בפרק הקודם:

ראיין ג'פרסון, דוקטורנט לפסיכולוגיה, עורך ניסוי פשוט. הוא מהפנט עשרה אנשים, ומחזיר אותם ל'חיים הקודמים' שהוא המציא. מבחינתם אלה החיים הקודמים שלהם. אבל כשהוא שואל אותם שאלות על חיים אלה, הסיפורים שבודים שני מתנדבים, וולטרס וקונווי, זהים לחלוטין. כשראיין מתחקר כל אחד בנפרד ויורד לפרטי פרטים, השניים עדיין מתארים כל מחווה וכל מילה באופן זהה עד הפרט האחרון. אף אחד לא יכול היה לזייף את זה. יהיה ההסבר אשר יהיה, לא ייתכן שזו היתה הונאה או צירוף מקרים; לא כשהדייקנות והפירוט כל-כך מושלמים. מיה, אשתו של ראיין, יושבת באובססיביות מול הטלוויזיה וצופה בהקלטות. היא אומרת: "זה קרה, ויש לזה הסבר. יש משהו שאנחנו מפספסים בקלטות האלה".

זה קרה. חייב להיות הסבר…

---

– 13 –

"תתעורר. קום! בחייך! קום! קום!"

ראיין פקח את עיניו. ראש מטושטש הופיע לפני קיר מעורפל. נראה שהראש דומה לראשה של מיה.

"כבר שבע וחצי?" שאל ראיין בקול ניחר.

"לא, חמש בבוקר".

ראיין התיישב בקפיצה, ער מיד. "מה קרה? מה קרה?!"

"שום דבר לא קרה. פשוט עלה לי רעיון".

"רעיון?" אישוניו של ראיין נעלמו מאחורי ערפל מזוגג. הוא הניח לראשו להישמט והביט במיה באופן מוזר. "על מה את מדברת?"

"על הניסוי שלך. על הסיבה שקיבלת תשובות זהות משני האנשים האלה".

"עכשיו? למה עכשיו?"

"כי רק עכשיו עליתי על זה".

"אז מה את חושבת?"

"אהה… אתה חייב לשמור על ראש פתוח בשביל זה".

"מיה, אם את רוצה ראש פתוח, חכי לבוקר. עכשיו תקבלי רק ראש ישנוני".

"אם הם לא מזייפים, והם בפירוש לא מזייפים, ואם זה לא צירוף מקרים, וזה בפירוש לא צירוף מקרים, אז… טוב… הדבר היחיד שזה יכול להיות… אהה… מה אם…" היא היססה, ואז הביטה ישר בעיניו של ראיין. "מה אם זה באמת קרה?"

"מה באמת קרה? למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת, הדרך היחידה להגיע לפירוט כזה, היא אם באמת היית שם. אם זה באמת קרה".

"אני לא מבין. מה באמת קרה?"

"מה שהם מתארים. מה שקרה בבית הקברות".

"אבל זה לא יכול היה לקרות. אני המצאתי את זה".

"זה האמא של צירופי המקרים, אני מודה. אבל ששניהם יתנו את אותן התשובות, כולל הפרטים הכי קטנים, בתרחיש שאתה המצאת? זה כבר מעבר לצירוף מקרים! זה בלתי אפשרי. אלא אם… תחשוב על זה כך: הדרך היחידה שבה הם יכולים לתת לך תשובות כאלה מדויקות ומפורטות, היא אם זה באמת קרה".

"חכי שניה". גלגלי מחשבתו סבבו לאיטם, "קודם כל, מה שהם תיארו זה את הדרך שבה הם מתו. ואין ספק שזה עדיין לא קרה. שלא לדבר על כך שמדובר בשניהם. לא יכול להיות שאותו דבר בדיוק, עד הפרט האחרון, קרה לשני אנשים שונים".

"כאן הרעיון שלי הופך קצת מוזר. תזכור: הם אמרו את האמת, אין דרך אחרת לקבל פרטים כל כך מדויקים. עכשיו, אתה צודק: אותו מאורע בדיוק בשום פנים ואופן לא יכול היה לקרות לשני אנשים שונים. אבל, בגלל שאי אפשר להימנע מהמסקנה שזה כן קרה לשניהם, מה אם… מה אם… הם היו שניהם אותו אדם?"

ראיין מצמץ.

"אני מצטער", הוא אמר, "כנראה נרדמתי באמצע השיחה. מה אמרת?"

"מה אם הם שניהם היו אותו אדם? מה אם הם שניהם מתו בדיוק באופן שבו הם אמרו לך?"

"עדיין מצטער. על מה לעזאזל את מדברת?"

"חיים קודמים".

"חיים קודמים?"

"חיים קודמים".

"את מתכוונת לדבר הזה שבו כשאתה מת, הנשמה שלך עוברת לאדם אחר?"

"בערך, כן".

"אני חושב שאולי חצית את הגבול הזה שהזכרנו".

"ראיין, תקשיב. אם הם היו פעם אותו אדם, ואם האדם הזה מת בבית קברות כפי שהם תיארו, זה יסביר את הדברים. אין הסבר הגיוני אחר, ושנינו יודעים את זה".

"מיה, אין דבר כזה חיים קודמים. זה זבל סוגסטיבי. הוכחתי את זה עם שמונת הנבדקים האחרים שלי".

"לא! הוכחת שאפשר להאמין שמשהו שלא קרה אכן קרה. לא הפרכת את קיומם של חיים קודמים".

לקח לו כמה שניות, ואז ראיין אמר, "אוקיי. אבל אין כזה דבר חיים קודמים".

"תשכח כל מה שאתה יודע, או חושב שאתה יודע, ופשוט תסתכל על העובדות. ההיפנוזה עוררה משהו. המשהו הזה יכול להיות רק מאורע אמיתי, משהו ששניהם חוו פעם באמת. מאחר שאף אחד מהם עוד לא מת, ומאחר שלשניהם יש בדיוק אותה נקודת מבט, ומאחר שזה לא יכול היה לקרות לשניהם, הדרך היחידה שבה זה יכול היה לקרות היא אם זה קרה בחיים קודמים".

"אבל אני המצאתי את התסריט! הוא בא ממני, לא מהם! אני אמרתי שהיו שלושה אנשים! אני אמרתי שהם היו בבית קברות! אני אמרתי שהם ימותו בתוך חמש דקות! אני אמרתי שמישהו החזיק משהו!"

"נכון. בכל זאת, מה אם, בגלל צירוף מקרים מוזר, אתה המצאת משהו שבאמת קרה בחיים קודמים? זה מסביר איך הם קיבלו חלק מההשאות שלך, והתנגדו לאחרות. תזכור את ההתעקשות שלהם! במצב ההיפנוטי הנוח להשאה שהם היו בו, הם לא היו דוחים אף השאה שלך. ושניהם לא רק דחו חלק מההשאות שלך, הם דחו אותן השאות!"

"את יודעת מה הסבירות לכך שהתסריט המסוים הראשון שבא לי לראש הוא מהחיים של אדם מסוים, קודמים או אחרים?"

"אפסית. ובכל זאת, למרות שזה לא סביר, זה אפשרי".

"אם את קונה את הרעיון של חיים קודמים".

"נכון".

ראיין נענע בראשו.

"אל"ף, זה מגוחך. בי"ת, אני עדיין לא מבין את זה. איך את אומרת ששני אנשים יכולים להיות אותו אדם?"

"בוא נניח שיש דבר כזה חיים קודמים, ושהנשמות שלנו עוברות מאדם אחד לאחר כשאנחנו מתים. אוכלוסיית העולם גָדלה באופן ניכר במהלך מאות שנים. אולי נשמות מתפצלות איכשהו ונשמה אחת עוברת לשני אנשים, ולכן יש כל כך הרבה. ככל שיש יותר אנשים, יש יותר נשמות. אבל אם אתה הולך אחורה בזמן, הנשמות באות מאותו אדם, כמו שמשפחות שלמות בסופו של דבר נולדו לאותם הורים. הנשמות שלנו אוצרות זיכרונות. כאשר הן מתרבות, הן שומרות את הזיכרונות הקודמים שלהן".

"אז נשמות מתרבות, זה מה שאת טוענת".

"זה ההסבר היחידי, לא?"

"כן… לא, לא, לא! וולטרס וקונווי אולי תיארו כמה עובדות זהות, אבל הם קברו בני משפחה שונים, כל אחד מהם סיפר לי היסטוריה שונה. לא יכול להיות שהם מתארים את אותו מאורע".

"חשבתי על זה. אבל…" היא היססה. "כמו שאמרתי, אתה צריך לשמור על ראש פתוח בעניין".

"את רוצה להגיד לי שיש עוד?"

"רק קצת. נניח, רק נניח, שהזיכרונות שונים בגלל שהתמונה מעורפלת. כמו טלוויזיה עם קליטה גרועה. מי אמר שהיפנוזה מעניקה לך תמונה בהירה ללא הפרעות? אנחנו מדברים על חיים קודמים. יכול להיות שאי אפשר בכלל לקבל תמונה ברורה של מה שקרה".

"יש לך תשובה לכל דבר, לא? משהו לא מסתדר, תמציאי כללים חדשים ליקום. למה לא להגיד פשוט שחיזרים עשו את זה?"

"הייתי אומרת, אם ההסבר הזה היה מתאים לעובדות. אבל הוא לא. תזכור: כל אחד מהם, תחת היפנוזה, שחזר אותן עובדות בדיוק על מאורע שאתה המצאת! תזכור את רמת הדיוק! הם לא רימו וזה בפירוש לא צירוף מקרים. חייבת להיות איזושהי סיבה לזה. והסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא שהמאורע באמת קרה".

"אני המצאתי את זה!" הוא התריס.

"תראה, זה רעיון. הוא מופרע לחלוטין, אני מודה. אני לא רוצה להאמין בו בעצמי. אבל הוא נובע מעובדה אחת פשוטה: חייב להיות הסבר! משם אתה פשוט הולך לאן שזה מוליך אותך".

"לא אם זה מוליך אותך לשנות חצי מחוקי הפיזיקה. לא, את לא יכולה לשנות כל מה שאומר לנו השכל הישר כדי להסביר מה שיכול להיות רק צירוף מקרים מוזר להפליא בין שני אנשים בלבד. זה לגמרי מוגזם".

"ראיין, אתה לא חייב להאמין לי. יש דרך לבדוק לפחות חלק ממה שאמרתי. או אולי לגלות שהאמת היא משהו שונה".

"מה בדיוק אפשר לבדוק כאן?"

"תחזיר אותם ל'חיים הקודמים' ותחטט קצת. אם אלה אכן חיים קודמים אמיתיים כמו שאמרתי, בטח יש להם זיכרונות שאפשר לאמת אותם על ידי עובדות היסטוריות שרק קומץ אנשים יידעו. חוץ מזה, אם תגלה שאני טועה ותחפש מספיק, אולי תגלה מה באמת קורה".

"זה רעיון טוב".

היא חייכה, "אני יודעת".

---

– 14 –

"אני רוצה להחזיר אותך אחורה למה שקרה מוקדם יותר באותו יום, לפני ההלוויה", ראיין אמר לג'ורג' וולטרס המהופנט כמה ימים אחר כך. מצלמת הווידאו תיעדה את הפגישה, כרגיל. "מה אתה זוכר מהיום ההוא?"

"אני לא זוכר כלום", וולטרס הניד בראשו.

"נסה להיזכר. זה חשוב מאוד. הרגע שבו התעוררת. ארוחת הבוקר. אתה זוכר?"

ניכר שוולטרס התאמץ.

"אני לא רואה כלום".

"בסדר. אז בוא נחזור עוד יום אחד לאחור. מה הדבר שאתה זוכר הכי טוב?"

"היה זמן שבו הייתי עייף, אז יצאתי מהעיירה לנוח בצל של עץ הדקל".

ראיין עיווה את פיו. וולטרס נסוג מיד לתסריט הראשון שראיין הזין לו.

"יצאת מהעיירה, נכון?"

"כנראה שכן".

"אתה יכול לתאר אותה?"

"לא, אני לא זוכר איך היא נראית".

"מה לגבי הבית שלך?"

וולטרס הניד שוב בראשו.

"הוא איפה שהוא בעיירה. אתה זוכר איפה הוא?"

"הוא חייב להיות שם, אבל אני לא רואה אותו". לפתע הוא היה נחרץ. "לא היה לי בית".

"לְמה אתה מתכוון? ישנת ברחוב?"

"לא, אף פעם לא ישנתי. היו רק היומיים האלה. לא היה שום דבר אחר".

ראיין בהה בו. וולטרס הפסיק להמציא דברים כדי למלא את הפערים. במקום זה, הוא נשען על פתרונות לא הגיוניים. זו בהחלט לא היתה התנהגות נורמלית.

"אתה לא זוכר שום דבר על החיים שלך? אפילו לא דקה?"

"לא היה שום דבר. רק היומיים האלה".

"איך זה יכול להיות?"

"אני לא יודע. אבל זה נכון".

ראיין התחיל להתייאש. וולטרס חסם כל נתיב בעזרת הפתרונות הלא הגיוניים שלו. חייבת להיות דרך להוכיח לוולטרס שהיה משהו נוסף בחייו.

"סיפרת לי על אבא שלך, אתה זוכר?"

"כן".

"ספר לי על הזמן שבילית אתו".

"אף פעם לא בילינו יחד".

"סיפרת לי הרבה על כך שאהבת אותו, על כך שהוא העריץ אותך, על כך שהיו זמנים שבהם שנאתם זה את זה. מה לגבי כל זה?"

"כל זה נכון".

"אז ספר לי על מקרה שבו אתה ואבא שלך הייתם מעורבים. מתי התחלתם לשנוא זה את זה?"

"אין זמן כזה".

"הרגע אמרת שהיה!"

"לא. אמרתי לך מה הרגשתי. אף פעם לא עשינו שום דבר יחד".

"איך אתה יכול לזכור כל כך הרבה אם אף פעם לא ביליתם יחד?"

"אני זוכר מה הרגשתי. אבל שום דבר אף פעם לא קרה. זה פשוט היה שם".

זה היה מדהים. וולטרס היה משוכנע לחלוטין בדבריו, ובכל זאת זה היה לגמרי לא הגיוני. ועדיין זה הוכיח שמיה טועה: אין סיכוי שאלה החיים הקודמים של וולטרס. שום דבר לא התקיים ב'חיים הקודמים' שלו חוץ משני התסריטים שראיין שתל במוחו. מצד שני, וולטרס היה אמור להמציא תסריטים אחרים למלא את החורים ב'חיים הקודמים' שלו, בדיוק כפי שהוא המציא את מערכת היחסים עם 'אביו'. אך וולטרס נצמד בעקשנות להכחשות בלתי הגיוניות.

"אתה בטח זוכר משהו. אנשים לא חיים רק יומיים".

"אני יודע. אבל זה בדיוק מה שקרה".

"אולי אתה לא זוכר. אם תנסה יותר, אולי תיזכר במשהו".

"לא. שום דבר אחר מעולם לא קרה לי". וולטרס דיבר בביטחון מוחלט. "אין שום דבר אחר לזכור".

ראיין נעץ בוולטרס מבט וגרד בראשו. זה כמעט היה מוזר יותר מצירוף המקרים המקורי.

---

– 15 –

"לא יכול להיות שהיה משהו חוץ משני האירועים האלה בחיים שלי", טען קונווי לאחר שהופנט ושמע את שאלתו של ראיין.

"מה זאת אומרת לא יכול להיות. בטח היה משהו", התעקש ראיין.

"לא. זה לא הגיוני".

"ואדם שחי חמש דקות ביום אחד וחמש דקות ביום אחר, זה כן הגיוני?"

"לא יכול להיות שמשהו אחר קרה לי. זה לא הגיוני".

"אתה חוזר ואומר את זה. אבל, בבקשה, תסביר לי, למה לחיות חיים שלמים, להיוולד, להיות ילד, למה זה לא הגיוני".

"אני לא יודע. ככה זה, זה פשוט לא הגיוני".

"משהו היה חייב לקרות לפני ההלוויה. איך הגעת לבית הקברות?"

"לא הגעתי לבית הקברות. פשוט הייתי שם".

"כל הזיכרונות שלך מאחותך?"

"אהבתי אותה".

"אז בודאי ביליתם זמן יחד!"

"לא. לא יכול להיות".

"איך יכולים להיות לך רגשות כלפיה, אם מעולם לא היית איתה?"

"לא יכול להיות שביליתי איתה. זה לא הגיוני".

ראיין אחז את ראשו בין ידיו.

קונווי צדק: זה לא הגיוני.

---

– 16 –

"זה כן הגיוני!"

ראיין היה באמצע הכנת ארוחת ערב לעצמו כשהטלפון צלצל. אלה היו המלים הראשונות שבקעו מהשפופרת כשהוא הרים אותה.

"מיה?!"

"זה כן הגיוני!"

"על מה את מדברת?"

"על הדרך שבה קונווי וולטרס הגיבו בפגישות האלה".

"את לא עובדת משמרת לילה עכשיו? לא ראיתי אותך רק לפני חצי שעה? למה לא אמרת שום דבר אז?"

"זה צץ לי בראש לפני דקה והייתי חייבת לספר לך".

"אני מקשיב".

"בהתחלה חשבתי כמוך, שהרעיון שלי שגוי. אבל משהו בפגישות האלה הטריד אותי. שניהם היו במצב היפנוטי עמוק. זה הופך אותם מאוד רגישים להשאה. ובכל זאת הם התעקשו על משהו חסר כל הגיון, ואפילו התנגדו לניסיונות שלך להציע משהו שונה. אני חושבת שיש לזה רק משמעות אחת".

"והיא?"

"שהם אומרים את האמת".

"איזו אמת? שהם חיו רק בשני האירועים האלה? שהם מעולם לא נולדו, מעולם לא היו ילדים, שהם פשוט התגשמו בבית הקברות?"

"אני חושבת שאנחנו שוב מדברים על התמונה המעורפלת. תראה, אני יודעת שזה מוזר, אבל אני לא מצליחה להוציא את העקשנות שלהם מהראש. יש משהו מאחוריה! יש אמת חזקה מאוד מאחורי חלק מהדימויים שעוררת ואנחנו מקבלים תמונה לא הגיונית בגלל שאתה ערפלת את התמונות האמיתיות על ידי השאות אחרות. זה הדבר היחיד שיש בו איזשהו הגיון".

"כמה נוח. ההסבר שלך כל-כך כוללני, שאין שום דרך לאשש או להפריך אותו".

"בדיוק להפך. יש דרך לאשש או להפריך את מה שאמרתי. יכול להיות שזה לא יעשה לא את זה ולא את זה, אבל למה לא לנסות?"

"איך?"

"תמחק כל מה שעשית עד עכשיו, תגרום להם לשכוח את כל ההשאות שלך ואת כל מה שהם הוסיפו להן. תתחיל מאפס. תחזור לזמן לפני שהם נולדו, תחשוף את הזיכרונות האמיתיים שלהם מהחיים הקודמים. אל תציע שום דבר ואל תשאל שאלות מנחות. תן להם לדבר, מהתחלה ועד הסוף. תראה איזה תמונה תקבל אז".

"אין דבר כזה חיים קודמים!"

"אמרתי לך. גם אני תמיד חשבתי שאלה שטויות. אבל יש דרך לאשר את זה! לפחות במקרה המסוים הזה. תחזיר אותם לאחור. אם הם יגידו שאין דבר כזה, אז בסדר, אין לי מושג מה לעזאזל קורה פה. אבל אם הם יספקו לך מידע, אני בטוחה שתצליח להשיג כמה עובדות שאפשר לנסות לאמת. אם העובדות לא עומדות בבדיקה, אז הם המציאו אותן. אבל אם הן כן עומדות, ואין דרך אחרת שבה הם יכולים לדעת אותן, יכול להיות שתצטרך לשקול מחדש".

"אנחנו מדברים על חיים קודמים!"

"אני יודעת. אבל אתה צריך לזכור איך שניהם התעקשו, ואיך הם תיארו את אותם פרטים בדיוק להשלים תסריט שאתה המצאת! חיים קודמים הם ההסבר הסביר היחיד למה שראית".

"'סביר'?!"

"תנסה. אתה כבר ראית שאם הם לא מאמינים שזה קרה, הם יתעקשו שלא היו להם חיים קודמים. אתה יודע שהם יכולים להתעקש".

"כן, הם יכולים להתעקש".

"נכון. אבל אני לא חושבת שהם יתעקשו. לא הפעם".

---

– 17 –

"הבט סביבך", אמר ראיין לג'ורג' וולטרס אחרי שהחזיר אותו ל'חיים הקודמים' שלו. "מה אתה רואה?"

"אני במרפאת שיניים. אנשים מחכים. אני בתור. אני עצבני".

"מה השנה?"

"השנה היא 1941".

"אתה יודע איך קוראים לך?"

"כן".

"איך?"

"ג'יין וולטרס".

הממ…

דמיון מעניין בשמות.

ראיין שקל האם הוא צריך לשאול. האם זאת תהיה שאלה מנחה? הוא החליט שהשאלה בטוחה.

"יש לך קשר לג'ורג' וולטרס?"

"אני אמא שלו", אמר ג'ורג' וולטרס.

---

– 18 –

"בת כמה היית כשהלכת לעולמך, גברת וולטרס?" ראיין התמקד מיד בתסריט בית הקברות, כדי לבדוק את התיאוריה של מיה.

"הייתי בת עשרים ותשע".

הוא עמד לשאול 'האם היית בבית קברות כשנפטרת', אך עצר בעצמו. בלי השאות, בלי שאלות מנחות. הוא שאל, "איפה נפטרת?"

"בבית החולים מרסי".

"מה קרה?"

"אני לא בטוחה".

"באיזו שעה זה קרה?"

"אני לא בטוחה בדיוק. מתישהו מאוחר בלילה".

"ספרי לי כל מה שאת זוכרת מהלילה הזה".

"אייזק, זה בעלי, ואני היינו באמצע 'החלון האחורי' של היצ'קוק כשהצירים התחילו. הייתי רק בתחילת החודש השמיני, ובכלל לא ציפינו שהילד שלנו יגיע כה מוקדם. חשבנו שמשהו בטח לא בסדר. אייזק מצא לנו מיד מונית, והגענו לבית החולים. האחיות נבהלו ברגע שהן בדקו אותי, והן קראו לרופא. הוא נכנס, בדק אותי, והלך לדבר עם אייזק. הוא לא אמר לי כלום. אז עוד אחות נכנסה –"

"תסלח לי, אה… גברת וולטרס. אבל את מתארת את הלידה. לא את המוות שלך. כיצד נפטרת?"

"זה אותו מאורע. נפטרתי בלידה. כשהתינוק יצא, התחלתי לאבד את ההכרה. מבעד לכאב, אני זוכרת את הרופא אומר 'זה בן'. ואז שמעתי את התינוק בוכה. ואז שום דבר. מתתי".

"והילד היה –?"

"ג'ורג'".

"איך את יודעת את שמו של הבן שלך, אם נפטרת?"

"אייזק ואני החלטנו מראש. אם זה יהיה בן, נקרא לו ג'ורג', על שם אבא של אייזק".

"ומעולם לא ראית את הילד?"

"לא. אני מקווה שהיו לו חיים טובים".

---

– 19 –

"אתה רוצה את התיקים של בית החולים מרסי משנת 1955?!" המזכירה בת השישים ומשהו, חמוצת הפנים, הביטה בו דרך משקפים עבי עדשות.

"תראי. יש לי אישור מבית החולים. הם שלחו אותי הנה. הם אמרו שכל התיקים הישנים נמצאים בארכיון. אני רק רוצה לראות מי היה באיזה חדר בתאריך מסוים. זה אמור להיות בתיק הזה", הוא הושיט לה פיסת נייר.

"למה לך לרצות דבר כזה?"

"את מוכנה לחפש אותו?" פניה של המזכירה קדרו. ראיין הוסיף מיד, "בבקשה?"

היא נאנחה, ואז, במאמץ על-אנושי, התרוממה ממקום מושבה ודידתה במורד המסדרון. עשרים דקות מאוחר יותר היא חזרה עם תיק מאובק.

"כבר ארבעים שנה שאף אחד לא הסתכל בתיקים האלה, מאז שהם הגיעו הנה". היא נפנפה בתיק. "חשבתי שאני יכולה לשרוף אותם ואף אחד לא ירגיש".

"טוב שלא עשית את זה".

"זה היה חוסך מקום".

"אני יכול לראות אותם?"

היא העבירה לו אותם ושלחה את ראיין לשולחן סמוך. שם הוא השווה אותם לרשימות שלו. הרשימה שמסרה ג'יין/ג'ורג' עם פרטי הנשים ששכנו בחדרה ובחדרים הסמוכים התאימו בדיוק. ראיין בהה במידע. האם מישהו היה יכול לזייף את זה? אפילו אם כן, איך יכול היה ג'ורג' וולטרס לדעת מראש שראיין יתמקד דוקא בפרטים האלה כדי לאמת את הסיפור שלו ולא באחרים?

הוא החזיר את התיק, ושאל, "את בטוחה שאף אחד אחר לא ראה את התיקים האלה?"

"בודאי".

"את בטוחה לחלוטין? אני לא רוצה שום טעויות בעניין הזה".

"סמוך עלי. אתה הפסיכי היחיד. רואה?" היא הצביעה על גיליון נייר שהיה דבוק לתיק. אין רישומים. כל מי שמבקש את התיק נרשם. השם שלך הוא היחיד. אף אחד לא ביקש אותו מעולם".

"הממ…"

"יש עוד משהו שאתה צריך?"

"כן", הוא מלמל. "תני לי סנה בוער, ואני אתחיל להאמין באלוהים".

---

– 20 –

"אתה זוכר איך קוראים לך?"

ראיין הסיג את ביל קונווי ל'חיים הקודמים' שלו. מצלמת הווידאו הקליטה הכל. כרגיל.

"כן?"

"איך?"

"ג'יימס קונווי".

ראיין זקף גבה בהפתעה. שוב!

"יש לך קשר לביל קונווי?"

"לא. לא קוראים כך לאף אחד במשפחה שלי".

"אולי וויליאם קונווי?"

"לא. אף פעם לא היה מישהו כזה. אבל לחבר הכי טוב שלי קוראים וויליאם".

"וויליאם קונווי?"

"לא, וויליאם בֶרן. הוא היה הבנאדם הכי טוב שאי פעם הכרתי. תמיד אמרתי לאן, זאת אשתי, תמיד אמרתי לה, אם אי פעם נצליח להביא ילד לעולם, ואם זה יהיה בן, נקרא לו וויליאם".

"אין לך ילדים?"

"לצערי. הרופא אמר שהיתה לי… ספירת זרע נמוכה". לחייו סמקו. "התנצלתי בפני אן אינסוף פעמים. היא תמיד אמרה שלא אכפת לה. אבל שמעתי אותה מדברת עם אמא שלה בטלפון פעם. היא שיקרה. היא כן האשימה אותי. שנינו ידענו שזו אשמתי שאנחנו לא יכולים להוליד ילדים. המשכנו לנסות, אבל הסיכויים…" קונווי נענע בראשו. "אולי, בסופו של דבר, אם היה לנו מספיק זמן… אבל לא היה לנו זמן. נהרגתי לפני ש…"

"נהרגת?"

"כן".

"איפה היית כשנהרגת?"

"ברחוב, שני בתים מהדירה שלנו".

"ברחוב?"

"כן".

"לא בבית קברות?"

"לא".

"איך נפטרת?"

"זה היה בחצות. שודד. ראיתי אותו מתקרב. אבל הוא נראה שיכור. הוא דידה מצד לצד ולא שם לב אלי. אז חשבתי שאני פשוט אעבור על פניו במהירות האפשרית, וזהו זה. אבל אז הוא הביט בי. והוא בטח היה שיכור, זאת אומרת, העיניים שלו היו פראיות, ויכולתי לראות שהוא רוצה להרוג אותי. לא יכולתי להסתובב ולהתחמק ממנו, הוא היה קרוב מדי. הוא לא נראה נורמלי, אז חשבתי, אני פשוט אעבור על פניו. אבל כשהתקרבתי, הוא הוציא סכין.

"הוא דרש את הכסף. נתתי לו מיד את כל מה שהיה לי, רק שני דולר שבעים. הוא התחיל לצרוח ולהשתולל שאני מסתיר ממנו, ושהחבאתי כסף במקום אחר. נשבעתי שלא. ואז הוא הרים את היד ופגע בי עם הסכין. אני חזק, אבל הייתי שמאלי. גם הוא היה שמאלי, ולכן נאלצתי להגן על עצמי בעזרת יד ימין שלי שהיא חלשה יותר. הוא חתך לי את הגרון.

"הדבר האחרון שאני זוכר שראיתי היה טבעת הזהב שהיתה על האצבע שלו. ואז הכאב בגרון, ואז משהו פגע לי בראש, שמעתי צעדי ריצה, ואז שום דבר. הכל נמוג".

"היית פעם בבית קברות, מר קונווי?"

"הרבה פעמים. הדודה שלי מתה כשהייתי בן חמש-עשרה. אבא שלי מת עשר שנים מאוחר יותר. עליתי לקבר שלו די הרבה פעמים אחרי ההלוויה".

"אבל בפירוש לא נפטרת באיזשהו מקום ליד בית קברות?"

"לא".

"ספר לי על הילדות שלך. בפרטי פרטים".

---

– 21 –

"הרצח של ג'יימס קונווי?" בלש המשטרה לבן השיער הוריד את רגליו מהשולחן והביט בראיין בסקרנות. "השם מוכר לי. אבל אני לא זוכר מאיפה. מתי הוא התרחש?"

"ינואר, 1965".

"שישים וחמש?" הוא שרק.

"אמרו לי שאתה טיפלת במקרה".

"יכול להיות. כמו שאמרתי, זה נשמע לי מוכר. אני צריך את הרשימות שלי. חכה כאן". הוא התחיל להתרחק כאשר הוא הביט אחורה. "למה אתה מתעניין בתיק כל כך ישן?"

"אני חבר של משפחת הנרצח".

"איזה בן משפחה?"

"זה… מסובך".

"אתה יודע, יש לך מזל שבכלל מצאת אותי. אני יוצא לפנסיה בעוד שבועיים. אם היית מגיע מאוחר יותר, היית מפספס אותי".

"אתה יכול למצוא את הרשימות שלך?"

"אף פעם אל תזרוק שום דבר, לא משנה כמה הוא ישן, זה המוטו שלי". הבלש ניגש לארון בפינת החדר וחיטט בו. חמש דקות מאוחר יותר, הוא חזר עם פנקס. "ינואר, שישים וחמש. הנה זה".

הוא התיישב וקרא את הרשימות שלו במשך כמה דקות.

"או… עכשיו אני מבין למה אני זוכר את זה. זה אפילו קרה בשנה הראשונה שלי כבלש. מקרה מאוד עצוב, מאוד עצוב. מעולם לא תפסנו את העבריין, אם זה מה שמעניין אותך".

"לא ממש. זה אחד מהתיקים הלא מפוענחים שלך, בגלל זה אתה זוכר אותו?"

"לא. יש לי הרבה כאלה. אה, זאת אומרת, הייתי פה הרבה שנים, הם מצטברים. אבל, לא, זה בגלל אשתו של הקורבן".

"אן?"

"כן, נכון".

"מה איתה?"

"ביום שבו בעלה נהרג, היא גילתה שהיא בהריון. חתיכת יום היה לה. בבוקר את מגלה שהולך להיות לך ילד, משהו שלגביו היא כבר איבדה תקווה. באותו ערב את מגלה שבעלך מת ואת צריכה לבוא לזהות את הגופה שלו. ממש כאב לי הלב עליה. והיא היתה אישה מרשימה. נשארנו בקשר איזה שנה. אפילו באתי לבקר אותה אחרי שהילד נולד. הוא היה ילד נאה".

"איך קראו לו, אתה זוכר?"

"אה…" הוא הציץ ברשימות שלו שוב. "היא קראה לו וויליאם. אמרה שבעלה היה אוהב את השם. וויליאם קונווי".

---

– 22 –

"מה אתה יכול לספר לי על המקרה?" ראיין שאל את הבלש.

"טוב, אנחנו לא יודעים הרבה. זה היה שוד. הקורבן בטח התנהג כמו אידיוט וניסה להתנגד. הוא נדקר בצוואר. מת תוך דקות. העבריין היה –"

"לא, לא, אני לא רוצה את כל המידע הרגיל שכולם יודעים, כמו טבעת הזהב, או העובדה שהוא היה שמאלי, וכל זה. אני רוצה משהו ייחודי. ואז אני רוצה לדעת – מי עוד יודע את זה?"

הבלש נעץ בראיין מבט.

"למה אתה מסתכל בי ככה?"

"טוב…" הבלש חייך וניגש אל ראיין ולחש בנימה חשאית "האמת היא, שמעולם לא ידענו שום דבר על טבעת. ידענו שהתוקף היה שמאלי מהזווית של הפצעים. אבל, אתה מבין, מעולם לא פרסמנו את המידע הזה. זה היה מועיל אם אי פעם היינו לוכדים חשוד. עכשיו, בתשובה לשאלה שלך –" הוא התקרב מאוד, ולחש את המילים לאיטו, "היחידים שידעו שהוא היה שמאלי היינו אני, השותף שלי, שמת שבוע אחרי האירוע, ו… העבריין עצמו".

פניו של ראיין התכרכמו. אופס.

"שכחת את הקורבן", הוא העיר בחצי חיוך.

"מצחיק. עכשיו תגיד לי – איך אתה יודע את זה?"

ראיין מלמל משהו לא ברור והתחיל להתרחק. הבלש בא בעקבותיו.

"אני רציני. אתה יודע משהו? אתה יודע מי התקיף אותו?"

"בחייך, בלש, תסתכל עלי. אפילו לא נולדתי אז. אני באמת לא יודע שום דבר".

ומשאמר את זה, ראיין פנה ויצא מתחנת המשטרה מהר ככל שיכול.

---

– 23 –

"לכל פרט שהם נתנו לי לגבי 'החיים הקודמים' שלהם יש אימות", סיפר ראיין למיה בזמן ארוחת הערב. "הכל, כולל הפרטים השוליים ביותר שאין סיכוי שהם היו יכולים לדעת. אין שום דרך שבה וולטרס וקונווי יכלו לקבל גישה למידע הזה. והם דייקו במאה אחוז. הם לא היו יכולים לדעת מה אשאל אותם, והם לא היו יכולים לדעת אילו פרטים אני אבחר לבדוק. אני יכול כמעט להאמין שיש דבר כזה חיים קודמים, ושאיכשהו נשמות עוברות מאדם לאדם".

"יש דרך אחרת שבה הם היו יכולים להשיג את המידע הזה?"

"לא עד כמה שידוע לי".

"אתה יכול לחשוב על איזושהי דרך? אפילו אם היא מופרכת בעליל?"

"…לא", הוא הודה בחוסר רצון. "אבל", הוא זקף אצבע לשם הדגשה, "את טעית!"

מיה הביטה בו, משועשעת, "באמת?"

"אמרת שאני עוררתי משהו בחייהם הקודמים. אמרת שאולי, בצירוף מקרים מוזר, התסריט שנתתי להם היה למעשה משהו שהם חוו בחיים הקודמים. אבל אף אחד מהם לא חי במקום שאפשר לתאר, אפילו בקירוב, כעיירה במדבר, ואף אחד מהם לא זכר משהו שמזכיר את תסריט בית הקברות. את אמרת שהם ייזכרו. אז זה לא מסביר שום דבר. זה פשוט מוסיף עוד עובדות שצריך להסביר".

היא צחקה. "לא טעיתי".

ראיין הניח את המזלג שלו בהפתעה. "סליחה?!"

"למעשה, כל מה שאמרת גורם לי לחשוב שצדקתי".

"מה?! אבל הם לא זכרו שום דבר מהתסריט והם בפירוש לא היו אותו אדם"

"ראיין, אתה שוכח. אלה חיים קודמים. מי אמר שהיה רק גלגול חיים אחד? אמו של וולטרס ואביו של קונווי, הנשמה של מישהו התגלגלה בהם. אני עדיין חושבת שעוררת משהו, בייחוד עכשיו שנראה שאי אפשר להכחיש שחיים קודמים אכן קיימים וששני הנבדקים שלך אכן יכולים להתחבר לחיים הקודמים שלהם. אבל מי אמר שמה שעוררת קרה בגלגול האחרון של החיים הקודמים שלהם? אולי זה היה בחיים שקדמו להם?"

ראיין פתח את פיו, מתכונן להשיב תשובה מתחכמת. אבל הוא קפא, חשב רגע, ואז סגר את פיו.

"אני אנסה", הוא אמר.

---

אל ההתחלה

לפרק הקודם

לפרק הבא