היא מקסימה להפליא, (או אולי מפליאה להקסים).
ובקולה הענוג לי תקרא.
לשוב אל בין זרועותיה,
לבכות את אשר לא אדע.

עת ספינתי טעתה בגלי ים,
ודרכי אבדה לבלי שוב.
קראה היא אלי, לשבר עצמותיי.
שרה את שיר האהוב.

שערה המרהיב, ירוק וטחוב.
את לבי, ממלא הוא פליאה.
וגופה הזוהר הנוצץ כנחש,
מבטיח סודות של בריאה.

פיה המתוק מחייך אז אלי,
בשיניה הקטנות החדות.
וזרועי שאבדה בין שפתיה בים.
כאילו לא חסרה מעולם.

איך נמלטתי, לעולם לא אזכור.
אך שבתי לחפשה שם בים.
עם יד חסרה, ואוזניים סתומות,
ללוכדה ולהביאה אלי.

אחרי זכוכית מחוסמת , בסלון ביתי.
היא שוחה, שרה אלי.
שירים מלאי הבטחה נשגבה,
אם רק אחזיק אותה בידיי.

ואני בסירונית מביט מאוהב.
מתפתה.
לשכוח הכל, שם ביחד לצלול.
באקווריום שבסלון ביתי.