פעם היא הייתה עיר של ים. פעם – כשהשמש הייתה צובעת את המים באדום, כשהגיאות הייתה שוטפת את הלכלוך מהתעלה שאתה הכי אוהב וכשהיונים של השמיים והאבנים של האדמה היו בכל מקום – היית מסתכל עליה ואומר: "ונציה, הים שלך הוא הכי בעולם".

אבל היום? היום – כשבכיכר סן מרקו התיירים מאכילים דגים במקום יונים, הזהב של הקתדרלה הוחלף בירוק של האצות, במקום גונדולות ואור ירח יש צוללות קטנות וזרם קפוא שחודר לכל מקום – מה נשאר מהים של ונציה? מה נשאר מונציה?

הים של ונציה הוא לא קורסים בצלילה, הוא לא כרישים, הוא לא תחנות אוויר במסלולים קבועים. הים של ונציה הוא משחק של כן ולא והשילוב הזה בין הגשר לתעלה ואיך שהיא כמעט טובעת בתוכו, אבל רק כמעט. יש כאלה שאומרים שעכשיו היא אפילו יותר יפה. אולי, אבל היא כבר לא שלי.

פרויקט ונציה