שתי תכונות מאפיינות את המשפחה שלי מזה דורות: יכולת הכישוף שלנו ונטייתנו למרה שחורה.

לא לחינם נודע סבי, אביה של אמי, כמכשף הראשון שהצליח לכוון לחש חזיז-ברק כלפי עצמו. בחמלתו כלפי בני העיר, הרחיק אל מחוצה לה לפני שהסתלק מהעולם בתפארת מפוקפקת שכזו. אחרת ייתכן שרבים מהם היו זוכים לחלוק עמו בעונג המפוקפק. גם כך רעדה העיר דקות ארוכות לאחר שהצליח סבי במעשה חסר התקדים. יכולת הכישוף והנטיה למרה שחורה צועדות יד ביד במשפחתנו, כמדומה – כשזו עולה ופורחת, גם השניה מרקיעה ומשגשגת. ואצל סבי, כפי שיבין כל בר דעת ממעשהו, המרה השחורה כבר השתלטה לחלוטין על מרות גופו.

טאנה, אחותה של אמי, טוענת כי נפילתנו בידי המרה השחורה היא הקורבן שאנחנו מקריבים כדי לזכות בכוחות הכישוף היחידים במינם שלנו. מהעיקום הקל שהיה מופיע בשפתיה של אמי בהיחבא בכל פעם שטאנה היתה אומרת זאת, אני מנחש שגם היא לא הסכימה, כמוני, עם הטענה הזו. טאנה אמנם מסוגלת להאחז בתחושת הייחוד וההקרבה כדי לא ליפול לחלוטין במלתעותיה של המרה השחורה המשתוללת בגופה, אבל כוחות הכישוף שלה, בהתאם, חלשים למדי. אמי, וכמוה גם אני, מעולם לא נטינו לברוח אל אשליות כאלו. מבחינתנו, יכולת הכישוף שלנו היא פשוט תכונה גופנית פשוטה, שקשורה בדרך כלשהי לאותו חוסר איזון של המרות שגורם למרה השחורה שלנו להשתלט עלינו.

אמי היתה בין המכשפים המעטים שבחרו בימי חייהם לוותר על כוחות הכישוף שלהם, וגם הצליחו בכך. עם השנים דעכה בהדרגה, וראיתי את הניצוץ כבה בעיניה, עד שלבסוף החליטה לנסות דבר שכמה מבני משפחתנו כבר ניסו לפניה – לבטל את אותו חוסר איזון שמביא ליכולת הכישוף ולמרה השחורה כאחד. לפני שעשתה זו, הבטיחה לי שאם תצליח, תדאג לכך שיעשו זאת גם עבורי. הייתי אז רק ילד.

היא הצליחה, כמובן. היא תמיד היתה מאד מוכשרת. אבל כל מי שאי פעם ראה מכשף שאיבד את כוחותיו – כפי שקורה לחלקם בערוב ימיהם, יכול להבין את אשר קרה לאחר מכן. אמי לא הצליחה להתמודד עם העליבות החדשה של חייה, עם אבדן הראייה האמיתית והמגע האמיתי, וגוועה פחות משנה לאחר הצלחת הניסוי. טאנה גידלה אותי מאז כמיטב יכולתה, אבל אני כבר נותרתי עם חוסר ההערכה כלפיה שרכשתי מאמי. תחושת האבדן והכאב, וחוסר הכבוד כלפי האומנת שלי, הגבירו את קדרותי ואת כוחותי כאחד. בגיל שש עשרה זכיתי למטה המכשף שלי ולנסיון הראשון שלי לטרוף את חיי בכפי, כאחד. רק חוסר הנסיון שלי בשימוש במטה הבטיח כי אפגע רק מעט – רק צלקת אפר קטנה ברום לחיי הימנית.

עם השנים, התחזק בי הרעיון לדבר שעשוי לשנות את גורלי העגום. מכשפים רבים משושלתי ניסו למצוא דרכים לסלק את המרה השחורה, עם הכישוף או בלעדיו. איש מהם לא ניסה לשנות את עצמו לדבר אחר. לחש שינוי צורה הוא לחש קשה, כמעט בלתי אפשרי, אבל הייתי בטוח שאני הולך בדרכי אמי ואביה לפניה – משנה לשנה נהייתי קודר יותר וחזק יותר. הייתי בטוח שאוכל להצליח בכישוף כזה.

הקלות שבה הצלחתי לבצע את הלחש היתה כמעט מאכזבת. התכוננתי במשך זמן רב, בתעניות וצומות והגות ושקיעה אל תוך טבורי, ובסופו של דבר הלחש הצליח בתוך שתי דקות. הצלחתי להפוך את עצמי לבעל צורת זאב מושלמת.

נדתי ביער. נתתי פורקן ליצרי הטריפה שלי. הסתפחתי על להקת זאבים, שקיבלו אותי כשלהם. אבל התחושה החונקת בגרוני לא עזבה אותי מעולם. הפכתי לזאב עם מרה שחורה.

לא יכולתי לשאת זאת. החלטתי לבדוק צורה בעלת עוצמה רבה יותר. בחרתי באריה. ביצעתי לחש שינוי צורה – קשה יותר לבצע לחש כזה כשאתה בצורת בעל חיים, אבל אני ביצעתי אותו בשלמות. הפכתי לאריה. השתלטתי על להקת אריות, נלחם בזכר הותיק שלה, ומגרש אותו מתחומי. רבצתי לי בשמש, מפהק ומחכה שנקבות הלהקה יביאו לי את מזוני. ובעיקר, ניסיתי למצוא פעילויות שירחיקו ממני את העננה המתמדת שריחפה עלי, גם עם זרימת הדם הפראית בעורקים.

נותר לי עוד דבר אחד לנסות. יצור אגדי רב כוח. דרקון. אם עוצמתו של דרקון לא תוכל להציל אותי, דבר לא יוכל. ביליתי זמן רב בתכנון לחש שיהפוך אותי לדרקון, לפני שביצעתי אותו, וגם הוא הצליח.

הפכתי לדרקון אדיר מימדים, קשקשי הירקרקים בוהקים ומחזירים את האור באלפי קשתות בשמש. פי פולט אש ועשן, כנפי אדירות ונושאות אותי למרחקים.

וכל הזמן חשתי כאילו משקל יגוני מכריע אותי לאדמה.

טסתי לי בעגמומיות מעל אגם, מביט במים החולפים מתחתי, כשלפתע הבנתי במה אני מביט. השתקפותי, השתקפותי שחלפה מתחתי, אותם פנים עגומים, אותו כתם חריכה על הלחי… כל הזמן נותרתי אני. שינויי צורה שונים עברתי, ובכולם הצלחתי רק להתגלגל בעצמי. מה שאדם פשוט, נטול כל יכולת כישוף, מצליח לעשות ללא כל מאמץ, אני הצלחתי לאחר מאמצים מרובים.

נשפתי בבוז לעבר מראת המים, להבת נשיפתי מפוגגת אותה בקיטור חי.

לא נותר לי אלא להשתלם בלחש חזיז-הברק. אני מקווה שירשתי מסבי גם את היכולת לבצע את הלחש הזה בשלמות.