אז אתם באמת רוצים לדעת מה יש לי נגד וונציה?

תאמינו לי שזה לא סתם – בוונציה אכלתי אותה בגדול. ככה זה עם נשים – או שאתה דופק את הבחורה או שהבחורה דופקת אותך. ובוונציה… טוב, נו, אתם כבר יכולים לנחש.

שלוש שנים לקח לי להשיג את ההזמנה למכון הבינלאומי לתחיית המתים בוונציה. שלוש שנים בשביל לארגן פגישה עם דה-וינצ'י. לא רק שאני מעריץ את הבנאדם, אלא גם שביקורת חיובית ממנו על הציורים שלי, ואין גלריה אחת בעולם שלא תהיה מוכנה לעשות לי תערוכה.

אומרים שוונציה מוצפת בשני דברים – מי הים התיכון ובחורות. ככה שציפיתי לאיזה סטוץ קצר או שניים. אבל את מה שקיבלתי, לא הייתי מוכן לו בשום מקרה.

היא ישבה בבית קפה במעגן הצוללות ואיך שירדתי מהצוללת (גונדולה, כמו שהוונציאנים מתעקשים לקרוא לזה) ראיתי אותה. אני לא יודע אם היא הייתה שם במקרה, או שהתכוונה לצוד לעצמה איזה בחור. אבל היא הסתכלה אלי וחייכה, וכל שמץ של חופש בחירה, שאי פעם היה לי, פג ונעלם.

הייתי שלה והיא ידעה את זה. החיוך, זה היה הנשק החזק ביותר שלה. הוא היה יצירת אמנות, הוא היה מסוגל להמיס לך את הלב מבפנים והיה בו משהו כל כך מוכר ומושך.

שאלתי אותה אם אפשר להתיישב. היא הנהנה עם החיוך שלה, כמו שעושים לילד קטן, ולידה באמת הייתי חסר אונים כמו ילד. סיפרתי לה הכל – הכל עלי, הכל על החיים שלי, הכל על הציורים שלי. סיפרתי לה שבאתי לקבל ביקורת מלאונרדו דה-וינצ'י בעצמו, סיפרתי לה שמשכתי את כל החסכונות שלי בשביל הנסיעה הזאת. היא רק חייכה וזה היה מספיק.

על עצמה היא לא סיפרה הרבה – יש לה בן-זוג, חרא אמיתי, היא אמרה, והיא חייבת לעזוב אותו, אבל אין לה כסף. הצעתי לה לגור איתי במלון והיא הסכימה, כמובן.

מה אני אספר לכם? לא נפרדנו לדקה באותם שבעה ימים. צללנו בשוניות האלמוגים, שחינו עם דולפינים. כל השטויות האלה שכיף לעשות כשמאוהבים. האמת, כשאני נזכר ברגעים שהיינו לנו ביחד לפני שהתברר לי כל מה שעתיד היה להתברר, אני לא יכול שלא להתגעגע.

התחננתי שתיתן לי לצייר אותה. "זה יהיה גדול", אמרתי, "הציור הכי טוב שלי, אני אעשה אותך מפורסמת". ציירתי אותה, עם החיוך, על בד אמיתי, עם צבעים אמיתיים וזה באמת היה הציור הכי טוב שלי. זה היה ציור מדהים. הכנסתי אותו למחשב, יחד עם שאר הציורים, והחלטתי שאותו אני מראה ראשון לדה-וינצ'י.

עבר שבוע והגיע יום הפגישה. השארתי אותה במלון, להשגיח על הכסף והציורים, ויצאתי עם המחשב שבו שמרתי את כל הציורים.

מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד חלמתי להגיע למכון ובעיקר לפגוש את לאונרדו. זה פשוט מדהים מה שעושים שם. לבנות מחדש את הגוף זה לא חוכמה, אבל בניית התודעה היא הסיפור האמיתי. כשרק התחילו שם, זה היה מאד מסובך. בשביל לשחזר את דה וינצ'י, שהיה אחד הראשונים, היו צריכים את הביוגרפיה המשוערת שלו, כל ציור ופסל שאי פעם עשה, ואת הקודקס
השלם המקורי (אותו הסכים גייטס השישי לתרום, ברוב אדיבותו… אריסטוקרטים מחורבנים). בימינו העסק כבר הרבה יותר מתקדם, והם משחזרים כל אפס שכתב איזה חמשיר עלוב או חצי סונטה.

אי אפשר שלא להרגיש צמרמורת, כשעוברים בדלתות הענקיות של המכון. המזכירה הוליכה אותי במסדרונות, וראיתי את השלטים על המשרדים -"וויליאם שייקספיר", "אפלטון", "מוצרט", ולבסוף הדלת שבשבילה צללתי 4 ק"מ אל תוך הים – "לאונרדו דה-וינצ'י".

דפקתי על הדלת ביד רועדת. "יבוא", נשמע מבפנים. נכנסתי, הדופק על 120, מתוח ככל שאפשר להיות. היה זה חדר רחב וריק. הריהוט היחיד היה שולחן כתיבה גדול ועתיק עשוי עץ. על כל הקירות ראיתי את הציורים שלו, המקוריים כמובן (זה רק הגיוני, שמאחר והוא שב לחיים, יוחזרו לו התמונות שלו).

"גם אתה רוצה ביקורת, אני מניח?"

הסתובבתי, וראיתי אותו עומד בפינת החדר ליד ציור חצי עשוי עם מכחול ביד. הוא לא היה זקן, כמו שהוא היה אמור להיות. גם הפנים שלו היו שונות מהפנים של דה-וינצ'י המפורסם. כמובן, חשבתי, הרי לא הגיוני שהוא ישתמש באותו גוף בדיוק. מן הסתם עיצב לעצמו פרצוף שונה במקצת.

"כן, מר דה-וינצ'י. אני רוצה להגיד כמה שאני מעריץ את עבוד…"

"כן, כן…. כולם מעריצים", הוא קטע אותי. "הייתי רוצה שפעם אחת יגיע לכאן מישהו שמתעב את העבודה שלי. זה יהיה שינוי מרענן. טוב! בוא ניגש לעבודה".

הגשתי לו את המחשב והוא פרש אותו על שולחן הכתיבה. הבטתי על הציורים שעל הקירות. מלאכת מחשבת, כל אחד ואחד מהם. על הקיר הצדדי ראיתי את הציור המפורסם ביותר שלו ומשהו משך את עיני. משהו במונה-ליזה נראה לי מוכר מאד. אלו לא היו הפנים, אבל…

"אתה ציירת את הציור הזה?", שאל אותי פתאום בקול שקט.

"כן. למעשה זה ציור די חדש. זאת בחורה שפגשתי כאן, בוונציה".

דה-וינצ'י התקרב אלי, מבט מוזר על פרצופו ואז צעק – "אז אתה חתיכת האפס שגנב ממני את מונה!"

הדבר האחרון שראיתי היה אגרופו הקמוץ של לאונרדו דה-וינצ'י מתקרב אלי במהירות אדירה.

התעוררתי בלובי של המלון. אין לי מושג מי הביא אותי לשם ולמה. אבל דבר אחד ידעתי – ביקורת חיובית מדה-וינצ'י אני כבר לא אקבל.

פתאום חשבתי על מונה – למה היא לא אמרה לי? מה היא הסתירה ממני? רצתי לחדר, רק כדי לגלות את המנקה האנדרואידית שואבת אבק מהשטיחים.

"איפה הבחורה שהייתה פה?"

"היא עזבה לפני 3 שעות ו17- דקות, אדוני", השיבה בקול חורק.

חיפוש קצר העלה שכל הכסף נעלם וגם הציוריים המקוריים. רק ציור אחד היא השאירה לי – מזכרת ממנה. הסתכלתי על הפרצוף המחייך שלה. כמה שנאתי אותה באותו הרגע.
זהו. זה מה שיש לי נגד וונציה. אני משתדל לשכוח, אבל זה ממש קשה. אני מתאר לעצמי שהיא עדיין מסתובבת בעולם, מנצלת גברים וזורקת אותם – מונה ליזה, הזונה עם החיוך הנצחי.

פרויקט ונציה