הוא חזר הביתה מיואש.

אפילו להשתכר כמו שצריך הוא לא הצליח שם. החדרנית התנצלה, כמובן, שוב ושוב על כך שהאורח הקודם בחדר רוקן את הבאר, ואחר כך גם ניסה להתאבד. אבל ההסבר לא סיפק אותו.

החדרנית, מצד שני, היתה די חמודה. כמובן שכלום לא יצא מזה. הוא היה יכול לנחש את התשובה עוד בטרם יצאה מפיה ואכן לא טעה.

וכך בילה את חופשתו בוונציה, פיכח ובודד, בוהה בדולפינים המשתובבים מעברן השני של הזגוגיות העבות. מעניין מאיפה שמחת החיים הזאת שלהם, חשב.

ואז חזר הביתה, מיואש. למה זה מגיע לו? מה לא בסדר בו? מדוע נגזר עליו להיות בודד? כבר נמאס לו לשמוע את אותה התשובה שוב ושוב. מדוע לא מתכננים אותן כמו שצריך בימינו?

ואז זה היכה בו. מדוע לא יתכנן בחורה לעצמו? הרי כישורי התיכנות שלו עלו ברמות רבות על אלה של עמיתיו במכון, וגם אם בינה מלאכותית לא היתה בדיוק תחום ההתמחות שלו, הרי יוכל לאמץ מודלים מוכנים. מציאת גוף הולם עשויה להיות בעיה, אבל הנהר הזה עוד רחוק. ובכלל, הרי החזות החיצונית לא משמעותית. חשובה האישיות.

בכל זאת הוא החל מהתווית המראה החיצוני. גרפיקה ממוחשבת היתה תחום שבו כבר שיחק בעבר. הוא לקח גוף בסיסי נשי, ממוצע מידות לחלוטין, ועליו הרכיב פרצוף. במיוחד השקיע בחיוך, אותו גזר מממוצעים של חיוכים קלאסיים רבים שאסף ממאגרי הרשת. הוא היה גאה גם בגבות ובשיער.

כשהמודל התלת מימדי היה מוכן, הגיע הזמן לתת שם ליצירתו. הוא התלבט בעיקר בין הלנה וחווה, אך לבסוף החליט ללכת על שם פשוט, ללא משמעויות מעמיקות- רוני.

לא נמלא אתכם בפרטים על תהליך תכנון האישיות, על כל הידע הרב שדחס למאגרי המידע, על התכונות הרבות שברר, על תחומי הענין שתאמו את שלו. התהליך היה ארוך ומייגע.

לבסוף, רוני הושלמה. רק התוכנה – אמנם – החומרה עוד תחכה. הוא התחבט רבות מה יהיו מילותיו הראשונות אליה, ולבסוף אמר בקול בטוח למחצה "בוקר טוב, רוני. מה דעתך שנשחק שח?".

"תשמע", אמרה. "אתה באמת חמוד, אבל אתה לא הטיפוס שלי".

פרויקט ונציה