מרטין שכב במיטה והביט בדלת. היא לא הייתה סגורה לגמרי והרחש שעלה מאחוריה הטריף את דעתו. "עוד מעט" הוא חשב לעצמו "עוד מעט תבוא האחות ותסגור את הדלת ואני אוכל לישון מעט". הוא הביט בדלת כמו מנסה לגרום בכוח מחשבתו לאחות להיכנס דרכה.

כלום לא קרה.

"פעם" ניסה מרטין לנחם עצמו, "פעם הייתי יכול לגרום לאנשים להיכנס עם כוח המחשבה". הוא המשיך להביט בדלת מיוסר, והנחמה בוששה לבוא.

הדלת זזה מעט. חיוך התחיל לעלות על פניו של מרטין. בוודאי כוח מחשבותיו התחיל לעבוד.

אך הדלת לא נעה יותר מכמה סנטימטרים. ונשארה פתוחה מעט אל המסדרון. רוח קרירה החלה לנשוב בעד הפתח, ושעשעה עצמה בהצקה למרטין. הוא היה מגרד את צווארו אם היה יכול. "פעם", הוא חשב לעצמו, "הייתי יכול לגרד את הצוואר עם מחשבתי". והמחשבה הזו גרמה לו להתייאש מעט.

הרוח המשיכה לנשוב פנימה והדלת זזה עוד כמה סנטימטרים פנימה. חושפת חלק ממסדרון האבן. מרטין ראה תנועה מאחורי הדלת. גלימות כהות חולפות במהירות לאור הלפידים. "כמו נזירים, אבל לא בדיוק", ניסה מרטין למלמל, אבל האנרגיה לה היה זקוק על מנת לדבר סירבה בכול תוקף להתבזבז על משפט סתום זה.

"לפידים מטופשים", חשב מרטין. "אין שום בעיה להתקין כאן תאורה נורמלית, הריח של השמן השרוף מטריף אותי, והעשן שורף בעיניים".

אחת הגלימות נכנסה אל חדרו של מרטין. האחות הסירה את ברדס הגלימה מעל ראשה והביטה במרטין בחיוך. "מה שלומנו היום האדון מרטין?"

"נוראי, מגרד לי כל הגוף. הרוח מטרידה אותי והדלת לא נסגרת, הייתי מצפה מדלת אלון כזו גדולה שתיסגר כמו שצריך". מרטין רצה להגיד כל זאת. מאוד רצה. אבל מפיו יצא רק מלמול גרוני ניחר. וזה כאב, כל כך כאב.

"יופי". אמרה האחות, היא ניגשה לזרועו של מרטין והוציאה את העירוי, נותנת למעט דם מהעירוי המתרוקן. להישפך על הרצפה. היא לבשה כפפות, מרטין שם לב לכך. כפפות עבות יחסית. והיא שמרה על עצמה רחוקה מחור המחט. היא הסירה את שקית העירוי והניחה אחת חדשה. דם טרי זרם לעורקיו, ומרטין הרשה לעצמו רגע קטן של אקסטזה. רגע קטן אחד ביום. אבל הכאב בגופו מיהר להשתלט שוב.

"בוא נראה מה שלומך היום", אמרה האחות והחלה בודקת את המכשירים השונים שהיו מחוברים לגופו. מכשירים שונים במקצת מאלו שהיית מוצא בבית חולים אנושי. מרטין מצא עצמו שוב מהרהר בעובדה שהמכשור החדיש הזה, נראה לא שייך לחדר הצינוק המוזר בו שכב. הלפידים המרצדים קירות האבן העתיקים ודלתות עץ האלון המחוזקות בברזל. ולמול כל אלו מכשירי חשמל החדישים, פרי פיתוחה של הקהילה. הניגודיות הזו בין המסורת לבין הקדמה. היא הזכירה לו את יחסה של הקהילה לכל רעיון חדש. פחד וחששנות. בדומה לחשמל שזרם במסדרונות, שתאורה לא חוברה אליו. המסורת דרשה לפידים. ולפידים הם שיהיו.

האחות עברה על אבריו המרקיבים של מרטין במבט בוחן אך מרוחק. היא לא נגעה חס וחלילה באבריו. 'פוחדת להידבק', חשב מרטין. פוחדת כמו כל הקהילה. הם הערפדים הבלתי מנוצחים. פוחדים כמו עדה של נשים זקנות ממה שהם לא יכולים להתגבר עליו.

האחות יצאה החוצה. ומרטין הודה לכל הכוחות שבעולם, על כך שהיא סגרה אחריה את הדלת. סוף, סוף השקט המברך.

מרטין גילה לחרדתו שהוא לא מצליח להירדם.

השקט הזה פתאום השאיר אותו נורא לבד. הוא שידע שחבריו שוהים בחדרים הסמוכים. כול החבורה הייתה במצבו הוא ידע את זה. הם שעזבו את הקהילה ויצאו אל החופש לעשות מה שברצונם. לחיות כמו בני האנוש. לשתות בכל מקום שליבם חפץ. ללא מחשבה על המחר, על מה ילד יום. כולם שכבו בחדרים זהים לשלו. כולם מרקיבים לאיטם. וכולם לבד.

הדלת נפתחה שוב, מרטין הביט בציפייה בנכנס. אורח?

האכזבה הכתה בפניו כקרני שמש. היה זה הלורד גאילד. מרטין הביט בו ביאוש, שוב סגנו של האדון העליון יפתח בהטפת מוסר. הוא התרגל כבר להגעתו השבועית של הלורד שהיה יושב לצדו ומספר לו שכל מה שקרה לו, קרה מפני שמרטין לא כיבד את חוקי הקהילה. "האיידס", הוא היה אומר, "הוא מחלה של בני האנוש. חכמי הקהילה קבעו חוקים שישמרו על חבריה בריאים ושלמים. ממי ששותה מזרים שלא יתפלא אם ידבק".

מרטין שלא יכל לענות בשל מצבו הגופני נאלץ לסבול שעות של נאומי חורצי להבות בגנות התנהגותם הבזויה שלו ושל חבריו. הוא הכין את עצמו נפשית לשמוע שוב את דברי הלורד גאילד. אך הם התבוששו מלבוא.

"שלום מרטין", פתח הלורד. ולהפתעתו של מרטין הוא היסס בטרם המשיך בדבריו.

"לצערי נושא אני בשורות רעות. חוקרינו הגיעו למסקנה שמצבך הוא בלתי הפיך. גופך ימשיך להתחדש באותו הקצב בו המחלה תפרק אותו. דומה שאין דבר אותו אנו יכולים לעשות".

מרטין הביט מזועזע בלורד גאילד. כל תקוותיו נגוזו. בכל אותם שבועות של סבל היתה לו עדיין תקווה קטנה שבסופם תמצא תרופה, דרך לגרום לגופו להתחדש מהר יותר. אך כל הכאב היה לשווא.

הוא ריכז את כל כוח רצונו ושיגר מחשבה אחת אל הלורד. ומאחורי אותה מחשבה הוא שם את כל הסבל, הייאוש והתחינה שהיו בו.

"הרוג אותי".

הלורד גאילד קם ממקומו בזעזוע. "בשום פנים ואופן לא, חוקי המסורת אוסרים במפורש על ערפד לקטול ערפד אחר". הוא החל פוסע הלוך ושוב בחדרו של מרטין.

"עצם המחשבה שערפד יקטול ערפד אחר עלולה להרוס את המוסר החברתי שלנו. אם נחל כאן, היכן נעצור?"

"הרוג אותי בבקשה".

"האין זה מספיק שבהתנהגותכם הפושעת, שלך ושל חבריך, הבאתם לפתחנו את המחלה הזו. האם רוצה אתה גם להרוס את הקהילה כליל?"

לורד גאילד סבב עם גבו אל מרטין והוסיף "אל תדאג מרטין, הקהילה לנצח תימשך. וכמו כן הטיפול בך. לעולם לא תשאר בדד".

"לא הרוג אותי בבקשה, אני מתחנן". אבל כוחו של מרטין לא עמד לו לשלוח את המחשבה אל הלורד שכבר כיוון את דרכו אל הדלת. ומרטין ידע שאף אם היה מצליח, לא היה הדבר משנה את דעת הלורד.

הלורד יצא והשאיר את מרטין לבד, ואת הדלת לא סגורה עד הסוף. הרחש שעלה מאחוריה הטריף את דעתו של מרטין.

"עוד מעט", הוא חשב, "עוד מעט תבוא האחות ותסגור את הדלת ואני אוכל לישון מעט". הוא שכב והביט בדלת ,לנצח.