– 1 –

"אתה מביט ימינה. אתה מביט שמאלה. אתה מביט קדימה. הכל מסביבך מִדבר. זה כל מה שאתה רואה. מדבר".

"מדבר".

"מכל עבר".

"מכל עבר".

"אבל מאחוריך, עומד עץ דקל. דקל יחיד, גבוה פי שלושה ממך. עכשיו, אני רוצה שתסתובב לאט. אתה מסתובב?"

"כן".

"תאמר לי מה אתה רואה".

"עץ דקל".

"רק אחד?"

"כן, רק אחד".

"אני רוצה שתביט מאחורי העץ. רחוק-רחוק, בקו האופק, אם אתה ממש מתאמץ, אתה יכול לראות את הגגות הגבוהים של עיירה. אתה יכול לראות אותם?"

"יש משהו… אני לא בטוח. יכול להיות".

"אתה צריך להתאמץ, אבל זה נמצא שם. אתה רואה?"

"אה כן, כן. זה ממש קטן".

"נכון, זה רחוק מאוד. תגיד לי בבקשה: העיירה שבאופק, שם אתה גר, נכון?"

"כן".

"בעוד רגע אני אבקש ממך להביט ביד שלך. כשתביט, תראה שהעור שלך שחור. תביט ביד שלך עכשיו".

"אני מביט".

"מה צבע העור שלך?"

"שחור".

"היד נראית צעירה, נכון? לא נראה שאתה בן יותר מעשרים".

"כן, היד נראית צעירה".

"טוב. התקדמת יפה. אבל זה מספיק להיום".

דממה. מישהו מכחכח בגרונו. ואז:

"כאשר תתעורר, תזכור את כל מה שראית וחשת, אך לא תזכור את השאלות שלי או את ההוראות האלה. אתה בעצמך חשבת על הכל, אתה בעצמך נזכרת בכל. והזיכרונות ייראו לך מאוד מוחשיים. אתה מבין?"

"כן".

"עוד מעט אני אספור עד שלוש. כשאגיע לשלוש, אתה תהיה ער לחלוטין. מוכן?"

"כן".

"אחת… שתיים… שלוש…"

ג'ורג' וולטרס פקח את עיניו.

המשרד הואר באור עמום. וולטרס יכול בקושי להבחין בצורות שידע שהיו שם: טורי מדפים לאורך הקירות, עמוסים לעייפה בספרים; תריסים שחסמו את מראה הקמפוס; כיסא קטן ושולחן כתיבה שעליו מפוזרים ניירות. צל התרומם מהכיסא והלך לכיוון הקיר. הדמות נגעה במתג שעל הקיר, ואור בהיר הציף את החדר.

וולטרס כיסה את עיניו, מסונוור לרגע. כמה שניות אחר-כך הוא חש שעיניו הסתגלו מספיק לאור והציץ מבעד לאצבעותיו. ראיין ג'פרסון כבר התיישב חזרה והביט בוולטרס בעיניים כחולות חודרות.

"נו", ראיין אמר, מחייך חיוך מרגיע אל וולטרס. "איך אתה מרגיש?"

"בסדר. בסדר". וולטרס הציץ במצלמת הוידאו שעמדה על חצובה מאחורי כתפו של ראיין. הוא הביט מיד חזרה אל ראיין, והודה "כאילו ישנתי שבוע".

"עברה רק חצי שעה, אבל זה סימן טוב", ראיין הניד בראשו לעידוד.

"מה… אה… אז מה…?"

"טוב, בהתחלה הלכנו כמה שנים אחורה, ואז עוד כמה שנים, ואז לילדות שלך, משם המשכנו עוד אחורה, לזמן קצת לפני שנולדת. גם אם זה יישמע לך מוזר, יש לך כמה זיכרונות ברורים מאוד מהתקופה ההיא. אתה זוכר משהו מהפגישה שלנו?"

"אני חושב שכן. הייתי… אה… גבר שחור. במדבר. אולי באפריקה, אני די בטוח שזה היה באפריקה. הגעתי מאיזו עיירה. אני לא יודע איך היא נראתה, אבל היא היתה שם… אני כמעט יכול לזכור את זה. אני… אני לא זוכר. אבל שם נולדתי. זה כל-כך מוזר. היה עוד משהו?"

"זה פחות או יותר מה שאמרת לי".

"אז מה זה אומר? זה טוב?"

"אנחנו בודקים אם יש כזה דבר חיים קודמים. נראה שלך יש. כלומר, אתה לבן, לא שחור. אז הזיכרון הוא לא משהו שאי פעם קרה לך. לא בחיים האלה. אז, כן, הדברים מתקדמים ממש טוב".

וולטרס שפשף את סנטרו.

"זה ממש מוזר", הוא אמר. "תמיד חשבתי שכל הדיבורים על חיים קודמים וכל זה הם שטויות. אבל כשהחזרת אותי אחורה, ההרגשה היתה אמיתית! ממש הייתי שם! זאת אומרת, אני יודע שזה קרה".

"כצופה מן הצד, בהחלט נשמע לי שהרגשת שזה אמיתי", ראיין הסכים.

"וואו", הגבר בן החמישים ושתיים התרגש. "אני לא מאמין". הוא צחק, מודע לעצמו. "וואו!"

"אני מרגיש כמוך מר וולטרס. אתה מבין שהחוויה שלך היא חשובה למחקר שלי. הייתי רוצה לפגוש אותך שוב, לבחון את זה יותר לעומק, לראות מה עוד נוכל לגלות".

"מה, בטח… בטח! אני לא הולך לוותר על זה".

"אותה שעה בשבוע הבא?"

"קבענו".

ג'ורג' וולטרס עזב.

ראיין צנח לכיסא ונתן למתח להתנקז ממנו. בסך הכל, הדברים התנהלו טוב יותר מכפי שציפה.

הוא חייך בסיפוק: שלב ראשון.

---

– 2 –

ראיין החנה את הפורד פאלקון הישנה שלו במגרש החניה. כמו תמיד, לא חסרו מקומות חניה פנויים. זו היתה שכונה חדשה בפרברי פיניקס באריזונה. עוד לא נכנסו אליה די דיירים בשביל ליצור בעיות חניה באיזור. ראיין יצא מהמכונית והביט סביבו. העיר השתרעה לשמאלו. לימינו השתרעו המרחבים הצהובים של המדבר, מנוקדים פה ושם בקקטוסי סאגוארו ירוקים, ורק הסרט השחור של הכביש הראשי הנמתח אל האופק קוטע אותם באמצע. ובדיוק לפניו–

החלחלה עוד אחזה בו. איזה דבר: בית משלו. זה היה הבית הראשון בשורת בתים קובייתיים חד-קומתיים. בית חדש, משכנתה חדשה. מישהו עוד עלול לטעות ולחשוב שהוא מבוגר. הוא חייך חיוך עקום, משועשע מהמחשבה. הוא בשום פנים ואופן לא היה בוגר. העובדה שנולד לפני כמעט שלושים שנה לא הפכה אותו בוגר יותר מבן השמונה הילדותי שנשאר בלבו.

הוא עבר על-פני הגן המטופח בקפידה והגיע לדלת. שני רגשות סותרים עלו בו זה בצד זה. מצד אחד תחושה של עול כבד מנשוא. עליו לטפל בארגזים שהמובילים הניחו בכל רחבי הבית. הם סתם עמדו שם במשך רוב השבוע, וראיין ידע שהיום הוא יצטרך לטפל בהם. רק המחשבה על פריקתם גרמה לו לרצות לעזוב הכל ולעולם לא לחזור לבית החדש. מצד שני, המשמרת של מִיָה נגמרה לפני שעה כמעט. היא בטח בבית. לא היה תמריץ טוב מזה להיכנס.

ראיין פתח את הדלת ונכנס.

מיה היתה שרועה על הספה, פניה לחוצים כנגד בקבוק וודקה, וכוס ריקה בידה. היא סובבה את ראשה כדי להביט בראיין. עיניה, קטנות בדרך-כלל, כהות ואינטליגנטיות להפליא, הצטעפו בערפל של שִכרות.

"היי", היא אמרה, ללא התלהבות.

"מה קרה?" הוא שאל.

"אל תשאל".

הוא התכופף ונשק לה על שפתיה. ריח אלכוהול נדף מפיה. היא לא הגיבה. הוא התיישב לצדה.

"ספרי לי. שנוכל להשתכר יחד".

"דאגלס התאבד".

"דאגלס?"

היא הנידה בראשה.

"חשבתי שהוא יצא מהדיכאון".

"גם אני. הטעות שלי. החיים שלו. איכשהו", היא מילאה את הכוס ולגמה חצי ממנה בבת אחת. "איכשהו, הוא השיג סכין. ראיתי אותו עושה את זה, ולא יכולתי לעצור אותו".

"אה".

"כן".

"אז מה את חושבת?"

"עוד לא התחלתי לחשוב. אני עדיין מנסה לנער מעצמי את המראות. אני רואה אותו כל פעם שאני עוצמת עיניים".

"אוי".

"כן".

הוא הביט בה. היא שתתה עוד לגימה מהכוס.

"זה קורה. את ידעת את זה. את רצית להיות פסיכיאטרית, ידעת שדברים כאלה יכולים לקרות".

"זה לא הופך את זה ליותר קל".

"לא, מה שנכון נכון".

ראיין חיפש משהו לומר. מיה גמרה את הכוס ומלאה אותה שוב.

"תחזיקי מעמד?"

היא חייכה, אבל דמעה נצנצה בעינה.

"אני לא יודעת", היא לחשה.

וראיין תהה בפעם האלף למה אשתו מחייכת בזמנים כל כך מוזרים.

---

– 3 –

ביל קונווי, גבר שרירי באמצע שנות השלושים לחייו, נכנס למשרדו של ראיין ג'פרסון. ראיין לחץ את ידו.

"מה שלומך, מר קונווי?"

"בסדר גמור".

"שב בבקשה".

קונווי התיישב על הספה הארוכה.

ראיין התיישב מולו.

"הייתי רוצה לגשת ישר לעניין, אם אפשר", ראיין אמר. קונווי הנהן. "בפעם הקודמת בדקנו אם אפשר להפנט אותך, והדברים התנהלו באופן משביע רצון. כך שהייתי רוצה להמשיך בניסוי עצמו. אני מבקש שתעצום את עיניך".

קונווי עצם עיניים. ראיין הפעיל את מצלמת הוידאו, עמעם את האורות אך ווידא שהמצלמה תוכל לקלוט תמונה ברורה.

"חזור למקום המיוחד ההוא", ראיין התחיל לדבר, קולו מרגיע, מלטף. "אותו מקום שלו. אתה זוכר איך קראת למקום ההוא?"

"הארמון המוזהב", בקולו של קונווי ניכר שמץ של ערגה.

"זהו זה. לך לשם. דמיין את המקום".

"אני לא יכול", פניו של קונווי התעוותו. "השער נעול. אפשר לפתוח אותו רק מבחוץ".

"אבל הוא נהדר, נכון?"

עונג. "כן".

"אתה רוצה להיכנס לשם, נכון?"

"מאוד".

"המפתח ברשותי. אבל אני אתן לך אותו רק אם תרצה מאוד להיכנס".

"בבקשה".

"המפתח הוא: סשה שִיסֵע שסק".

ראשו של קונווי צנח, גופו נרפה.

"אתה במצב של שינה עמוקה, אך אתה עדיין יכול לשמוע אותי. נכון?"

"כן".

"כל מה שאומר מעכשיו הוא אמת. עובדות כפשוטן. אתה מבין?"

"כן".

"אני עומד להראות לך מה קרה לפני שנולדת. לפני שהיית ביל קונווי, היית אדם אחר וחיית חיים אחרים. זה היה לפני הרבה, הרבה שנים. אתה מבין?"

"כן".

"אני אזכיר לך מה קרה בחיים אלה. אני אזכיר לך רגע מיוחד. בוא נתבונן סביב, בסדר? למעלה השמש חמה, לוהטת, ואין אף ענן בשמים. אם תביט ימינה, שמאלה וקדימה תראה רק מדבר מכל עבר. מה אתה רואה?"

"מדבר".

"מכל עבר?"

"כן, מכל עבר".

"אבל מאחוריך יש עץ דקל. דקל יחיד גבוה פי שלושה ממך. עכשיו, אני רוצה שתסתובב לאט".

וכך זה המשיך עם ביל קונווי.

מתנדב עשירי, שלב ראשון.

---

– 4 –

"באמת הגיע הזמן שנתחיל לפרוק", מיה אמרה לו.

ראיין התמוטט על הספה, זרועותיו שמוטות לצדיו.

"אני לא יכול. לא היום".

"מה הבעיה?"

"גמרתי עם המתנדב העשירי שלי היום. אני מתחיל בשלב השני מחר".

"אתה לחוץ?"

"מבועת. כרגע, כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב כאן ולבהות בתקרה. את יודעת", הוא אמר אחרי הרהור של רגע, "אף פעם לא שמתי לב כמה התקרה שלנו מעניינת".

"אכפת לך אם אצטרף?" היא נשכבה לידו ובהתה למעלה. "הממ… מרתקת! זה יכול להעסיק אותנו במשך שבועות".

"אמרתי לך".

"רוצה לדבר על זה?"

"התקרה?"

"לא, אידיוט, הניסוי שלך".

"לא. אני רוצה רק לשכוח אותו. פשוט – הלוואי שהייתי יכול להפסיק לחשוב עליו עד מחר".

"פריקת הארגזים תסיח את דעתך".

"עוד משהו שאני יכול לחיות בלעדיו".

"טוב, אם הם חיכו שבועיים, הם יכולים לחכות עוד יום אחד".

"או יומיים".

"יומיים?"

"אני לא יודע. אולי יהיה לי כוח לזה מאוחר יותר היום".

"או מחר. אין לחץ".

"שום לחץ".

הם בהו בתקרה עוד שלוש שעות.

–

---

5 –

עשר שעות מאוחר יותר ראיין שוב מצא את עצמו בוהה בתקרה. זה היה אמצע הלילה, ורסיסים כחולים של אור מהטלוויזיה ריקדו עליה באופן מהפנט. הוא עקב אחרי מופע האורות במשך כמעט שעה, עד שלבסוף נשבר לו. מוטב להשלים עם העובדה שהוא לא הולך להירדם בקרוב.

הוא קם בקושי מהמיטה הכפולה ושירך רגליו לחדר האורחים. מיה ישבה על הרצפה, גבה נשען אל הכורסה, זרועותיה חובקות את הברכיים, עיניה נעוצות בתכנית בלשית משנות השישים. האור בחדר לא דלק. המסך העניק לשערה השחור הקצר גוון כחול, ונדמה שחולצת הטריקו הפשוטה שלבשה זוהרת ומכנסי הג'ינס המוכרים נראו לבנים. היא הרימה אליו מבט.

"אתה עדיין ער?" היא שאלה.

"לא יכול להירדם. יותר מדי מחשבות".

היא חייכה את חיוכה הקטן, המעוקם, המוכר.

"נקים קבוצת תמיכה", היא אמרה.

"מה השעה?" הוא הביט בשעונו. "אלוהים! ארבע בבוקר! אני יודע שאת תמיד ערה כשאני הולך לישון, אבל את תמיד נשארת ערה כל-כך מאוחר? את לא ישנה אף פעם?"

חיוכה של מיה התרחב.

"לא", היא אמרה.

"אני רציני. את צריכה לקום בשבע וללכת לבית החולים".

"אתה מכיר אותי. אני לא יכולה לישון עכשיו. אני אצטרך לוותר על תואר נשיאת ארגון מאותגרי שינה אנונימיים". הוא חייך. בדיחה פרטית ישנה שלהם.

"עדיין חושבת על החולים שלך?"

"בין השאר".

ראיין התיישב לידה, והצטנף בחיקה, פונה אל הטלוויזיה.

"אמרתי לך שזה רעיון גרוע להתחתן אתי", הוא אמר.

מיה הביטה בו, מסוקרנת. "למה?"

"זה כמו להביא את העבודה הביתה. את מבלה את כל היום במוסד לחולי נפש, ואז חוזרת הביתה למופרע הזה".

"האמת היא שאני הולכת לעבודה כדי להימלט מהמשוגע האמיתי".

"חנפנית", הוא אמר. ואז הוא שינה את נימת קולו, "את באמת צריכה לישון".

"אני אלך לישון", היא השיבה ברכות. "עוד חצי שעה".

"את לא ישנה מספיק. זה חשוב".

"אני ישנה מספיק". כשהיא ראתה שהוא עומד למחות, היא שינתה את הנושא. "למה אתה לא ישן?"

"מחר זה מתחיל באמת. אם אני אהרוס את זה, או אם הניסוי שלי יכשל, אני אצטרך להתחיל לחפש כיוון חדש. והדוקטורט בפסיכולוגיה יתרחק בעוד שנה".

"יהיה בסדר".

"המחשבות שלי רודפות אחרי הזנב של עצמן. עם כל אחד מעשרת המתנדבים שלי אני מריץ מה יכול לקרות, מה לא צריך לקרות, מה אסור שיקרה. כל אחד מהם יכול להרוס לי את הפרויקט, לשבור לי את התזה. ואני אפילו מתחיל לחשוב, אולי טעיתי, כשבחרתי את הנבדקים. אולי משהו לא היה בסדר בתהליך הסינון שלי.

"עברתי על זה אלף פעם. ולא היה. אני בטוח שלא היה. הם מגיעים מאזורים שונים של פיניקס, משכונות שונות, מקהילות שונות, מרקע חברתי שונה. הם בגילאים שונים. עשיתי כל מה שיכולתי להבטיח שבחרתי אנשים שלעולם לא ייפגשו ולעולם לא נפגשו. אפילו וידאתי שהפגישות שלי איתם לא יהיו צמודות, כדי שלא ייתקלו זה בזה באוניברסיטה. ובכל זאת, כשאני עוצם את העיניים אני רואה את עצמי פותח מחר את דלת המשרד, ופתאום כל העשרה קופצים מולי עם עוגת יום הולדת וצועקים 'הפתעה!'"

"אין לך מחר יום-הולדת".

"לא, זה לא העניין! העניין הוא שהם כולם מכירים זה את זה והם כולם חברים. אם הם ידברו זה עם זה מחוץ למשרד שלי, הם יהרסו את הניסוי. ואם זה לא מספיק, אחרי שאני עובר על כל התסריטים הסיוטיים האלה, אני מתחיל לדמיין, מה אם זה לא יקרה מחר, מה אם הכל ילך בסדר, מה אם אני צודק. ואז אני מתחיל לנסח את התזה שלי בראש".

"טוב שאתה לא רותם את העגלה לפני העז".

ראיין הרים את ראשו, חצי בצחוק, חצי בעלבון. "אני העז במטאפורה?"

"זה לא מה שאמרתי".

"כי אני לא רותם שום דבר לפני שום דבר! הניסוי שלי מטבעו הוא כזה שיכול או לעבוד או לא לעבוד. אם הוא יעבוד, אני מוכן מיד לשלב הבא. אם לא, הלכה עוד שנה מהחיים שלי".

"ואם הוא כן יעבוד, אתה יכול להיות בטוח באיזה אופן הוא יעבוד? זה עלול להשפיע על התוצאות שלך".

"לא. זאת הנקודה! זה לא ישפיע. תראי, יש לי עשרה נבדקים שחושבים שאני מחפש עובדות. אני מהפנט אותם ומזין להם שני תסריטים שהמצאתי בעצמי ומוודא שהם מאמינים להם. מרגע שזה נעשה, אני נותן להם להתרוצץ ב'מציאות' שיצרתי. אם הכל יתנהל כראוי, הם ימציאו עובדות שיתאימו לתסריטים שהזנתי. כך המוח שלנו מתפקד. אם אנחנו בטוחים בעובדות מסוימות, אנחנו נמלא את הפערים, לעתים באופן יצירתי, בדרך כלל אפילו בלי להרגיש. וכך כל אחד מהם ימציא חיים שלמים. אז את מבינה שלא משנה אילו עובדות הם ימציאו, כל עוד הם ימציאו משהו שבו הם יאמינו. או שזה יעבוד, או שזה לא יעבוד. ואם זה יעבוד, זה יהיה השלב הראשון לדוקטורט שלי על טבען המשתנה של מה שאנחנו תופסים כ'עובדות'.

"זה אמור לעבוד. אבל זה יכול להשתבש. אבל זה אמור לעבוד. אבל זה יכול להשתבש. אבל זה אמור לעבוד".

"אוקיי. די עם זה".

"לעזאזל". הוא נאנח. "זה הורג אותי. כבר שעות שאני מסתובב סביב עצמי במעגלים".

היא נשענה קרוב יותר אליו.

"תקשיב", היא אמרה. "אני חושבת שאתה עייף עכשיו. לך לישון". היא נשקה לו.

"אני לא עייף".

"תנסה".

ראיין התרומם.

"אולי עדיף ככה. בואי אתי. גם את צריכה לישון".

"אחר כך".

"אולי אותך צריך לאשפז, לא אותי".

"אתה כבר יודע שהמקום הטבעי שלי הוא במוסד לחולי נפש. אני פשוט עובדת על כולם שאני חלק מהצוות", היא שוב חייכה חיוך מעוקם, חיוור, חיוך שלרגע העביר בראיין צמרמורת. הוא היה בטוח שהיא רצינית. אולי היא חשה בכך, מכיוון שהיא אמרה בטון שלֵו "עוד רבע שעה".

ראיין הנהן. הוא ידע שרבע שעה פירושה שעה לפחות.

הוא הלך לחדר השינה, הניח את הראש על הכרית, ונרדם מיד.

---

– 6 –

"מילת המפתח שלך, מר וולטרס, הוא 'פיתום ורעמסס'".

ראשו של ג'ורג' וולטרס צנח. נשימתו הפכה איטית ועמוקה יותר. ראיין, ישוב כרגיל על הספה, נשען קדימה ולחש.

"אני הולך להחזיר אותך לחיים הקודמים שלך. לזמן שבו היית במדבר מחוץ לעיירה. אתה זוכר איפה הפסקנו? ליד עץ הדקל?"

"כן".

"אתה שם עכשיו?"

"כן".

"החיים שלך היו בודאי חיים מלאים. החיים ההם הסתיימו לפני שג'ורג' וולטרס נולד, נכון?"

"כן".

"אני רוצה שתתאר לי את חמש הדקות האחרונות של החיים שלך. מכל המקומות שבעולם, הן היו דוקא בבית קברות, נכון?"

"כן".

"היו רק שלושה קברים בבית הקברות, נכון?"

"כן".

"המצבות היו גסות מאוד. לא היו עליהן אפילו שמות. האבן לא מסותתת היטב, נכון?"

"אתה צודק".

"באו אתך עוד שלושה אנשים, נכון?"

"כן".

"הם עומדים לצדך?"

"כן".

זהו זה, ראיין חשב. ביססתי את התסריט השני. הגיע הזמן לתת לנבדק למלא את הפערים.

"מי הם?"

"אחותי, אחי, והדוד שלי מצד אבי".

טוב. וולטרס המציא עובדות חדשות ללא כל מאמץ נראה לעין.

"תגיד לי, מה אתם כולכם עושים כאן?"

"זו ההלוויה של אבי".

"איפה אמא שלך?"

"היא מתה. היא נפטרה לפני חמש שנים".

"אחד מהנוכחים מחזיק משהו בידו, נכון?"

"כן".

"מי זה?"

"הדוד שלי".

"מה הוא מחזיק?"

"זה איזשהו כדור בדולח".

"באמת? למה הוא מחזיק כדור בדולח?"

"אני לא יודע".

"שאל אותו".

"אני לא יכול. מתתי לפני שהספקתי לשאול אותו".

ראיין כרכם את פניו. זה היה מוזר. עד עכשיו, כל השאלות המנחות שלו הובנו כ'עובדות'. משמעות ההתעקשות של וולטרס היא ודאי שהוא כבר גיבש לו תמונה מושלמת של מה שקרה. זה התרחש מהר מכפי שראיין ציפה, וראיין התפתה ללחוץ חזק יותר, לאכוף את עצמו על התמונה של וולטרס ולהוכיח את כוחו שלו על פני זה של וולטרס. היא ריסן את הדחף הזה. אם לוולטרס יש תמונה מושלמת, זה רק יסייע להוכיח את התזה שלו. פניו התבהרו, והוא נרגע.

"בסדר גמור", הוא אמר. ספר לי על אבא שלך. ספר לי הכל".

---

– 7 –

"אני רוצה שתתאר את חמש הדקות האחרונות של החיים שלך", ראיין אמר לביל קונווי. קונווי היה האחרון מבין עשרת הנבדקים. עד עכשיו הכל התנהל כראוי. תשעה אנשים סיפרו תשעה סיפורים שונים, עצמאיים לחלוטין כדי למלא את אותם פערים בתסריטים. "אתה זוכר אותן?"

"כן".

"זה היה בבית קברות, נכון?"

פניו של קונווי לבשו מיד ארשת רצינית. "כן".

"היו שם רק שלושה קברים, נכון? גסים מאוד, ללא שמות עליהם, האבן לא מסותתת היטב. אתה רואה את זה?"

"כן".

"תאר לי מה אתה עושה שם".

קונווי החניק יבבה. "אני בוכה", הוא אמר.

ראיין לא יכול היה שלא לתהות על כוחה של ההשאה ההיפנוטית. קונווי ממש האמין שהוא שם, חווה מאורעות שלא היו ולא נבראו. הוא נשען קדימה ואמר בכובד ראש, "למה אתה בוכה?"

"זו ההלוויה של אחותי".

"אחותך? הייתם קרובים זה לזה?"

"אהבתי אותה". דמעות זלגו על לחייו, והוא התחיל להתייפח ללא שליטה. "אהבתי אותה יותר משאהבתי מישהו אחר במשפחה, יותר משאהבתי את החברים שלי, כמעט יותר משאהבתי את אשתי. היא היתה החברה הכי טובה שלי. לא הייתי בטוח אם אצליח להתמודד עם החיים בלעדיה".

"בסדר, אל תתרגש. תרחיק את עצמך מהחוויה. זה ארע בעבר. אתה מישהו אחר עכשיו. בוא נתבונן סביב במבט שלֵו. היו אתך אנשים נוספים, נכון?"

"כן".

"שלושה אנשים, נכון?"

"כן".

"מי הם היו?"

"אחי ואבא שלי ואמא שלי".

"למה אף אחד אחר לא בא?"

"היינו משפחה קטנה מאוד. האחיות של אמא שלי מתו בשנה שעברה. רק אנחנו נשארנו".

"אחד מהם מחזיק משהו בידו, נכון?"

"כן".

"מי זה?"

"אבא שלי".

"מה הוא מחזיק?"

"הוא מחזיק כדור בדולח".

ראיין הרים גבה.

"סליחה? מה אמרת?"

"הוא מחזיק כדור בדולח".

ראיין הפסיק לרגע. שני כדורי בדולח מתוך עשרה אנשים שנשאלו. לא התשובה הסבירה ביותר. צירוף מקרים מוזר. אבל צירוף מקרים הוא עניין מוזר מעצם ההגדרה, לא?

"תגיד לי, למה הוא מחזיק כדור בדולח? האם הוא משרת איזו מטרה?"

"אני לא יודע".

"שאלת אותו, נכון?" כיוון שזכר את התנגדותו של וולטרס, ראיין בחר לנסח את זה כעובדה, ולא כהצעה. "שאלת אותו למה הוא מחזיק כדור בדולח?"

"לא. מתתי בלי לדעת. לא עלה על דעתי לשאול".

התנגדות. התנגדות לעובדה שראיין הזין. זה לא אמור לקרות, אפילו לא אם קונווי יצר לעצמו תמונה ברורה של המאורעות. ראיין תייק את הסטיה הזו לעיון מאוחר יותר. לעת עתה, הבה נבדוק כמה עמוקה ההזיה.

"בסדר, בוא נמשיך. ספר לי כל מה שאתה זוכר לגבי אחותך".

קונווי, ילד יחיד בחייו האמיתיים, המשיך ותיאר את הקשר המושלם שלו עם 'אחותו'.

---

– 8 –

"היינו בבית הקברות", ראיין אמר לוולטרס. "בפעם האחרונה אמרת שאלה היו הדקות האחרונות של חייך. אתה זוכר?"

"כן".

"תאר לי אותן בבקשה".

"אני עומד מעל הקבר והזרוע השמאלית שלי מתחילה לכאוב. לפתע החזה שלי מתחיל לכאוב. אני מתקפל. כולם מביטים בי. הם בכלל לא מודאגים. נראה שהם מחייכים. אני על הברכיים עכשיו, ואני מתחיל לראות כתמים. אני לא יכול לנשום. אני צועק להם שיעזרו לי. אח שלי מתקרב. הוא אומר 'אני מחכה'".

ראיין הטה את ראשו הצדה. איזו המצאה משונה.

" 'אני מחכה'? למה הוא מחכה?"

"אני לא יודע. אבל הוא עומד שם ומסתכל בי. אני לא יכול לנשום". קולו של וולטרס הפך צפצפני; הוא סבל מקוצר נשימה.

"מר וולטרס, תרחיק את עצמך! תתרחק! זה לא קורה לך, זה קרה למי שהיית קודם. תתרחק! אתה לא מת עכשיו! אתה רק מביט במאורעות!"

נשימתו של וולטרס הפכה פחות מתוחה. הוא נשם נשימות עמוקות ובריאות.

"לפני שתמשיך, אתה חייב לזכור שזה כמו לצפות בסרט. אנחנו פשוט צופים באירועים. אתה מבין?"

"כן".

"אז תמשיך ותספר לי מה קרה".

"אני נופל על הברכיים. אני חושב על זה שעכשיו הבגדים שלי מלוכלכים בהלוויה של אבא שלי. ואז אני חושב: כמה מתאים לי לשים לב לפרטים ולהחמיץ לגמרי את התמונה הכללית".

ראיין הניד לעצמו בראשו. הפרטים הקטנים הם אלה שמוכיחים עד כמה מושלמת התמונה במוחו של הנבדק. מצוין!

וולטרס המשיך,

"אני מביט למעלה. אני רוצה לבקש עזרה. אבל האח שלי פשוט מביט בי ומחייך. אחותי והדוד שלי בכלל לא מתייחסים אלי. הם מדברים זה עם זה".

"הם לא מודאגים?"

"אני לא יודע, אבל זה לא נראה ככה. אני לא מבין למה הם מתנהגים כך".

"אתה יכול לשמוע מה הם אומרים?"

"בקושי. אחותי אומרת, 'הגיע הזמן'. הדוד שלי מהנהן. הוא אומר 'הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו'".

"מה זה אומר? אתה מבין את המשמעות של זה?"

"לא, אין לי שום מושג. זה כאילו הם רוצים שאני אמות".

ראיין היה מרותק. ברור שהתת-מודע של וולטרס המציא משהו והסתיר אותו מהחלק המודע שבו. המאורעות שהוא יצר היו יוצאים מן הכלל, בלשון המעטה. האם יש להם קשר לתחושותיו של וולטרס לגבי המוות? האם הם קשורים ליחסים שלו עם משפחתו? מה באמת עבר בראשו של וולטרס?

"תמשיך, ראיין אמר. "מה קרה אחר כך?"

"אני נופל על הארץ. הפנים שלי בתוך הבוץ. אני מרים טיפה את הראש ורואה את הנעל של אחותי. היא באה אלי. היא מתכופפת ולוחשת לי באוזן 'אנחנו מחכים לאתה האמיתי שייוולד'".

"'מחכים לאתה האמיתי שייוולד'? מה זאת אומרת?"

"אני לא יודע".

מוחו של וולטרס הציב חומות לרוחב נתיבים שהוא עצמו יצר. ראיין יצטרך להנחות אותו סביב לחומות אלה בדרכים עוקפות.

"אתה יכול לנחש. מה הניחוש שלך?" אחרי הכל, הניחוש של וולטרס יצמח מאותו מוח שהמציא את המאורעות.

"אין לי ניחוש. אין לי מושג מה זה אומר".

חומות רציניות. אין גישה. תת-המודע של וולטרס לא התיר לראיין להיכנס. אבל אם לראיין תהיה אמת משלו, אולי וולטרס לא יכחיש אותה.

"היא התכוונה לאתה הזה, לג'ורג' וולטרס שנולד אחרי שאתה מתת. האם אתה חושב שהיא התכוונה, שאחרי שאתה מת אתה נולד מחדש?"

"אני לא יודע. אני חושב שלא".

ראיין עצר בעצמו. שאלות נוספות היוו התערבות לא רלוונטית למחקר. הוא צריך לעזוב את הנקודה הזו ופשוט להמשיך ולשאול. אבל משהו המשיך לדרבן אותו: וולטרס מסתיר משהו. מעצמו או ממני. בסופו של דבר, אני אגלה מה זה.

"בסדר", ראיין אמר. "אתה יכול לספר לי מה קרה אחר כך?"

"עוד כמה נשימות ואני מת. זה הכל".

---

– 9 –

"תאר לי את הדקות האחרונות של חייך, בבקשה", ראיין ביקש מביל קונווי.

"הרגשתי פתאום שאני לא יכול לנשום", קונווי אמר. "כאילו משקל גדול מונח על החזה שלי".

קלאסי, ראיין חשב. שמונה מבין עשרת הנבדקים בחרו בהתקף לב. הפתרון הקל. קונווי המשיך. "אני חושב שאני הולך למות, ואז בא לי לצחוק. תמיד חשבתי שיש לי חוש לעסקים, לעקוף את המתווכים. ועכשיו, הנה אני כאן, מת בבית קברות. זה בסך הכל אני, מנסה להיות יעיל. אבל אז יש לי כאב נורא בחזה ואני רואה את אבא שלי מתקרב אלי. הוקל לי; הוא ראה אותי, הוא יקרא למישהו. אבל הוא רק מביט בי, מחייך קצת, ואומר 'אני מחכה'".

ראיין הרים את ראשו באחת.

"מה? מה הוא אמר?"

"הוא אמר, 'אני מחכה'".

"הוא מחכה למה?"

"אני לא יודע. זה מפתיע אותי לחלוטין. אני מתחיל להיחנק ולאבד את ההכרה. אני רואה כתמים ואני נופל לאדמה. לאף אחד אחר לא אכפת. אמא שלי אומרת 'הגיע הזמן'".

ראיין כמעט נפל מהכיסא.

עיניו של קונווי היו עצומות. הוא המשיך. "ואבא שלי, הוא מניד בראשו ואומר, 'הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו'".

ראיין נרגע. זה לא היה צירוף מקרים. האיש לא היה מהופנט. איכשהו, וולטרס וקונווי נפגשו, למרות אמצעי הזהירות שבהם נקט. השניים בטח נפגשו, ומסיבה כלשהי החליטו לעבוד עליו. הם שיקרו. הפרויקט שלו היה נגוע, הרוס. הוא יצטרך לנקוט באמצעי זהירות חדשים, למצוא נבדקים חדשים, להתחיל מאפס.

קונווי לא חש בשינוי שחל במצב רוחו של ראיין. הוא המשיך, "אחותי מתקרבת. היא אומרת 'אנחנו מחכים לאתה האמיתי שייוולד'".

ראיין הניד בראשו.

גיחי גיחי.

---

– 10 –

ראיין היה אמור בשלב הזה לזרוק את כל מה שעשה לפח ולהתחיל מהתחלה. אבל משהו בו רצה נקמה. הם שיקרו לי, הוא חשב. הם ניסו לשטות בי. אני אתפוס אותם בשקרים שלהם. הם רצו להביך אותי? אני אביך אותם.

כשקונווי 'התעורר', ראיין היה ידידותי כתמיד, לחץ את ידו, ושאל אותו אם יוכל להגיע שעתיים מוקדם יותר בשבוע הבא. קונווי נענה בשמחה.

ראיין בילה את השבוע הבא כשהוא רותח מזעם, והכין את האמצעים הדרושים כדי לתפוס את וולטרס וקונווי בשקר שלהם.

,
הוא ביקש מדוקטורנט אחר להשתמש בחדר שלו ותכנן את הדברים כך ששתי הפגישות ייערכו במקביל, כל אחת בחדר אחר. כל אחד מהנבדקים יפשוט את בגדיו לפני הניסוי וילבש בגדים שיתוארו כ'חשובים לצורך הניסוי'. כך ראיין יוכל לוודא שאין עליהם מכשירים שבאמצעותם הם יכולים להאזין זה לזה.

הוא הפנט את וולטרס והשאיר אותו עם עוזר מחקר. בחדר האחר, הוא הפנט את קונווי ושאל אותו שאלות.

שני הנבדקים נשאלו אותן שאלות בדיוק, שאלות שראיין כתב והראה לעוזר המחקר רק ברגע האחרון. השאלות היו מפורטות במידה מגוחכת. לא היתה שום דרך שבה השניים יוכלו לתאם פרטים שוליים כאלה מראש. שבע השאלות הראשונות בודאי יכשילו אותם. והיו מאתיים שאלות.

ראיין וידא ששתי הפגישות יצולמו בוידאו.

הפגישות נמשכו שעה. וולטרס וקונווי התעוררו מההיפנוזה, ונקבעה להם פגישה בשבוע הבא.

ראיין נשאר כדי לצפות בסרטים ולהשוות את התשובות שלהם. הוא התענג על הרגע הזה. הוא העריך שהשקרים שלהם ייבדלו זה מזה בתוך חמש דקות וש'צירוף המקרים המושלם' יתמוטט להם בפָּנים.

ראיין צפה בסרטים במשך תשע שעות. הוא צפה בהם שוב ושוב, ועדיין לא האמין למראה עיניו.

הגרסאות של וולטרס ושל קונווי למאורעות היו זהות בדיוק זו לזו. האנשים היו שונים, מערכות היחסים היו שונות, אבל כל גוון, כל מחווה, כל מלה שהם תיארו היו זהים לחלוטין.

אף אחד לא יכול היה לזייף את זה. מה שלא יהיה הדבר הזה, זאת לא היתה יכולה להיות הונאה. זה גם לא היה צירוף מקרים. לא כשהדייקנות והפירוט כל-כך מושלמים.

מה זה כן יכול להיות, לא היה לו מושג.

---

– 11 –

"ראיין, אתה ער?" קול מוכר פילס את דרכו אל תוך חלומו של ראיין.

"הה?"

"ראיין?"

ראיין פקח עין; עינו האחרת נלחצה כנגד הכרית.

"מה השעה?"

"לא, לא, יש רק משהו קטן שאני רוצה, ואז תחזור לישון".

"מה?"

"קלטות הוידאו של שני הנבדקים שלך מהיום, הבאת אותן הביתה, נכון?"

"מה?"

"הבאת אותן הביתה. אני רוצה לראות אותן. איפה הן?"

ראיין ניסה להרים את הראש.

"את רוצה מה? למה?"

"ששש, תחזור לישון. פשוט תגיד לי איפה הן".

"הן קבורות מתחת לניירות שלי על השולחן. למה את רוצה –"

"אין לי משהו יותר טוב לחשוב עליו בשלוש וחצי לפנות בוקר".

"שלוש וחצי?! אלוהים אדירים! לכי לישון!"

"הנה, מצאתי אותן. לילה טוב". היא לקחה את הקלטות והוא יכול היה לראות את צלליתה פונה לעבר הדלת.

"אני רציני. מיה. מיה!" היא פנתה להביט בו. "אנשים צריכים לישון. קודם את נפלת מהרגליים מרוב עייפות".

"אני אהיה בסדר".

"אם לא תלכי לישון, מחר את תתמוטטי".

הוא יכול לראות את פניה של מיה קופאים.

"אני לא רוצה לישון".

"למה לא?"

"אני לא רוצה ללכת לעבודה מחר. זה… אני פשוט לא רוצה. כשאני במצב רוח כזה, זה מה שאני עושה. אני לא ישנה, אז אני מגיעה לשם מותשת, ואז אין לי מספיק כוח בשביל שיהיה לי אכפת או בשביל לדאוג. חוץ מזה", היא הרימה את הקלטות, "זה יותר מעניין מהטלוויזיה".

"חכי רגע", הוא עצר בעדה, כשהיא פנתה ממנו. הוא התרומם ונשען על הקיר. "תשמעי, אם את לא רוצה ללכת, למה את הולכת?"

"זה קשה, אבל זה חשוב לי. אני עושה דברים חשובים. אני עוזרת. חוץ מזה, אם אני לא אעשה את זה, מי כן?"

"הרבה אנשים. תראי, אני הולך להיות בן שלושים עוד מעט, ורק לפני שלוש שנים החלטתי איזה מקצוע מתאים לי. לפני זה, את ראית אותי, היית שם, אני קפצתי מדבר אחד לאחר".

"אנחנו שני פְריקים", היא נגעה בו בחיבה.

"כן. אבל זה לא מה שאני רוצה להגיד, אני עזבתי את מה שלא התאים לי. גם את יכולה לעשות את זה. אנחנו נמצא דרך להסתדר, מבחינת הכסף".

"לא. חשוב לי לראות מה שאני רואה. חשוב לי להתמודד עם המציאות, לראות כמה דק הגבול שבין שפיות וחוסר שפיות".

"אצל כמה אנשים", הוא הביט בעיניה, "הגבול הזה דק יותר מאשר אצל אחרים".

"מי כמוך יודע".

"וגם את, מיה. ראיתי את הפסיכיאטרים האחרים שאת עובדת איתם. אם הם מספיק זמן בבית החולים, הם מפתחים עור עבה. לך אין עור עבה. את לוקחת את הכל ללב. את בחיים לא תפתחי עור מספיק עבה. לעשות מה שאת עושה זה כמו להתגרות בגורל. יום אחד את תהפכי לאחד מאלה שחוצים את הגבול הדק הזה".

מיה חייכה אותו חיוך מר, ונשקה לו.

"לך לישון", היא אמרה.

"לפחות תחשבי על זה".

"כבר חשבתי. לך לישון".

"שמת לב פעם שהשיחות הכי חשובות שלנו הן בשעה הזאת של הלילה?" ראיין אמר כשהוא התכסה מחדש בשמיכה.

"זה כי אתה לא באמת מעניין בשעות היום". היא חייכה ואמרה, "אני אוהבת אותך. לילה טוב".

---

– 12 –

"את עדיין מתעסקת בזה?" ראיין חזר הביתה אחרי שיעור, רק כדי למצוא את מיה יושבת על הרצפה מול הטלוויזיה, מבטה נעוץ בהקלטות של הפגישות שלו.

"המממ???" מיה נראתה שקועה מדי במרקע כדי לשים לב אפילו שראיין נכנס הביתה.

"מיה, את צופה בסרטים האלה כבר שלושה ימים רצוף. את בטח יודעת אותם בעל-פה!"

"תבחן אותי עליהם אחר-כך".

"צר לי, אבל אני חייב להפריע לך. יש מרתון האחים מרקס בעוד עשר דקות. אנחנו חייבים לראות אותו".

"לא, לא, לא!" היא צעקה כשידו של ראיין הושטה לכפתור ה'עצור'. "אל תיגע!"

"מיה, השתלטת על הטלוויזיה במשך שלושה ימים. עוד מעט נצטרך ניתוח כדי להפריד בי–"

"אני לא מבינה איך אתה לא יושב איתי וצופה בזה. זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי! הרי זה פשוט בלתי אפשרי! זה לא שזה לא סביר, זה בלתי אפשרי! אבל חייב להיות לזה איזשהו הסבר".

"למען האמת, נשבר לי לגמרי לראות את זה כל כך הרבה פעמים. הרצתי את זה בראש מכל זווית אפשרית, ואין לי שום הסבר לזה".

"טוב, אני לא מאלה שמוותרים. זה קרה, ויש לזה הסבר. יש משהו שאנחנו מפספסים בקלטות האלה. אני לא יודעת איך יכולתי לפספס אותו; אני באמת יודעת אותן בעל-פה. אבל יש משהו שאני לא רואה. עד שאני אגלה, אני אמשיך לצפות, ואתה מוזמן להצטרף אלי. חוץ מזה, ניסוי שלך, אשמתך, תסבול. בא לך לעשות משהו אחר? תקרא ספר, זה בריא. ואם אתה באמת מחפש משהו לעשות, אתה יכול להתחיל לסדר את הבית", היא החוותה לכיוון הארגזים, שעדיין לא נפרקו.

"לא. אני מתחיל לאהוב את הבית ככה. אני חושב שאנחנו צריכים לשמור את הארגזים בתור רהיטים".

"אה, גילינו את הכשרון החבוי שלך – אתה יכול להיות מעצב פנים".

"העולם איבד גאון אמיתי בתחום".

אבל מיה שקעה שוב בטלוויזיה ולא הבחינה יותר בשום דבר. ראיין חשב לרגע, ואז התרווח לצדה של מיה. היא צדקה. חייב להיות הסבר.

---

אל ההתחלה

לפרק הבא