ז'ולי מביטה בפניה של לודמילה ורואה איך הצער מושך אותן מטה, כאילו שדה הכבידה התחזק. קמטים של צער שלא היו שם יום קודם נחרתים בפנים הללו, בין קמטוטי גיל שנרכשו בצחוק ובעבודה של שנים. עור הלחיים עייף מתחת למשקפי השמש הטקסיים. ז'ולי רוצה לחבק את לודמילה, אבל יודעת שהיא לא יכולה. היא מביטה בפנים האלה, המוכרות כל כך, בשיניים העליונות הנוגסות שוב ושוב בשפה התחתונה, בדמעה העקשנית המזדחלת פעם אחר פעם מתחת למשקפי השמש, רק כדי להיות מנוגבת בחוסר סבלנות על ידי יד עטויית כפפה, ועוצרת בכוח את דמעותיה.

תהלוכת הלוויה מתקדמת באיטיות תחת השמיים הקודרים. ז'ולי כמעט חשה את הקור בעצמה כשהיא מתקדמת איתם לעבר החפירה הרעננה. האפלולית-למחצה גורמת להכל להיראות לא ממשי. היא מבחינה בחלזון שיצא לבחון את עלי העשב הלחים שבין הקברים, ונמנעת מלדרוך עליו למרות חוסר המשמעות שבמחווה.

מאז התאונה המטופשת אתמול, שבה מת ארני, בעלה של לודמילה וקרוב משפחה רחוק של ז'ולי (היא צוחקת במרירות, נראה שלא נשארו לה קרובי משפחה שאינם רחוקים), בילתה ז'ולי יותר זמן בחדר ההולוגרמה מאשר בשאר חדרי ביתה, תוך התעלמות מוחלטת מהחשבון המצטבר לממדים מפחידים. ביתה של לודמילה המה מנחמים, חלקם חיים אבל מרביתם הולוגרפיים, כמוה. קל היה להבחין בין המבקרים החיים להולוגרפיים – החיים באו עם קערות וסירים מלאים מזון בידיהם. ההולוגרפיים לא יכלו, כמובן, להביא איתם מזון.

חיוך עגמומי עולה על פניה של ז'ולי. היא זוכרת את הפעם היחידה שבה טעמה ממאפה ידיה של לודמילה. במשך שנים, נהגו לשבת יחד לטקס קבוע של תה וקרואסון מאפה בית – כל אחת והקרואסון שלה, כמובן, שאותו אפתה בעצמה. תמיד התבדחו והציעו זו לזו לטעום האחת מהקרואסון של השניה, ולהוכיח בזאת אחת ולתמיד מי משתיהן אופה טוב יותר. והנה, לפני שנתיים, באחד המשלוחים הבין-עולמיים היקרים, קיבלה ז'ולי חבילה בלתי צפויה מעולם קוראנה. חבילת קרואסונים מאפה ידיה של לודמילה, מוקפאים בהקפאה עמוקה. לא היה לה אפילו מושג מאיפה הוציאה לודמילה את הסכום הדרוש כדי לשלוח אליה את החבילה, שבע עשרה שנים קודם לכן. היא נגסה באחרון שנותר מהם בארוחת התה האחרונה עם לודמילה, כשהכל עוד היה בסדר, ודמעות של אושר והתרגשות וידידות עלו בעיניה. והיא הודתה שוב, בצחוק מתובל בדמעות, שהקרואסון של לודמילה, שהצליח לעבור מרחק של שנות אור ושנות חיים ולהישאר טרי כברגע שנארז, היה טוב משלה.

תהלוכת הלוויה התקרבה אל הקבר הטרי, חלק מהפוסעים בעקבות הארון מנצלים, כתמיד, את ההזדמנות כדי להחליף סיפורים ורכילות בלחישות רוויות אשמה. ז'ולי הביטה סביבה. כמעט כל הקרובים שהכירה נמצאו שם. עם טכנולוגיית התקשורת ההולוגרפית המיידית, אירועים משפחתיים הפכו להיות המוניים יותר ויותר, כשלא נותר לאיש עוד תירוץ לא להגיע. למעשה, היא הכירה את לודמילה באירוע משפחתי שכזה, בחתונה גדולה. של מי היתה החתונה ההיא? ז'ולי כבר לא מצליחה לזכור. מספר החתונות של קרובים רחוקים ורחוקים מאד שנכחה בהן בהולוגרמה במשך השנים הוא עצום. היא ראתה שם את ארני – אז נער צעיר שצחק הרבה, ולצידו היתה לודמילה, אז עוד חברתו. ארני, שאותו הכירה בקשר ההולוגרמה עוד מהימים בהם היה ילד קטן עם לחיים תפוחות וחיתול גדוש, הציג ביניהן, והקשר היה מיידי. בתוך חמש דקות, כבר נדמה היה שהכירו כל חייהן. את שארית החתונה הן בילו ברכילות משועשעת ובהשערות – האם היו בחתונה יותר אורחים הולוגרפיים מאשר אורחים אמיתיים. לודמילה טענה בסוד שעורכי החתונה היו קמצנים, ולכן הזמינו יותר אורחים מחוץ לעולם מאשר מעולמם עצמו. החזקת קשר הולוגרמה פתוח וקבוע לכל משך האירוע היתה זולה ממחיר המנה באולם מפואר שכזה. מאז הקשר לא ניתק, וז'ולי ולודמילה נפגשו שוב ושוב לשבת יחדיו, לשתות תה ולאכול קרואסון – תאוותה הסודית של לודמילה, שהיתה כמעט בגדר התמכרות – מנהג שהפך בהדרגה למסורת.

לז'ולי הסגורה, שכל חייה בודדה את עצמה בביתה, מתקרבת אל האנשים שרצו להתקרב אליה רק באמצעות חדר ההולוגרמה, סוף סוף היתה ידידת נפש.

לודמילה הרימה את מבטה, שהיה נעוץ כל הזמן בעקבי נעליה, ופגשה בעיניה של ז'ולי, מבטה עובר דרך הזכוכיות הכהות של משקפי השמש. חיוך עגמומי, מפרפר, מאיים בכל רגע להפוך לבכי, הופיע על שפתיה, והיא הושיטה את ידה אל ז'ולי. ז'ולי הושיטה את ידה והצמידה את קצה אצבעה אל קצה אצבעה של לודמילה. לא היתה כל תחושת מגע, ובכל זאת ליבה של ז'ולי ניתר, מאיים שוב להעלות דמעות בעיניה. היא שוב ייחלה לכך שתוכל לחבק את ידידתה הקרובה-רחוקה כל כך, לנחם אותה בכאבה.

מטמין המתים כחכח ולודמילה וז'ולי מיהרו לנתק את המגע-לא-מגע, ולהביט לעברו. נושאי הארון כבר הניחו אותו על פי הקבר, ומטמין המתים השגיח על הורדתו ההדרגתית אליו. הוא הרים את מבטו אל הנוכחים בגוף ובהולו, ונשא את דבריו, מהלל את המת ומנחם את החיים. הדמעות שוב רצו על פניה של לודמילה, האחת עוקבת אחר חברתה בדרכן אל האדמה הלחה ממילא, ולודמילה לא עשתה עוד כל נסיון לנגב אותן. ז'ולי כאבה מהרצון העז לחבק את חברתה, לנחם אותה ולהתנחם בעצמה בחמימות הקירבה והמגע, אך זה היה הדבר האחד שלא היה ביכולתה לעשות. אני לא יכולה לחבק אותה, אני לא יכולה להחזיר לה את ארני, לא יכולתי למנוע את התאונה… המחשבות רצו שוב ושוב במוחה. חוסר האונים לא נתן לה מנוח.

הטקס הסתיים, מטמין המתים עסק בכיסוי הארון באדמה. לודמילה הסבה את פניה מהקבר, טומנת אותן בזרועה, לא רוצה לראות את המחווה הסופית כל כך של כיסויו של אהובה וחברה לחיים בעפר. ז'ולי ניצבה לצידה, ולצידה השני ניצבה אחותה של לודמילה, ויקי, וחיבקה אותה, בוכה. ז'ולי הביטה בכף ידה של ויקי, המונחת בחוזקה, בלפיתה כשל עוף דורס על כתפה של לודמילה, ולא יכלה לשאת את הכאב. היא לא יכולה לגעת בה. היא לא באמת שם.

לודמילה הושיטה יד לעברה, מנידה אותה מול פניה, מושכת את תשומת לבה. היא הביטה אל הפנים העייפים כל כך, הכואבים כל כך, וראתה חיוך מפציע עליהם שוב. חיוך הססני, כאוב, מוקף בתלמי היגון שנחרצו בפנים מאז אתמול. היא חייכה בחזרה, וחשה שחיוכה דומה מאד. היא הושיטה את ידיה אל לודמילה, במחוות החיבוק ההולוגרמי הסמלית, ולודמילה השתחררה מתחת ידה של אחותה והחזירה את המחווה. היא הנהנה אליה וסימנה לה בסנטרה ללכת. ז'ולי חייכה אליה ונופפה לה, התרחקה, ולחצה על כפתור התצוגה ההולוגרפית שבכף ידה.

בית הקברות נעלם. חדר ההולוגרמה שבביתה קיבל שוב את ממדיו הרגילים. הרוח הקרה שהיא דימתה שהיא חשה בכל משך הלוויה נעלמה גם היא, והיא חשה שוב רק את חמימותו של ביתה.

היא יצאה מחדר ההולוגרמה, מנגבת בכוח את עיניה, מנסה להסיר מהן את כל שרידי הדמעות. היא הלכה למטבח ושם נטלה את קערת הבצק. אתמול, כשהגיעה הידיעה על מותו של ארני, בדיוק עסקה בהכנת מנה חדשה של בצק לקרואסונים, והבצק נותר שם, תופח ומחמיץ, עד שכעת עלה ממנו ריח דוחה של תסיסה וחומץ. היא הפכה את הקערה מעל הפח, מנגבת את דפנותיה היטב היטב, להסיר את הבצק הדביק והלח שנותר שם.

היא עמדה עוד רגע, מביטה ולא רואה את הקערה שבידה, מהרהרת ללא מטרה. לאחר מכן הזדקפה, נטלה קערה נקייה, והחלה מוציאה חומרים מהארון. היא תצטרך להכין מנה חדשה של בצק, מנה חדשה של קרואסונים, לפעם הבאה שתיפגש עם לודמילה.

מוקדש לזכרו של דיאגו, בן דודי, שנורה בראשו לפני שלושה ימים (25.11.01) ומת אתמול (27.11.01). הסיפור הזה הוא בגדר "wishful thinking" – בעולם אחר, עם טכנולוגיה אחרת, אולי היה יוצא לי להכיר אותו יותר מקרוב, למרות המרחק הגאוגרפי.