האיש נכנס לאולם הרחב ופנה לעבר אישה בסמוך לחלון הגדול. האיש משך כסא והתיישב מולה, לקח את ידה בעדינות ונשק לה, "אני מצטער שאיחרתי. אבל זה קשור לתיק שעבדתי עליו בשבוע האחרון. את זוכרת, זה שסיפרתי לך עליו, הנערה שברחה מהבית". הוא הוציא סיגריה ושם אותה בקצה פיו אך לא הדליק אותה.

"האבא שלה היה נורא מודאג, וכשאיש כמוהו מודאג הרבה מאד אנשים אחרים מתחילים לעבוד. אחד הסגנים שלו שכר אותי. כל מה שהילדונת השאירה מאחוריה היה פתק 'אני הולכת למטה שם הכל יותר טוב'. מה יכולתי להבין מזה?"

הוא השתתק, החזיר את הסיגריה למקומה ושתה מכוס היין שלפניו, "מה יכולתי לחשוב? הניחוש שלי היה שהיא באוסטרליה, את יודעת, דאון אנדר. אבל משיחות עם החברים שלה, חבורת בני טיפש עשרה עשירים ומפונקים, התברר לי שהיא בכלל התכוונה לוונציה!"

"שמעת כזה דבר? ונציה! מסתבר שהיא קראה סיפורים על העיר התת ימית באיזה עיתון טיפשי, שלא ממש טרח לציין את כל העובדות. למשל, שצריך אשרת כניסה ואין כניסה לתושבי ישראל. כל מה שהם טרחו לספר זה עד כמה יפה העיר ואיך אפשר לראות דולפינים וסירנות. מה הבעיה? בטלוויזיה ובהולו זה כבר לא מספיק טוב להם?"

הוא עצר שוב, מרגיע את נשימתו, "הסלע האדום המזורגג עשו מהעיר הזאת ומהסיפורים עליה. יצאתי מייד לונציה. הייתה לי הרגשה שאצטרך לחזור עם ארון קבורה וגם כמעט צדקתי. לעזאזל, את יודעת מה הם עושים למי שעובר שם על החוק? למי שנמצא שם ללא אשרה? הם זורקים אותו לים. לפעמים חותכים אותו קצת כדי שידמם והכרישים יבואו מהר יותר. אין להם שם מקום לבתי כלא, זו הרי העיר הכי נפלאה בעולם…".

"הוצאתי אותה משם ברגע האחרון. אני לא חושב שעד עכשיו היא מבינה איזה מזל יש לה. בכל אופן בגלל זה איחרתי".

"אבל לא שמת לב נכון? בשבילך אני תמיד בא בזמן." הוא שוב אחז בכף ידה של האישה ששכבה דומם על מיטה צרה, מחוברת למכונות הנשמה.

"יום אחד אני עוד אתפוס את השוטים האלה שממלאים את הראש של הצעירים בכל סיפורי השקר האלה" הוא קם ללכת והניח את ידה ברכות. היא רק המשיכה לשכב שם בשקט וקול המכונה העולה ויורדת ליווה אותו בצאתו.

פרויקט ונציה