לניל גיימן יש קהל גדול של מעריצים בארץ ובכלל, וזאת בעיקר בגלל הכתיבה שלו הנוטה לתור אחרי הפחדים האנושיים הבסיסיים ביותר, הנהיות הכמוסות והאמונות שעליהן אנו בונים את תמונת עולמנו. בחלק גדול מיצירותיו עד כה, בכל הז'אנרים בהם פעל, הוא הוסיף לאמונות אלה את העיוות הקל שיאפשר לקוראיו להסתכל על עצמם מנקודת מבט חדשה. כך גם ב-"אלים אמריקאיים", ספר שעוסק בעיקר בשני נושאים – הגירה ואמונה, אשר משניהם משתרגים ענפים רעיוניים נוספים.

עלילת הספר עוסקת באלים שהגיעו לאמריקה בנפשם של המהגרים שזרמו אליה לאורך השנים ונזנחו בה. לעלילות האלים האלה נופל שלא טובתו "צל" – אסיר משוחרר שהתאלמן זה עתה וקיבל עבודה אצל אדם מוזר וכריזמטי שהציג עצמו כ"מר וונסדיי". הסיפור מתפתל הלאה על רקע מלחמה ממשמשת ובאה בין האלים החדשים והישנים, בתוך עלילה רווית תככים, אינטריגות, מאבקים צודקים יותר וצודקים פחות וכל מה שבונה עלילת פנטסיה טובה. צל מתלווה למר וונסדיי למסע אפל בו לא ברור מי הטוב ומי הרע, כשברקע מתלווים אליו לפריקון אחד, אלים שונים ומגוונים ואשתו המתה.

הדת אמנם נמצאת במרכזו של הספר, אבל הספר הוא ספר חילוני באופן מובהק. הדתות בו הן אלה שהאנשים יוצרים לעצמם, ואין זה משנה אם מדובר במיתוסים פגניים או בסגידה לאלי הממון והמדיה. האלים מתקיימים בתודעתם של אנשים ומקבלים את כוחם מהם. אין להם כוח, ובקושי רב יש להם קיום בכל מקום אחר. האלים שמתאר לנו גיימן הם אלים חלשים ובני-תמותה, יצירי האדם ומשרתיו. אלים באים ואלים הולכים, והאדם ממשיך לנוע בעוד שאליו הישנים נשארו במקום.

אבל לא פחות מכך, הספר מתאר את חוויותיהם של המהגרים – האלים עצמם והאנשים שהביאו אותם ליבשת החדשה בתודעתם. האלים הם המיתוסים הישנים, האמונות שאנשים החזיקו בעבר וזנחו כשנקלטו בקרקע חדשה. כפי שמציין גיימן בעצמו בתודות שבסוף הספר, הספר הוא בעיקרו חיפוש אחר אמריקה האמיתית, תהיה מה שתהיה. עובדה זו מקבלת משנה משמעות כאשר אנחנו זוכרים כי גיימן עצמו היגר לפני כמה שנים מהיבשת הישנה לחדשה.

הסיפור המרכזי ב"אלים אמריקאיים", בעיקרו של דבר, הוא סיפורו של המהגר (כל מהגר) שמחפש לנטוע שורשים בקרקע חדשה ולא יודע מה לעשות באלה שנעקרו כשנטש את מולדתו הישנה. לצורך העניין אין זה משנה כלל אם מדובר בהגירה ממשית ממדינה למדינה או בכל חוויית הגירה אחרת. בעולם המשתנה במהירות שבו אנחנו חיים, כולנו בעצם מהגרים, כל הזמן, והספר מכיר בכך.

הצירוף של אלוהות והגירה יוצר בסופו של דבר תחושה מתמדת של תלישות ששורה על רוב חלקי הספר. חלק משמעותי מהדמויות הם אלים שנתלשו מהקרקע שבה גדלו ומצאו עצמם בסביבה שאינה מעונינת בהם יותר. הם הפכו למיתוסים לא רלבנטיים, אגדות פולקלור במקרה הטוב ושמות נשכחים במקרה הרע. הארץ אליה הגיעו – אמריקה – מוצגת לכל אורך העלילה כפי שהיא רואה את עצמה: העולם החדש – זה שמביט תמיד לאפשרויות שבעתיד ולא טורח לשמור את מסורותיו.

באגדות ובמיתוסים הקדומים, האלים הם אלה שקובעים את גורלות בני האדם וזוכים לעצב את עולמם ולשחק בבני האדם לאור גחמותיהם הרגעיות. בני האדם, בעלילות אלה, הופכים לפיונים במלחמותיהם של כוחות חזקים מהם וכוחם להשפיע על ההתרחשויות נמוך ביותר. באמריקה המתוארת בספר זה התהפכו היוצרות. מלחמות האלים עלובות ולא נוגעות כלל לבני האדם, לא מעניינות אותם. המאבק שמתפתח בסופו של דבר בין האלים הוא הם מאבק בין שני כוחות מפסידים: האדם עצמו הוא המנצח. במקביל, הכוח שבולט מעל כולם הוא לא האלים ולא בני האדם אלא אמריקה עצמה – האדמה שמשכה אליה את האנשים ושאינה מסוגלת לקלוט את רעיונותיהם, אותו דימוי פופולרי של אמריקה הגדולה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הסופגת לתוכה רעיונות חיים, מעכלת אותם וממשיכה הלאה.

הספר אינו מושלם. הוא ארוך מדי, סובל מאנטי-קליימקס מאכזב (גם אם מתבקש) בשלביו האחרונים ומתקשה לפעמים לשמור על תשומת הלב של הקורא. שינויי הקצב בו רבים ומפריעים לעתים לקריאה – בעיקר בהתחלה. הספר גם חוזר יותר מדי פעמים על אותם רעיונות. רעיון מרכזי אחד במיוחד – סוגיית היותה של אמריקה קרקע לא טובה לגדילת מיתוסים – חוזר שוב ושוב לאורך הספר ובשלב כלשהו התחיל לייגע אותי.

במקביל, הספר נותן גם סיפור מצוין שבנוי ממספר עלילות משנה שמשתלבות זו בזו עד לפתרונן ההדרגתי בשלבים האחרונים של הספר. העלילה מעניינת למרות איטיותה, והרעיונות מצוינים ומצליחים לחרוג מהנדושות הבסיסית שממנה הם צמחו. בין הפרקים, אולי כפיצוי על אורכו של הסיפור העיקרי, פזורים סיפורים קצרים על כמה מהאלים שהיגרו לאמריקה, ועל שלבים שונים בחייהם ובתהליך קליטתם (או אי קליטתם) בעולם החדש. מהרבה בחינות, סיפורים אלה לבדם יכולים להצדיק את קניית הספר, אם כי, כאמור, ישנן סיבות נוספות.

אבל מה שבאמת מחזיק את הספר, לפחות עבורי, זה הדמות הראשית – "צל": טיפוס מורכב, מעניין, מעורר הזדהות. צל הוא גם דמות שעד כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי להגדיר אותו לעצמי. הוא מסרב לכאורה להתאים לשום דמות טיפוסית. הוא לא חכם במיוחד, בהחלט לא טיפש, ובודאי לא ממוצע (משום בחינה שהיא); הוא לא גיבור גדול ועדיין מסוגל לסכן את חייו למען מטרות נעלות; אסיר משוחרר שלא מתנהג כמו אסיר משוחרר; ואלמן טרי שלא יודע איך אלמן טרי צריך להתנהג. חוסר היכולת להגדיר אותו מתקשר גם לזהותו האמיתית, אבל אם אגיד יותר זה כבר יהיה ספוילר נבזי במיוחד.

ההמלצה שלי – לקרוא! ספר טוב ומומלץ מאוד לקריאה. עם זאת, גם אחרי ספר זה, עובדה אחת נשארת ללא שינוי – יצירתו הגדולה באמת של גיימן, גם אחרי "אלים אמריקאיים", היתה ונותרה סידרת הקומיקס "הסנדמן". את השלמות והעומק הקיימים בסנדמן לא מצאתי עד כה באף אחת מיצירותיו הספרותיות יותר של המחבר, וגם אם ב"אלים אמריקאיים" הוא הצליח להתקרב לכך יותר מאי פעם בעבר, עדין אין בכוחו להתחרות במה שהוא עצמו יצר בעבר.