תקציר הפרקים הקודמים – ראיין ג'פרסון הפנט עשרה נבדקים, ולקח אותם ל"חיים קודמים" שהוא המציא. שניים מהנבדקים, וולטרס וקונווי, תיארו את חייהם הקודמים באופן זהה, עד הפרט הקטן והזניח יותר. מיה, אשתו של ראיין, הגיעה בעקבות זאת למסקנה שישנם חיים קודמים, ומתישהו בעבר השניים היו אדם אחד שחווה את התרחיש על בשרו. בבדיקת חייהם הקודמים, ראיין מגלה שוולטרס היה בעבר אמו שמתה בלידתו, וקונווי חי את חייו של אביו שנרצח טרם לידתו. הוא מאמת את הפרטים מעבר לכל ספק ומחליט להמשיך לחיים שקדמו לחיים האלה. המסע אחורה בזמן החל.

---

– 24 –

"מתי נולדת, גברת וולטרס?" ראיין שאל את ג'ורג' וולטרס.

"ב- 1926".

"אני רוצה להחזיר אותך לתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. לילדות שלך. את זוכרת את התקופה הזאת?"

"כן".

"אני רוצה להחזיר אותך עוד אחורה, לתקופה שהיית בת שנה. את זוכרת משהו?"

"רק במעורפל. צורות. צלילים. לא, שום דבר".

"אני רוצה להחזיר אותך עוד אחורה. אני רוצה להחזיר אותך לשנת 1919". מזגו של וולטרס השתנה לחלוטין. הוא התיישב בזקיפות ומצמץ בעיניו. "את יודעת מי את?"

"כמובן", הוא אמר, ואפילו קולו היה עמוק יותר, מעודן יותר. "אני רוברט לי".

'רוברט לי?!' ראיין היה בטוח שהוא שמע את השם הזה בעבר. הוא חיפש אותו במהירות ברשימות שלו. או. באמת. ג'יין וולטרס אמרה שככה קראו לאביה.

"יש לך קשר לג'יין וולטרס?"

"כן. היא בתי".

הכל נשאר במשפחה, ראיין חשב. נראה שנשמות, משום מה, עברו רק מהורים שמתו לפני הילדים שלהם. הנה לכם כלל הגיוני!

"איך אתה יודע את שמה של הבת שלך?"

"מה זאת אומרת? אני גידלתי אותה".

"אתה גידלת אותה?"

"כמובן, כמו שכל אב מגדל את בתו".

ראיין הפסיק כדי לחשוב רגע. 'ג'יין וולטרס' אכן אמרה שהיא השתתפה בלוויה של אביה בגיל חמש-עשרה. אבל זה לא יכול להיות.

"מתי הבת שלך נולדה, מר לי?"

"בשנת 1926".

"מתי אתה נפטרת, מר לי?"

"בשנת 1941".

ראיין הזעיף פנים.

אם האב מת חמש-עשרה שנים לאחר שבתו נולדה, ואם הנשמה שלה היתה בתוכה במשך כל הזמן הזה, איך היא היתה יכולה להתקיים גם בו במקביל?

---

– 25 –

"אני לא יודעת הכל", מיה אמרה. "זה כבר יותר מדי מוזר".

"לא, לא. זה לא יותר מדי מוזר. את 'יותר מדי מוזר' עברנו לפני שבועיים. בשבוע שעבר נכנסנו לתחום הבלתי אפשרי, ואנחנו רק מִדרדרים מאז". הוא חייך. "תראי, היו לך תשובות קודם, תמצאי תשובות גם עכשיו. וולטרס טוען שהיו לו שני גלגולי חיים קודמים, שאת שניהם אימתּי. שניהם ידעו דברים שג'ורג' וולטרס לא היה יכול לדעת. שניהם! אבל הם חיו באותו זמן! היו לך הסברים לכל דבר אחר. אז בבקשה – אני מחכה".

"אמרתי לך. אני לא יודעת הכל. עכשיו קום. זה לא תירוץ לא לעבוד. כבר דחינו את זה יותר מדי. קבענו תאריך לפרוק את הארגזים, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות, עם או בלי חיים קודמים".

רבע שעה מאוחר יותר, כשסידרו את המטבח, מיה קפאה במקומה ובהתה קדימה במבט ריק.

"מה קרה?" ראיין שאל.

"יש לי רעיון".

"כן?"

"אל תתלהב. זה לא הסבר. אבל אני חושבת שאני יודעת איך למצוא הסבר".

"כולי אוזן".

"נתקלת במשהו. יש לך שני נבדקים, הראית ששניהם יכולים להתחבר לחיים הקודמים שלהם, וראית שהם יודעים דברים שלא היתה להם שום דרך אחרת לדעת. אז: אל"ף, כמה שקשה להודות בזה, אנחנו חייבים להניח שיש דבר כזה 'חיים קודמים'. בי"ת, מי אומר שחיים קודמים פועלים כמו שאנחנו חושבים? על מה אנחנו מבססים את זה? שום דבר. זה הכל סיפורים, אגדות או סרטים. עד שקרה מה שקרה עכשיו, לא ידענו לבטח אם חיים קודמים קיימים. אז איך אנחנו יכולים להיות בטוחים איך הם פועלים? אולי הם כן קיימים במקביל, או אולי בדרך אחרת. יש לך אפשרות לחקור עכשיו באופן מדעי את טבעו של משהו שאף אחד אחר לא חקר ברצינות".

"אז את אומרת ש…?"

"תחקור את טבע התופעה. תעבור אִתם, יום אחר יום, על כל גלגולי החיים הקודמים שלהם. תאמת כל מה שאתה יכול. ברגע שתגמור עם החיים של אדם אחד, תחזור לחיים שלפניו ותעשה אותו דבר. תראה אם אתה יכול להסיק חוקים כלשהם. איך נשמות עוברות? למי הן עוברות? איך הן יכולות להתקיים סימולטנית? ראינו אותן עוברות רק מהורים לילדים. האם זה חוק?"

"כן! נכון! את צודקת. אנחנו עומדים בפתח של משהו עצום! מי יודע מה נמצא!"

"אתה יודע, אני חושבת שמגיע לנו פרס על הרעיון הזה!"

"על מה חשבת?"

"הפסקה. נפרוק את השאר מחר".

"רעיון מצוין. טוב כמעט כמו שלי".

"מה הרעיון שלך?"

"אני אראה לך".

והוא הראה לה.

---

– 26 –

"זהו זה. הדירה מסודרת".

"כן", מיה ניגבה את הזיעה מהמצח. "וזה לקח רק ארבעה חודשים".

"אני לא יודע איך את מודדת זמן, אבל לפי השעון שלי, זה לקח שלוש מאות שנה".

"אתה מתכוון שזה נראה לך כמו שלוש מאות שנה?"

"לא, אני מתכוון שבזמן שלקח לנו להפוך את זה לבית נורמלי, חזרתי שלוש מאות שנה אחורה עם וולטרס וקונווי". הוא נד בראשו. "אני עדיין לא מאמין כמה מדהימים הזיכרונות שלהם".

"והכל מאומת, נכון?"

"כל העובדות שאני יכול לבדוק מדויקות במאה אחוזים".

"טוב".

ראיין הביט בבית הנקי והמסודר למשעי.

"את יודעת", הוא אמר, "אהבתי את הבית יותר כמו שהוא היה קודם. בואי נחזיר הכל".

"שתוק!"

---

– 27 –

"מתי נולדת, מישל?"

"1726", אמר ג'ורג' וולטרס.

"מתי הלכת לעולמך?" הדבר הראשון שראיין תמיד אהב לדעת היו הגבולות, מתי חייו של אדם התחילו ומתי הם הסתיימו. אחר כך הוא ישלוף את שאר הפרטים לאִטו. בסופו של דבר, חייהם יתאחדו עם תסריט בית הקברות.

"אני לא יודעת", אמר וולטרס.

"למה את לא יודעת?"

"אני לא זוכרת שנפטרתי".

"את אומרת שמעולם לא מתת?"

"ברור שמתתי. אני פשוט לא זוכרת את זה".

"מה הדבר האחרון שאת זוכרת?"

"הייתי בבית, באמצע הלידה. בעלי היה בחדר הסמוך. ז'ורז'ט, הבת של השכנים היתה אִתי, היא עזרה לי. הדבר האחרון שאני זוכרת היה כאב נורא, צעקתי ולחצתי".

"את מי ילדת?"

"אני לא יודעת. זאת היתה הלידה הראשונה שלי. אם זה היה ילד, היינו קוראים לו פייר, אם ילדה, חשבנו על קתרין".

ראיין הטה את ראשו. חייו האחרונים של וולטר היו אלה של פייר, בנה בכורה של מישל.

"את לא זוכרת אם זה היה בן או בת?"

"לא. הזיכרון האחרון שלי הוא הכאב. יכול להיות שמתתי בלידה? חששתי שזה יקרה".

"מישל, דיברתי קודם עם הבן שלך, פייר".

"ילדתי בן?!" קולו של וולטרס התרומם בצרחה, והוא זהר מאושר.

"כן. הוא אומר לי שלא מתת בלידה. הוא אומר לי שהמשכת לחיות וילדת לו עוד שני אחים ואחות. הוא אומר לי שאת עדיין היית בחיים כשהוא מת בגיל שלושים".

"למה אני לא זוכרת אותו? למה אני לא זוכרת את הבן שלי?"

---

– 28 –

"אתה זוכר איך קוראים לך?"

"כן", השיב קונווי. "קוראים לי מנואל". אבות-אבותיו של קונווי התגוררו בספרד כבר שלוש מאות וחמישים שנה, בשעה שאבותיו של וולטרס גרו בצרפת.

"מתי נולדת, מנואל?"

"אני לא יודע בדיוק מתי נולדתי. אמא תמיד אמרה שזה היה בשנת 1534, אבל אבא אמר שזה היה ב- 1535. ככה שאף פעם לא ידעתי בדיוק בן כמה אני".

"מתי מתת?"

"אני לא יודע. אני לא זוכר שמתתי".

הממ… זה היה האדם הראשון מזה מאתיים שנה שאמר את זה מאז מישל.

"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"

"הייתי בן עשרים, או עשרים ואחת. הייתי עם אשתי. זה היה החודש השני לנישואים שלנו".

"עשית משהו מסוכן?"

"ממש לא. אני… אנחנו… אני…" הוא הסמיק. "אה… מילאתי את חובתי כבעל".

"מה אתה זוכר? זה חשוב. מהו הזיכרון האחרון שלך?"

"הנאה. התרגשות. אושר. ואז שום דבר. ריק מוחלט".

"הבן שלך, פאבלו, אמר לנו שגידלת אותו במשך עוד עשרים או עשרים וחמש שנים אחר כך".

"כאן הזיכרונות שלי מסתיימים. אין עוד שום דבר. לא היה לי בן".

---

– 29 –

"פאבלו, אמרת לי שאביך חי עד גיל ארבעים וחמש".

"כן. זה נכון".

"אתה בטוח? הוא לא זוכר שום דבר אחרי גיל עשרים". ראשו של ראיין הסתחרר מעצם המחשבה שהוא מעמת את קונווי עם מה שקונווי עצמו אמר לפני כמה דקות. אפילו במיטבו, המחקר הזה היה קשה לעיכול. עכשיו הוא עורר צמרמורת.

"לא. נולדתי כשהוא היה בן עשרים ואחת. כמעט שנה אחרי שהם התחתנו. הוא גידל אותי. הוא מת משחפת כשהיה בן ארבעים וחמש".

"אתה בטוח לגבי הגיל?"

"ודאי. כשזה קרה הפלגתי עם הארמדה. הייתי בים כשהוא מת. כשחזרתי הביתה אחרי שנתיים, אמא סיפרה לי הכל. הדבר שעליו הצטערתי יותר מכל היה שלא הייתי בהלוויה שלו".

"לא היית בהלוויה שלו?"

"לא. הגעתי אל הקבר רק שנתיים מאוחר יותר".

ראיין נשען לאחור. יש פה דפוס. הוא היה צריך לראות את זה קודם.

---

– 30 –

"עליתי על זה!" ראיין התנפל על מיה ברגע שבו היא נכנסה הביתה. "עליתי על זה! עליתי על זה! עליתי על זה!"

מיה הדפה אותו והתמוטטה על הספה, מותשת. "קודם כל, אוכל! אחר-כך תספר לי מה גילית".

"לא בישלתי ארוחת ערב. אנחנו יוצאים לאכול בחוץ".

"הרגע נכנסתי! נמאס לי מאנשים. אני רוצה לאכול בבית. בבית שלי. רק שנינו. לבד".

"אז אני אזמין משהו מיוחד". ראיין נעלם במטבח, והופיע מיד עם שתי כוסות מלאות שמפניה. הוא התיישב ליד מיה, הציע לה כוס, ואמר, "אני יודע למה נשמות של אנשים חיות במקביל".

מיה לגמה מהיין, נשפה, נשענה לאחור, והתמתחה. היא הביטה בראיין. "כולי אוזן".

"אנחנו יודעים שהנשמה עוברת מהורה לילד. אבל איך היא יכולה לעבור וגם להישאר, זו השאלה. הנה הפתרון שלי: אני חושב שהיא עוברת פעמיים. בפעם הראשונה, ברגע ההתעברות. ההורה מעניק לילד את הנשמה עם כל הזיכרונות של האדם עד לאותו רגע, כולל כל גלגולי החיים הקודמים שהצטברו עד אז. כאשר הילד נולד, אצורים בו כל הזיכרונות של ההורה עד לרגע זה. כאשר התינוק גדל עדיין יש לו או לה רק את הזיכרונות של העבר. בינתיים, ההורה ממשיך לחיות וצובר עוד זיכרונות.

"ואז הנשמה עוברת בפעם השניה כשההורה מת. אם הילד שם בשעת המוות או זמן קצר לאחר מכן, הנשמה עוברת שוב. אני לא יודע איך היא עוברת, אבל זו שאלה שאפשר לטפל בה מאוחר יותר. הפעם הזיכרונות של ההורה מאז הלידה ועד למותו או מותה עוברים אל הילד. אולי הכל עובר שוב, אבל בכל מקרה הזיכרונות החדשים נכללים. לכן אנשים זוכרים שהם היו שני אנשים שונים באותו זמן. לכן, ילדים שנמצאים במקום בשעת מות ההורים שלהם או קצת אחרי-כן אוצרים את כל חייהם, בעוד אנשים שאינם נמצאים במקום זוכרים את חיי ההורים שלהם רק עד לרגע ההתעברות. במקרה זה, שאר הנשמה של ההורים והזיכרונות שלהם הולכים לאיבוד.

"היו לי שני מקרים של הורים שזכרו את חייהם רק עד רגע ההתעברות, ולא מעבר לזה, למרות ששניהם חיו שנים רבות אחר כך. באחד המקרים, האם חיה אחרי מותו של הבן. בפעם האחרת, הבן היה בים ולא יכול היה להשתתף בהלוויה של אביו. בשני המקרים, ההורים חיו את כל חייהם ואיבדו את זיכרונותיהם ברגע שהעבירו את הנשמה שלהם לבן או לבת. הרגע אצל שניהם הוא כאשר שני הגופים מופרדים זה מזה או כשחבל הטבור נחתך או כשהם מפסיקים להחליף ביניהם נוזלי גוף, או משהו כזה. אצל גברים, זה קורה כאשר הזרע שעתיד להפרות את הביצית עוזב את הגוף. והדרך היחידה שדוקא הזרע הזה ישא את הזיכרונות היא אם כל הזרעים נושאים את המידע. כל זרע נושא אתו את כל הזיכרונות הקודמים של האדם עד לאותו רגע. אלוהים, זה מדהים!"

"נכון".

"מה את חושבת על ההסבר שלי?"

"אני רוצה לראות את הקלטות. אבל הוא מוצא חן בעיני. נשמע נכון".

"בדיוק חשבתי על משהו. אולי זאת הסיבה שיש לשניהם את הזיכרון של בית הקברות? הרי סביר שרוב הפעמים שהנשמה עוברת זה בבית קברות. אולי בגלל זה התמונה של בית קברות השתרשה אצלם למרות שלפחות עד עכשיו הם לא באמת עברו אותה".

"לא, אני לא חושבת שזה מסביר את רמת הפירוט שהם הגיעו אליה וגם לא את הפרטים עצמם. העברת הנשמה היא לא סצנה עם שלושה אנשים, כדור בדולח, ושיחה מוזרה, נכון? לא, אני עדיין חושבת שלפני כמה מאות שנים הם היו אותו אדם".

"את כנראה צודקת".

"אל תתייאש. זה יום גדול. תמשיך לחפש. יש עוד הרבה שאלות. תמשיך לחפש".

---

– 31 –

"לפני שנמשיך, פָּאקו", ראיין שאל את ביל קונווי לאחר שכבר עבר על כל חייו של פאקו ולפני שהמשיך לדור שקדם לו, "האם אתה יכול לספר לי על משהו שנראה לך מוזר בחיים שלך, משהו ששווה להזכיר אותו, משהו שלא דיברנו עליו?"

"'משהו מוזר'? אולי. אני לא בטוח. זה היה ביום ראשון הראשון שאחרי חגיגת ערב ראש השנה 612".

"מה קרה?"

"זה היה אחרי הדרשה של האב אוגוסטין. הטקס נגמר ואני וההורים שלי התחלנו להתקדם עם כולם לעבר היציאה. בדיוק כשיצאתי, האב אוגוסטין בא אלי. הוא נגע בלחי שלי ואני הייתי במדבר בבית קברות בספינה באסם ואבא עמד מעלי, כועס, וצעק 'פרנסיסקו, איפה היית עד עכשיו?!'"

"חכה, חכה. אני לא מבין. איפה היית?"

"באסם".

"אבל היית בכנסייה".

"בדיוק. אני שואל את אבא איך הגעתי לשם. הוא מכה אותי, ואומר שכולם מחפשים אותי מאז יום ראשון".

"יום ראשון? איזה יום הוא אומר שזה?"

"יום שלישי. יותר מאוחר, גיליתי שאיבדתי יומיים מהחיים שלי ומעולם לא הצלחתי להיזכר מה קרה לי ביומיים האלה. החלטתי שבטח חטפו אותי שדים ששיחקו עם הגוף ועם המחשבות שלי כי לא הקשבתי לדרשה. אבל אף פעם לא הצלחתי להיזכר".

"בסדר, אמרת שהיית בבית קברות לפני שהיית באסם. ספר לי על –"

"לא. הייתי בכנסייה ואז הייתי באסם".

"ולא היית גם במדבר ובספינה?"

"לא במדבר, ובחיים שלי לא הייתי בספינה".

"אבל אמרת… מה הדבר האחרון שאתה זוכר לפני שאיבדת את הזיכרון שלך?"

"האב אוגוסטין בא לקראתי, ידו מושטת. ואז הוא נגע בי".

"אז בוא נחזור חזרה בזמן, קצת לפני שהאב אוגוסטין נגע בך, בסדר?"

"כן".

"אני רוצה שתתבונן במאורעות, אבל תריץ אותם בהילוך אִטי. הכל נע לאט מאוד. אתה מבין?"

"כן".

"האב אוגוסטין עומד לגעת בך, אבל הוא עדיין לא נוגע בך. איפה אתה?"

"בכנסייה".

"ברגע שהוא נוגע בך, מה אתה רואה?"

"אני עדיין רואה את הכנסייה, כמובן, ואז מִדבר שמש עץ בית קברות אנשים כדור זכוכית הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו ספינה שחור כוכבים אסם אבא שלי מסתכל בי".

השיער על עורפו של ראיין סמר. בית קברות. כדור זכוכית. הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו. החזיונות מהתסריט. החזיונות שהוא המציא. מה הם עשו כאן?

"בסדר, עצור. בוא נחזור שוב בזמן לרגע שלפני שהאב אוגוסטין נגע בך. הפעם, כל פעם שמשהו ינוע, הזמן יקפא, ואתה תוכל לתאר לי בדיוק מה אתה רואה. הזמן ינוע קדימה טיפונת רק כשאני אגיד, ואז יקפא שוב. אתה מבין?"

"כן".

"בסדר. אנחנו עכשיו ברגע לפני שהאב אוגוסטין נגע בלחי שלך. מה אתה רואה?"

"את הכנסייה. כולם עוזבים. ההורים שלי לידי. האב אוגוסטין מושיט אלי יד".

"עכשיו נעבור לשבריר השניה לפני שהוא נוגע בך. מה אתה רואה?"

"אותו דבר".

"הוא נוגע בך. הזמן קפוא. אתה עדיין רואה אותו?"

"לא".

"מה אתה רואה?"

"אני במדבר. מכל עבר יש מדבר. השמש ישר מעלי. מאחורי עומד עץ דקל, גבוה ממני פי שלושה. מאחורי הדקל, במרחק רב, נמצאת עיירה. אני לא מסתכל, אבל אני יודע שהיא שם. אין שום דבר אחר בשום מקום חוץ מהמדבר".

ראיין הביט הצידה, לבדוק שמצלמת הווידאו עדיין עובדת. היא עבדה.

"תביט ביד שלך", הוא אמר.

"אני לא יכול להביט ביד שלי. אבל אני יודע שזו לא היד שלי. זה לא הגוף שלי. הוא של מישהו אחר".

"איך אתה יודע את זה?"

"אני לא יודע".

"של מי הגוף?"

"אני לא יודע".

"בוא ננוע רגע קטנטן אחד קדימה בזמן. מה אתה עושה? האם הסתובבת במדבר?"

"לא, אני כבר לא במדבר".

"איפה אתה?"

"בבית קברות. יש שלוש מצבות בלי שמות עליהן. יש כאן שלושה אנשים. שני גברים ואישה. אחד מהם מחזיק כדור זכוכית".

ראיין הניח יד על מצחו. תישאר רגוע.

"זה הכל?" הוא שאל.

"זה הכל".

"לך קדימה עוד רגע אחד. תאר לי מה קורה".

"אני נופל לאדמה בכאבים. אני גוסס. שלושתם מחייכים. אחד מהגברים בא אלי ואומר 'אני מחכה'. האישה אומרת: 'הגיע הזמן'. הגבר אומר לה, 'הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו'".

"כל זה קורה ברגע קטן אחד?"

"כן".

"עוד משהו קורה?"

"לא".

"לך קדימה רגע בזמן. מה אתה רואה?"

"האישה אומרת לי, 'אני מחכה לאתה האמיתי שייוולד'. זה הכול. רק האישה".

"לך קדימה עוד רגע אחד. מה אתה רואה?"

"אני בספינה גדולה. לילה. אין ירח, וחשוך מאוד. אני רואה רק כוכבים. אני לבד".

"אין שום דבר אחר?"

"לא".

"לך קדימה עוד רגע. תאר לי אותו".

"אני באסם. אבא שלי כאן. הוא –"

"בסדר, זה מספיק. תודה. אתה בטוח שלא היה עוד משהו בין לבין?"

"לא. שום דבר".

ראיין הניד בראשו.

צריך לחשוב על זה.

---

– 32 –

"אלוהים אדירים, כבר שתיים בבוקר. לך לישון!"

ראיין הפנה את מבטו מהטלוויזיה.

"זאת השורה שלי", הוא אמר.

"בדיוק. אני זאת שלא מצליחה להירדם לפני ארבע בבוקר. אתה השתלטת על הטלוויזיה ביומיים האחרונים, צופה שוב ושוב בפגישה האחרונה, ונמאס לי לקרוא, ונמאס לי לחשוב. אני רוצה שוב לראות תכניות טלוויזיה מטופשות ולשכוח מהדברים הרציניים".

"אני מצטער. פשוט… חייב להיות הסבר. אני חייב למצוא אותו".

"יש לך רעיונות?"

"זאת הבעיה. יש לי. אני פשוט מחפש משהו פחות בלתי אפשרי".

"הרעיון שלך יותר בלתי אפשרי מנשמות שעוברות מאנשים מתים לאנשים חיים?"

"לא. אבל העובדה שיש חיים קודמים לא אומרת שכל דבר אחר גם אפשרי".

היא התיישבה לידו, פניה רציניים, מביטה בראיין ברוב כוונה בעיניה החודרות, והוא זכר ששיא הריכוז שלה מגיע לרוב בשעות הכי מוזרות של הלילה.

"ספר לי", היא אמרה.

"אני אגיד לך כמו מה זה נשמע. זה נשמע כאילו פאקו הופנט".

"כמו שהפנטת את קונווי וולטרס?"

"כן, זה די דומה. למעשה, כן, באותה דרך שבה אני הפנטתי אותו. כשהפנטתי כל אחד מעשרת הנבדקים, בפעם הראשונה הייתי צריך לעבוד לאט, להפנט אותם בתהליך ארוך. אחרי שהבאתי אותם למצב היפנוטי, נוח להשאה, נתתי להם מה שאני קורא 'מפתח'. המפתח הוא קיצור דרך למצב ההיפנוטי. כל מה שאני צריך לעשות עכשיו הוא להגיד אותו והם מיד מהופנטים. את ראית את הקלטות. המפתח של קונווי היה 'סשה שיסע שסק', אצל וולטרס זה היה 'פיתום ורעמסס'. המפתח מופעל על ידי הקול שלי, אבל הוא היה צריך להיות ייחודי מספיק כדי שהנבדקים לא ייתקלו בו בחיי היום-יום שלהם. אנחנו לא רוצים שהם ייכנסו למצב היפנוטי במקרה כשהם בעבודה או מכינים ארוחת ערב או משהו. מה שעבר על פאקו… נשמע כאילו היה לאב אוגוסטין מפתח בשבילו. מרגע שפאקו הופנט, אפשר היה לגרום לו לשכוח מה שקרה במהלך היומיים שבהם נעלם. אבל המפתח של אוגוסטין היה יותר חזק ויותר ייחודי משלי. זו היתה סדרה של חזיונות, אני בטוח שלכל חזיון התלוותה התחושה שהוא אמיתי, לא רק מבחינה חזותית".

"אז למה זה בלתי אפשרי?"

"כי האב אוגוסטין הפנט אותו עם החזיונות שלי, עם החזיונות שאני המצאתי. מה את חושבת הסיכויים שהאב אוגוסטין שחי בספרד בשנת 612 לספירה ישתמש באותם חזיונות? המפתח ייחודי מדי. אתה אדם שהוא לא אתה במדבר? הייתי צריך את זה כדי להוכיח לנבדק שזה לא הוא, שאלה חיים קודמים. איך מישהו הצליח להיתקל דוקא בחזיונות האלה?! זה יותר מדי בשביל צירוף מקרים".

"אולי אתה האב אוגוסטין?"

ראיין ירה במיה מבט נוקב.

"צוחקת, צוחקת".

"אני לא יודע. בשלב זה, אני יכול להאמין בכל דבר. את חושבת שאולי זו התשובה? חיים קודמים אמורים להיות קשורים לקארמה, לתשלום חובות שנצברו בגלגולים קודמים, לא? אולי אני וקונווי היינו פעם האב אוגוסטין ופאקו, ואנחנו כאן כדי ליישב איזה חשבון עתיק ימים? לא! באלף ושלוש מאות השנים שסקרתי לא ראיתי שום עדות לכך שזהו טבען של נשמות. ואפילו אם אני האב אוגוסטין, אני לא זוכר שום דבר מכל הגלגולים האחרים שהיו לי. מכל הדברים שבעולם, למה לי לזכור דוקא את התסריט הזה?"

"בסדר. בוא נסתכל על זה מכיוון אחר. אתה אומר שהחזיונות רבי העוצמה האלה הם המפתח. אבל איך האב אוגוסטין יעורר את החזיונות האלה?"

"במגע. הנגיעה של האב היא מה שעורר את זה".

"מגע יכול לעשות את זה?"

"לא נגיעה שלי. אולי. צריך לתכנת אותך להגיב כך".

"הוא תוכנת?"

"עברתי אתו שוב על כל החיים שלו, ולא נתקלתי בשום תקרית דומה, וגם לא היה שום מקרה נוסף של אובדן זמן. אני אעבור על זה שוב. אבל אני לא חושב שפספסתי משהו".

"נראה לי שאתה שקוע יותר מדי בניסיון למצוא קווי דמיון לתסריט שלך. זה מונע ממך לבחון שאלות אחרות".

"כמו מה?"

"כמו למה לאב אוגוסטין להפנט את פאקו ולהשתמש בזה רק פעם אחת? למשל, למה לו לגרום לפאקו לשכוח?"

"שאלות טובות".

"הנה עוד אחת. וולטרס החזיק חזיונות זהים בראש שלו. האם האב אוגוסטין אי פעם הפנט אותו?"

"על זה אני יכול לענות: לא. וולטרס היה ארבע נשים כפריות בצרפת במשך כל המאה הזו. גם האב אוגוסטין וגם פאקו בילו את כל חייהם בספרד. הם מעולם לא התקרבו לוולטרס".

"אז איך הגיעו אותם חזיונות לראש של וולטרס בניסוי המקורי שלך?"

"אין לי מושג. אלוהים, זאת שאלה טובה! מה החזיונות האלה עושים בראש של וולטרס?! מה הם עושים כאן, היום? איך ניחשתי את זה כשהמצאתי את התסריט?"

מיה הנידה בראשה.

"זאת בעיה גדולה מדי. זה מבוי סתום בינתיים", אמרה לו מיה. "נסה לענות על השאלות האחרות".

"בסדר, הנה שאלה אחרת. מצאתי מפתח. השאלה היא, מפתח למה?"

"אולי אתה יכול לברר".

"איך?"

"גם אתה יצרת מפתח. תמצא מפתח שיפתח את המפתח".

---

– 33 –

"בוא ננסה משהו אחר".

ראיין עבר על כל החיים של פאקו. לא התגלה שום ניסיון של האב אוגוסטין או של מישהו אחר להפנט אותו. שום תקרית אחרת של זמן חסר. בנוסף, הוא ניסה בשלושים דרכים שונות לגלות מה קרה ביומיים החסרים האלה. הוא נכשל בכולן. הלכו ונגמרו לו הרעיונות איך לעקוף את החומות במוחו של פאקו.

"זה יהיה קצת לא שגרתי", ראיין המשיך. "כאשר ראית את החזיונות, מיד אחרי שהאב אוגוסטין נגע בלחי שלך, משהו נוסף קרה חוץ ממה שסיפרת לי".

"לא, רק ראיתי את החזיונות".

"אני יודע. אתה ראית את החזיונות. אבל אתה אחר ראה משהו אחר. מישהו שנמצא בתוכך, אבל כלל אינו אתה. מישהו המנותק מכל מה שהוא פאקו. בוא נקרא למישהו הזה X, בסדר? אני רוצה שתגיד לי מה X ראה. לא מה שאתה ראית, אלא מה שהוא ראה". ראיין קרא לשיטה הזו 'שידול התת-מודע'. "אתה מבין?"

"כן".

"בוא נחזור לשבריר השניה לפני שהאב אוגוסטין נגע בלחי של פאקו. אני יודע מה פאקו ראה, אבל מה X ראה?"

"שום דבר. שחור. קולות. צלילים. רגשות. לא משהו ממשי. לא משהו שאפשר לנסח במילים".

"שבריר שניה אחר כך, כשהאב אוגוסטין נגע בלחי של פאקו, ופאקו ראה את המדבר. מה X ראה?"

"שום דבר".

"הוא ראה את המדבר?"

"לא. רק פינה קטנה במוחו ראתה את המדבר. פרט לזה, עדיין אין כלום".

הממ… נראה שקונווי מזדהה עם השיטה.

"שבריר שניה אחר כך כאשר פאקו היה בבית הקברות, X ראה משהו?"

"לא".

ראיין התחיל להתייאש. זה היה הרעיון האחרון שהיה לו והוא ידע שזו יריה באפלה.

"שבריר שניה אחר כך, כאשר בית הקברות נעלם?"

"כן. יש משהו. משהו מעורפל. פאקו לא רואה את זה. רק אני רואה".

"מה זה? מה אתה רואה?"

"אנחנו יושבים מסביב לשולחן".

זאת כבר התקדמות.

"מי זה 'אנחנו'?"

"אני ושבעה אחרים. אחד מהם אני מזהה".

"מי הוא?"

"הוא היה האב אוגוסטין".

'היה'?

"ומה קורה?"

"אני בקושי יכול לזכור. אני לא זוכר. אסור לי לזכור".

"תספר לי רק מה שלא דורש ממך מאמץ. תביט בזה מנקודת מבט מנותקת".

"זה שהיה האב אוגוסטין שואל את מי שלידי אם קורה משהו שיכול לסכן אותנו. 'שום דבר', הוא אומר. אסור לי לזכור את זה".

"אתה בסדר גמור, אתה מצוין".

"אני עושה דבר רע מאוד, בזה שאני מספר לך את זה".

"רק עוד כמה דקות ונגמור. מה וקרה אחר כך?"

"זה שהיה האב אוגוסטין מביט בי עכשיו והוא אומר 'האם ידוע לך על משהו שמסכן אותנו?' " קונווי הפסיק והשתתק.

"תמשיך".

"אני מפחד. אני לא רוצה לדעת. אני מפחד".

"אין בזה שום דבר רע. זה כבר קרה. זה לא יכול לגרום לשום דבר רע. תמשיך".

עדיין דממה. ואז קונווי אמר,

"זה שהיה האב אוגוסטין שואל אותי אם אני יודע על משהו שיכול לסכן אותנו. אני אומר 'לא'. אבל אני יודע שמה שאמרתי הוא לא האמת. אני יודע על מישהו שמסכן אותנו".

"מי?"

קונווי הביט הישר לעיניו של ראיין.

"האיש הזה", הוא הרים את קולו, מצביע הישר אל פניו של ראיין. "האיש הזה הוא סכנה ברורה! האיש הזה יודע יותר מדי!! יש לחסל את האיש הזה!" קונווי השרירי זינק מהספה, יד אחת מושטת אל פניו של ראיין, והאחרת לוחצת על גרונו. כסאו של ראיין נפל לאחור, מפיל את שניהם לרצפה.

"תרחיק את עצמך", ראיין צעק. תרחיק את עצמ–" קונווי תקע ברך בבטנו של ראיין ועשה כמיטב יכולתו לקרוע את פניו של ראיין לגזרים.

"אתה כבר לא X, אתה פאקו! תמשיך רגע נוסף קדימה בזמן! תראה את הכוכבים ואת הספינה, תראה את אבא שלך, תראה את האסם! אתה לא X! לך קדימה בזמן! הכוכבים, הספינה, אבא שלך, האסם! אתה פאקו! תרחיק את עצמך! אתה לא בפגישה! לך עוד רגע קדימה!" קונווי ישב עכשיו על ראיין, שהיה לכוד תחת רגליו של האיש הגדול יותר. קונווי נהם. לשניה אחת העיניים שלהם נפגשו. "הכוכבים! אתה חייב לראות את הכוכבים! לך קדימה בזמן!" הוא היה בטוח שהמילים האחרונות חדרו והבקיעו. גופו של קונווי התרפה. ראיין עדיין שכב תחתיו, מתנשם בכבדות.

"מי אתה?" ראיין שאל.

"פאקו".

"שב על הספה, פאקו".

קונווי הלך בשלווה חזרה לספה והתיישב, ממתין, בוהה באוויר. ראיין הביט בבגדים שלו. הם היו ספוגים בדם.

הוא הושיט במאמץ את ידו לטלפון והזמין אמבולנס. הפגישה של היום הסתיימה.

---

– 34 –

ראיין ומיה ישבו בטויוטה של מיה מחוץ לבית החולים. היא באה במרוצה מיד כשהוא התקשר אליה למרכז הרפואי. היא עזרה לו לצלוע אל המכונית. במשך כל אותו זמן הוא לא אמר דבר לגבי מה שקרה.

עכשיו היא התיישבה מאחורי ההגה, ושלחה יד להכניס את המפתח למתנע. ראיין הושיט את ידו ועצר בעדה. היא הביטה בו.

"בואי נחכה", הוא אמר. בואי רק… נחכה".

היא הורידה את הידיים מההגה ונשענה לאחור.

"רוצה לספר לי על זה?"

"פיצחתי את המפתח", הוא אמר.

"והוא כמעט פיצח לך את הראש".

"פחות או יותר".

הוא בהה מבעד לחלון בכוכבים. מיה עקבה אחרי מבטו ולא אמרה דבר. לא נראה שהיא ממהרת לשום מקום.

"אני לא רוצה לחזור לשם שוב, מיה", הוא אמר לבסוף.

"אתה לא חייב".

הוא נענע בראשו. "אני לא רוצה לחזור לשם. אני לא. אני לא".

"ראיין", היא ליטפה את לחיו. "אתה לא חייב".

"זאת אומרת, אני יכול לעשות את זה. אני יכול לקשור אותו לכסא ולנסות לחלץ ממנו עוד מידע. אבל הבטתי לו בעיניים".

"ראיין…"

"אני יודע שרק במזל הצלחתי להוציא אותו מזה. אני לא אצליח לעשות את זה שוב. אני לא רוצה להשאיר אותו במצב הזה לתמיד. יש לי אחריות כלפי קונווי. אני לא אהרוס לו את החיים".

"אבל מה קרה?"

"אני לא בטוח. תעברי באוניברסיטה בדרך הביתה. ניקח את הקלטות, את תראי. אבל לא משנה מה האב אוגוסטין עשה לפאקו, זה יותר חזק מכל דבר שאני יכול לעשות לו. זה כל כך חזק, שזה עדיין אפקטיבי אחרי אלף ושלוש מאות שנים". הוא חרק בשיניו, "אני רוצה לדעת מה קרה. כשאתה מובס בידי מישהו מהמאה השביעית זה משאיר לך טעם מר בפה. אבל זה משחק שאני לא יכול לנצח בו. לא הפעם".

הוא חבט באגרופו בחלון, וחזר להביט בכוכבים.

"דבר אחד טוב יצא מזה".

"למדת משהו חדש?"

"אני לא בטוח שלמדתי משהו ממה שהוא אמר. אבל… התקרית הזו הבהירה לי שמשהו גדול יותר מונח כאן על כפות המאזניים".

"כן?"

"כששכנעת אותי לחזור לגלגולי חיים קודמים, אמרת שיש לי שני נבדקים שדרכם אני יכול לבדוק את טבעם של החיים הקודמים. אבל עכשיו אני חושב שאני יכול לעשות הרבה יותר". כשאמר את זה הוא לא הביט בה, אלא הביט בשמי הלילה, כאילו הוא מרותק. "יכול להיות שאני אוכל למצוא תשובות לשאלות גדולות יותר. שני הנבדקים האלה, הזיכרון שלהם כל כך מדויק. כל עובדה ניתנת לאימות שהם אי פעם נתנו לי תמיד התבררה כנכונה. אז חשבתי, מה אם אני פשוט אלך אחורה?"

"למה אתה מתכוון?"

"מה אם אני אלך אחורה ואחורה ואחורה".

"כמה אחורה?"

"עד הסוף. עד ההתחלה. לראשית האנושות. לראשיתן של הנשמות. לראשית הזמן. אני לא יודע. אני אלך אחורה עד שאני אראה איך כל זה התחיל. אני אלך אחורה עד שאני אבין מה זה נשמות. אני אלך אחורה עד שאני אדע איך הן התחילו. אני אלך אחורה ואחורה ואחורה עד שאני אגלה מה המשמעות של החיים או של היקום. יש לי פה משהו כל כך עצום שהוא מטריף את הדעת. אני יכול לבחון את משמעות הנשמה. אני יכול לענות על השאלה הנצחית שאותה שאלה הדת במשך אלפי שנים. זה הרבה יותר גדול מסתם ירידה לפשר התופעה".

"אתה חושב שזה אפשרי?"

"עם שני הנבדקים האלה? הכל אפשרי. חזרתי אלף ושלוש מאות שנים אחורה בזמן, ועדיין לא הגעתי לגבולות שלהם".

עכשיו מיה שקעה במצב רוח מהורהר. במשך זמן רב, אף אחד מהם לא אמר דבר. לבסוף, מיה שאלה, "מה אתה חושב תמצא בהתחלה שלנו?"

"לא יודע".

"אני… יש לי קופים בראש".

"קופים?"

"דרווין. מוצאנו מהקופים. אתה חושב שהנשמות שלנו היו בקופים לפני שהן היו בנו?"

"אני לא חושב שהנשמות שלנו הגיעו מקופים. כי זה אומר שהן באו ממה-שלא-היה-לפני. לפנינו היו קופים, ולפניהם היו חדפי עצים, ולפני חדפי העצים היו אוכלי חרקים, ולפניהם היו זוחלים, והם התפתחו מהדו-חיים, והם התפתחו מדגים. איכשהו, אני לא חושב שלזוחלים או לדגים היו נשמות. לא נראה לי".

"או שבאנו מקופים, או שאלוהים פשוט יצר אותנו יום אחד. קופים או אלוהים, אלה שתי האפשרויות, לא?"

"בינתיים".

שוב השתררה שתיקה.

"חשבתי", ראיין אמר, "על משהו שקראתי בעיתון לפני כמה שנים. היו מדענים שהצליחו לקלוט קרינה שהיא שריד של המפץ הגדול. אחד המדענים אמר שזה היה כמו להביט בעיניו של אלוהים. אני חושב שאותו דבר עובר עלי. אם זה יעבוד, אני הולך להביט לאלוהים בעיניים". הוא שקל את זה, ואז נראה כאילו הוא התעורר ממשהו. "בכל מקרה", הוא אמר, "אולי אני צריך להפסיק לעשות את זה לבד. זה גדול עלי".

---

אל ההתחלה

לפרק הקודם

לפרק הבא