תמיד מדברים על פורמי זמן בתור פושעים. כל הדיווחים, הסיפורים, שיחות הסלון וההיסטוריה הכתובה נעשים מנקודת מבטו של הממסד – שוטרי הזמן. זה הסיפור שלי, פורמת זמן מבוקשת בידי החוק. תנסו להקשיב בלי לשפוט מיד, בסדר?

בשבת בערב כבר היינו מותשים מוויכוחים, מאכילת יתר ומקריאת עיתונים. המתח בדירה הביא אותי להסתגר בחדר השינה, עצבנית ומודאגת מכדי לעשות משהו. ערן, בגלל שהוא ערן, הגיב אחרת. שרוע מול הטלוויזיה בסלון, הוא נעץ עיניים זועמות בקומדיה מטופשת בערוץ 3, שקולות הצחוק האוויליים שבקעו ממנה הטריפו אותי עוד יותר.

גם בלי להזדקק לחושים מחודדים מדי, תחושת הקור המחליאה ששכנה לי בבטן גרמה לי לדעת. ידעתי שזה עומד לקרות. עוד מעט, אולי עוד דקה אפילו, הוא יקום מהספה, יכבה את הטלוויזיה, ויגיד לי את שלוש המילים הנוראות ביותר הקיימות בשפה העברית – "אנחנו צריכים לדבר". הידיעה גרמה לי יאוש, והיאוש, כמו תמיד, דחף אותי למעשים.

ככה אני. כל החיים. כשמשהו רע, רע ובלתי נמנע, עומד לקרות, הדחף הבלתי נשלט גורם לי לעשות משהו, אפילו משהו טיפשי. אפילו משהו חסר תועלת. תמיד הרגשתי, עמוק מתחת לשכבות הרציונליות, שפעולה קטנה יכולה לשנות חיים שלמים. הרבה שטויות כבר עשיתי בגלל התחושה הלא הגיונית הזאת.

"בוא נלך להפגנה", אמרתי לו. הוא נשא עיניים תמהות. "ההפגנה", הזכרתי לו, וכבר הייתי בדרך לארון, להוציא נעליים ומעיל. "אמרנו שנלך להפגנה הערב, אתה יודע".

עד היום לא ברור לי איזה קסם גרם לו להסכים. אולי רק העובדה שבמצב בינינו, הרעיון לבלות ערב לבד איתי בדירה, ולראות "רצח מן העבר" בטלוויזיה, היה גרוע הרבה יותר מאשר השתתפות בהפגנת שלום.

לא דיברנו הרבה בדרך. חמש דקות הליכה היו לנו, בסך הכל, אבל לא נראה לי שהחלפנו אפילו חמש מילים בינינו. גם כשהגענו לא הרבינו בדיבורים, אבל אז, זה כבר לא היה בגלל הכעס. הכעס התפוגג לו, בהתחלה לאט ובהמשך במהירות מדהימה, ככל שהחום, השמחה והאהבה של האנשים סביבנו נגעו גם בנו. הרעש מסביב, השירים, החיבוקים והחיוכים, חדרו גם אל המעגל הקטן והסגור שלנו, שכל כך הרבה מתח וטינה היו סגורות בו. השירים והנאומים מנעו מאתנו לדבר, אבל לא מנעו את המבטים, את חצי החיוך המהוסס, הראשון ששלחתי אליו כבר הרבה זמן. הרעש והצפיפות גם לא מנעו ממנו להניח עלי יד אחת, ואחר כך שתיים, גורף אותי פנימה לחיבוק ענק שלכד בין שני גופים, שני מעילים וארבע ידיים, גם תזכורת, נעימה כל כך, לאהבה שהיתה, לאהבה ש… אולי… עדיין ישנה.

היה לי טוב באותו ערב. שמחתי באותו ערב כמו שלא שמחתי כבר שנים. הרגשתי כאילו קיבלתי דחיה, אולי אפילו חנינה לתמיד, מהשיחה ההיא, זאת שחיכיתי לה בפחד כזה רק לפני כמה שעות. היה לי טוב, ואני יודעת שגם לערן היה.

לא רציתי שזה ייגמר. רציתי להמשיך ללכת לנצח בתוך ההמון המחייך, כשערן לידי, מחייך גם הוא את החיוך המיוחד שלו, זה שגרם לי לאהוב אותו עוד לפני שידעתי באמת מי הוא. אבל כמו כל הדברים הטובים, גם הערב הזה התקרב לסיומו. השיר האחרון הושר, ואנחנו פנינו ללכת הביתה, מנסים לשמר בתוכנו עוד מעט מהשמחה ההיא, שכבשה אותנו.

הרעש לא היה חזק. לא על רקע קולות ההמון והמוזיקה שהמשיכה להתנגן מהרמקולים. אבל הוא היה זר למקום, לאנשים, לאווירה. הוא היה רע. ואחרי הרעש עלתה שאגה ענקית, בליל צעקות, צופרים ומנועי מכוניות. והיתה ריצה חפוזה של גוש אנשים צועקים, מבולבלים, פניהם מעוותים מהלם וכעס. ריצה ישר לעברנו, למקום בו קפאנו חבוקים, מתבוננים, מתוחים, תמהים מה שבר בשניה את הקסם שהיה סביבנו.

גל האנשים המסתער פגע בנו, בריצתו המהירה, והמשיך הלאה . רגליים וידיים מתנופפים, דוחק עצום, ונפילה אחת על המדרכה. שלי.

הרופא איבחן שבר מסובך בשוק, וגזר עלי שבועיים אישפוז. ההמון עדיין זעק מחוץ לבית החולים, כשאחות דומעת גיבסה אותי. כשנרדמתי צופרי האמבולנסים והמשטרה כבר נדמו. כל העיר, כך נראה לי, דממה.

שבועיים בבית החולים. את הדמעות, הנרות והשירים לא ראיתי, למרות שהיו רחוקים ממני לא יותר ממספר צעדים. גם את ערן לא ראיתי כמעט. המום וכואב הגיע כל יום לכיכר, לשבת, לדבר ולבכות עם שאר האנשים שהיו שם, ונדמה שכל העולם היה שם, פרט לי.

אחרי שבועיים זה כבר היה עניין סגור. ניבה, שידעה לנגן על הגיטרה את כל שירי אביב גפן. ניבה, שישבה בכיכר בכל יום בשבוע הראשון, וישנה עם ערן בכל ערב בשבוע השני, כבר לקחה את כל מה שהיה שלי, ואני יצאתי מבית החולים אל חיים אחרים, בלי ערן.

עברו חמש עשרה שנים מאז, אבל אני עדיין זוכרת כל רגע וכל פרט מהחודשים הראשונים האלה בלי ערן. אני זוכרת את הכאב, את הדמעות והבדידות, ואת השאלה הכוססת, המציקה והמכאיבה שלא הפסיקה להטריד אותי – מה היה קורה אם היינו חוזרים הביתה באותו ערב, עדיין מכילים בתוכנו את כל האור והאהבה שספגנו פנימה? מה היה קורה אם זה לא היה קורה?

כשהכריזו על הניסויים המוצלחים הראשונים במסע בזמן, עקבתי בעניין. כשהכריזו על הקמת משטרת הזמן, כבר התגבשה בי התוכנית כולה. בת 37, חיה לבד ומתגעגעת, עדיין, לאהבה גדולה אחת שנגמרה לפני כל כך הרבה שנים, לא חשבתי שיש לי הרבה מה להפסיד.

הפרטים לא באמת חשובים, נכון? האנשים שעזרו לי, הדרכים המפותלות בהן השגתי את הידע והציוד שהייתי זקוקה להם, הימים הארוכים שהקדשתי לתכנון ומעקב, השעות המייגעות בהן בחנתי, פריים אחר פריים, את סרט הווידאו המטושטש, העדות היחידה למה שקרה, כל אלה היו מאחורי, כשמצאתי את עצמי שוב בלילה ההוא, מבוגרת בחמש עשרה שנה, ומצויידת בדבר היחיד, על פי הערכתי, שיכול היה לשנות את סיומו של הערב ההוא ולאפשר לי ולערן לחזור הביתה יחד, עטופים עדיין ברגש החזק והחדש שפקד אותנו, אז.

ראיתי אותו כמעט מיד. דמות אפלה, צנומה, אורבת בצללים. הוא, מרוכז כולו במדרגות מולו ובאנשים היורדים בהן, לא הבחין בי. התקרבתי, לאט. ידי, החבויה בכיס המעיל, התהדקה סביב החפץ שהחזיקה. אקדחים לא השתנו הרבה בשנים שעברו מאז, חשבתי, כשהתחלתי לאט בשליפה. אף אחד לא יבחין שהכדורים שפגעו בו יוצרו בעתיד, ואף אחד גם לא יטרח לבדוק, כשיגלו מי הוא, ומה התכוון לעשות.

גם אזיקים לא השתנו הרבה במשך השנים, כך גילית ברגע שידי, משוחררת מהכיס ואוחזת באקדח, הונפה. שוטר הזמן כפת אותי במהירות, ושני חבריו, שהצטרפו אלינו, מיהרו להוביל אותי מהמקום, ברגע שהרעש המוכר לי מאז, נשמע שוב.

התאים פה לא רעים כל כך, בעצם. יש לי ספרים, יש לי טלוויזיה ומחשב. החוקרים, שבאים לבקר מדי פעם, מנסים לשכנע אותי לגלות מי סייע לי, הם אנשים נחמדים, אם כי לא מבריקים במיוחד. לשאלתי החוזרת, למה עצרו אותי, הם לא עונים. לא ממש, בכל אופן, אלא אם כן אתם מקבלים את המשפט "פרימת זמן אסורה בחוק" כתשובה, ואני לא מקבלת אותו כתשובה. שוב ושוב הם מדקלמים לי אותו, אבל אף אחד מהם לא טרח עדיין להסביר לי מדוע, למרות שידעו מה היו ההשלכות של מה שקרה אותו לילה בכיכר, לא הסכימו להעלים עין מהפרת החוק, רק פעם אחת. ככה זה עם בירוקרטים – אין להם מעוף, ולרוב גם לא הרבה שכל.