ביום שני בבוקר המורה לביולוגיה אביבה, שהיא גם רכזת השכבה שלנו – כיתות ו', נכנסה והודיעה שיום הכיף השכבתי בירמוך נדחה בגלל הדיווחים על תנין שמסתובב באזור.

אורן אמר, "אוף, שוב התנין הזה. כל כמה שנים מישהו רואה בול עץ ובטוח שזה תנין", אבל רוב הכיתה קיבלה את זה בשלווה יחסית. הירמוך נמצא בערך שעה הליכה מהקיבוץ גם ככה, ובקיץ כולנו מסתערים עליו, עם או בלי בית ספר. וגם הוא כבר לא אטרקציה מאז שבנו את מגלשות המים בבריכה. אז בשביל מה להידחס למיניבוס המחניק של הקיבוץ, לשבת שם על גדות הנהר, ולהביט במים בגעגוע בזמן שאיזו מדריכה מגמגמת מרצה לנו על למה-שימש-הירמוך-בימי-הביזנטיום?

כששיחקתי עם הצמה שלי וניסיתי להחליט מה דעתי בנושא, ראיתי שספיר, שישבה ליד החלון, הורידה לרגע את המשקפיים העבים שלה וניקתה אותם כדי להסתיר כמה שהיא שמחה על זה שהיא לא צריכה להעביר את היום בטיול עם הכיתה שלנו. טיולים זה תמיד רע למי שלא מקובל, וספיר היתה לא מקובלת מהיום הראשון שהורים שלה עברו לקיבוץ. לא רק בגלל שיש לה משקפיים, אלא בעיקר בגלל שהיא כזאת חנונית. בדרך כלל היא הצליחה להתחמק מהטיולים השנתיים עם כל מיני סיפורים, אבל מהסיורים הלימודיים לירמוך אף אחד לא יכול להבריז בלי פתק מהמרפאה.

"זה לא תנין", היא מלמלה.

"אמרת משהו, חמודה?" אביבה שאלה. היא אף פעם לא זוכרת את השמות שלנו.

"זה לא תנין. תנינים מתקרבים לגדה כשהם רוצים לאכול, והם צריכים לאכול כל כמה ימים. אנשים רואים את ה"תנין" הזה קרוב לפני המים רק פעם בשנה בערך", ספיר אמרה. "חוץ מזה, בדרך כלל הוא קרוב אליהם, אבל הוא אף פעם לא תוקף אותם. תנינים הן חיות תוקפניות מאוד. כל שנה מאות אנשים מתים בעולם בגלל תנינים".

אורן ועוד כמה ילדים צחקקו. ספיר היתה מהילדים האלה שקראו את האנציקלופדיה בגיל שבע כי כל שאר הספרים בספריה כבר שיעממו אותם. היא ידעה הכל על הכל, ואיכשהו היא גם אף פעם לא ידעה לשתוק כשצריך. מקרה אבוד.

אביבה חייכה במין סלחנות של אחת שהתרגלה כבר לילדה שמתקנת אותה כל פעם שהיא עושה טעות, אבל דנה שאלה בציניות, "אולי זה בגלל שאין שם באמת תנין?"

הילדים האחרים צחקו וספיר הסמיקה. נזכרתי איך פעם, בחדר האוכל, שמעתי את ההורים שלה מדברים על כך שרחל כבר לא יודעת מה לעשות אִתה. בטח שהיא לא יודעת – היא העבירה אותה מקום כבר שבע פעמים מתחילת השנה, ודנה וטלי עדיין מצאו דרכים להציק לה.

בדרך הביתה הן התחילו לזרוק עליה אבנים. היא ברחה, אבל לא היה לה שום סיכוי – טלי היתה במקום ראשון בריצת ששים מטר בכיתה, וספיר היתה ילדה נמוכה עם רגליים קצרות. ראיתי אותה עוברת את הפינה שמאלה מאחורי המכבסה וטסה לכיוון החדר של ההורים שלה. באמצע הדרך היא שינתה את דעתה – כנראה היא הבינה שבחיים היא לא תצליח להגיע לחדר לפניהן. במקום להמשיך ישר, היא פנתה ימינה ורצה למטה במדרון, שזו הדרך הכי גרועה לצאת מהקיבוץ. אהבנו לרדת במדרון כשהיינו קטנים ואף מבוגר לא היה בסביבה. למרות שתמיד היו יודעים איפה היינו לפי השריטות בברכיים ובמרפקים.

הן לא ירדו אחריה. זה די מסוכן בחורף, עם כל הגשם והבוץ.

אחרי שהן הלכו, ניסיתי לעמוד בראש המדרון ולהסתכל למטה כדי לראות אם היא שברה את הראש. לא ראיתי שום דבר שמזכיר את ספיר, אפילו לא מוח מרוח על הסלעים, אז חזרתי לחדר.

---

ספיר הגיעה למחרת לכיתה כרגיל. דנה שמה לה רגל במסדרון בזמן שהקשבתי לווקמן שלי. כשספיר נפלה, בדיוק התראיין ברדיו המקומי מישהו מקיבוץ אפיקים שראה את התנין, והוא אמר שזאת ממש בושה שמסתובב תנין חופשי בירמוך כל כך הרבה שנים. ואז התראיין נציג של חמת גדר ואמר שהתנין הזה בפירוש לא שלהם, כי הם כל שנה סופרים את כל התנינים ואף פעם לא ברח להם אף אחד, לא קטן ולא גדול. בסוף, התראיינה אשתו של ההוא מקיבוץ אפיקים, שאמרה שבעלה היה שיכור ושזה היה סתם בול עץ שצף באמצע הנהר, אבל לא שמעתי אותה עד הסוף כי רחל נכנסה ואמרה לי להוריד את האוזניות.

הסתכלתי קצת על ספיר בזמן השיעור. היא היתה שרוטה מאוד והמשקפיים שלה התנדנדו קצת. אם היא היתה ילידת הקיבוץ, היא היתה יודעת שבמדרון אסור בשום אופן לרדת בריצה. כשרחל שאלה אותה אם היא בסדר, היא ענתה "כן" בשקט ולא הסתכלה עליה. הבנתי אותה. עדיף להיות חנון מלהיות מלשן. דנה וטלי ישבו בשולחן שלהן וריכלו. גם הן הביטו מדי פעם בספיר, וכשרחל לא הקשיבה, טלי אמרה לדנה שחבל שהתנין לא אכל אותה. שתיהן צחקו. ספיר שתקה, כרגיל. מה עוד היא יכלה לעשות?

מאותו יום, ספיר הלכה לירמוך כל יום אחרי הלימודים. היא היתה יורדת במדרון בזהירות ונעלמת מאחורי העצים. לא הבנתי מה יש לה לחפש שם באמצע דצמבר. כמעט התחלתי להאמין לאורן שאולי היא מטורפת עד כדי כך שהיא שוחה שם. אבל בהפסקת עשר כמה ימים מאוחר יותר, כשהיא הכניסה את הקלסר שלה לתיק, נפל ממנו משהו. התכופפתי כדי להרים אותו.

זה היה הדבר המוזר ביותר שאי פעם ראיתי. הוא היה עבה כמו פרוסת לחם וקשה כמו הגבינה הצהובה בחדר אוכל. היה לו צבע ירוק משונה, והוא היה מבריק מאוד, וגם וחלק מאוד. הוא כמעט החליק לי מתוך היד.

"ספיר, הפלת את זה".

היא הסתובבה אחורה והסתכלה על הדבר המשונה הזה. היא הסמיקה מאוד. "תודה", היא אמרה בקול נמוך ולקחה ממני את הדבר.

"מה זה?" לא הצלחתי להתאפק מלשאול.

ספיר החזיקה בדבר שלה בכוח והביטה בנעליים שלה, עושה כאילו היא לא שמעה אותי. נעלבתי קצת וכבר עשיתי פרצוף של "לא צריך טובות", ואז טלי עברה לידינו.

"היי, תראו את זה!" היא צעקה וחטפה מהיד של ספיר את הדבר. היא נופפה אותו מעל הראשים של כל מי שעוד לא יצאו להפסקה. "מה זה, ספיר, את שמה את זה מתחת לחולצה כדי שלא תרגישי כשמרביצים לך?"

זה בכלל לא היה מצחיק, אבל כולם צחקו. ואז ספיר, שתמיד היתה כזאתי קטנה ועדינה וביישנית, צעקה, "זה שלי! תחזירי את זה!" וקפצה.

היא בחיים לא היתה מצליחה לקחת מטלי את הדבר שלה אם טלי לא היתה כל כך מופתעת. ספיר חטפה את הדבר שלה וחיבקה אותו חזק, ממש מצמידה אותו אליה. "זה שלי", היא אמרה שוב, והפעם הקול שלה לא רעד.

טלי ודנה הסתכלו אחת על השניה, ואז דנה נתנה לספיר בעיטה בברך וטלי חטפה ממנה בחזרה את הדבר. "אז מה זה בכלל?" היא שאלה והפעם החזיקה אותו גבוה מעל הראש של ספיר.

"זאת… מתנה". ספיר ניסתה שוב להגיע אל הדבר, אבל היא היתה נמוכה מדי. היא נראתה כאילו היא עומדת לבכות. "תחזירי לי את זה!"

"מתנה? מי ייתן לך מתנה?" דנה אמרה את המילה 'לך' כאילו היא היתה קללה, וטלי צחקה את הצחוק המעצבן שלה וזרקה את הדבר על הלוח.

פתאום נשמע רעש נוראי של חריקה, וכל מי שנשאר בכיתה הביט על הלוח, שהיה בו עכשיו חור חד וארוך, במקום בו הדבר של ספיר חתך אותו.

אני ממש לא גאונה כמו ספיר, אבל ידעתי שדבר שיעשה כזה חתך ללוח מפלסטיק של הכיתה שלנו צריך להיות חזק כמו ברזל. אבל הדבר לא היה כבד כמו ברזל.

ספיר ניצלה את ההזדמנות, חטפה את התיק שלה ורצה אל הלוח. היא עלתה על הכיסא של המורה ומשכה את הדבר שלה החוצה. היא נראתה ממש כמו חיה מבוהלת. לרגע אחד חשבתי שהיא עומדת להתחנן ולבקש שלא נספר. אבל החור בלוח הלבן היה יותר ממה שרחל תצטרך. ספיר חיבקה את הדבר הירוק המוזר שלה (שהיא קיבלה, מסתבר, במתנה) ורצה החוצה.

היא לא חזרה באותו יום. רחל שאלה בשיעור הבא מי עשה את זה ללוח, וטלי מיד אמרה שזו אשמת ספיר. רחל לא נראתה עצבנית במיוחד, רק נאנחה ואמרה שהיא תטפל בזה כשספיר תחזור. כשהשעה היתה אחת וחצי וספיר עדיין לא חזרה, היא שאלה אם מישהו יודע איפה היא.

התנדבתי ללכת למצוא אותה. גם בגלל שחשבתי שאני יודעת איפה היא תהיה, אבל לא רק בגלל זה. הסכמתי לחפש את ספיר בעיקר בגלל שהצלחתי סופסוף להיזכר למה הדבר הירוק היה כל כך מוכר לי. לפני כמה שבועות היתה לי תורנות בגן החיות של הקיבוץ, והייתי צריכה לאסוף את דגי הזהב מהאקווריום עם רשת, לשים אותם בקערה ולנקות את האקווריום מכל האיכסה שהצטבר בו. כשהוצאתי את הדגים, אחד קפץ לי מתוך הרשת ובלי לחשוב הרבה הושטתי יד והרמתי אותו כדי לשים אותו בקערה. הוא היה חלק ורטוב וקר. בדיוק כמו הדבר הירוק של ספיר.

קשקשים. זה מה שזה הזכיר לי.

---

אני חושבת שעמדתי שם ורק הסתכלתי בלי לזוז, בלי לנשום אפילו, אולי איזה שעה.

הוא היה ענק. לפחות שבע מטר, אולי עשר אפילו. הוא צף באמצע הקטע הכי גועש של הירמוך, כאילו הנהר שהעירוניים השתמשו בו בקיץ כאזור הקיאקים הכי סוער לא הזיז לו. ספיר ישבה על הגב שלו וציירה ציורים עם קצות האצבעות הרטובות שלה על אחד הקשקשים הענקיים שלו. המשקפיים שלה היו רטובים קצת. "אני לא חוזרת", היא אמרה פתאום בשקט, ולרגע חשבתי שהיא ראתה אותי.

אחרי שניה, הבנתי שהיא מדברת לתנין. אם הדבר הענקי הזה היה באמת תנין. הוא הרים אוזן ענקית וגלגל את העין הענקית שלו, כאילו הוא היה מסוגל להבין מה היא אומרת.

"אל תנסה אפילו", ספיר אמרה בתקיפות. "אני לא חוזרת. אני נשארת כאן אתך. אני אוכל דגים כמוך, ואלבש רק קליפות עץ. נפחיד ביחד מטיילים".

הזנב של התנין – הזנב הכי גדול והכי גמיש שאי פעם ראיתי – התרומם לאט לאט, וראיתי שהוא עומד לתפוס את ספיר. רציתי לצרוח, אבל הייתי קפואה במקום מרוב פחד. ספיר המשיכה ללטף את הגב שלו באצבעות שלה ולא עשתה כלום כשהזנב עטף אותה והרים אותה פתאום לאוויר בתנועה חדה, כמו ספינת הפיראטים בלונה פארק.

הייתי בטוחה שהיא תצרח, אבל היא רק צחקה. צחוק עצוב כזה, כאילו התנין ניסה להצחיק אותה ולא הצליח.

"אתה לא יודע איך זה", היא אמרה. היא שתקה לזמן קצר, ואז הוסיפה, "או שאולי אתה כן יודע. אתה בטח היחיד שנשאר".

התנין הניח אותה שוב על גבו בעדינות, כאילו היא בובת חרסינה.

"אתה לבד כמוני", היא אמרה. "אתה בטח לבד כבר המון זמן".

התנין פיהק וחשף שיניים ענקיות. ואז הוא התרומם לאט לאט על הרגליים האחוריות, מספיק לאט בשביל שספיר תספיק להחזיק חזק בצוואר העבה שלו. לא הבנתי איך היא לא מחליקה על הקשקשים הענקיים האלה. הוא הרים שוב את האוזן שלו, כאילו הוא רצה לשאול משהו.

"בסדר", ענתה ספיר. "אבל תוריד אותי בשדה הפעם. אתה יודע שלאף אחד בקיבוץ אסור לראות אותך".

התנין פיהק שוב.

ואז, שני דברים התחילו להתרומם משני הצדדים של הגוף שלו. שני דברים ענקיים, שהיו עד עכשיו מוסתרים בגלל שהם היו בצבע של שאר הקשקשים שלו… כנפיים. אלו היו כנפיים, ירוקות וגדולות כמו אוהלים, והוא פרש אותן והמריא אל השמיים כשספיר על גבו.

הסתכלתי אחריהם לכמה רגעים, ואז הסתובבתי כדי לחזור אל הקיבוץ. עוד היה לי זמן לטפס במדרון לפני ארוחת צהרים.

---

לפנות ערב חיכיתי לספיר על יד החדר של ההורים שלה. ראיתי אותה רצה בלחיים אדומות מהשדות שמצפון לקיבוץ. היא חייכה לעצמה והעיפה את התיק שלה מסביבה באוויר.

החיוך שלם נעלם כשהיא ראתה אותי, וכמעט יכולתי לראות את הגלגלים הענקיים במוח שלה מסתובבים קצת יותר מהר, מנסים לנחש את כל הסיבות שיכלו להביא אותי לכאן.

"היי", אמרתי לבסוף.

"היי", היא אמרה.

שתקתי עוד רגע, ואז אמרתי, "איך היתה הטיסה?"

ספיר הסתכלה עלי בהלם, לא יודעת מה לומר. אחרי כמה שניות של מחשבה, ראיתי שהיא הולכת להכחיש הכל, אז התחלתי לדבר שוב לפני שהיא תעשה את זה. "מוכרחים לספר על זה למישהו".

"לא!" ספיר תפסה את הזרוע שלי חזק. "לא, עדי! אסור לך! תבטיחי שלא תספרי לאף אחד!"

איך היא בכלל יכלה לצפות ממני להבטיח דבר כזה? "הוא מסוכן", אמרתי.

"הוא לא".

"בסוף הוא יפגע בך, או במישהו אחר".

"הוא לא פוגע באף אחד! הוא לא אוכל בני אדם, והוא עולה על פני המים רק כדי לחפש חברה. הוא תנין ידידותי!"

"הוא לא תנין!" צעקתי.

כמעט חיכיתי שהיא תכחיש. ספיר היתה יותר מדי מעשית בשביל להאמין באגדות. אבל היא שתקה.

"הוא לא פוגע באף אחד", היא אמרה שוב, מאוד בשקט. "הוא לא יפגע באף אחד אלא אם כן ינסו לפגוע בו. ואם תספרי למישהו, עדי, אני… אני…" היא לא ידעה במה לאיים עלי, ולבסוף היא רק שתקה שוב. "בבקשה, פשוט אל תספרי".

לא סיפרתי. אבל ספיר קיימה את ההבטחה שלה – היא לא חזרה ללימודים. שבוע אחרי זה, ירדתי לירמוך לבקר אותה. ישבנו מתחת לאחד העצים ואכלנו בננות שסחבתי מחדר האוכל.

"ספיר, את ממש צריכה לחזור", אמרתי אחרי שתיקה קצרה.

היא משכה בכתפיה. "אולי אני אחזור מתישהו".

"מה ההורים שלך אומרים על זה?"

היא משכה שוב בכתפיה. "הם לא יודעים. הם חושבים שאני הולכת לכיתה".

הבטתי ביצור שהשתכשך במים מולנו, מתיז גלים ענקיים לכל כיוון. "הכיתה שלך היא דבר ירוק עם קשקשים וכנפיים. כמה זמן נראה לך שיקח להם לגלות שאת לא הולכת לשם?"

"בטח עד מחר", טלי אמרה.

שתינו קפצנו. טלי ודנה יצאו מאחורי אחד השיחים. הן לא ממש הסתכלו על התנין, למרות שהן בטח לא ראו כזה ענק אפילו בספארי. כנראה שהן החליטו שאם אנחנו יושבות כל כך קרוב אליו והוא לא עושה לנו כלום, הוא לא מסוכן.

"לא יודעת", טלי אמרה. "לדעתי עד מחר מישהו יגלה להם. לא נראה לך?"

דנה עשתה כן עם הראש וצחקה צחוק מגעיל.

ספיר הביטה בי בהאשמה. "זאת לא אני!" אמרתי מהר, כועסת על זה שהיא בכלל חושבת שאני אביא אותן לכאן – וכועסת עליהן כמעט באותה המידה. "אתן לא יכולות להפסיק לדחוף את האף שלכן לעניינים של אחרים לשתי דקות?"

"או, תראי", דנה אמרה לטלי. "הג'ינג'ית קיבלה אומץ. מה קרה, ג'ינג'ית? מקנאת בה? רוצה גם קצת מכות? אני אחטיף לשתיכן בתור עונש על השבוע המשעמם שעבר עלי. ומה יש לנו כאן?" היא הביטה במים. התנין השיב לה מבט עצלני והתיז קצת מים בזנב שלו.

טלי שוב הביטה בתנין. עכשיו, כשהיא הסתכלה עליו מקרוב, כמעט היה אפשר לראות את האישונים שלה מתרחבים. "וויי. הוא ענק. אתן בצרות".

ספיר יצאה סופסוף מהקיפאון שלה והסתכלה עליהן בפחד. "לא, לא, אל תגלו", היא התחננה. "הוא אוהב אנשים. הוא יתן לכן לשחק איתו, רק אל תגידו שום דבר לאף אחד –"

טלי הרימה אבן מהאבנים שליד הנהר וזרקה אותה על הראש של התנין, צוחקת. "הוא כמו צפרדע ענקית".

התנין התעלם מהן. דנה הרימה גם היא אבן.

"תעזבי אותו!" ספיר צעקה, ורצה אל דנה. היא נעמדה על קצות האצבעות, מנסה לחטוף את האבן. דנה הרימה את האבן אל מעל לראש שלה ביד אחת, ודחפה את ספיר באדישות בשניה.

צרחתי כשספיר איבדה את שיווי המשקל וצנחה ישר אל תוך הירמוך הגועש.

הראש של התנין פנה אלינו בבת אחת ועין בגודל ראש ננעצה בדנה. הזנב הענק התרומם והכה, מפיל אותה לאדמה. כאילו ממקום רחוק מאוד, שמעתי אותה צורחת מרוב כאב ותופסת את הסימן האדום המדמם שהופיע על הזרוע שלה. התנין צלל אל תוך המים.

טלי עזרה לדנה לקום והן התרחקו במהירות אל הכיוון שלי, כמעט נופלות. "הוא משוגע", טלי מלמלה. "הוא תנין משוגע… בטח חולה בכלבת. הוא יהרוג אותנו!"

הראש של התנין עלה שוב מעל פני המים, מתיז לכל הכיוונים. בין השפתיים שלו הוא החזיק את קצה החולצה של ספיר, שהיתה חיוורת מאוד והשפתיים שלה הכחילו. הוא השכיב אותה בעדינות על החוף. היא השתעלה והתגלגלה על הבטן שלה. היא רעדה מקור וניסתה לפלוט אל כל המים מהריאות שלה.

התנין הסתכל עליה עוד רגע, כנראה כדי להיות בטוח שהיא בסדר, ואז הוא הביט שוב בנו ונהם נהמה ארוכה וחזקה. הוא התרומם על הרגליים האחוריות שלו והתחיל לטפס אל הגדה. טלי ודנה צרחו וניסו לברוח.

הן לא הגיעו רחוק. הייתי עדיין קפואה במקום שלי כשהתנין צנח מולן, ישר מהשמיים. למרות ההרגשה שהוא עומד לאכול את כולנו בחיים, משהו בנהמות שלו, בצורה המאיימת בה נפנף בכנפיים הגדולות והרים את הזנב הענקי – כל אלה הזכירו לי מאוד את איך הכלב הזקן של גזבר הקיבוץ ניסה תמיד להפחיד את כולם, כדי שלא ישימו לב שאין לו שיניים.

טלי שהיתה ממש היסטרית מפחד זרקה עוד אבן. היא פגעה שוב בראש של התנין.

התנין נהם בזעם, פתח את הפה… ונשף אש על טלי.

האש היתה מדויקת לגמרי ושרפה את קצוות השיער הבלונדיני שלה. היא זרקה את עצמה על האדמה והתחילה להתגלגל ולצרוח. התנין התכופף –

"לא!" ספיר צעקה. היא קמה על רגליה, משתעלת. "לא. בוא נלך".

התנין נהם משהו לא ברור וזחל בחזרה אל ספיר. דנה וטלי, מקללות בפחד, ברחו משם מיד.

"הן יחזרו", אמרתי בשקט. "והן יביאו את כל השומרים וחצי מהחבר'ה".

"זה בסדר", ספיר הביטה על התנין העצום. "הם לא יקחו אותו". היא סימנה לתנין. "בוא נלך".

הוא נשען למטה כדי לתת לספיר לטפס על הגב שלו. היא הסתכלה עלי במין שאלה ביישנית. "רוצה לבוא, עדי?"

הבטתי בספיר ובתנין שלה. לא יכולתי לדמיין לעצמי איך זה, לעוף על הגב של דבר כל כך מדהים. הפעם היחידה בה ראיתי את הארץ מלמעלה היתה ממטוס, כשהמשפחה שלנו יצאה לחופשה בקפריסין. וידעתי שזה לא יהיה אותו הדבר.

ואז הבטתי שוב אל המדרון, העלייה הקשה בחזרה אל הקיבוץ.

"לא", אמרתי בשקט.

ספיר חייכה מין חיוך עצוב, שלו כזה. היא תיארה לעצמה שזה מה שאני אגיד. שלא כמוה, לי היה מה להפסיד.

ליוויתי אותם במבטי כשהצל הירוק והעצום נעלם מעל העננים.

---

עברו כמעט עשרה ימים מאז אותו לילה ועד לבוקר שבו ספיר נכנסה אל המסדרון של כיתות ו', סוחבת את התיק שלה על הכתפיים. השיחות הפסיקו והילדים הביטו בה כשהיא הלכה. היא היתה מאוד חיוורת.

היא התיישבה במקום הקבוע שלה לפני, ואני הסתכלתי על הגב המתוח שלה, שיחקתי בצמה שלי וניסיתי להבין אם היא מכריחה את עצמה לא לבכות, ומאיפה יש לה בכלל כוח.

הם מצאו אותו, והרבה יותר מהר ממה שחשבתי. ספיר ידעה, כמובן, שהוא יצטרך מקור מים כדי להתחבא בו ולקחה אותו אל הכנרת. זה היה פשוט מזל רע שכמה אנשים בקיבוץ שער הגולן ראו אותו עובר מעליהם בטיסה כשהיתה הפסקה בענני הגשם, וקראו למשטרה.

לא ידעתי מה בדיוק קרה באותו לילה. אף פעם לא מספרים לנו הכל. אני רק יודעת שכמעט כל הגברים בקיבוץ לקחו את הרובים הישנים של הנשקיה, עלו על המיניבוסים ויצאו לכנרת, כדי "להחזיר את הילדה שנחטפה ולהשמיד את האיום הנורא לשלום הקיבוץ". האנשים בקיבוצים שקרובים לכנרת לא ישנו הרבה באותו לילה.

כשהשחר עלה הם חזרו בלי כדורים במחסניות שלהם, והביאו אִתם על אלונקה את ספיר. היא שכבה כשהיא יורקת מים, מקללת את כולם ובוכה בהיסטריה. ההורים שלה הרגיעו אותה, ואחרי כמעט שבוע, היא חזרה לעצמה והפסיקה לבכות. עד אז סיפרו בחדר האוכל שהתנין גרם לספיר להשתגע מרוב פחד ושאי אפשר לדעת אם היא תוכל לתפקד שוב. מסתבר שהיא ממש צעקה עליהם לעזוב אותה ואת התנין בשקט כשהגיעו! ילדה מסכנה, הם אמרו בסימפטיה ונאנחו. תמיד חשבנו שמשהו לא בסדר אִתה.

גם דנה פתאום הפכה למסכנה. הזרוע שלה נחבשה ובמשך הימים הבאים היא סיפרה לכל מי שרצה לשמוע איך היא אפילו לא צרחה כשהתנין הנורא סגר את השיניים החדות שלו עליה. במרפאה העדיפו לא לספר על סימני הקשקשים שדווקא הראו שזנב שרט אותה, לא שיניים. אחרי הכל, לשום תנין אין זנב כזה, לא?

אבל אף אחד לא הצליח להסביר את קצוות השיער השרופים של טלי. תנינים לא נושפים אש. אמא שלה לקחה אותה למספרה בטבריה, ואחרי כמה ימים נראה היה שכולם שכחו מכל הסיפור.

בגלל כל בעיית ההסברים הזאת, אף אחד לא היה בטוח לגמרי בשום דבר בקשר לתנין. חברי הקיבוץ של שער הגולן לא הסכימו בשום אופן להגיד שהם ראו יצור עף בשמים. כמה מאנשי הקיבוץ שלנו, שדווקא כן זכרו בחיה משונה עפה מעל הראשים שלהם, שתקו. דנה וטלי סיפרו לכל מי שרק רצה לשמוע על היצור המעופף ויורק האש, אבל מי יאמין לילדות בנות שתיים-עשרה?

ההצהרה הרשמית שמשרד הבריאות נתן יומיים אחרי שכל העניין נגמר סיפרה על תנין "שנמלט מחמת-גדר בינקותו דרך פרצה בגדרות, וגדל בירמוך כשהוא ניזון מדגים, עד שהגיע לגודל נדיר בהחלט לגבי תנינים מצויים". היא גם אמרה שאנשי הקיבוץ שלנו נאלצו להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. לא היו שום דיווחים מאז, וכולם חזרו לשגרת החיים. ככה זה בקיבוצים.

אביבה נכנסה לכיתה והסתכלה על ספיר קצת בחשש. היתה לי הרגשה שלפחות את השם שלה היא זוכרת עכשיו. דנה וטלי החלו להתלחש בצד השני של הכיתה, אבל כשספיר הסתכלה עליהן, הן מיד שתקו, הפכו לחיוורות קצת ונראו פתאום עסוקות מאוד בספרי הביולוגיה שלהן.

ספיר ישבה עם הגב אלי, אבל ידעתי שהיא מחייכת.

כשהפעמון צלצל, רוב התלמידים כבר היו מחוץ לכיתה. התכופפתי כדי להרים את הקלמר שלי שנפל, ופתאום ראיתי חתיכת נייר מקופלת מתחת לשולחן של ספיר. הרמתי אותה וקמתי. ספיר היתה כבר מזמן מחוץ לכיתה.

הסתכלתי על הנייר המקופל, ואז פתחתי אותו. זה היה קטע גזור מעיתון, ידיעה קטנה מלפני שלושה ימים. סרקתי את הכותרת, וקפאתי במקום.

תנין ענק התגלה בנהר ליד רוטרדם, הולנד.

מקומיים ציינו ביממה האחרונה שתנין נראה במימי נהר הנמצא כמה מאות קילומטרים מעיר הנמל רוטרדם. אחד מהם העריך את אורכו כשבעה מטרים. הביולוגים ציינו שנדיר לראות תנין בתקופה זו של השנה באזורים אלה, אך הרשות להגנת הטבע הלאומית של הולנד הורתה שלא להפריע…"

הראיה שלי התערפלה ולא הצלחתי להמשיך לקרוא. פתאום הרגשתי פחד. אז אם כל היריות לא הרגו אותו, מה כן יהרוג אותו? הייתי צריכה לעשות משהו, לספר למישהו שזה אותו ה… תנין. אולי ללכת למזכיר הקיבוץ, או להורים של ספיר… אולי אפילו להתקשר למשטרה.

פתאום נזכרתי בחיוך של ספיר, אז על הגב שלו. ואז הבנתי.

בדרך החוצה, ליד דלת הכיתה, עצרתי ליד הפח וקרעתי את נייר העיתון לחתיכות קטנות.

אולי הוא עוד יחזור. בכל שנה יש דיווחים על תנין בירמוך.