התזוזה הראשונה לפני היציאה מהמיטה היא תמיד הקשה ביותר. היא מכירה את הכלל הזה כבר שנים. 24 שנים בודדות במיטה הרחבה מדי, הקרה מדי, אפילו בעיצומו של הקיץ, לימדו אותה שלעולם תאלץ אותה התנועה הראשונה לקראת הרגע בו תניח את רגליה על הרצפה ותתרומם לפלוט אנחת כאב חנוקה, כמעט מבויישת.

הבוקר, שלא כמו באלפי בקרים אחרים, לא התירה לעצמה את השהות הקלה מתחת לשמיכות לפני שתניע את גופה הנוקשה, הדואב מרוב שנים ובדידות ומהלומתה של מכונית אחת, שהותירה אחריה עצמות כאובות, מפרקים נוקשים ולב אחד שלא יתאחה. כשפקחה את עיניה זרחו אליה מצד המיטה מחוגי השעון המיושן, מצביעים על השעה 04:45. לא היה צורך בכך, אולם היא רכנה להביט בו מקרוב, מאמצת את עיניה התשושות עד שהבחינה בתאריך בחלון הקטן שבחזית השעון. 10 בינואר.

כשעמדה במטבחה המרופט, לבושה לקראת היום שעדיין לא האיר, הצביע השעון שעל התנור על השעה 04:55. בידיים רוטטות מעט אחזה בקומקום, חשה בכל גופה בצורך בכוס תה מחממת ומרגיעה, אולם מיד הנידה בראשה והשיבה את הקומקום למקומו. לא. הבוקר הזה היא אינה יכולה להמתין דקות ארוכות עד שתישמע שריקת המים הרותחים. היא כבר המתינה די.

נעליה המגושמות הותירו אחריהן שביל אפל בתוך הטל הכסוף שהותיר הלילה בדשא. כשהקיפה את ביתה הקטן, פונה אל החצר האחורית, החלה ציפור רחוקה, משכימת קום, לצייץ, וקולה נמהל במהרה בקולות המהוסים של השכונה השלווה, הרחוקה עדיין מן הבוקר. כשקרבה אל השיח, אימצה את עיניה, כועסת של ששכחה להרכיב את משקפיה, הרגל חדש ולא שגור בתנועותיה המורגלות מזה שנים רבות.

דקות ארוכות ניצבה מול שיח הוורדים, מסרבת להאמין. זה 24 שנה היא פוקדת אותו ביום המיוחד הזה, ומעולם לא התאכזבה עד כה. היא הקיפה את השיח, שוב ושוב, בוחנת אותו בקפידה, ולבה, שהלם הבוקר בהתרגשות רבה כל כך, נח כואב וצונן בחזה. 'עוד חשוך', מילמלה לעצמה, כדרך הזקנים המדברים בקול, נזקקים לאישור שעדיין מילותיהם נשמעות. 'הניצן הגבוה הזה ייפתח כשיעלה הבוקר, הוא ייפתח. ללא ספק ייפתח'.

יושבת במטבחה, ידיה כרוכות ומתחממות סביב כוס התה שדחתה בהתלהבות כה רבה לפני זמן קצר, שבה ונזפה בעצמה, על שמיהרה כל כך לצאת ממיטתה. 'רק בזקנה כמוך הוא צריך לטפל', חשבה, כמתנחמת. 'הבוקר יאיר בקרוב, והכל יבוא על מקומו, כרגיל'. אין ספק, אמרה לעצמה, שוב ושוב, כי רגע הקסם הבודד לו המתינה במשך שנה תמימה, ישוב ויתרחש. אולם הקהות המחליאה בבטנה סירבה להתפזר.

אישה קשה היתה תמיד, ואף כי רבים רחשו לה כבוד על חריצותה, שכלה הישר ונחישותה, הצליחו לשונה החדה והבוטות בה ניחנה להרחיק ממנה את חיבתם. גם העזרה שהושיטה לזולתה, ומעשיה הנדיבים, שאיש לא הטיל בהם ספק, לוו מאז ומתמיד בנזיפה צורבת, שהותירה את הזולת המום, והוסיפו עוקץ של מרירות להכרת התודה שחש, ללא ספק. אדם הפוגש בה היום יתקשה להאמין שהאישה הניצבת מולו, כולה תכלית וארציות גסה, זכתה אי פעם באהבה רבה כל כך, היתה הנערצת בנשים עבור אדם אחד, שראה בה את כל אוצרות היופי והרכות שיכול אדם אחד למצוא באחר.

גם אז, לפני שנים רבות כל כך, התקשו האנשים להאמין, הרהרה, וקמט של בדיחות דעת מרירה צץ בלחיה. איש, גם לא משפחתה, לא האמין כאשר הופיע האיש שנשבע להקדיש את כל חייו לאושרה. למרות יופיה, והיא אכן היתה יפה בנעוריה, חשבה בסיפוק, האמינה סביבתה כי נועדה לחיי רווקה זקנה שלוחת לשון. ובכל זאת, היא, יותר מכל חברותיה הנעימות, זכתה. גם היום, גם ברגע זה, 24 שנים אחרי קול חריקת הבלמים והפח הנקרע שהפריד את החיים שחייתה מהחיים בהם רק התהלכה ונשמה, הצליח זכרן של 30 השנה שקדמו לאותו רגע מקולל לנסוך מעט חמימות בלבה המתייסר. 'היו לנו חיים טובים יחד, זקן שלי, נכון?' שאלה אותו, מילותיה נתקלות בקירות המטבח הדוממים. 'טובים וקשים הם היו. וגם אחרי שהלכת ממני, לא הלכת. עד היום'.

פניה התעוותו בצער, נזכרת כיצד סיפרה לנכדתה הבכורה, ורק לה, כיצד בכל שנה ביום הולדתה, זה 24 שנה מאז הלך ממנה, שולח לה הזקן שלה ורד אחד פורח, מושלם, על השיח בחצר, השיח שאינו אמור, אינו יכול, מדגישים המומחים, לפרוח בחורף. מעולם לא סיפרה להם, לא לנכדה הבכורה, שהכירה ואהבה את סבה, ולא לאלה שבאו אחריה, שלא זכו גם לזיכרונות העמומים שהיו לגדולה, עד כמה גדול הכאב. רק על האהבה הגדולה סיפרה. ועל האושר. אך מעולם לא על הלילות הארוכים בהם חשבה שנשמתה תפרח מרוב געגועים. מעולם לא על הבקרים בהם השתהתה במיטה, מבקשת לה סיבה לקום, לצאת אל יום נוסף בשממה חסרת הרגש לה הפכו חייה.

'ומה אגיד לה עכשיו, זקן שלי?' אמרה אל חלל החדר. 'שהנה, בפעם הראשונה, הסבא שכח? הסבא כבר לא אוהב אותי? מה אגיד?' נדמה היה שקולה הצרוד, שהורגל לדבר אליו שנים כה רבות, ולא נדם גם כשנדם הוא, מכפיל את הכאב שחשה. להפתעתה חשה שעיניה, שלא הורגלו להזיל דמעות מאז נדם הרגש שהניע את חייה, רטובות. פרץ הבכי היה קצר, ולא סוער. דמעות בודדות הרטיבו את לחייה, ואף אחת לא המשיכה ופילסה את דרכה אל מורד צווארה. "ככה זה אצל זקנים", זכרה עצמה מסבירה לנכדתה. "גם כשרוצים להרגיש, 'להוציא', כמו שאת קוראת לזה, כבר לא זוכרים איך". אולם להפתעה גילתה שעדיין היא זוכרת את תחושת הכאב החדה, זו שסילקה מעליה בהחלטה נוקשה ימים ספורים אחרי שהלך ממנה.

זמן רב ישבה דוממת, מביטה בידיה השלובות. מעולם לא הורגלה לדבר ברגשותיה וגילתה כעת שאפילו בפרטיות המטבח, כשרק הוא לידה, לא נראה אך מורגש כל כך, היא מתקשה בזאת. 'זה מה שרצית, זקן?' הפנתה שוב שאלה אל החלל הריק סביבה. 'שאכאב? שאלמד אותה גם על הצער, על הגעגוע?' היא המתינה רגע, כאילו מקשיבה לתשובה הנשמעת רק לה. פעמים רבות צפתה בכאב בצאצאיה, ילדיהם הפזיזים, חסרי היציבות והאחריות של ילדיה, כשהם מפרקים, מחברים, ושוב שבים ומפרקים את סיפור חייהם. מעולם לא הצליחה להבין כיצד הם יכולים לאהוב את בני זוגם, ויום אחד להפסיק לחוש. "אצלנו במשפחה אוהבים עד שמתים", היתה משננת להם. "וגם אחרי שמתים, ממשיכים לאהוב". זכרה כיצד צפתה בהם, נסוגים מכל סימן לכאב, מכל רגע של חוסר אושר, וידעה כי גם אשמתה היא, על שסירבה ללמד אותם את השיעור היחיד הזה , ועל שסירבה ללמוד בעצמה.

'בסדר, זקן', הרימה את עיניה, שכבר יבשו, למעלה. 'הבנתי אותך. קצת לאט, כמו תמיד, אבל הבנתי. אל דאגה. אספר להם הכל. גם על תחושת החסר. גם על הכעס. אספר להם הכל. אתה צודק, כרגיל. גם את זה צריכים ללמוד מהסבתא. ועכשיו', הרימה מעט את קולה, מתחנחנת לפניו, כאילו שוב היתה בת 19 והוא לידה, צעיר כל כך ומחייך, 'אתה חייב לי עוד פרח אחד. עוד פרח אחרון'.

הטל כבר יבש מזמן כאשר יצאה שוב אל החצר, מפלסת דרכה בחשש אל אחורי הבית. תמיד היה איש עקשן, הזהירה את עצמה בעוד היא מתקרבת אל השיח, ואף כי קשה היה לו לעמוד בפני בקשותיה, לעיתים דבק בהחלטותיו ודבר שאמרה לא הזיז אותו מדעתו. היא חשה תשושה וביישנית, כאחרי מריבה ארוכה, שאחריה הגיע הפיוס, כאילו עדיין הכעס ביניהם, ואי הוודאות, והחשש שכל מילה לא זהירה עלולה להצית מחדש את המחלוקת. בהתקרבה אל השיח, זקפה את ראשה לעומתו. למרות הפחד. למרות הספק. מעולם לא נכנעה לפני איש, אף לא לפניו, ונחושה היתה בדעתה לעמוד גם בפני האכזבה הצפויה לה, כפי שעמדה בפני כל כאב בחייה הארוכים. לרגע חששה כי אכן איננו שם. וברגע שאחריו חששה כי שוב היא טועה, וכי בדתה את המראה שלפניה מרצונה העז לראותו. אולם הוא היה שם. כמו סליחה. כמו אישור. זקוף, אדום, פורח למרות קור ינואר. ורד אדום אחד מושלם.