קרניים
מאת שפרה האפרתי
"מה זה אומר, דוקטור?"
יואב היה מיואש ומבולבל, הרופא החביב ולבן השיער ניסה להרגיע אותו, ובגלל זה אף אחד לא ממש שם לב אלי.
"ניתן לראות בבירור שני גושים לא מזוהים בחלק העליון של הקודקוד. אנחנו לא יכולים כרגע להגיד בוודאות, אבל נראה יותר ויותר שמדובר בחומר קשיח, כמו עצם או שן".
"לבת שלי צמחו שיניים על הראש". יואב קם, רועד, הדליק לעצמו סיגריה ונשען על החלון. הרופא הפנה לעברו מבט, שוקל ומוותר מיד על אזכור האיסור על עישון בבית החולים.
"אני לא מאמין", חזר יואב ואמר.
"זה לא שיניים", לחשתי.
שני הגברים הביטו עלי כאילו זה פלא שאני יודעת לדבר.
"מה? אז מה זה?" דרש יואב לדעת.
קרניים. אמרתי.
עמידה בתור לאוכל, עוד בזמן של הארוחות החמות בבית הספר, ואז דחיפה, ומישהו, בן, בן שאני דלוקה עליו, יגיד, "עופי מהדרך את, קרננית אחת".
הזכרונות מציפים אותי. הלב שלי דופק בטירוף. זו לא ההבנה, הרי הבנתי די מהר, עוד כשהאחות הצביעה על הצג ואמרה דוקטור, בוא תראה. זיהיתי אותן, כמו מכה בבטן זה היה. אבל עכשיו, להגיד את זה.
על מה את מדברת, דורש יואב לדעת.
"כלום", אמרתי לו, אבל הרופא התערב.
"יכול להיות שהיא צודקת. חכו רגע".
הוא ניגש וחיפש ספר על אחד המדפים. "זה מוכרח להיות כאן", מלמל. "או, הנה". הוא פתח את הספר וקרא, בעודו צועד בהסח הדעת לעבר שולחנו. "תראו", אמר. היו כמה מקרים כאלה בעשורים האחרונים, ו… בואו נראה. אנחנו בחודש דצמבר, ואת אמורה ללדת בעוד… שלושה וחצי חודשים. מעניין!"
"מה מעניין", מחה יואב. "תסביר כבר".
כשהייתי תינוקת אלה היו גבעות קטנות על הקודקוד. אחות בית הספר התקשרה פעם לאמא שלי אחרי שעשתה לנו בדיקת כינים. "כדאי לבדוק את זה, גברת שאולי", אמרה. חוץ ממנה אף אחד לא הבחין. אבל הגבעות הפכו לנבטי קרניים החל מסוף כיתה א' בערך. גולות קטנות שהוסתרו בתחילה על ידי המון המון שיער ואחר כך כבר לא יכולתי להן. מתוך ערימת השיער הפרוע הן בלטו – עלו, והתעגלו, והסתלסלו.
עד גיל שבע הסתובבתי בבית הספר עם קרניי אייל מסתלסלות שהפכו אותי מטרה לצחוק וללעג הילדים. אני זוכרת את הפעם בה נגחתי בילד ההוא שאהבתי, שהיה הכי רשע בכיתה, וכשהחולצה שלו נקרעה, והעור שלו נשרט, אני צחקתי. שילמד לא ללעוג – אבל הוא לא למד.
אני שמעתי כל שהייתי מסוגלת לשמוע. קמתי ויצאתי מהחדר. שמעתי את יואב שואל את הרופא מה אפשר לעשות, אבל את התשובה לא שמעתי. חיכיתי בחוץ. מנסה לא לחשוב על כלום. דימיתי את עצמי באחו מלא דשא פראי, שמש ואור. דמיינתי איך אני מתגלגלת על הדשא, רצה בפראות ונוגחת בגזע עץ עוטה טחב, שוב ושוב ושוב. אבל התמונות האחרות לא רצו להעלם.
ילדה זערורית אדומת פנים, נעמדת מתנשפת מול הקיר ובועטת ברגליה לפני שהיא פותחת בריצה. לא לעצור, לא לעצור, לא לעצור, חשוקת שיניים, מתנשפת, הראש נחבט בקיר בעוצמה והכאב מוציא צרחה מביא את מיתרי הקול הדקים לקצה גבול יכולתם. דמעות ועצבים. דמעות ועצבים, וכאבים. הכאבים, כמו כאבי צמיחה של אברים גליליים או שיניים, מציקים בעיקר בלילה, אבל אני עשיתי הכל כדי לסבול גם ביום.
ניערתי את ראשי, ויואב יצא אלי.
"בואי", אמר. "נלך הביתה".
אף פעם לא סיפרתי לו כלום.
שתיקה שררה בינינו במהלך הנסיעה, הוא שקל מילים וגם אני. אבל בערב, בשעה שהתארגנו לקראת שינה, הוא לא יכול היה יותר שלא לשאול איך ידעתי.
האוויר נגמר לי לרגע והלב שוב פעם כמו מטורף. הוא התיישב לידי.
במקום תשובה, נטלתי את ידו והנחתי אותה על ראשי. מעבירה את אצבעותיו על הצלקות. "אתה יודע ממה זה?"
"בטח", הוא אומר. "סיפרת לי אלף פעם איך בגיל שבע נפלת מהנדנדה על הגדר ונהיו לך שני חורים בראש". הוא נישק את ראשי. אבל אני לא מבין במה זה קשור ל…" הוא נעצר באמצע המשפט ובאמצע הנשיקה והלב שלי כמעט נעצר יחד אתו. הוא שב ונגע בצלקות ושאל מה היה שם באמת, למרות שאולי כבר התחיל לנחש את התשובה.
"מזל טלה", מלמל, כאילו לעצמו.
וסיפרתי לו. סיפרתי על בית הספר על הילדים בכיתה, על הרוע. על העקשנות שלי.
"אתה זוכר כשנפגשנו? איך אהבת את העקשנות שלי?" הקול שלי נשמע לי היסטרי ומתחנן. "קראת לי טליה". הוא לא חייך אפילו.
"תמשיכי". זה כל מה שהיה לו להגיד.
וסיפרתי לו. על הניתוח אליו שלחו אותי בגיל שבע, על האישה עם הזקן שליוותה אותי והחזירה אותי, וכל מה שאני רציתי היה לרצוח אותה.
כל הראש שלי חבוש, והטלטולים של המכונית מזעזעים לי את המערכת, חזרתי משבועיים באפרים ירוקים. רק שהם כלל לא היו אפרים ירוקים. ירוקים אפורים הם היו, כמו העיניים שלי. אבל בלי הברק, והניצוץ והדם.
כשהגעתי, הוכנסתי בשלב ראשון למיטת בית חולים, והורדמתי לאחר מאבק במסכת חמצן מהול בגז. חמישה אנשים עמדו סביב המיטה שלי. אחד החזיק את הראש הכואב, אחד קשר לי את הידיים למיטה, שניים החזיקו ברגליי ואחד הניח את המסכה על פני למרות שיירקתי אותה שוב ושוב, עד שאזלו כוחותי ונכנעתי לסם המרדים.
התעוררתי בחדר עם קירות מבד. מאחורי הבד היה חומר מילוי רך, שהודבק על כל שטח הקירות והסתיר אותם מעין. כל פעם כשהתפרצתי לעבר הבד, דעתי היתה מכוונת אל הקירות הבלתי נראים.
אבל לא הגעתי לשם. לא הגעתי לשם כי לא יכולתי. הראש היה חבוש ולא ידעתי. הם עשו לי איזשהו ניתוח, כשהרדימו אותי בערמומיות שכזאת.
אבל לא ניחשתי בכלל.
אני מדברת ומדברת ויואב מקשיב, פניו קודרים.
אחרי יומיים בחדר המרופד הגיעה האישה עם הזקן ודיברה אלי מבעד לצוהר שדרכו האכילו אותי. "אני רוצה להיכנס ולבקר אותך", אמרה. "את מבטיחה להיות רגועה? יש לי משהו לספר לך". אני ישבתי באותו זמן על הרצפה המרופדת, מטיחה את גבי בקיר המרופד ומכוונת לקיר הבלתי נראה. בכיתי, אני חושבת. מין יבבה מתמשכת.
היא נכנסה בזהירות, מודעת לתוקפנות שלי. כשראתה את אדישותי התיישבה לידי על עקביה, ישיבת עמידה כזאת. "תרימי את הראש", ביקשה בקול עדין. הסתכלתי עליה אבל הזקן היה כל כך כעור ומשונה. הורדתי מבט.
"אני רוצה לספר לך משהו", אמרה. "אני רוצה לספר לך למה הראש שלך חבוש".
לא עניתי. המענה היחיד שעלה בדעתי היה לנשוך לה את כל הפרצוף יחד עם הזקן הזה, להוריד לה את הפרצוף בנשיכה. אז לא עניתי.
"דוקטור לבבי ניתח אותך". היא המשיכה. "הוא הסיר לך את הקרניים מהראש. הראש שלך עכשיו חלק. וברגע שתבריאי תראי שאין שום סימן. אם תגעי בראש במקום בו היו הקרניים תוכלי להרגיש צלקת קטנטנה, זה הכל. את ממש רגילה עכשיו, כמו ילדה רגילה".
אני חושבת שהיא לא היתה בטוחה שהבנתי עד ששלחתי יד אל ראשי ומיששתי. הסרתי בזהירות את התחבושת ונגעתי בדם שלי, ששב והתעורר מתחת לתחבושת. לא היה שם כלום.
הם לא סיפרו לי שהם מתכוונים לנתח אותי, ועד היום לא הבנתי למה.
"הם לא סיפרו לך, את לא סיפרת לי", אמר יואב. המבט שלו היה קר.
"אם הייתי מספרת לך לא היית נשאר אתי", אמרתי.
"את לא יכולה לדעת את זה", אמר. "אני שונא שמשקרים לי. אני לא יכול להסתכל עליך עכשיו!"
רציתי למות. הוא קם והתחיל לאסוף כמה דברים.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו.
"אני צריך לחשוב", הוא אמר.
רציתי לקום גם אני. לפרק את הדברים שארז, להחזיר הכל לקדמותו. אבל לא יכולתי לזוז. הסתכלתי עליו בחוסר אונים, וחרדה החלה לחלחל בי.
"הילדה שלנו, בטח אפשר להוריד לה את הקרניים ממש כשתיוולד". דיברתי, מביטה בו מחפשת תגובה, המילים החליקו ממנו. "אולי עוד קודם, אולי אפילו לפני הלידה". קמתי וניסיתי להגיע אליו, נוגעת בו ברכות בזרועו. "אולי אפילו לפני הלידה – " ידי החליקה ממנו כמו המילים בעוד הוא ממשיך לארוז. פתאום הרגשתי זעם ותסכול. הוא מתנער ממני, ויותר מזה, הוא מתנער מהילדה שלנו. עמדתי בפתח החדר, כאילו יש בכוח המילים לגרום לו להישאר.
"מה זה משנה? בחיים לא היית מנחש שהיה לי את זה! אני רגילה לגמרי! אני רגילה".
"לא", אמר והעלה את התיק אל כתפו. "את לא רגילה, וכל זה מוזר מדי. ועכשיו גם הילדה". הוא עמד שם, מחכה שאפנה לו את הדרך ללכת. עמד שם כמו קיר, וידעתי שאין טעם להסתער עליו. מזמן לא היו לי קרניים.
פיניתי לו את הדרך, ניגשתי למיטה והתיישבתי. הראש שלי נקבר בין הברכיים. הרגשתי רק כמה נכון היה לא לספר לו. לא ידעתי שזה עובר בתורשה. לא ידעתי שתיוולד לנו בת במזל טלה, עם קרניים. הרגשתי ריקה. משונה, חיוורת. נגעתי בפנים והרגשתי את הדם שלי בורח ואוזל, נגעתי בצלקות והן כאבו כאילו רק אתמול היה הניתוח. הוא עמד לעזוב. הוא עוזב! הוא עזב.
אסונות תקפו את המשפחה שלנו עם השנים, ואני שנאתי אסונות. כשבישרו לי שאבא נהרג ביליתי יום שלם וחצי לילה בריצה לעבר הקיר, בלי לעצור. דם זלג אל פני מקרני המסובכות, נכנס לנחירי והציף את עיניי. אני צווחתי וחזרתי ורצתי ונתקלתי וחזרתי. אחד משלושה: אני אמות, הקרניים המחורבנות ייעלמו בחזרה לתוך הראש, או כל העניין עם אבא יבוטל מיד.
אני חושבת שאולי בגלל זה אמא החליטה סוף סוף לעשות משהו.
אני זוכרת את האישה הזרה שנכנסה לבית שלנו. אישה מלאה, כבדה, רצינית, אני זוכרת שהיה לה זקן, שערות דלילות על הסנטר, שהיא לא טיפלה בהן כראוי. זה היה מביך. אני, שלא מתתי, כפי שלא בוטלו קרני, כמו שאבא לא חזר, שכבתי במיטה עם ריסוק קל בגולגולת, דחף מוטרף מניע אותי פעם בכמה דקות לקום ולרוץ שוב לעבר הקיר, נזרקת אחורה מכאב חד בזווית הראש, נופלת, עיני מוצפות דם פנימי ומקציפה מעצבים, נהמתי לעברה באיום כשהיא נכנסה, אבל היא ואמא נעלמו בחדר העבודה הישן ולא יכולתי לשמוע מה הן מדברות שם.
וכשיצאה, אמא ארזה לי תיק ושלחה אותי אִתה. אני זוכרת שהיא חיבקה אותי וליטפה את ראשי, מעבירה יד על הקרניים בחיבה. בחיבה! וזיכרון חושים נוסף עלה בי פתאום. אני מלטפת את אמא. וידי עוברת על הצלקות המוזרות בראשה.
"אמא, ממה זה?"
פעם היה לנו אגוז קוקוס בבית, והיא הראתה לי אותו.
"את רואה את שני העיגולים האלה? בכל אגוז קוקוס יש כאלה. וגם בראש של אמא".
כל פעם היא סיפרה משהו אחר. עשתה מזה בדיחה. אני מוכרחה לדבר אִתה.
יצאתי החוצה. הוא השאיר את האוטו. לא יודעת לאן הוא הלך.
התנעתי את המכונית בעצבים, היא מסרבת לפעול ואני מציפה. אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר, הצפה זה טבע שני אצלי.
מחכה שהדלק ישקע במעברים ומנסה שוב, הפעם זה מצליח, כי חיכיתי.
נוסעת במהירות נהיגה נואשת הביתה, לבית שבו גדלתי.
ידעתי שהיא שם. היא תמיד שם. רואה טלוויזיה, איזו סדרת מתח, ומדברת עם המסך בסגנון המעצבן שלה. אני זוכרת שבילדות אי אפשר היה לדבר אִתה. היא היתה עקשנית כל כך.
כשטיפסתי במדרגות הבניין ראיתי פתאום את התמונה כולה.
"מיקה?"
עמדתי בפתח, רועדת, היא בכותנת לילה ושיער סתור, עם כוס קפה גדולה ביד. והטלוויזיה מהבהבת. "בואי תיכנסי. איזו הפתעה".
ניסיתי לא לבכות אבל לא יכולתי. לא יכולתי לדבר בכלל. המון המון דקות. בכיתי ורצתי והקאתי וחזרתי ודיברתי, ואמא מלטפת את הצלקות שעל ראשי ומקשיבה.
ופתאום אני שומעת את עצמי אומרת, "מה פתאום החלטת להוריד ממני את הקרניים? למה דווקא אז? מה קרה?" לא ידעתי שאשאל את השאלה הזאת דווקא. היו לי כל כך הרבה שאלות למה דווקא זו.
אבל כל הדרך לאמא, תמונה אחת לא יצאה לי מהראש.
"את לא עמדת בזה", היא סיפרה בסוף. "ילדה אמיצה כזאת, נאבקת. גם בלי הקרניים היית בסכנה. הקירות דיברו אליך. קראו לך לרוץ אליהם. אבל היתה סכנה לגולגולת. במכה חזקה מדי אחת מהן היתה עלולה פשוט להיכנס פנימה, לבקע את העצם ולהרוג אותך. את לא עמדת בזה, למרות שהחזקת מעמד לא מעט זמן. הגעת עד גיל שבע!"
"איך את יודעת?"
"איך אני יודעת מה?" שאלה.
"על הקירות. שהקירות דיברו אלי".
"את ניחשת כבר, לא?" אמרה. היינו במטבח, אמא הכינה לי קפה וחתכה פרוסת עוגה קנויה. כי היא לא אופה אף פעם.
"אני כמוך, ולא רק אני. כל הנשים במשפחה שלנו, כבר הרבה דורות".
"אבל איך, תמיד מזל טלה?"
"תמיד מזל טלה", אמרה, והתיישבה לידי עם מזלג קטן. "קחי, תאכלי עם מזלג. לא בידיים. במאי, אנחנו נעשות מאוד חמות".
חייכתי. למרות הזעזוע.
"החלק המוזר הוא שדווקא הבנים, הטלאים, יוצאים רגילים לגמרי. אבל אם נולדת בת, זה תמיד עם קרניים".
זה החלק המוזר? עכשיו כבר צחקתי, הפה מלא עוגה ופירורים ננשפים החוצה. נחנקתי. והכאב גרם לי לבכות שוב. אנחנו כל כך מוזרות. "למה אנחנו כל כך מוזרות?" שאלתי.
אמא חינכה אותי להיות מלכת העולם. לא ידעה איך להסביר לי את הבלתי מוסבר, אז היתה אומרת, "אף אחד לא יודע, אבל כשתגדלי, תמציאי לזה הסבר. העולם מחכה לתשובות שלך לשאלות שאיש לא ענה עליהן עדיין".
תחושת הבגידה צפה שוב ועלתה.
"למה לא סיפרתם לי אז שהולכים לנתח אותי? למה לא אמרת לי שאני הולכת לאבד את הקרניים? הייתי מסכימה. למה הם לא אמרו לי?"
"היית מסכימה?" היא שאלה. "את בטוחה?"
חשבתי לעצמי שאם יש משהו שאני בטוחה בו, זו התחושה שלא רק שהייתי מסכימה, הייתי שמחה. הרי בלי הקרניים הרגשתי רגילה עם סיכויים רגילים. וסיכויים רגילים הם סיכויים טובים. אפשר להיות מלכת העולם.
"ומה עכשיו?" שאלה. "מה עם הילדה שלך?"
"מה אִתה?" שאלתי. "היום הם יכולים להיפטר מהקרניים בלי בעיה. היא יכולה לגדול רגילה לגמרי, מהתחלה."
"כמה נחמד", אמרה אמא.
אני שתקתי, המומה קצת, בגלל התמונה שהיתה לי בראש בכל משך הנסיעה שלי לכאן ושבה ועלתה בראשי עכשיו, מפעילה את כל הטירוף של ילדותי, גורמת לי לרצות לרוץ ולחבוט את קרני שאינן בקירות הבלתי נראים.
מראה קרני הלייזר מנצחות את הקרניים של התינוקת שלי. מותירות בחדר הלידה ריח שרוף.
"כמה זמן החזקת את מעמד?" שאלתי.
"לא כמוך. קצת פחות. אחת מהן נשברה והיו חייבים להסיר אותן".
"מישהי נשארה עם זה כל החיים?"
"סבתא של סבתך, מספרים שכשהיא נפטרה, סבא שלנו תלה את הקרניים שלה על הקיר. למזכרת. ראיתי אותן יום אחד, כשמכרו את הדירה הישנה ובאנו להוציא דברים ישנים מעליית הגג. שאלתי מה זה ואמא שלי אמרה שאלו הן הקרניים של סבתא. זו היתה בעצם הפעם הראשונה שהבנתי שכולנו כאלה. הייתי אז בת עשרים, ובהריון". היא מביטה בי.
"אתי?"
"אתך".
"וידעת?"
"תחשבי על עצמך רגע", היא אומרת במקום לענות, מדברת אולי על עצמה. "תחשבי על החיים שלך. על איך שאת. על מה שהפכת להיות".
אני?
כבר שנים לא דהרתי מול קיר להטיח בו את ראשי. לעתים רחוקות מאוד כאבי הפנטום של הקרניים האדירות מעירים אותי בלילות. אבל כשאני נתקלת בחומת סירוב, אני ממשיכה עד היום לבכות בתסכול, והראש מייחל לכאב המגע עם הקירות הבלתי נראים.
לפעמים אני מוצאת את עצמי זקוקה לקיר, קיר אמיתי, שלא יסווה את עצמו בבדים וספוגים, רכות מזוייפת וקפיציות שמחזירה את התנופה. הצורך בקיר ערום, אמיתי וקשה לא עבר לי. הוא השתנה פשוט והפך למשהו אחר. הקרניים הפכו ללשון, אני מדברת, לא נושכת, מחדדת את המילים בקירות הסרוב עד שהן מסוגלות לפעמים להרוג.
ובלילות אני חולמת שאני רצה באפרים ירוקים, זועמת ומאושרת, לעבר חומות גבוהות יותר מהשמיים, ומנתצת את ראשי לרסיסים.
ואני שומעת את אמא אומרת, "על מה מכל זה היית מוותרת?"
נסעתי הביתה והמחשבות שלי זהרו באור זרחני מחליא. יודעת שהיא תשנא אותי, שאולי גם יואב, הראש שלי כאב.
אני מוצפת, הבליחה בי לפתע ההבנה, בהירה ולבנה. צריך לחכות שהדלק ישקע במעברים.
אני אחשוב על זה מחר.
יום שלישי, 30 באפריל 2019 בשעה 10:23 קישור לתגובה
מאוד אנבתי את הסיפור
כבן מזל דגים, אני נולדתי עם חוט שדרה שמלופף מסביב עצמו עד שהמסרים העצביים מבולבלים ואני יודע אם זה אני או האחר