"הסובייקט הוא הנחת יסוד מטפיסית בגלל שהוא תנאי קיום בעולם …" המרצה לא הפסיק לדבר — ולדבר — ולדבר. נלחמתי קשה מאוד כדי להחזיק את העינים פתוחות, אבל לא ממש הלך לי. "מאיפה את חושבת שהוא קנה את הפאה הזאת?" זאת היתה מיכל לידי, לוחשת לי הערות מצחיקות כדי להשאיר אותי ערה. המילים שלה התערבבו באלה של ד"ר שנער. "הפילוסוף מהמאה השמונה-עשרה, יום, פוסל את קיומו של הסובייקט…" ד"ר שנער עמד עכשיו ממש לידי, מדבר רק אלי. פתחתי בכוח את העינים והסתכלתי בו במבט חביב שכוונתו להביע התעניינות. זה היה קשה. המילים שלו כאילו טפטפו לי סם שינה ישר למוח, וגם השעה, ארבע אחר הצהריים, לא ממש עזרה.

הנודניקית מהשורה השניה התחילה להסביר לד"ר שנער שהוא טועה לחלוטין בפרשנות שלו למטפיסיקה, וכל הכיתה נאנחה. עדיין, הוא התעקש לעמוד לידי. פעם אחרונה שאני יושבת בשורה הראשונה. אני לא יכולה יותר. עוד דקה אחת ואני נרדמת לו מול העיניים, שילך כבר!

אלוהי הסטודנטים כנראה הקשיב לי — הנודניקית הצליחה ללכוד את תשומת ליבו של ד"ר שנער, והוא זז מהכסא שלי לכיוונה.

"ופעם היה כפר קטן בפירנאים", שמעתי בתוך ראשי קול קטן. "עשרת הקילומטרים האחרונים עד אליו היו דרך עפר, ובחורף היית צריך לנסוע בהם לאט, כדי לא לשקוע בשלג".

קיללתי בשקט. דווקא עכשיו חוזר הסיפור הזה. שש שנים אני כבר שומעת אותו בראש, מספרת אותו לעצמי שוב ושוב, ועדיין לא מבינה למה. "במרכז הכפר עבר נחל", המשיך הסיפור בראשי, מתעלם מהעיתוי הגרוע "ומי השלגים שקפצו בו על האבנים העגולות בקרקעית היו המים הצלולים ביותר שזרמו באיזשהו נחל, באיזשהו מקום בעולם". ניערתי חזק את הראש. לא עכשיו. זמן רע. רע מאוד. "ליד הנחל היתה מסעדה", הוא לא הפסיק. "דומה יותר למטבח גדול מאשר למסעדה אמיתית, בעצם. הטבחית, הקופאית, המלצרית והמנקה היו כולן אותה אשה, והיא לא ידעה לעשות טוב אף אחד מהתפקידים". קמתי. מניסיון למדתי כבר שכשזה מתחיל, אין דרך להפסיק. צריך ללכת עם הסיפור עד הסוף, ולא יכולתי לקחת את הסיכון שד"ר שנער יפנה אלי בדיוק באמצע הסיפור. מלמלתי איזה תירוץ על ישיבת מתרגלים וברחתי החוצה.

המסדרון היה ריק והספסל ליד הקיר קסם לי מאוד. אני אשב עליו, אעצום את העינים, ואתן לזה לעבור. עד היום זה קרה לי רק בבית, במקום מוגן. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי בנוכחות אנשים אחרים. שש שנים אני משכנעת את עצמי שאין שום דבר חריג בעניין הזה. טוב, לפחות לא דבר מאוד חריג, אבל החשש שמישהו יגלה עדיין קיים. "אשפוז כפוי", לחשתי לעצמי בעצב. זה מה שיקרה לי אם מישהו יגלה.

שקלתי אם כדאי ללכת הביתה ולתת לזה להיגמר שם, אבל הקול בראשי היה עקשן. הוא לא היה מוכן לחכות. "בתפריט היו שומן כבש ואורז עם צדפות", הוא המשיך לענות אותי, "ואת, שמקיאה כשאת רק רואה בשר, חשבת שזה האוכל הכי טעים שאכלת בחיים". צנחתי על הספסל ועצמתי עיניים. אין ברירה, נצטרך לגמור את זה כאן. "שתיתם קפה שחור", הקול המשיך, אבל עכשיו הצטרף אליו קול נוסף, הפעם מחוץ לראשי, מדקלם את המילים המוכרות בתיאום מושלם עם הקול האהוב/שנוא בראשי. פתחתי את עיני בבהלה. הנודניקית מהשורה השניה ישבה לידי, מחייכת בשמחה. "את הגשר מעל הנחל חצה עדר פרות, מלווה ברועה צעיר עם מקל עץ ביד", הם המשיכו לדקלם יחד.

פתחתי את הפה כמה פעמים לפני שהצלחתי להשמיע קול. הפחד הרעיד לי בבטן פרפורים קטנים וקפואים. "זה בסדר", היא הקדימה אותי בדיבור "לא באתי להזיק לך". בהיתי בה באימה. "רק רציתי לשאול למה את מספרת לעצמך את הסיפור על הכפר הזה, שוב ושוב ושוב", היא הסבירה. "את צריכה לדעת שכשמישהו משתוקק למשהו כל כך חזק, כמו שאת רוצה לחזור ליום ההוא בכפר הקטן והמוזנח הזה, הרצון שלו נשמע בהרבה אוזניים". זזתי קצת הצידה על הספסל. לעומתה, אפילו אני הייתי שפויה, ולא רציתי לשבת קרוב מדי אליה. "את יכולה לקרוא לי מלאך", היא הסבירה בלי ששאלתי, "למרות שההגדרה המדוייקת היא קצת יותר מסובכת, אבל מלאך זה די קרוב, בעצם". כנראה שנראיתי המומה כמו שהרגשתי, כי היא צחקה פתאום. "מה נראה לך? מי יותר מוסמך להתווכח על מטפיסיקה עם הטמבל הזה שנער, מאשר מלאך אמיתי?"

חייכתי. היא עדיין נראתה לי מטורפת כמו בית משוגעים שלם, אבל מי שקוראת לשנער טמבל לא יכולה להיות לגמרי רעה. עדיין לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ואיך היא יודעת על הסיפור שלי, וסוף סוף הצלחתי להגיד את זה. "רצון כמו שלך אין לכל אחד", היא אמרה. "כל כך הרבה זמן את חולמת על אותו מקום, ובכל כך הרבה רצון ותשוקה ש… טוב, שלחו אותי לברר מה העניין". לא הבנתי.

"מה העניין?" שאלתי. "את מלאך, לא? למה אני צריכה להסביר לך מה העניין? את לא יודעת לבד?"

היא נאנחה. "ברור שאני יודעת", אמרה בחוסר סבלנות "את טיילת בפירנאים עם המאהב שלך, שהוא, דרך אגב, נשוי עכשיו והיה נשוי גם אז, והגעתם אל הכפר ההוא". עצמתי עיניים. זה לא היה הוגן מצידה להזכיר את העניין ההוא עם הנישואים שלו. "את מאמינה שהיום ההוא בכפר הנידח הזה היה היום המאושר ביותר בחייך", היא המשיכה "ומאז שהוא עזב אותך, חודשיים אחרי שחזרתם מהטיול, את לא מפסיקה לשחזר את היום ההוא. אחרי שש שנים, זה כבר נראה כמו דבר ראוי לציון, אפילו בקנה המידה שלנו, ב'אגף למימוש חלומות'".

בפעם הראשונה הסתכלתי עליה ממש. הנודניקית מהשורה השניה גיחכה אלי, מרוצה מאוד מעצמה. "זה החלק האהוב עלי", הודיעה לי. "ברגע שאני אומרת שאני מהאגף, פתאום העיניים שלהם נדלקות".

רציתי להיות בטוחה לגמרי במה ששמעתי "את פה בשביל להגשים את המשאלות שלי?" שאלתי. "את יכולה לתת לי מה שאני רוצה?"

הנודניקית נראתה נבוכה קצת. "טוב", אמרה. "יש לזה כמה מגבלות, את חייבת להבין את זה, קודם כל. אני לא יכולה ליצור מציאות חדשה. אני גם לא יכולה לבטל דברים שכבר קרו. ואם את חושבת שאני יכולה לשכנע את הבחור שלך לעזוב את אשתו בשבילך, אז כדאי שתדעי שגם את זה אני לא יכולה לעשות". לא שהאמנתי לה קודם, אני לא עד כדי כך פסיכית, אבל בכל זאת, היה רגע של אכזבה.

"גם כן מימוש חלומות", אמרתי בלעג. היא כנראה לא ממש הבינה את הקטע של הלעג, כי היא ענתה לי ברצינות. מאוד ברצינות. "מה שאני יכולה לעשות זה להחזיר אותך לאותו מקום שבו את כל כך רוצה להיות", אמרה. "אם תרצי, תוכלי לחזור לכפר ההוא, עם החבר שלך, לתמיד".

זה נשמע לי טוב, אבל הייתי חייבת לבדוק שאין פה איזו מלכודת. "לכל החיים?" חקרתי "הוא ואני? והוא לא יעזוב אותי שם בשביל לחזור לאשתו?"

הנודניקית הניעה את ראשה לשלילה. "המציאות שלכם תהיה המציאות של אותו יום בכפר", אמרה. "לתמיד. מרגע שתעברו למציאות ההיא, לא תוכלו לצאת משם ולא תוכלו לחזור לחיים האלה, כי בני הדמות שלכם ישארו פה. זה מאוד מאוד חשוב שתביני", התעקשה, "שאי אפשר להתחרט. מרגע שבוצעה העתקת המציאות, את שם, ולעולם לא תוכלי לחזור. אותו יום יחזור על עצמו בשבילך שוב ושוב, לנצח". זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. "קדימה", אמרתי לה "תעבירי אותי. עכשיו". זה לקח קצת זמן, בכל זאת. היא התעקשה לבדוק שוב שאני משוכנעת ואני כמעט צחקתי לה בפנים. משוכנעת? ברור שהייתי משוכנעת! לחיות את היום המאושר בחיי, לתמיד? יחד עם האיש שאהבתי? האיש שכבר כמעט התרגלתי למחשבה שלא יחזור אלי לעולם? כן. בהחלט הייתי משוכנעת. בסוף, כנראה, הצלחתי לשכנע גם אותה.

קשה להעריך בדיוק כמה זמן עבר. כשכל יום דומה לזה שהיה לפניו, בסוף מפסיקים לספור אותם. המים עדיין צלולים ויפים, כשהם זורמים על האבנים העגולות בתחתית הנחל, והאיש שלי עדיין אוהב אותי היום כמו שאהב אותי אתמול. האוכל במסעדה עדיין מגעיל – וטעים, כמו שהיה תמיד. אנחנו מאושרים כל הזמן.

אבל … הקור פה קצת מפריע לי. לא ידעתי שכל כך מכאיב להתרחץ במי שלגים. הספר היחיד שלקחתי איתי לטיול נקרע מרוב שימוש, ולפעמים יש לי הרגשה שקצת נגמרים לנו הנושאים לשיחה, לי ולו. בזמן האחרון הצדפות באורז נמאסו עלי קצת. בכל זאת, לאכול בכל יום אותו דבר?

בכל יום, לקראת הערב, המאהב שלי שוקע במחשבות מיוסרות מצפון על אשתו שמחכה לו בבית, מאמינה שהוא במילואים בצפון. אבל בכל יום, כשהלילה יורד, אני מצליחה לנחם אותו מחדש, ואנחנו שוכבים חבוקים מול האח הבוערת, ואני מזילה דמעות כשהעשן חודר לעיני, ומצטערת קצת שאין טלוויזיה בכפר.

אמאל'ה – מה עשיתי?!