של הספר בעיני, כי בסופו של דבר, מהו "הפי-אנד"? בספרות הקלאסית, מהותו של הסוף הטוב מתמקדת תמיד בהווה הסיפורי. גם לאחר שהגיבורים מתגברים על כל הקשיים וזוכים לחמש דקות של תהילה ומנוחה, אנו לא יודעים מה עתיד לקרות להם למחרת היום, עמוד אחד לאחר סופו של הספר. לא כל שכן בשנים שלאחר מכן. אז יש בכלל סוף טוב במד"ב? יש בכלל סוף טוב למד"ב העוסק בעתידה של האנושות?

תלוי מהיכן מתחילים.

קלארק מתחיל את סיפורו בהנחה שאי שם ביקום, בין שלל הגלאקסיות, ישנם גזעים מפותחים מהאדם. כשגזע כזה מגיע לכדור הארץ הוא זוכה לתואר המחייב "שליט על", בעיקר בשל יכולותיו הגבוהות. מטבעה, מזמינה הסיטואציה את שאלת המבחן האולטימטיבית: הם בעדנו, או נגדנו? במהלך הקריאה לא קל להשיב על השאלה הזו, משום שקלארק מפליא לתאר שליטים הכופים את מרותם על האנושות, אך בה בעת טוענים (כמה צפוי) שזה לטובתה של האנושות עצמה. לכאורה, זה באמת נראה כך. אין יותר מלחמות. אין יותר מדינות. אין יותר גבולות. אין יותר עוני ואבטלה. אין יותר פשע. האוטופיה האולטימטיבית. מצדו השני של המטבע, יש שעמום הולך וגובר. אין למה לשאוף. אין לאן להתקדם. וזו נקודת התהייה הראשונה. האם צפוי עתיד טוב לאנושות והאם יכול להיות שאותם שליטים הם בעדנו, אם האנושות מאבדת את היוזמה, הרצון והנחישות, והופכת למאמינה ותלויה בהשגחתם של שליטי העל?

קלארק מספר את סיפורה של האנושות באמצעות מספר מועט של גיבורים. הראשון, מזכיר האו"ם, שמתוקף תפקידו הוא נציגם של שליטי העל אל מול בני האדם. אין לו משימות רבות מדי או קשות מדי, אך הוא ניצב מול אופוזיציה פנימית, כנראה משום שחברת בני אדם מתאפיינת ביכולת המופלאה לאתר נושא, כל נושא, שיהיה שנוי במחלוקת וסביבו ניתן יהיה לנהל ויכוחים, אינטריגות ומאבקי כוח. כבן לדור שקדם לשלטונם של שליטי העל, הוא טרם איבד את כל היוזמה, המרץ והשאפתנות שהיו טבועים בבני האדם, והוא עושה בה שימוש. אמנם שימוש פתטי, מועט וחסר משמעות, אך עדיין הוא מעיד על הרוח החופשית העשויה לנשוב באדם, השואף להיות אדון לגורלו. שליטי העל טוענים אגב, כי הותרת האדם כאחראי לגורלו היתה מביאה לחורבנה של האנושות כתוצאה ממלחמה ושימוש בפצצות אטומיות.

סדרת הגיבורים הבאה מאופיינת בדור שנולד וגדל אל תוך המציאות של שליטי העל. מרביתם עובדים שעות מועטות בלבד בשבוע בעבודה התואמת את כישוריהם ומתוך אהבה לעבודתם, כך שמרבית זמנם מוקדשת לפעילויות חברתיות, ספורטיביות או אומנותיות. למעשה, התחום העיקרי בו מתקדמת האנושות הוא ביצירות אומנות חדשות. ככלות הכל, פיתוחים בתחום הפיסיקה והאטום נראים חסרי משמעות אל מול שליטי על הנעים בחלליות מהירות העושות שימוש בטכניקות בלתי מובנות ובלתי מוכרות, ונעזרים בשלל מכשור טכנולוגי החורג מיכולת תפיסתם של טובי המדענים.

תור הזהב של האנושות מאופיין בעיקרו ע"י אובדן כללי של הסקרנות, היוזמה והמקוריות. התגלותם אצל אדם אחד, לא רק שמדגישה את הכלל ע"י היוצא מן הכלל, אלא אף מעלה חשדות אחדים.

ואז מגיע קץ הילדות. מונח שעשוי להישמע נורא אם שוכחים שאחרי הילדות, מגיעה בדרך כלל הבגרות. נשמע יותר טוב? אולי כן ואולי לא.

תלוי מהיכן מתחילים.

קלארק מתאר את המסלול הבלתי נמנע של אנושות הנתקלת ביצורים המפותחים ממנה עשרות מונים. כדי לענות נכונה על השאלה אם הם בעדנו או נגדנו צריך לפני כן להשיב על שאלת מפתח אחרת: מדוע מלכתחילה יתעניינו שליטי העל בכדור הארץ ובאנשים החיים על פניו? האם זה אלטרואיזם מצדם, משום שאין לאנושות דבר לתרום לאותם יצורים, או שאולי בכל זאת יש לאנושות דבר מה לתרום? ואם יש לאנושות מה לתרום, האם התרומה תותיר את האנושות בעמדה טובה יותר מזו שהיא הייתה בה קודם או לא?

הסיפור עצמו מתואר בצורה מותחת ומעניינת. קלארק מרבה להשאיר שאלות פתוחות, לעבור לנושא חדש או לקפוץ שנים קדימה בתיאור המאורעות, בהותירו מתח מסוים סביב המאורע שטרם נסגר. אבל לכל שאלה ניתנת התשובה הנדרשת, לעיתים באופן מפורש, אך לרוב באופן עדין ועקיף המובלע בשטף ההתרחשות העתידית. בניית הסיפור בדרך זו הוסיפה נקודות רבות של עניין והנאה לקריאה, שהפכה לחוויה מענגת.

בסיכומו של דבר הספר מציב אתגר אינטלקטואלי לקורא: האם ייתכן כי ביקום שבו התפתחותו של האדם מפגרת עשרות מונים לעומת התפתחותם של יצורים תבוניים אחרים, הבגרות המוצעת לאנושות הינה ברוכה, ובשל כך אין להצטער על קיצה של הילדות? ומנגד, האם רצוי כי מטרת האנושות ושאיפתה האולטימטיבית תהיה ניהול חייה עצמה, בתוך מה שעתיד להתגלות כלא יותר מאשר קן נמלים, וללא שום קשר למהות היקום הסובב אותו?

תלוי מהיכן מתחילים.

נכון. הכי כיף לחשוב על כך שאנחנו מתחילים מנקודה בה האנושות היא הראשונה. בה האנושות היא המובילה. אבל אם האנושות היא זו שתמצא גזע זר, נחות ממנה, מה היא תעשה? אם לשפוט עפ"י ההיסטוריה הקצרה של האנושות, התשובה מצמררת. די אם ניזכר כדוגמה מה עשו הספרדים לאצטקים. והם אפילו לא היו חייזרים. נכון. זה מאוד מחמם את הלב לחשוב על כך כי ביום שהאנושות תיתקל בגזע זר, אכזר וצמא דם, היא תצליח להתגבר עליו, להביס אותו ולשרוד. אבל מה יקרה ביום שאותו גזע זר יהיה שליט על? בלתי ניתן להבסה? נקווה שהוא יהיה לטובתנו.

בסיומו של הספר, אינך יכול שלא לתהות, מה יקרה, באמת, אם האנושות איננה התבונה המובילה בגלקסיה? האם אכן יתגלו לבסוף כל שנות קיומו של המין האנושי על כדור הארץ כלא יותר מתקופה קצרה של ילדות, אל מול נצחיותה של הגלקסיה?

קלארק מניח במהלך הספר מספר אמיתות שבחינתן אל מול ספרים חדשים וגישות חדשות במד"ב, עשויה להיות מעניינת וללמדנו קצת על שינויים שבשנות החמישים נתפשו כמכריעים לעתידה של החברה האנושית. מקומה של הדת ומקומם של חיי המשפחה בחברה עתידית אוטופית. מה תהיה ההשפעה על האמונה בעולם שבו באמצעות שליטי העל ניתן לחזות, כמו במסך טלוויזיה, במאורעות שהתרחשו לפני מאות ואלפי שנים. מה תהיה ההשפעה על המאמינים לו ראו במו עיניהם את מושא סגידתם, בין אם זה ישו, משה או מוחמד? מרגע שקיומו הפיסי הובטח, מה תהיה גישתו של האדם למוסד הנישואים, ליחסי מין ולילדים?

נכון. מה שנראה אז עתידני ואולי מסוכן, הוא היום לעיתים מציאותי ומוכר, אך התהיות המוסריות העולות מן הספר לא איבדו מתוקפן. קריאה מחודשת בקץ הילדות מגלה כי קסמו של הספר לא פג, והשאלות שהוא מעורר נותרו עמוקות ומעניינות כבעבר. אין בספר אקשן, עלילה מסחררת או תפנית מפתיעה, משום שקלארק מנסה, ומצליח, להעביר תהייה אמיתית ומעניינת על הצידוק בקיומו של המין האנושי.

מומלץ ביותר.