מיתרי הכינור רטטו באויר. הפרק הראשון של הקונצ'רטו של מנדלסון נשמע כמעט מיוסר מדי, והנגנים, ככל שנפעמו, זעו בכסאותיהם באי נוחות.

החזרה הייתה מצוינת. הם שבו וניגנו את כל הפרקים ללא הפסקה, המנצח לא הביט לשמאלו, לא העיר הערות אל החלל הריק בו תלה הכינור בזוית קלה ביותר והתנודד קלות על כתף בלתי נראית. אם צמצמת מבטך היטב, יכול היית להבחין בהפרעות קלות באויר שמעל המיתרים ובקצה הקשת, מעין השתברויות של אור שכמעט וניתן היה לחוש בהן באצבעות הרפאים.

משהו לא היה כשורה. הם חשו בכך מתחילת החזרה; מעין תחושת קבס קלה שגרמה להם לנגן בדחיפות. הכנר הראשון, הסמוך ביותר לנוכחות שלצד המנצח, תקע עיניו בתווים שמולו למרות שהכיר את התפקיד בעל פה מאז שהיה בן חמש עשרה. המנצח הזעיף פניו אך לא הורה לנגנים לחדול. לא מהם עלה הצליל הזר, בזאת היה בטוח; כשהביט בפניהם נדמה היה לו שאיש אינו חש בכך, אך כשהגיעו לסולו וכל הנגנים השתתקו, ראה אותם מציצים זה בזה ולאחר מכן, בפנים מבוהלות, בחלל הריק שלשמאלו.

תחושת אשם עמדה בחלל האויר.

רחש. הד קל על כל מגע במיתרי הכינור. אי שם היה מי שייבב כמו כלב נשחט, ריאותיו עומדות לפקוע מכאב וזעם, אך כמו מבעד אינספור מחיצות מעמעמות הגיע אליהם רק צלה צִלה של הזעקה. המנצח הזעיף פניו וקם ממושבו, נפנה לשמאלו לומר דבר מה. כעבור רגע ניתרו כל הנגנים על רגליהם באימה. בצריחת מיתרים זינקה הקשת בחלל האויר, הושלכה כחץ הישר ביניהם עד שפגע עקבה במצחו של האבובן שצנח ארצה ללא הכרה. רגע קפאו כולם בדממה הפתאומית של קדנצה שנקטעה. המנצח הביט ללא הגה בגוף הכינור המתהפך לאטו באויר, גבו הקמור מופנה מעלה ומיתריו אל האדמה, הולך וקרב אליו עד שכמעט ונגע כפתור הספית במצחו. אז הונף הכינור להתנפץ על הפנים השנואות, השלוות.

פניו של המנצח נותרו חסרות הבעה, פרט לזווית פיו שנטתה בלגלוג. "באמת", אמר, והכינור קפא. הנגנים זיהו היטב את הנזיפה הרכה שבקול העמוק. זעף הברזל הסמוי העלה לא פעם זעה קרה על ידיהם. "האם מר אויסטרך הנכבד שכח שהוא אוחז סטרדיווריוס בידיו?"

היד העלומה הלופתת את צואר הכלי רעדה. אי שם באודיטוריום הריק נשמעה חריקת כסא עץ על רצפת הלינוליאום.

בעלת האוב הגישה לו קפה, והוא הרגיש בו את המרירות של משקה שהוכן כלאחר יד. המנצח לא ביקש שיאהבו אותו, אבל ממנה ציפה להבנה. כשהביט בעיניה ראה בהן תיעוב כבוש של מי ששילמו לו די כסף כדי שינהג בניגוד למצפונו.

"מתי הקונצרט?" שאלה, והוא לגם לאט, כמנסה לדחות את הקץ, וכשהשיב את הכוס לשולחן העץ הרעוע אמר, "עוד שבוע".

"אויסטרך הלך לעולמו ב-1974…" אמרה בעלת האוב. ידיה המגוידות נחו, קעורות, על השולחן, כאילו מנסות לתפוס משהו שיחמוק ממנה עוד רגע אם תאבד ריכוז. הוא הביט מוקסם בידיים האלו. היה בהן כוח שלעולם לא יהיה לו. "הזהרתי אותך. מועד הפטירה קרוב מדי. התקף לב הוא לא… מוות נוח".

"ההולנדים תפסו לי את פגניני –" אבל אז הבחין בלעג בעיניה. היא קמה מן השולחן, ניגשה אל המכתבה המאובקת והשליכה לעברו מכתב כתוב ברישול. היא אמרה, "באשר לפגניני, זה מהקולגה שלי באמסטרדם שאחראית עליו".

עיניו רפרפו במהירות על השורות החפוזות, המלוכסנות, מלאות החרדה, ההולכות ומתרחקות מן השוליים. כשסיים הניח את המכתב באטיות על השולחן.

ידיו הזיעו.

"ואיפה הוא עכשיו?" שאל, והנגנים, אם היו שומעים אותו כעת, לא היו מזהים את קולו.

בעלת האוב משכה בכתפיה. "חזר אל השטן, אל האלוהים. אני לא יודעת מאיפה הם באים".

"והקולגה שלך – היא טובה?"

"היתה", אמרה בעלת האוב.

ואחרי כן, בדממה שביניהם, הוסיפה, "אני רוצה שתלך עכשיו".

"את –"

"אני מציעה לך לא לדאוג לי". קולה היה קר, סופי. "אני מציעה שתתחיל לדאוג לקולגות שלך. אני מציעה שתתחיל לדאוג לעצמך".

בבית, ישב המנצח והביט בתמונת גרושתו המונחת על הפסנתר. השתקפות של בין הערביים הניחה חלק מצדודיתו על לוח הזכוכית הקטן שבמסגרת.

הוא חשב, הייתי יכול להביט בראי. היו לה אפילו אותן עיני תכלת בהירות ולחיים בולטות מעט. הוא חשב שוב, בפעם המי יודע כמה, אולי זה חלק ממה שהפריע לה.

אתה לא רק שקוע בעצמך, אתה אדם קר. מי צריך מיקרופונים ומכשירי הקלטה כשהמוח זוכר הכל, מניח לפתחך ציטוטים משעות אכזריות שאחרי חצות. אני לא יכולה יותר, אתה מעמיס על עצמך יותר מדי, הנסיעות האלה משגעות אותי. סע, אף אחד לא יכול לעצור אותך, בטח לא אני. אולי היה מתקשר אליה עכשיו, מצדו שבעלהּ יענה; ואם היא תענה, מה אז? הוא יספר לה מה קרה, היא תהיה מודאגת, אולי יזמין אותה אליו… אבל הוא היה עייף מדי לגשת, לחייג. רק מוסיקה היתה מקימה אותו עכשיו, והוא הרי ביצע את הקונצ'רטו לכינור כל כך הרבה פעמים, לא צריך את הפרטיטורה מול העיניים. בעיניים עצומות יכול היה לראות את הרשת הצפופה, השחורה, של תוים, והערות בדיו אדומה טרייה או הולכת ודהה, סימונים מלפני חמש, שבע שנים, כאשר דגשים מסוימים טרם היו מובנים מאליהם; שנתיים אחורה יש מעבר רגעי לדיו תכלכלה (זה הצבע בעיניים שלךָ, הצבע שאני אוהבת לראות) וזה החזיק מעמד כמעט חצי שנה עד שחזר האדום העז, התקיף, הבודד. תוותר על חלק מהמחויבויות שלך. אני לא מוכנה להמשיך ככה. אם יהיה לנו ילד איזה מין חיים יהיו לו.

יצירה ויצירה שכנגד.

ואם יקרה לי משהו, מה ישאר ממני?

שעה ארוכה ישב בדממה והביט בלילה ההולך ויורד במרפסת. הוא חשב על עמיתיו ברחבי העולם, שאולי כבר עכשיו מתקשרים זה לזה, ופותחים את השיחה בצחוק עצבני, אתה שומע, לא תאמין מה קרה לי היום, וחשב, תפסיק להלחיץ את עצמך; אין סבב טלפונים; אין פאניקה; מה שקרה היום היה חד פעמי ומקומי, ומה שקרה בהולנד ודאי ייפתר בזמן הקרוב, ובעלת האוב מתחמקת מלפתור את הבעיה, צריך ללחוץ עליה, קיבלתְ כסף, תעשי את העבודה שלך, תשתקי, ותניחי לי לעשות את שלי. אני אסתדר איתה; אם חושבים על זה, היום דווקא השתלטתי לא רע על המצב.

הטלפון צלצל והמנצח ידע שהוא מפחד.

החדשות נלחשו מפה לאוזן. במהירות האור.

ששה ימים לאחר מכן בדק המנצח הודעות בדואר האלקטרוני. הוא קיבל תמונות מחבר. לא היו אלה תמונות שהוא רצה לראות, אבל הוא לא יכול היה להתיק עיניו מהן. הכנר הראשון של הפילהרמונית של לונדון שנעלם אמש נמצא סוף כל סוף לאחר חיפושים קדחתניים. המנצח זיהה את פניו בעיקר מפני שעיני הגוויה לא הושחתו. "זה היה זול. זאת הייתה ארוחת חינם. חטאנו", כתב עמיתו למקצוע, והכעיס אותו בסנטימנטליות שלו.

המנצח פסע הלוך ושוב בחדרו. שיקולים ושיקולים שכנגד.

הוא התקשר לבעלת האוב.

"אני מבטל את הקונצרט", אמר לה. "כמה תקחי כדי להחזיר אותו?"

הוא שמע אותה משתנקת, משתעלת, משועשעת עד יאוש. צחוקהּ צרם באוזניו כמו מיתר פוקע. "נפנוף ביד והמוסיקה מפסיקה, אה?" הוא שמע אותה יורקת בבוז. "התרינו בכם. המנגינה שאנחנו מעוררות נגמרת כשהנגנים בוחרים לשתוק –"

הקו התנתק.

המנצח צלצל שוב.

ושוב.

בפעם השלישית ענה לו קול זר.

הקול אמר, "מחר אתה אתי".

אחת לאחת, כיסה הערב את ערי הבירה ברחבי העולם, ונשא בכנפיו את זעם הקהל. הדלתות היו סגורות. בקופות רעדו קופאיות והכריזו פעם אחר פעם שקונצרט הערב בוטל. מה זאת אומרת, שאל הקהל. בושה, אמר הקהל, ודרש לדבר עם המנהל.

הקסם סחרר אותם. נכון, הם לא ראו את הידיים של הכנר, את הידיים של הפסנתרן. כלים מרחפים באויר. מנענעים ופדלים נעים חרש בכוחות עצמם. אבל האיכות.

כבר חצי שנה שכח הקהל את המבצעים החיים, והתיישב בטלפונים סלולריים מכובים ובעיניים עצומות להתענג על האגדות שקמו לתחיה, על צלילים זכים, מפעימים. לשמוע את אויסטרך, את קרייזלר, את רחמנינוב ואת שנאבל, את יואכים מנגן את הקונצ'רטו שברהמס כתב בשבילו לפני יותר ממאה שנים; ופעם אחת בפירנצה, בקונצרט ששודר ברחבי העולם, את ויולדי מנגן כמו שד את אחד הקונצ'רטים לכינור של עצמו.

היום עמד הקהל בחוץ והסתער על הקופות ואויר הערב התמלא ניחוח בשמים יוקרתיים וצעקות.

בפנים היתה דממה.

קפואים, ישבו הנגנים שורות שורות, כליהם שמוטים לרגליהם. קפוא, ישב המנצח למולם. ברוב האולמות נדמה היה שכל חברי התזמורת נעצרו באמצע ויכוח, ידיהם מורמות, קפוצות באגרופים, פניהם מעוותות מכעס ואימה, אך בחלק מאולמות הקונצרטים ישבו הנגנים על הבמה בראשים כפופים, בידיים שמוטות, בשלווה של קהילה שהלכה לעולמה בעודה מקבלת עליה את הדין. פה ושם היו מקומות ריקים.

אלה שנותרו בבתיהם לא ענו לשיחות נכנסות. הותירו את כלי הנגינה בנרתיקיהם. צפו בטלוויזיה, או ישבו בוהים במרקע הריק או בשמיים. היו ששכבו. איש מהם לא עמד. אין עומדים לנוכח ציפייה כשלהם.

ידיים בלתי נראות מילאו את הלילה.