יום שבת, 15 באוגוסט 2015

אני כותבת את מה שבוודאי יהיה הרישום האחרון שלי ביומן למשך די הרבה זמן. סלברד אומר שעומדים לתפוס אותנו, והוא כנראה צודק. אנחנו נמלטים כבר כמעט שנה, וזה רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע. מקום המסתור הזה (אצל הסבתא של דורנר זכרונו לברכה) הוא אולי הגרוע ביותר שיכולנו לבחור, אבל הוא כנראה גם האחרון. כל הקודמים כבר נשרפו במהלך הבריחה שלנו, ולפי כל הסימנים המשטרה עומדת להגיע גם הנה. לא הייתי מוותרת על כל מה שעשינו – מישהו חייב היה לעשות משהו כנגד הממשלה הרודנית של וורדל וחבר מרעיו, ולא ממש היו הרבה מתנדבים אחרים, אבל אני חייבת להודות שאני מתה מפחד. אין לי מושג מה יעשו לנו אחרי שיתפסו אותנו, אבל טוב זה לא יכול להיות. אני עומדת לקבור את היומן הזה באיזשהו חור בקיר אחרי שאגמור לכתוב, מתוך תקווה קלושה שאני אחזור אי פעם לקחת אותו. ואז אני עומדת להתיישב ליד מה שנשאר ממצבור רימוני היד שלנו – ארבעה בשביל המשטרה ואחד, אחרון, בשבילי. למעשה, כשאני חושבת על זה, זה כמעט כל מה שהיה מצבור רימוני-היד שלנו מלכתחילה – הרי איש מאיתנו מעולם לא נטה במיוחד למעשי טרור. מצחיק. אני שואלת את עצמי אם חלוקת עלונים לאנשים שמעולם לא התעניינו במה שהיה לנו לומר היתה שווה את השנה הזאת בבריחה מתמדת.

לכל הרוחות, הציפיה הזאת מוציאה אותי מדעתי. הלוואי שזה ייגמר כבר, בדרך זו או אחרת.

אלוהים איזה עולם מחורבן. אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה מראש, אולי לא הייתי בוחרת להיוולד בכלל.

---

יום ששי, 21 באוגוסט 2015

סוף סוף הצלחתי לשים את היד על חתיכת נייר. דורנר, בזמנים הטובים לפני שהמכונית ההיא חתכה אותו לשניים, נהג לצחוק עלי על מה שהוא קרא "האובססיה ההיסטוריונית הזאת שלך לתעד את הכל". אני מניחה שהוא צדק, גם כן – כולנו יודעים שאת ההיסטוריה כותב המנצח, ולא נראה לי שמישהו מאיתנו האמין אי פעם שזה יהיה אנחנו. אבל מה אני אגיד – אני מניחה שהכתיבה נותנת לי איזושהי תחושה של אחיזה במציאות. כאילו יש לי איזושהי יכולת לסדר לי את החיים, לתת להם צורה ניתנת להבנה רק על ידי זה שאני כותבת אותם.

אני נמצאת עכשיו בבית החולים הממשלתי לחולי נפש. משפט כל כך מכוער. כשהם באו לתפוס אותנו בשבוע שעבר, לא הצלחתי בסוף להשתמש ברימון היד האחרון שלי. המניאקים השתמשו בגז מרדים, ולפני ששמתי לב, כבר התעוררתי בתא מעצר. אני מנסה להאמין שזה נכון, ושלא השתפנתי ברגע האחרון.

אין לי מושג מה קרה לסלברד.

לא הייתי שם הרבה זמן, והם ישר הריצו אותי למשפט. ההליכים השיפוטיים מאז העליה של ממשלת וורדל נהיו מהירים באופן מדהים. זה לא היה ממש משפט. היינו במשרד, והיה שם שופט אחד ונאד נפוח אחד שאחר כך הבנתי שהוא מהטיפוסים הפסיכיאטריים האלה. שבועת היפוקרטס גם כן, איך הם יכולים לשתף פעולה עם הממשלה זה דבר שאני לעולם לא אבין.

בכל אופן, הם שאלו אותי כמה שאלות (נראה שהשאלה שהכי עניינה אותם היתה "האם הרגת פעם מישהו?") והשופט התייעץ לכמה דקות עם הטיפוס הפסיכיאטרי, כל הזמן הזה מדברים עלי כאילו שלא הייתי שם, ובסוף השופט אמר בקול רם (לא אלי, אל הפסיכי!) שכיוון שלא הרגתי אף פעם אף אחד, הוא מעביר אותי לרשותו להתניה מחדש. הוא חתם על איזה נייר, ובזה זה נגמר. אחר כך הביאו אותי הנה.

התניה מחדש? אז ככה קוראים היום לחינוך מחדש, מה?

אני שואלת את עצמי מה הולך לקרות. שמו אותי במה שנראה כמו מחלקה מעורבת (אני בחדר עם עוד ארבע בחורות שלא מדברות הרבה, ורוב היום אני מסתובבת במסדרונות, ביחד עם עוד הרבה אחרים). אבל לא נראה שזה סוף המסלול – יש לי תחושה שמחכה לי עוד הרבה.

אני חושבת שיש משהו במים שנותנים לנו כאן.

אני אשתדל להמשיך לכתוב כמה שאני יכולה, בתנאי שאני אצליח למצוא נייר ושלא יתפסו אותי, אם כי לא נראה שמישהו מנסה במיוחד.

---

יום שבת, 22 באוגוסט, 2015

היה לי מזל, אני מניחה. אף אחד לא מצא בינתיים את הדף הזה, למרות שאין לי מושג כמה זמן זה יחזיק מעמד כי אין לי מקום ממש טוב להחביא אותו. כבר שמתי אותו בין המשקוף של החלון לקיר, ומתחת למזרון (הוצאתי אותו כשקלטתי שבאיזשהו שלב יחליפו כאן מצעים) ומתחת לרגל של השולחן – כאילו להחזיק שלא יתנדנד. אני צריכה למצוא איזה מקום ממש טוב שלא ימצאו אותו. נראה.

אני עדיין מנסה לדבר עם אנשים, אבל רובם לא נראים מאד קומוניקטיביים. אני די בטוחה שמסממים אותנו איכשהו – אני מצליחה לכתוב רק מיד אחרי שאני קמה מהשינה. אחרי שאני שותה ואוכלת אני כבר ממש לא מסוגל להתרכז בזה. אני שואלת את עצמי למה הם לא מסממים אותנו בגלוי.

ראיתי איזה טיפוס שנראה שרוצה להגיד לי משהו. עד כמה שזה אפשרי מהטיפוסים הכבויים כאן, הוא נראה מתעניין כשהוא ראה אותי. מעניין אם הוא מכיר אותי או שזה בגלל שאני בשר טרי. בכל אופן, אני אנסה לדבר איתו מחר.

עדיין אין לי מושג מה מכינים לי.

כבר לא נשאר הרבה מקום בדף הזה, כדאי שאני אמצא לי אחד נוסף או שאני אוכל לכתוב רק עוד פעם אחת.

---

יום שני, 24 באוגוסט 2015

דיברתי עם הטיפוס ההוא, קוראים לו ג'קי (הוא לא אומר יותר שום פרטים חוץ מזה). הוא אומר שיש להם איזה טיפול שמוחק את הזכרון לכמה זמן, ואז מלמדים אותך להיות בן אדם חדש. הוא אומר שהוא לא יכול לקבל את הטיפול הזה כי הוא חולה אפילפסיה, ובגלל זה כבר חמש שנים הם מחזיקים אותו פה וכנראה לא יתנו לו אף פעם ללכת. כנראה שהטיפול הזה מאד מסוכן לחולי אפילפסיה. הוא אומר שהממשלה נורא מתוחכמת בקטע הזה – הם שומרים שלא יהיו שום שמועות של שום "מקרים מצערים", כדי שהם תמיד יישארו בתודעה של הציבור בתור "בסדר". לכן הם לא יהיו מוכנים להסתכן איתו בטיפול שעלול להזיק לו, אלא ישמרו אותו כאן בטיפול מתמיד. ככה הם יכולים לשמור שכולם יאהבו אותם – אף פעם לא יהיה משהו לרעתם. מפחיד כמה שהם טובים בזה.

אני לא בטוחה אם להאמין לו בעניין הטיפול, אבל בכל מקרה, שאלתי אותו אם הוא חושב שאני יכולה לזייף אפילפסיה. הוא צחק. הוא אמר שהם יכולים לבדוק את זה – EEG אחד והם יודעים. חוץ מזה, הוא אמר, את בטוחה שאת רוצה להשאר במקום הזה כל החיים שלך?

אני לא יודעת. אני עוד לא לגמרי בטוחה שאני מאמינה למה שהוא אומר, אבל זה בטח לא יקח עוד הרבה זמן עד שאני אגלה. בכל אופן, לא ברור לי מה עדיף. נראה לי שחינוך מחדש זה כמו מוות, כמו לקחת את מי שהייתי ולמחוק אותה ולקבור אותה ולשים מישהו חדש במקומה. השאלה היא אם להישאר לתמיד במקום הזה, תמיד מסוממת, לנבול לאט לאט – אולי יש גורלות שהם מרים ממוות, כמו שאומרת הקלישאה.

אין לי יותר מקום, אז הפעם הבאה שאני אכתוב תהיה אחרי שאני אצליח לגנוב עוד נייר.

---

יום רביעי, 26 באוגוסט, 2015

הצלחתי להשיג עוד נייר, אבל אני לא בטוחה שאני אמורה לשמוח על זה.

העבירו אותי היום לחדר חדש, לבד. אחר כך (עוד לפני שהספקתי להתארגן) לקחו אותי לאיזה משרד ואמרו לי לחכות שם. לא היה שם אף אחד, אז ניצלתי את ההזדמנות ומהר גנבתי כמה דפים מהדפדפת שהיתה שם על השולחן. אני לא יודעת, אולי יש תצפיות לתוך המשרד ההוא, אבל עד עכשיו לא נראה שזה הפריע למישהו.

המשרד ההוא נראה מפואר מדי, לא נראה לי שד"ר סטיר (זה שהמשרד שלו) היה מקבל בהבנה תצפיות אל תוך המשרד שלו.

כשהוא נכנס, שמתי לב שזה אותו טיפוס פסיכיאטרי שהיה ב"משפט" שלי. הוא מהאנשים האלה שמחייכים כל הזמן אבל אתה לא מרגיש שום חמימות בחיוך הזה. סתם חרא לא אנושי.

לא להאמין, אבל הוא התנצל על העיכוב שלי במחלקה הכללית עד שהביאו אותי לפגוש אותו! הוא אמר משהו כמו "את יודעת איך זה עם התקציבים במוסדות ממשלתיים". לא הגבתי. אם הוא מנסה יחס אישי ושוויוני כדי לשבור את הקרח – שינסה. לא עשו אותי באצבע.

היה לי מאוד קל לא להגיב. הסמים שהם שמים פה במים די מטשטשים.

הוא התחיל להסביר לי מה הולך לקרות. האמת היא שאפילו במצב המטושטש שלי זה נשמע די מפחיד. הוא אמר שהם עושים פה איזה טיפול בסמים שמדכאים את.. איך הוא קרא לזה? נדמה לי שזה היה "המערכת הלימברית" או "המערכת הלימבית" או משהו כזה. השמוקים האלה תמיד מניחים שאתה מבין את כל המילים המפוצצות שלהם. או שהם רוצים שתשאל ותרגיש אידיוט. לא שאלתי.

הוא אמר שאמא ואבא שיתפו איתם פעולה בלכידה שלי וחתמו על הסכמה לטיפול.

---

הייתי חייבת לעשות הפסקה קטנה בכתיבה, אבל עכשיו אני בסדר. בכל אופן, הוא אמר שהחומרים האלה גורמים בהדרגה לאובדן של הזכרון לטווח ארוך ומשהו שהוא קרא "המסה הדרגתית של הרשת האסוציאטיבית של המטופל" – שמוק נפוח!

הוא אמר שמה שיקרה זה שהטיפול יגרום לי לאבד את הזכרון לטווח ארוך – דברים שאני יודעת, לא מיומנויות, הוא אמר, אבל רק במשך הטיפול. ואז, בזמן הזה הם יבנו לי התניות חדשות ובסוף, כשתהיה לי זהות חדשה מבוססת, יתנו לזכרונות הישנים להשתקם בהדרגה. הוא אמר שזה לא ישנה (בסופו של דבר) את כל הדברים שאני יודעת, אלא רק את התגובה הרגשית שלי לדברים. כמו – איזו הפתעה – לעניינים פוליטיים. לדעתו השנאה שלי לממשלה היא עניין פתולוגי. הוא אמר שלשנוא כל כך חזק זה חולני.

אמרתי לו איך לעזאזל המצפון שלו מרשה לו למחוק לאנשים את מי שהם ולהשתיל להם כל מיני שטיפות מוח של הממשלה.

הוא הסתכל עלי בחמימות המזויפת הזאת שלו ואמר שהתפקיד שלו הוא לקבל אנשים שלא מסתגלים, שלא מאושרים, שהורסים את עצמם – ולהפוך אותם לאנשים חיוביים לעצמם ולסביבה בלי להרוס את מי שהם. ממזר שחצן (גם אמרתי לו את זה. כאילו שזה עוזר להגיד לפסיכיאטר את דעתך עליו!).

הוא אמר שהעבירו אותי לחדר מבודד כדי למנוע השפעות חיצוניות שיכולות להפריע לשטיפת המוח שלהם בזמן הטיפול. טוב, לא ככה הוא ניסח את זה – הוא אמר משהו על זה שמפגש יומיומי עם אנשים בעייתיים בזמן של טיפול טראומטי (כחכוח, כחכוח) יכול להעיק עלי ולגרום לי סבל מיותר שעשוי להקשות על הטיפול. כן. ממזר פילנתרופי ממש.

הוא אמר שהם הורידו לי את הסמים שהם החזיקו אותי עליהם כדי לנקות את המערכת שלי לקראת תחילת הטיפול. הוא אמר שאני אהיה עצבנית היום ומחר בגלל זה, אבל שהם ישגיחו עלי. מחרתיים זה מתחיל.

והוא אמר שכבר על הזריקה הראשונה אני אתחיל לשכוח דברים שידעתי, אבל שאני לא צריכה לדאוג – אני אזכור אותם מחדש בסוף, כשייגמר הטיפול. הוא אומר שיגיע שלב שבו הזהות החדשה תהיה מספיק מגובשת כדי שאני אוכל לשלב בתוכה את הפרטים הישנים בלי בעיה. אבל זה חייב להיות הדרגתי ובהשגחה – אחרת עלולים להיווצר "שסעים" – הוא קרא לזה – התנגדויות בין שטיפת המוח החדשה למה שאני באמת, אני חושבת.

הוא אומר שהם יזכירו לי כל יום כמה פרטים חשובים שיתנו לי איזשהו בסיס קבוע – מי אני, הטיפול ודברם כאלה. שזה מוסיף ליציבות.

בחיי, איזה אנשים טובים. הייתי מפוצצת את כולם עם כל הדאגה המזויפת שלהם לשלומי.

אני נורא מפחדת ממה שהולך לקרות. אני חושבת שזה די כמו מוות, לאבד את עצמי לגמרי, וזה מפחיד אותי. אני אנסה להצמד לזהות שלי כמה שיותר חזק (בטח שהוא אמר לי, הסטיר הצבוע הזה, שלא לעשות את זה כי זה יקשה על הטיפול) אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אצליח להתנגד.

אני אנסה להמשיך לכתוב יומן.

אני מקווה שאני אזכור להמשיך לכתוב יומן.

אולי זה יזכיר לי אחר כך מי אני באמת.

אני חייבת להפסיק. אני עצבנית מדי וכועסת מדי ופוחדת מדי והיד שלי רועדת על הדף. אני אלך לראות אם יש משהו שאני יכולה לעשות (הדלת נעולה. אני אפילו לא יכולה לצאת). הלוואי שיכולתי להרוג מישהו – אותו דבר שלא עשיתי מעולם ובגלל זה הגעתי הנה.

הלוואי שהייתי הורגת מישהו מהם קודם ולא היו שולחים אותי הנה בכלל.

המניאק כל הזמן קרא לי לורי במקום לורה. רק לחברים טובים אני מרשה לקרוא לי לורי. הוא לא שאל אפילו.

---

יום חמישי, 18 באוגוסט 2015

היום התחילו לי את הטיפול. אתמול הייתי עצבנית מדי כדי לכתוב – ניסיתי לשבור דברים בחדר וקשרו אותי למיטה. לא ישנתי רוב הלילה מרוב עצבנות ופחד וככה, ורק רציתי לשבור משהו או מישהו.

היום בסך הכל נתנו לי איזה זריקה, בלי שום טיפול נוסף. אני חושבת שאמור להיות עוד חלק לטיפול, אבל עוד לא אמרו לי מה.

אני לא יודעת אם הטיפול אמור כבר להתחיל לעבוד – לא נראה לי ששכחתי משהו חשוב בינתיים אבל אני בטח לא אדע אם כן.

אני שואלת את עצמי אם אמא ואבא יודעים איפה אני.

אני כל כך מתגעגעת לדורנר, יברך אלוהים את נשמתו המרושעת. הייתי צריכה פה מישהו כמוהו לפעמים. אני מרגישה נורא לבד.

---

יום שישי, 19 באוגוסט 2015

היום התחילו גם טיפול נוסף — הם מראים לי כל מיני תמונות ובודקים איך אני מגיבה עליהם. כמו אסוציאציות חופשיות, אני חושבת. ראיתי תמונה של וורדל "נשיאנו האהוב". רציתי להקיא.

הלוואי שיוציאו לו את המוח מהמקום וישרפו אותו.

הם שמו שם גם תמונות שלי ושל אמא ואבא. רציתי לבכות כשראיתי אותן.

---

יום שני

כל בוקר הם קוראים לי איזה מנטרה, לפני כל טיפול. הם אומרים לי את השם שלי, קצת פרטים עלי, ומסבירים לי על הטיפול שאני עוברת. קצת נמאס לי לשמוע את זה כל פעם מחדש.

הם ממשיכים להראות לי את אותן תמונות מקודם, אני חושבת. לפני שהם מראים לי אותן אי כל פעם צריכה לבלוע איזה כדור. אני לא ממש יודעת למה, אבל לפחות זה לא עושה לי רע. להיפך. אני חושבת שהוא עושה אותי נינוחה ורגועה.

אני לא מבינה בשביל מה הם מראים לי שוב ושוב את התמונות האלו. הן די משעממות, ובאמת לא אומרות לי שום דבר.

---

יום רביעי, ראשון בספטמבר?

אני לא בטוחה לגבי התאריך. אולי אם אני אשאל יגידו לי, אבל אני חושבת שעדיף שלא. שמעתי מישהו אומר שיום רביעי היום, אז אני אניח שזה ככה. ובלוח השנה שאני רואה דרך הפינה של החלון שבדלת שלי נדמה לי שהחודש הוא ספטמבר. אז נגיד.

אני אנסה לכתוב יומן, כדי לסדר לי קצת את הדברים בראש. מצאתי היום נייר עטיפה מקומט בפח (אני חושבת שזה משהו מחומרי הניקוי, אולי) ולקחתי אותו לפני ששמו לב, אז אני אכתוב עליו כמה דברים ואנסה להחביא אותו. אולי מתחת למזרון.

הכל מבולבל לי בראש, ואני מקווה שיומן יעזור לי לשמור על איזשהו רצף.

אמרו לי היום בבוקר כמה פרטים. הם טוענים שהם אומרים לי אותם כל יום. איזו בחורה נחמדה מאד, אבל אני לא זוכרת שראיתי אותה קודם.

הם אמרו לי שהשם שלי לורה – זה היה מוזר. הייתי בטוחה שכולם קוראים לי לורי. אולי כי ככה קראה לי הבחורה קודם. והם גם אמרו לי שאני עוברת איזה טיפול שמוחק את הזכרון כדי לטפל בחוסר הסתגלות לסביבה. הם אמרו שהם כבר אמרו לי את זה כל יום מאז שהתחיל הטיפול, אבל לא רצו להגיד לי מתי התחיל הטיפול. הבחורה ההיא היתה נורא נחמדה, ואמרה לי שהיא מקווה שאני לא מבולבלת יותר מדי.

הם באמת מנסים לתמוך בי כשקשה לי.

---

יום חמישי?

לגמרי במקרה מצאתי את הדף הזה על הרצפה. כמעט זרקתי אותו, כי הוא מקומט לגמרי, אבל ברגע האחרון שמתי לב שכתוב עליו משהו, בכתב שאני די בטוחה שהוא הכתב שלי. קראתי את זה, אבל זה נראה לי נורא מוזר שאני כתבתי את זה – אני לא זוכרת שאני כתבתי את זה. בכל אופן, זה דווקא נראה לי רעיון טוב לנהל יומן – אז אולי אני אמשיך. אני מקווה שאני לא אאבד את הדף הזה שוב.

הם אמרו לי שאני בטיפול של אובדן זכרון. לפי מה שכתוב קודם אני מניחה שהם אומרים לי את זה כל יום, אבל אני לא זוכרת.

היום לקחו אותי לבדיקה אצל איזה רופא, ד"ר סטיר. הוא אמר שהוא מכיר אותי אבל אני לא זוכרת את זה. בטח היה לפני המון זמן.

הוא נראה טיפוס די נחמד. מחייך אלי הרבה וקורא לי "לורי" במין קול שנותן לי תחושת חמימות. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, ושאני לא לבד. הוא שאל אותי איך היה טיפול התמונות – הם הציגו לי סדרה של תמונות של כל מיני אנשים, אנשים ממש יפים עם פנים טובות, אבל לא מישהו שאני מכירה. גם הקולות שהשמיעו – הקלטות של נאומים – היו נורא מעניינים והיה ברור שהדוברים הם אנשים שאכפת להם ושיודעים מה הם אומרים. אמרתי לו שהיה נחמד והוא נראה מאד מרוצה.

הוא אומר שאני מתקדמת יפה ושתוך לא הרבה זמן אני אסיים את הטיפול. הוא אמר שבסופו אני אוכל לחזור הביתה.

אני לא ממש זוכרת לאיזה "הביתה" הוא מתכוון, אבל הוא אמר לי לא לדאוג, שאני אזכר בזה. הוא היה כל כך דואג ומבין, שעלו לי דמעות לעיניים והתחלתי קצת לבכות. הוא חיבק אותי. זה כל כך עוזר.

---

יום — ?

אני מתחילה לכתוב את היומן הזה כדי שתהיה לי איזושהי יציבות במה שהולך להתרחש.

הפסיקו לי היום את הטיפול בזריקות, ואמרו לי שעד סוף הטיפול אני אקבל רק את הטיפול של התמונות והקסטות. ד"ר סטיר (?) שהוא כנראה המנהל כאן – איש מבוגר ונחמד שמזכיר לי את סבא שלי (אילו רק הייתי זוכרת את סבא שלי) אמר שעכשיו זה השלב המכריע כי הזכרונות שלי יתחילו לחזור ואני אצטרך לגבש אותם לתוך הזהות החיובית שלי. הוא אמר שנעשה את זה בהדרגה, ושכל יום אני אבוא לשוחח איתו כדי לגבש לי את הדברים שאני אזכר בהם באותו יום. הוא נראה אופטימי ומרוצה, וגרם לי להרגיש תקווה, למרות הפחד ממה שהולך לקרות בימים הקרובים. מה אם הזכרונות שלי יכאיבו לי? מה אם הם לא ימצאו חן בעיני?

---

—

היום נזכרתי בדורנר, דורנר המתוק והטוב שנדרס על ידי מכונית, ושהיינו צריכים להשאיר אותו זרוק שם ברחוב ולברוח, ופרצתי בבכי. הייתי בשיחה אצל ד"ר סטיר והוא מייד חיבק אותי והחזיק אותי ככה עד שהוצאתי את כל הבכי שלי החוצה. כשנרגעתי הוא שאל אותי לעוד פרטים על דורנר. אני זוכרת שהיינו ביחד באיזשהו תא מחתרתי ושאהבתי אותו מאד. הוא אמר שזה נפלא שאני זוכרת דבר כל כך חיובי, ושאני צריכה לנצור את האהבה הזאת ולזכור אותה תמיד, והיא תעזור לי להתמודד עם דברים. הוא גם אמר שהציפה של הזכרונות הכואבים היא החלק הקשה ביותר של הטיפול, ושזה כבר לא יחזור הרבה פעמים.

ד"ר סטיר אמר לי שממה שסיפרתי לו על דורנר נראה לו שהוא גם לא היה מאושר בחייו, וחבל שהוא לא חי לקבל גם את הטיפול שיעזור לו לצאת מזה. הרגשתי תחושת החמצה צורבת – היינו יכולים להיות כאן ביחד, לעזור אחד לשני להחלים, אילו רק לא פחדנו כל כך. אילו רק היינו מכירים את ד"ר סטיר אז, אני בטוחה שהמצב היום היה שונה לחלוטין.

---

8.9.2016

בפגישה עם ד"ר סטיר שהיתה לי היום הוא אמר שאני כנראה אשתחרר בקרוב. הוא אמר שתהליך ההחלמה שלי עוד לא הסתיים, אבל עברתי את השלבים הקשים של גיבוש זכרונות העבר עם חיי ההווה, ואת שאר הדרך אוכל לעשות (בהשגחה) בבית. הרגשתי קצת מועקה כשהוא אמר את זה – יהיה קשה לי לעזוב ולאבד את הדרכתו ותמיכתו. אבל אני אנסה. אני מרגישה הרבה מאד אופטימיות, כאילו העולם מלא אפשרויות וכולן פתוחות בפני. זו תחושה כל כך נפלאה – אני לא חושבת שהרגשתי ככה מאז שהייתי ילדה קטנה. אני כל כך אסירת תודה על התחושה הזאת – לד"ר סטיר, שמקדיש את כולו לאושרם של אנשים לא שלמים ומבולבלים כמו שהייתי, לבית החולים, לממשלה שהשקיעה כל כך הרבה כדי לתת לי את ההזדמנות להיות אדם שלם. קשה לי להאמין שאדם יכול לקבל כל כך הרבה בחייו. אני לא בטוחה שהגיעה לי ההזדמנות הנוספת הזאת – אבל אני כל כך שמחה שקיבלתי אותה.

שאלתי את ד"ר סטיר מה קרה לסלברד. הוא אמר שהוא יבדוק, אבל שמן הסתם הוא גם מאושפז כאן בטיפול דומה. הוא נראה מרוצה ששאלתי, ואמר שזה טוב שאני זוכרת את החברים שלי.

נראה לי שאני אצליח.

---

10.9.2016

אני באמת משתחררת מחר!

ד"ר סטיר אמר לי היום שהם החליטו שאני באמת מוכנה להשתחרר. כמו שהוא הגדיר את זה, הם הגיעו למסקנה שהזהות שלי כבר מספיק מגובשת כדי שלא יהיו לי שסעים רציניים יותר. יכולתי לנשק את הפנים הזקנות והטובות שלו!

לרגל השחרור, ד"ר סטיר העניק לי את היומן הזה. הוא חייך אלי את החיוך החמים שלו ואמר לי שהיומן יעזור לי לשמור את הזהות שלי מגובשת ובריאה. הוא הזכיר לי את הנסיונות שעשיתי במהלך הטיפול לכתוב יומן, ובסוף הסכים להראות לי ערימה של ניירות מקומטים – כולם, הוא אמר, דפים שאני כתבתי בשנה האחרונה. קראתי אותם – אילו דברים מבולבלים ומוזרים כתבתי!

אני חושבת שבאמת הייתי בן אדם אומלל. מאד לא שלם עם העולם.

השיא היה כשהוא הראה לי יומן שלי שנמצא בבית שבו תפסו אותי. הסתכלתי בו ברפרוף – לא הייתי מסוגלת לעשות יותר מזה. איזו דמות פתטית ואומללה היתה לאשה שכתבה את זה! כל כך קשה לי להאמין שזו הייתי אני! זה היה גיבוב אומלל של מחשבות שליליות, חוסר שלמות עם הקיום ועם הסביבה, המון המון כעס וכל כך מעט הגיון!

ריחמתי על האשה שכתבה את זה – אני יודעת שזו הייתי אני אבל קשה לי לזהות את זה שם. אני חושבת שיכולתי כמעט לאהוב אותה על הבלבול הרב שהיה בחייה, על הכאב והכעס שנשאה. כמה טוב שאני כבר לא כזאת.

קראתי את המחשבות שכתבתי בתחילת הטיפול – כל כך הרבה פחד, חשש לאבד את עצמי. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה ולעודד אותה – אותי – להגיד לה שזה שווה את זה, שיהיה לה טוב.

אני יוצאת מחר. בית החולים כבר סידרו הכל עם אמא ואבא, וקבעו איתם שיכינו לי את כל התנאים לתקופת ההסתגלות הראשונה. הם באמת רוצים לעזור לי להשתלב ולבנות את החיים שלי מחדש.

אני כל כך שמחה על ההזדמנות החדשה הזאת. אני מרגישה שאני נולדת מחדש אל תוך העולם, מתחילה מחדש חיים של פלא ושל שמחה. תחילת היומן הזה באמת מסמלת לי את הדף החדש שאני פותחת בחיי. אני ממש מצפה לכל הדברים הנפלאים שאוכל לעשות עכשיו עם החיים שלי – אני כבר לא יכולה לחכות!

אני נורא מקווה שגם סלברד ישתחרר בקרוב ונוכל לפתוח דף חדש ביחד.

אמרתי לד"ר סטיר היום שאם הייתי יכולה הייתי נותנת הכל לו ולסגל הנפלא של בית החולים, בתמורה לחיים הנפלאים שהוא נותן לי. הוא הסתכל עלי ברצינות עם העיניים האבהיות האלו שלו ואמר לי "לורי, יקירתי, אני לא צריך שום תמורה. הידיעה שנתתי ולו לאדם אחד חיים מאושרים – היא הכל בשבילי".

אני כל כך שמחה לחיות את חיי בעולם שיש בו אנשים כאלה.

(אוגוסט 1998)