שבע עשרה שנים. שבע עשרה שנים כבר לא הרגשתי בשב"א (שפת בני אדם), ואינני בטוח שאני עדיין מסוגל. האמת היא שאינכם מרגישים, אתם מדברים, משמיעים, כותבים, אבל לא מרגישים. תסלחו את שגיאותיי, כבר אינני רגיל לתקשר בדרכי האדם, אני מקווה שעודני זוכר את דרכיכם.

היום אני נמצא בבית חולים לחולי נפש בוונציה. כלאו אותי כאן לפני שבע עשרה שנה. הם סברו שאני משוגע, שדעתי יצאה ממני לחלוטין. האמת היא שכל זה היה תכסיס של אשתי החדשה.

נפגשנו בפאריס שנה לפניכן. הייתי מנהל התפעול של Tanstaafl, בע"מ, ובעל עשירית ממניות החברה. הייתי בין שבעה הגיגונארים הבודדים בעולם. היא הקימה חברה חדשה שמאד עניינה אותי: נאנו-טק בע"מ, שפיתחה צורה חדשה לתגבר את יכולת החשיבה האנושית באמצעות השתלת רכיב זעיר בתוך מוח האדם. הטכנולוגיה שלה הייתה לפחות חמישה דורות לפני העבודה שלנו, וברור שרכישת נאנו-טק ע"י Tanstaafl כדאית לשני הצדדים.

"מה המחיר?" שאלתי אותה.

"אתה", היא השיבה.

"לא, באמת תגידי כל מחיר בעולם ואתן לך".

"אני רוצה שתתחתן איתי. קח את נאנו-טק כמתנת נישואים".

שכחתי לספר לכם שהייתי אז רווק בן 34 (זה מה שקורה כאשר אתה מפסיק לתקשר בשב"א ומתחיל להרגיש). הייתי כל כך שקוע בחברה שלי כל חיי שלא הספקתי להכיר נשים. בוודאי ששכרתי זונות צמרת פה ושם, אבל לא הייתה לי מעולם מערכת יחסים עם אישה. יותר מהטכנולוגיה שלה, האישה הזאת הקסימה אותי בצורה שלא ידעתי לפני כן, והסכמתי לתנאיה המוזרים.

אחרי שישה חודשים התחתנו ונסענו לוונציה לירח הדבש שלנו. סיפרתי לכם כבר שבינתיים היא שכנעה אותי לקבל השתלה? שכחתי שאם לא אגיד לכם את זה לא תדעו. תבינו שלבני הרגשות שלי עכשיו אינני צריך לספר את הדברים האלה, הם מרגישים את זה מיד. לא הייתי ממש מודע לכל ההשלכות של ההשתלה, אבל היא הבטיחה לי שזה יכול רק לשפר ולא להזיק. אין מושג כמה היא צדקה.

בליל כלולותינו רוקנו את הבאר המפואר בסוויטה שלנו בקומה ה- 24 עם נוף מרהיב של דולפינים. אחרי שמונה כוסות של וויסקי מונגולי משובח ראיתי לראשונה חיוך זדוני עולה על שפתיה. היא נישקה את הצלקת מתחת האוזן שלי, במקום בו השתילו את מגביר המחשבות. "אידיוט" היא אמרה לי בצחוק מרושע. "לא ידעת שאין דבר כזה ארוחת צהרים ללא תשלום? אל תדאג, אתה לא תמות. אבל תהיה צמח".

בלילה ההוא דיברתי והקשבתי בפעם האחרונה בחיי, והרגשתי בפעם הראשונה. היא הצליחה בתכסיס שלה, אבל היא לא יודעת כמה היא שיחררה אותי. כי באותו לילה הרגשתי אותם בפעם הראשונה, את אחי הנפש שלי, הדולפינים.

זה לקח עוד כמה שנים עד שהבנתי את הרגשות שלהם. בהתחלה ניסיתי לתרגם את הכל לשב"א, עד שהבנתי שאי-אפשר לתרגם רגשות. צריך ללמוד להרגיש. שנים הם חוקרים את בני האדם, הם סיפרו לי, ואני ההוכחה הראשונה שבני אדם מסוגלים להרגיש. הם סיפרו לי על ניסויים שלהם בכל מיני מכוני מחקר בעולם: הם קפצו בשביל בני האדם, הם ניסו להרגיש אותם, ישנם כאלה שאפילו ניסו לשדר להם מסרים קוליים כמו שהם היו עושים אחד לשני לפני מיליוני שנים, לפני התפתחותם. הכל לשווא, הם עוד לא הצליחו לתקשר עם אפילו בן-אדם אחד, עד שהם הרגישו אותי. עכשיו אני מבין אותם, אני מרגיש אותם, והם אותי. הגוף מיותר, זה לא משנה אם אנחנו נמצאים בכלוב, כמו החוקרים שלהם, או אני במיטתי, אנחנו מרגישים, לכן אנחנו קיימים.

בני הנפש שלי מרגישים שהם רוצים לרומם את בני האדם, שאחרים יוכלו להרגיש כמוני, שהם יוכלו ללמוד מבני האדם דרכים נוספות להרגיש. לפעמים עצוב לי לחשוב שאני הבודד מבין בני המין שלי להשתחרר מכלא הגוף. אני מחכה לכם.

פרויקט ונציה