ההודעה הגיעה, לקונית כתמיד. "אלף ראשים, לעוד שבוע", היה כל מה שנכתב בה.

ההודעה היתה הדבר הראשון על סדר היום של ישיבת מועצת העירייה. עופר, מזכיר העירייה, הקריא אותה באותה טון יבש בו נכתבה, ואז פנה אל ראש העיר. "מה דעתך, חזי?"

ראש העיר נאנח בבימת מושבו, חמש מאות הקילוגרמים שלו, אות לחיים ארוכים של פיטום מושלם, רוטטים לקול הבס שלו, וחמש מנשותיו שנשענו עליו רוטטות יחד עמו. "לא נראה לי שדעתי משנה משהו. מאז שהעיר הגדולה טברי הוקמה מחדש, ובן משפחת רוי מונה לעמוד בראשה, כל שנה באה אותה דרישה". הוא נאנח שנית, ולקח לגימה מברז הדיסה שהוטה לכיוון מושבו. "בהתחלה המספרים היו קטנים יותר, כמובן, אבל ככל שהעיר התפתחה, נדרשנו להנפיק יותר אנשים. כך היה תמיד. תמיד באה הדרישה, ותמיד קיימנו אותה. פעם אחת בלבד המשלוח לא היה מוכן בזמן. הם נכנסו לעיר ולקחו אנשים באקראי. איבדנו אז אנשים טובים, אנשים שהעיר היתה צריכה, לא רק בשר תותחים".

"אבל אדוני ראש העיר, אנחנו לא יכולים לשלוח אנשים כל שנה בלי התנגדות!" נשמע קול רם מפינת חדר הישיבות.

"אה, כן, מר גדי הצעיר. הזמנו אותך להשתתף בישיבה בגלל הרעיונות ה… הרדיקליים שלך. אנא המשך".

"אולי נראה לכם שאנחנו חיים חיי חופש, אבל למעשה אנחנו כולנו משועבדים אליהם. הם מספקים לנו חומרים, הם מספקים לנו מזון, הם שומרים על שלמות העיר שבה אנחנו נמצאים ולא הורסים את הטכנולוגיה אותה אנחנו מחלצים מהרשימות כל עוד היא לא מאיימת עליהם. בתמורה הם לוקחים משלוח מלא של אנשים כל שנה. וכל מי שנמצא במשלוח נידון למוות, הוא אף פעם לא חוזר. ואתם נותנים להם לעשות את זה!"

"ניסינו להתנגד, אבל זה בלתי אפשרי".

"אין דבר כזה בלתי אפשרי! אתם ניסיתם להילחם בהם בתוך העיר, למנוע מהם לקחת עוד אנשים. בוודאי שהתנגדות כזאת בלתי אפשרית, כשהם שולטים למעשה על כל העיר. זאת לא עיר, זאת מכלאה שהם בנו סביבנו!"

"אני מבין שיש לך הצעה אחרת?"

"בהחלט. במהלך השנים האחרונות חקרתי את המסמכים ששרדו בחורבות העיר העתיקה. בעזרתם הצלחתי לבנות כמה מכשירים שהם לא טרחו לגלות. בניתי רדיו, בין השאר, ומטול תחמושת קטן. אני מציע שאני אעלה על המשלוח הקרוב, ואברח ממנו לפני שיגיע לסופו. אולי בחוץ אני אצליח לגלות שרידי תרבות, ומשם יהיה אפשר לתכנן התנגדות אמיתית".

"אם אתה רוצה לעלות למשלוח, זאת כמובן זכותך. כל מי שמתנדב לעלות על המשלוח תופס את מקומו של אדם שיעלה על המשלוח בעל כורחו. ואפילו אם תצליח לברוח, אותם מעניין רק כמה עולים על המשלוח אצלנו. אבל לא תצליח לברוח. וגם אם תצליח, אין בחוץ שום דבר". ראש העיר לקח חופן דגנים מהברז, ולעס אותם בחודר עניין.

"אתה לא יודע את זה בוודאות!" צעק באכזבה גדי, "וחוץ מזה, בני משפחת רוי הם לא האנשים הכי חכמים בטברי. הם ראשי עיר רק כי הם יכולים להפיק כל כך הרבה ילדים שמנמנים בשבילם!" קולו הפך לצווחה גבוהה לקראת הסוף, התסכול משבש את דעתו.

"אה, אבל הסבירות מספיק גבוהה בשבילי", אמר חזי, מתעלם מהעלבון המוצדק. "לא שמעת את הדיווח של השגרירה שלנו עדיין. השגרירה חזרה לפני יומיים מאחת מהתחרויות, וכמדומני… כן, היא הגיעה למקום השלישי. מכובד מאד, בהתחשב בוותק שהיא צברה. כבוד השגרירה?"

כל העיניים הופנו לכיוון דלת הכניסה. דמות תמירה ונאווה נכנסה דרכה, והתקדמה לכיוון בימת ראש העיר, ספק הולכת וספק מחליקה בקלילות על הדלת. גופה המושלם היה מטופח, שערה מבהיק, עורה החלק היה בצבע המושלם. בגדיה, או יותר נכון רצועות הבד הבודדות שאותן לבשה, נחו בקלילות על כתפיה וירכיה, חושפות את בטנה, שהיתה נקודת התורפה היחידה ביופיה המושלם. שכן על בטנה קועקע סימן הזיהוי שלהם, אותם סימנים מכוערים שיכלו לסמן כל דבר, אך בשביל אנשי העיר ייצגו את שמה –

"רחל, אני שמח שיכולת להצטרף אלינו", אמר ראש העיר, כשהוא מרחיק אחת מנשותיו כדי שהשגרירה תוכל לתפוס את מקומה על הבמה. "האם תוכלי לספר את רשמיך משליחותך האחרונה?"

"בסדר, ראש העיר", היא אמרה בקול פעמונים, מלטפת תוך כדי כך את בטנו של ראש העיר ואת שאריות הקעקוע שלו. "קמתי בבוקר. הם לקחו 'תי מהבית, כרגיל כאילו. אז במטוס, 'ני קרסתי לתוך הלול הזה, מכיר אותו? הדבר הזה שהם לא נותנים לי לצאת מהעיר בלי. אחרי זה טסנו להיפגשות. מהחלון של המטוס, מה אני יומר? הכל מדבר. צהוב כזה, זוהר הכל. שום דבר אין שם, הכל ריק. אז נחתנו במקום הזה של ההיפגשות, עיר, אבל אחרת, לא כמו בפעמים קודמות".

"ומה ראית בעיר האחרת?" שאל עופר ברוך, ואחר כך פנה ולחש שאלו שישבו לידו "כמה חבל שכשהם לוקחים מישהי לתחרויות שלהם, מה שהם מחפשים הוא מבנה גוף טוב ושיניים בריאות, לא כושר ביטוי. כמה הייתי רוצה מרגלת אינטליגנטית לשם שינוי. כזאת שתוכל להעביר לנו דיווחים סבירים על מה שהיא רואה בחוץ כשלוקחים אותה לתחרויות האלו, ולא את השטויות שהיא אומרת לנו!"

"באסה, השנה הגעתי רק למקום רביעי. שופטים מטומטמים. אבל אחרי התחרות, אני וכמה מהמגעילות ההן דיברנו. אבל סוואינסון, זותי שזכתה בסוף, דוקא היא התחילה לברבר לי ת'מוח. סוואינסון, היא כזאת מטומטמת, היא בכלל לא מדברת את השפה הנכונה בהתחלה. אבל בסוף היא התחילה לדבר כמו בן אדם, ולטחון שעה שלמה על איך האנשים שלה חיים רע ורק מקבלים לאכול כל הזמן. איזו פסיכית זותי. אני מנסה לומר לה שככה זה גם אצלנו והיא מתחילה להתלהב, היא אומרת שלפני שני משלוחים, מישהו הצטרף למשלוח בשביל לברוח ולא ראו אותו יותר אחר-כך. ואני אומרת שאם את זוכה כבר בפרס, אז תהיי יפה ותסתמי ת'פה. לא מעניין אותי הסיפורים שלך. ואז היא הלכה ואני הגעתי לכאן כמו כל פעם".

"תודה רבה, שגרירה", אמר ראש העיר, והיא יצאה מהחדר. כשנעלמה מעל פניו הוסיף ראש העיר את הערתו הרגילה. "חבל, למרות הכל, היא היתה יכולה להיות רעיה נהדרת. היה מתאים לה מאוד להיות כאן לצדי. חבל שהם עיקרו אותה. ובכן, האם אתה עדיין מעוניין להצטרף למשלוח?" העביר במהירות את תשומת ליבו לגדי.

"בהחלט. עכשיו אני יודע שיש עוד אנשים שניסו את זה. יש לי משהו לחפש שם. אני יוצא".

"מר גדי, אם יותר לי, אני רוצה להזכיר לך למה ואיך אנחנו כאן בעיר. אני מניח שבין המסמכים שמצאת במחקר שלך, היו גם מסמכים היסטוריים?"

"בהחלט, היו שם…"

"ובין המסמכים שמצאת שם, היה כתוב על המלחמה הגדולה? זאת שכיסתה את כל פני השטח בנשורת רדיואקטיבית? זאת שבגללה כל המין האנושי עמד בפני הכחדה, בלי אפשרות לגדל מזון גם לאחר שהצליחו לטפל בנזקי הקרינה לבני האדם?"

"כן, הכל היה שם".

"אז בודאי היה כתוב שם גם על הנחיתה שלהם, על כך שהם שקמו את הערים שלנו והצליחו לספק את כל צרכינו, על כך שבלעדיהם המין האנושי היה בוודאי נכחד, ועל כך שכל מה שהם דרשו היה קרבן מסוים מהאנשים?"

"אולי אתם מוכנים לקבל את התכתיבים שלהם, ואולי אתם חושבים שמכיוון שבלעדיהם לא הייתם חיים, זה נותן להם זכות להרוג אתכם בשביל… הצרכים שלהם. בחיפושים שביצעתי מצאתי ביטוי שמתאים בדיוק להתנהגות שלכם. אני, אדוני ראש העיר, אעלה על המשלוח, אבל במטרה להילחם. אני לא אלך כצאן לטבח!"

"אם כך, מכיוון שדעתך נחושה, המעט שנוכל לעשות זה לארגן לך הגנה. מר אייל?"

דמות מרופטת נעמדה בצדו הימני של חדר הישיבות. "כן?" שאל אייל, מתנדנד.

"כשתגמר הישיבה, קח אתך את מר גדי אל העיר התחתית. אני רוצה שתמצא את מושחם הכבד הגדול, החזק והמרושע ביותר, תנתק אותו מברז הכוהל שלו, ותצמיד אותו כשומר ראש למר גדי. גם אם הוא יתמוטט אחרי יומיים, הוא עדיין יוכל להגן על גדי בימים הראשונים".

ראש העיר סימן בראשו לעופר, שפתח בדברי הסיום. "האם יש עוד הצעות לסדר היום? אם כך, אני מתכבד לסגור את ישיבת מועצת עיר זו. ניפגש מחדש, אלא אם כן יהיו אירועים חשובים אחרים, בעוד חודש".

ישיבת המועצה הבאה, חודש מאוחר יותר, נפתחה בדין וחשבון של המשלוח האחרון. מלבד גדי ושומר הראש שלו, המשלוח הכיל את התמהיל הרגיל של מושחמים, ילדים, שמנים, שריריים, וכרגיל – שלוש נשים בהריון מתקדם, אשר תפסו ששה מקומות במשלוח עצמו. אף אחד מהאנשים שעלו למשלוח לא היה חסר תחליף, כולם עלו על המשלוח ללא שכנועים מיותרים וכל התפקידים שאותם הנשלחים תפסו מולאו בהצלחה על ידי מחליפיהם.

"הנושא הבא על סדר היום: גדי", אמר עופר. "גדי הוא לא הראשון שמחליט לברוח בתקופתו של ראש העיר חזי רוי. רוב האנשים מוכנים לעלות על המשלוח כשמגיע תורם, בזכות תחושת השליחות שאנחנו מקנים להם. אבל מדי פעם מגיע מישהו שמחליט למרוד בשליחות שלו, ויוצא להילחם בהם, חושב שהוא הראשון שהעלה את זה על דעתו. אנחנו מתירים את זה, ולא מגלים לאף אחד שכבר יצאו אחרים לפניו באותה משימה חסרת תוחלת, כי בסופו של דבר, כולם עולים על המשלוח מסיבה זו או אחרת והדבר החשוב היחיד הוא המכסה. אבל גדי בהחלט התעלה על כולם. הוא שרד כמעט שבועיים בשממת הקרינה שמחוץ לערים, שולח לנו דיווחים ברדיו שאותו בנה, סועד על גופו החולה של שומר הראש שלו, גרא. אבל בסוף, גם הוא מת. לבדו".

ראש העיר חייך. "תמיד מעניין לשמוע סיפורי מרידות. בלבי, אני מקווה שמישהו יצליח יום אחד לשרוד מחוץ לעיר. אבל עד אז, שיתוף פעולה איתם הוא הדבר היחיד שניתן לעשות, עד כמה שהוא מזוויע".

הישיבה נמשכה עוד מספר דקות, בזמן שכמה נושאים שגרתיים לתפעול טברי נדונו בהתאם לצורך. לבסוף, סימן עופר על סיום הישיבה, וראש העיר אמר את מילות הסיכום המסורתיות.

"יש לנו עוד אחד עשר חודשים עד למשלוח הבא. גבירותי ורבותי, חזרו לבתיכם, פרו ורבו, אכלו ושתו ושמחו בחייכם שניתנו לכם במתנה, והיו מוכנים תמיד לרגע בו יהיה זה צווארכם שיוגש לשחיטה".