לצוד מלאכים בחצר
מאת לביא תדהר
מלאכים בשמי ישראל: שלוש שקופיות
מיכאל ראה את המלאכים בכל אשר פנה. זעירים בגודלם, המלאכים ריחפו באויר הקיץ הדומם, כנפיהם רוטטות בבוהק השמש.
כמו פרפרים, חשב מיכאל לפני שניסה ללטף אחד מהם. היצור המכונף תקף אותו אז, פניו הקטנות מתקמטות במסכת זעם חייתית. שיניים ארוכות ננעצו באצבעו של מיכאל ויצאו ממנה זולגות דם.
אני לא אבכה, מיכאל אמר לעצמו שוב ושוב, אני לא אבכה. הוא הפתיע את עצמו בשלווה בה חבט במלאך עד שהגוף הזעיר נפל אל המדרכה. ואז מיכאל דרך עליו.
הוא זכר את הקול שגופו של המלאך השמיע, כמו בלון המתרוקן בהדרגה מאויר. רגלו עלתה וירדה עד שרק כתם שמנוני ושחור נותר על הקרקע. מיכאל נאלץ לשטוף את נעליו בברז בחצר הגדולה של השיכון, אבל מהר מאוד הוא גילה שזה לא שינה דבר, כיוון שאיש לא ידע על המלאכים ולא יכול היה לראות אותם, או את שרידיהם.
מאז אותה פעם ראשונה חזר מיכאל על מעשיו פעמים רבות: הוא שוטט ברחבי החצר הגדולה וצד מלאכים.
אמו של מיכאל, מרת תבורי, עבדה שעות ארוכות. אביו, מר תבורי, נהרג בעת מילוי תפקידו. מיכאל זכר את הקצין הנבוך שהשתמש במילים הללו בשעת לילה מאוחרת בסלון הקטן של הדירה. הוא עמד שם, פניו עייפות, שערו השחור מקריח. אך כיצד נהרג מר תבורי – מוכר נעליים ששימש בצבא כסמל אספקה – זאת לא יכול היה הקצין להסביר. היתה תאונת ירי, הוא אמר, אבל איך ולמה וכיצד, לכך לא היה לו מענה.
נהרג בעת מילוי תפקידו. המילים הפכו בראשו של מיכאל למחרוזת תפילה, ההברות לחרוזים שהוא העביר מצד לצד. הוא זכר את הקולות שהשמיעו גופיהם של המלאכים כנגד החלון: הם עלו בענן לשמע המילים וניסו לפרוץ לדירה, מטיחים את עצמם בזכוכית. למחרת בבוקר הוא אסף ערמה של גופות מהדשא, מלאכים שנפלו.
בבקרים היה מיכאל מכין לעצמו ארוחת בוקר ואז יורד לחצר, לשחק בין המתקנים. האוטו הישן ששכב על גבו, משולל גלגלים או חלונות, היה הראשון, ואחריו הנחל שזרם מהשיכון לעבר מנהרה קרקעית בלתי נראית. מיכאל שיחק בנחל למרות הריח שעלה לפעמים מהמים השחורים.
לפעמים הטביל במים את המלאכים שתפס, מחזיק אותם כנגד הקרקעית עד שחדלו להתנגד והפכו לבובות דוממות בידיו.
הוא שיחק עם הבובות, יוצר עולמות בהם המלאכים לחמו אחד בשני כאבירים מכונפים, ואחרים שבהם הם היו מטוסי קרב שהותירו קווים ישרים של עשן על פני השמים.
לילותיו של מיכאל היו חשוכים. אותו קצין שבישר על מותו של אביו ביקר כעת את אמו בלילות. פניו נותרו נבוכים. בחשכת הלילה התמזגו אנקותיו בשיעולו של מעשן ותיק. המלאכים חדרו אז לדירה וחגו באויר כשיכורים, מציפים את חדרו של מיכאל בניחוח של טהרה.
מיכאל פרע בהם אך הם לא עזבו אותו לנפשו, ולבסוף הוא התכווץ אל תוך השמיכה וניסה לא להאמין במלאכים. הוא ידע שרוב האנשים האמינו בהם למרות שלא יכלו לראותם. לא עלה בדעתו לשאול במי המלאכים עצמם האמינו.
בבקרים היה מיכאל מכין לעצמו ארוחת בוקר ואז יורד לחצר, לשחק בין המתקנים. הוא היה חובט במלאכים ברגל שבורה של שולחן, המחבט שורק דרך האויר לפני הפגיעה. הוא היה אוסף את הגופים הדוממים והופך אותם לבובות.
מיכאל שיחק בבובות המלאכים הדוממות: והוא חלם על עולם שבו הוא עצמו היה מלאך, והוא ריחף לבדו בשמים תכולים, טהור ומקודש, וצד עננים.
סיפור זה הוא הראשון בטרילוגיית הסיפורים "מלאכים בשמי ישראל". באנגלית יצאה זה עתה לאור הנובלה כיבוש של מלאכים המהווה רקע גם לסיפורנו הנוכחי: ב-1945, רבי-המלאכים התגשמו מעל שדות הקרב של אירופה, וגרמו למלחמה קרה חדשה. חמישים שנה לאחר מכן הם נרצחים, בזה אחר זה, והמודיעין הבריטי יוצא לגלות מי – או מה – יכול להרוג מלאך?
