– זה בלתי אפשרי לצלול פה: מים מעופשים מדיי, מסריחים, שום דבר לא יכול לחיות כאן חוץ מהחיידקים, שחיים פה כמו מלכים וכל אחד קטלני ממשנהו. מאז שהקרח נמס שם בצפון בגלל אפקט החממה, ונציה שלנו שקעה או ליתר דיוק הוצפה בידי ה"גל הגדול". שום דבר כבר לא חי באיזור חוץ מאיתנו, שחיים בתוך וונציה התת ימית, כלא עירוני מברזל וזכוכית עבה, שמשקיף לנופו המרהיב של הלכלוך, הלכלוך והלכלוך שיש כאן מסביב.

במשך הלילה והבוקר הייתה עובד עם חבריי במעבדת המחקר. עמיתי הקרוב ביותר, ד"ר צ'ארלי אוונס, היה מנתח, כמוני. אני הייתי מנהל המחלקה שחיפשה חיים בתוך המים, שחקרה את החיידקים, ולאחרונה התעניינה גם בממצא שרמז על חיים אחרים מאתנו במים, כאלה שכפי הנראה חיים ללא הגנה של כלא מתכת. התגלית הייתה מרעישה. המחשבה שמשהו, כל דבר, אפילו דג טונה יכול לחיות במימיה המעופשים של וונציה, בלי לחיות בתוך קופסת זכוכית? יום ולילה סרקנו את האזורים הקרובים, אך ממצאינו הסתכמו רק בעוד אסלה מזוהמת, עוד נעל בלוייה. אם היה שם משהו, הוא היה מעבר לתחום ידינו המושטת. בינתיים.

בצהרים, נהגתי לישון או שעליתי לפני השטח. הריח היה מצחין, אך האוויר האמיתי, שלא בא ממזגנים, היה עושה לי טוב. הייתי שוחה במים בעזרת חליפות שחייה מיוחדות נגד החיידקים (אבל לצלול היה בלתי אפשרי ללא הגנה נוספת על הפנים), או מטייל על החול הזהוב הרך והמיובא על החוף המלאכותי שמעל וונציה.

באחד מהטיולים האלו שלי, פגשתי את אדורה. היא צצה כמו משומקום, פשוט יושבת על החוף, אישה זרה, מקסימה ביופייה. פגשתי אותה מאז כמעט בכל פעם שעליתי אל פני המים. תמיד הייתה באה בחליפת צלילה, לכן שיערתי שהגיעה מערי ההרים, אותן ערים שניבנו על ההרים של אירופה ואסיה הישנות, שהיו גבוהים דיים שפסגתם לא תוצף. שיערה היה שחור ורך, עם ברק כחול כהה, כמו הגוון הישן "שחור סיני", רק כחול. היינו שוחים ביחד, ואז היו לנו פגישות ארוכות ומהנות, או הולכים לאורך החוף ומדברים, אבל לאחר זמן מה היא הייתה מתחילה להתנשף, הנחתי שהיא אסמטית ולא אמרתי כלום, והיא פשוט הייתה הולכת לה, בהבטחה שתחזור.

היא הייתה מספרת לי על עבודתה: צוללנית בים פתוח, היא סיפרה לי על ים כחול, נקי, שהחיים בו מגוונים, "זה כמו ג'ונגל שם", במילותיה. גם אני סיפרתי לה על עבודתי. היא גילתה עניין רב בעבודות החקר על החיידקים, על התרופות, על תסמיני המחלות, כמו כן בחקר ההיסטוריה של וונציה, ועל איך שהיה העולם לפני בואו של ה"גל הגדול".

לעומת זאת, היא כמעט סלדה מסיפוריי על החיים הנוספים שגילינו במים. כאשר סיפרתי לה שגילינו שיש יצורים אחרים, ושאנחנו עכשיו מחפשים אחד כדי לנתחו ולבדוק את מהלך חייהם ואיך הם מסתדרים במים המעופשים של וונציה, היה לה ממש פחד בעיניים והיא החלה לקרוא לי רוצח, ולשאול כיצד זה יכול אדם להתנהג כך. בפעם אחרת סיפרתי לה שמצאנו במים מה שנראה כעובר של אחד היצורים האלו, אבל לאחר נתיחת המוות שלו לא הסקנו הרבה. היא החלה לצרוח ולהכות אותי. בחיי, לא האמנתי שהיא תהיה צמחונית.

אהבתי את סיפוריה, ואהבתי לדבר איתה, וכשגיליתי שמיום ליום כל מה שאני רוצה לראות זה אותה, הבנתי שהתאהבתי בה. כשחלקתי איתה את תחושותיי, היא אמרה שהיא חושבת שגם היא אוהבת אותי, בחיוך נבוך. דיברנו ארוכות באותו יום, עד שהחשיך. אמרתי לה שאני רוצה להיות איתה, לא חשוב מה יקרה. ואם היא לא רוצה לבוא איתי לוונציה, אני אלך איתה לערי ההרים. היא צחקה, ואמרה שתישן על זה. נפרדנו בנשיקה, הו כמה רציתי לנשק את אותן שפתיים שתמיד עטו אודם סגול-כחול! ומשום מה, יכולתי להישבע שכשהייתי ליד המעלית היורדת לוונציה, ואדורה רחקה מהעין, שמעתי מן "ספלאש", כמו של אדם קופץ למים.

כשעה וחצי אחרי שחזרתי לוונציה -קיבלתי הודעה שתפסו אחד מ"בני הים", כך קראנו להם ע"ש הפרוייקט – "פרוייקט מרמייד" – מתרחק מהחוף, והם מבקשים את נוכחותי לבדיקות. אמרתי להם שאני עייף, שייבצעו עכשיו את הבדיקות וכשאתעורר שיבצעו את הנתיחה בנוכחותי.

למחרת בבוקר הגעתי למעבדות, הדו"חות אודות חקירת "בת הים" כבר עמדו בשער. נעצרתי לקרוא אותם. גופם נוטה לגוון כחול, בעיקר זה בולט בעיניהם ושיערם ושפתותיהם, אך אין הם יכולים לקבע זאת על פי מאובחן אחד; סחטו מ"בת הים" את מקום המושבה בעזרת שימוש בסמי אמת, ונשלחו כבר יחידות לתפיסת "בני ים" נוספים; גילו שיכולתם לשחות במי וונציה נובעת מעורם המיוחד, שיבחן במהלך הנתיחה, ועל פניהם מגנים אטמים ועפעפיים מיוחדים שכנראה בנויים במבנה העור; נתיחת "בת הים" הראשונה הזו תדרוש פרטים רבים, חישבנו כבר הכל והגענו למסקנה שאנשים יאמרו שהיא קרה משהו, שעל המנותח למות. הרעל כבר הוחדר לגופה, וכעת היא חיכתה דוממת לסכינים שינברו בתוכה.

נכנסתי לחדר הניתוח, וניגשתי ללבוש את חלוקי וכפפות הגומי. צ'ארלי היה אחד מחמשת הרופאים שחיכו לי. הוא הסתובב אלי ואמר, "מאחר כתמיד מייק. איך ישנת? מה החיוך המרוח על פניך?"

"לא יודע", עניתי לו, שמתי לב שאכן חייכתי. כל הדו"חות האלה הזכירו לי פתאום משום מה את אדורה שלי. "נזכרתי פשוט באותה בחורה שסיפרתי לך עליה לפני כמה ימים. אני חושב שאנחנו הולכים אפילו להתחתן, צ'ארלי".

"בשעה טובה", אמר, ופינה לי מקום לצידו.

הבטתי בגופת "בת הים", וכאב לי להאמין למראה עיניי. פתאום הבנתי, מה היה הקשר שקישר מוחי בין הדו"חות לאדורה. השפתיים הכחולות, השיער… הם פשוט תיארו אותה, שכן זו היא ששכבה שם, קרה כגופה כי אכן הייתה גופה. פתאום הבנתי, למה היא כעסה כששמעה מה עמדנו לעשות ל"בן הים" המנותח. פתאום הבנתי למה היא בכתה, והרביצה לי כאשר סיפרתי לה על העובר, שיכול היה להיות אחיה, או קרוב שלה. פתאום, ככה פתאום, התחלתי לבכות ולהכות את צ'ארלי בטירוף כשהוא פתח את בטנה עם סכין המנתחים הקטנה שלו.

וכל מה שהוא אמר, זה שהוא לא ידע שנהייתי צמחוני, פתאום.

פרויקט ונציה