היא מתעוררת משנתה הקלה בקפיצה של עפעפיה, ותו לא. כמזה שנים, היא מצפה שתידרש לגונן על הדברים החשובים בחייה, על מה ששייך לה. והפעם, לשם שינוי, היקיצה החפוזה שלה מוצדקת.

היא מושיטה את ידה בהצלפה חדה ותופסת את פרק ידה של הדמות האפלולית הניצבת מעל המיטה, שכמעט נוגעת כבר בצווארו של הגבר שלה, הישן לצידה, זה שלעולם לא מתעורר בשום אופן, זה שלעולם לא חרד מהצללים שבחשכה, המתגנבים לתבוע את כל היקר לה. מגעו של פרק היד קר, גרמי ולא נעים, אבל היא לא עוזבת. גם הפנים המתקרבים אליה באיטיות, ומגלים לאט לאט שתי ארובות עינים ריקות בחושך, לא משכנעים אותה לשחרר. גם המוות עצמו לא יוכל לה. היא נחושה להגן על שלה.

פרק היד שנתון בכף ידה נמשך אט אט לאחור, וכמעט בניגוד לרצונה היא נגררת מעלה אחריו, מסרבת לשחרר. אבל הפחד גואה בה, היא יודעת שלא תוכל להחזיק בפרק היד הגרום לנצח. אפילו לא עד הבוקר. היד הנרתעת כבר כמעט הקימה אותה כולה מהמיטה, והיא תוהה מה תעשה כדי למנוע ממנה לנסות לחטוף ממנה את אושרה.

מחשבה מטורפת עולה בה, והיא נסחפת אחריה בלהיטות. היא חייבת להסיח את דעתו של המוות, חייבת לסחרר את ראשו הגרמי ולהשכיח ממנו את מטרתו. היא נמשכת בעקבות היד, מוסיפה לזה תנופה קלה משלה, והנה היא עומדת, פנים אל פנים מול הדמות האפלה.

היא מניחה יד על כתפו.

רק התנועה בחושך מגלה לה שהשלד המאיים הסב את פניו – בתמיהה, הייתכן? – להסתכל ביד המונחת על כתפו. היא מתעלמת בכוח, בשפתיים חשוקות, מהמגע הקר, הלח, הספוגי שתחת ידה, ועושה צעד ראשון.

הדמות הכהה מוסיפה לעמוד, בגמלוניות, כמדומה, ומקשה עליה להמשיך בתנועה, אך היא מתעקשת. עוד צעד, ולחץ קל בידה המונחת על כתפו של האורח, כמו ללחוץ על ענף של עץ, והוא נוטה לאותו כיוון. היא ממשיכה לגרור אותו בצעדים המגושמים, ולאט לאט צעדיו נהיים קלים יותר. נחישותה שואבת משנה עוז מההצלחה הקלה הזו, והיא תופסת את אחת מידי השלד שלו בידה השניה ומניחה אותה על מותנה. האצבעות הגרומות והקשות קרות על מותנה, אבל היא מתעלמת, וכעת היא חגה בגמישות רבה יותר.

חדר השינה הקטן כמו התרחב, לאולם מפואר, והיא מחוללת עמו, במעגלים הולכים ומתרחבים. היא נזכרת במחול האחד ההוא, הראשון והאחרון, בירח הדבש שלה, במלון הזר והמפואר, ורוקדת בחזרה אל עלומיה. מותניה גמישות תחת היד החובקת אותן, היד הכמעט חמה, כמעט רכה. היא נסחפת סביב האולם כרוח, בזרועות הזר חסר הפנים, וזוכרת שהיא מרחיקה אותו ממשהו, אך לא זוכרת ממה.

ידו החמה מתהדקת עוד סביב מותנה, כתפו השרירית מכה גלים תחת ידה, והם מחוללים במעגלים מתרחבים עוד ועוד, עד שהמעגלים רחבים דים להקיף את כל העולם, וכל הקפה מתרחקת עוד ועוד. היא חגה ומסתחררת, יודעת שהיא מגינה על… מגינה על… מגינה.

הסיבוב האחרון, הגדול, חובק-העולם מגיע לקיצו, רגליהם מרפות מרצפת אולם הריקודים, ותנופתו של הסיבוב לוקחת אותם בניצב לעולם, בניצב להוויה, בניצב לחיים. הם מתרחקים מהכל, ובשביב אחרון של תודעה היא יודעת שהיא ניצחה. היא הגנה.

במיטה, בעלה מוסיף לישון בשלווה, מתוך בורות מבורכת, עד אור הבוקר.