"יא-אללה, סמי", אמר מוטי, "לטובתך אני מקווה שמה שאתה מחזיק פה יהיה שווה את הקילומטר שהלכנו כרגע, למה אני מת לישון. כושלאמא של הקצין התורן הזה בשמירה…"

"מה אתה דואג, מוטי?" סמי החל לחפש בצרור שלו את המפתחות לשק"ם. "אמרתי יהיה שווה. חוץ מזה, תגיד תודה שהקצין הזה שלך ישב לך על הראש מתחילת השמירה, ולא חיכה עד שתלך לישון כדי לדפוק לך תלונה".

"זה כלא שש, אתה יודע", הוסיף ששי.

סמי פתח את הדלת לשק"ם, והוביל את ששי ומוטי לחדר האחורי. במרכז החדר ניצבה טלוויזיה ענקית, מחוברת למערכת קולנוע ביתי, ומולה היתה מונחת כורסה נוחה מדגם יוקרתי.

"תגיד", מלמל מוטי בעודו בוהה במחזה שנגלה לעיניו. "שדדת את השלמיה או משהו?"

"זה כלא שש, אתה יודע", אמר ששי.

סמי סימן להם לשבת על הכורסה. "בואו נגיד שהיה לי המון מזל לאחרונה. רוצים בירה?"

מוטי צנח על הכורסה. "בטח, אחי. רק תגיד, מאיפה אתה מביא את החשמל כדי להפעיל את הדבר הזה?"

סמי הושיט בקבוק בירה אחד למוטי ואחד לששי. "חיברתי לחשמל של המקרר".

"נדפק לך השכל? כל הסחורה שאתה מחזיק שם תתקלקל!"

"זה כלא שש, אתה יודע", תרם ששי.

סמי משך בכתפיו בחוסר-אכפתיות.

"הלוויה שלך, אחי", אמר מוטי בעודו מקרב את בקבוק הבירה לפיו. הוא עצר כששם לב לסימנים המוזרים שהיו מוטבעים על הבקבוק.

"אחי, זה מישראל, הבירה הזאת?"

"לא, זה מארקהאם".

"זה בשטחים?"

"לא, בניו-אינגלנד".

"זה בשטחים?"

"לא, בניו-אינגלנד. אתה יודע, כמו באנגליה, אבל חדש יותר".

מוטי לגם מהבירה. "מה שתגיד, אחי. רק תזכור שכשתפסו את ההוא שהיה פה לפניך עם סחורה מהשטחים בשק"ם…"

"…זה כלא שש, אתה יודע", השלים ששי.

"יאללה, רדו ממני", אמר סמי. "רוצים לראות משהו בדיוידי?"

מוטי התבונן בו. "לא. קודם ספר מאיפה השגת את כל הציוד הזה".

סמי התיישב על הכורסה. "זוכר את סיגי?"

"הכוסית הזאתי מהשלישות?"

"כן".

"זאתי שהשתחררה על קב"ן?"

"כן".

"זוכר".

"זוכר את צבי?"

"המניאק הזה מתחזוקה?"

"כן".

"זה שהשתחרר על קב"ן?"

"כן".

"זוכר".

"זוכר את יועד?"

"החננה הזה מחדר מחשב?"

"כן".

"זה שהיינו מכניסים לו מכות כל הזמן?"

"כן".

"זה שהשתחרר על קב"ן?"

"כן".

"זוכר".

"אז אני תקוע עם השלושה האלה, לפני חודשיים, בתורנות שמירה, חמשוש. והמנאייק הזה, צבי, קצין תורן. על הבוקר הדפוק בשכל מתחיל לתזז אותי – שולח אותי לעשות פטרול בחימוש, בנשקיה, כל מני מקומות בטיז-אל-נאבי. בסוף היום אני קרוע מעייפות, הוא אומר לי שאני לא צריך לעשות פטרול בלילה, שולח אותי לישון – "

" – חכה רגע", קטע אותו מוטי. "לבנות אסור לשמור בלילה, יועד לא עושה שמירות, ואין מצב שצבי היה עושה את הפטרול במקומך".

"אז?"

"אז אתה מספר שצבי שלח אותך לישון, והשאיר את הבסיס בלי שמירה בלילה?"

"זה כלא שש, אתה יודע", נידב ששי.

"אני מ'כפת לי? אחרי שקרעתי את עצמי יום שלם, זרקתי את עצמי על המיטה פה בשק"ם ונרדמתי תוך שתי דקות. ואז, באמצע הלילה, אני מתחיל לשמוע קולות משונים מהכיוון של חדר מחשב".

"חדר מחשב?"

"נו, אתה יודע, זה יועד והמוסיקה המעפנה הזאת שהוא שומע כל הזמן. זוכר איך פוצצת אותו במכות פעם, אחרי שהוא לא הסכים לכבות איזה דיסק שהוא שם, כשהיית צריך להביא את הדו"ח בשביל אשר מהלשכה?"

"כן, יוזף סבסטיאן מוצרט, או משהו".

"משהו כזה. אבל הרבה יותר גרוע. האיש שם לי באמצע הלילה, בפול ווליום, דיסק עם אנשים שצורחים כל הזמן, 'קת'ולהו!' 'קת'ולהו!', 'קת'ולהו!'"

"מה זה 'חתולהו'?"

"אומרים את זה 'קת'ולהו', ותהרוג אותי אם אני יודע. אז אני גורר את עצמי לחדר-מחשב כדי להוריד ליועד כאפה, ומגלה שגם סיגי וצבי נמצאים שם. כולם יושבים מסביב למערכת של יועד, מקשיבים לאחד הדיסקים הדפוקים שלו כאילו שזה היה מינימום אמנון-יצחק".

"אז נכנסת בהם, אחי?"

סמי עיווה את פניו. "הלכתי לעשות את זה, אבל…"

"אבל מה?"

"היה בהם משהו מוזר".

"מוזר?"

"העיניים שלהם, היה להם צבע אדום כזה, כנראה חטפו משהו, לא יודע. לא רוצה להתקרב לדברים האלה. הורדתי קצת את הווליום וחזרתי לישון".

"והם לא עשו לך בעיות?"

"לא נראה לי שהם ממש שמו לב. בבוקר, שוב צבי המנאייק דופק לי על הדלת לחזור לפטרול. שוב הוא שולח אותי לעשות פטרול בכל חור אפשרי בבסיס. והעיניים שלו בסדר גמור, מתנהג כאילו לא קרה שום דבר אתמול בלילה. ושוב אני חוזר בלילה, קרוע מעייפות, וצבי שולח אותי לישון. ושוב אני מתעורר באמצע הלילה, כשהדפוקים בשכל עושים רעש".

"עוד פעם המוסיקה של יועד?"

"לא. עצים".

"עצים?"

סיגי וצבי סחבו עצים מהחורשה שליד הבסיס, בשביל יועד. אחי, היית צריך לראות איך החננה הזה עשה את שניהם כאלה קטנים. הוא אשכרה צרח עליהם כשהוא חשב שהם לא עובדים מספיק מהר".

"בשביל מה הם צריכים עצים?"

"בשביל לעשות על האש".

"הם סחבו עצים מהחורשה בשביל לעשות על האש?!"

"מה אתה רוצה, אחי, זה אשכנזים דפוקים, לא יודעים מהחיים שלהם. אז בלילה אחר-כך, הלילה האחרון של הסוף-שבוע – "

"רגע, אחי, עוד לא סיפרת מה קרה בבוקר שלפני".

"הבוקר שלפני?"

"צבי לא שלח אותך שוב לעשות פטרולים?"

סמי לקח לגימה מבקבוק הבירה, וגיהק. "זה הקטע המוזר. בבוקר הם פשוט נעלמו".

"נעלמו?"

"צבי, יועד סיגי – פשוט נעלמו מהבסיס. לא מצאתי אותם בשום מקום".

"אתה מספר שהם נטשו את הבסיס? בתורנות סוף-שבוע?"

"זה כלא שש, אתה יודע", ציין ששי.

"הם כנראה לא שמעו על זה. אבל בלילה הם חזרו. מחורפנים לגמרי. הם הדליקו מדורה באמצע מגרש המסדרים של הבסיס, עם העצים שהם אספו לילה קודם, וצלו שם משהו על האש".

"מה זה היה?"

"לא יודע. היה לזה ריח כזה דפוק, שלא רציתי אפילו לבדוק. אבל זה לא הקטע. ליד המדורה, עומדים שם יועד וצבי, ושרים – כמו בדיסק הדפוק שלהם, אבל הרבה יותר גרוע – 'קת'ולהו! קת'ולהו!' כזה".

"ומה עם סיגי? היא לא היתה שם?"

"או-הו, בטח שהיתה. תאמין לי שהיה קשה לפספס אותה. רוקדת מול המדורה, עירומה לגמרי…"

מוטי וששי פרצו בצחוק מתגלגל. "אתה טוב, אתה", אמר מוטי בעודו מנסה להחזיר את נשימתו לסדרה, "רוקדת עירומה מול המדורה במגרש המסדרים… עלק…"

סמי הוציא באדישות את הארנק שלו מכיס המדים, שלף מתוכו תצלום, והושיט אותו למוטי. פרצי הצחוק ההיסטריים של מוטי התחלפו בפה פעור.

"אחי זה…"

"…כלא שש, אתה יודע", ששי חטף את התצלום בלהיטות מידו של מוטי.

"מאיפה הבאת מצלמה?"

סמי התרווח בכורסה. "הלכתי ללשכה של אשר".

"אבל זה לפחות רבע שעה הליכה מהמגרש עד לשם!"

"בניתי על זה שהם הולכים להיות שם כל הלילה. צדקתי. בכל מקרה, אחרי שצילמתי את התמונה הזאת למזכרת – "

"לא, חכה רגע". מוטי חטף בחזרה את התמונה מידו של ששי. "תגיד, מה זה כל הקשקושים האלה על הגוף של סיגי?"

"עזוב. כמו שאמרתי, אחרי שצילמתי את התמונה, שמתי לב שמשהו מוזר במדורה שהם הדליקו – "

"אבל זה נראה נורא דומה לסימנים שיש על הבירה הזאת שהבאת מהשטחים…" מוטי עדיין בהה בתצלום.

"רבאק, אתה הולך לתת לי לגמור את הסיפור, או שיותר מעניין אותך לגמור על התצלום הזה? אז כמו שאמרתי, נראה לי משהו מוזר במדורה הזאת שלהם – מה שהם לא עשו שם על האש התחיל לזוז".

"לזוז? אחרי שהם שרפו אותו?"

"לא סתם לזוז, לצאת מהמדורה, ולהתחיל להסתובב במגרש. ולצרוח, אחי, חור בראש".

"רגע, אתה מספר לי שזה היה בנאדם שהם שרפו שם?"

"לא בדיוק. לא נראה לי. זה לא היה דומה לבנאדם, זה היה גדול יותר. עם כנפיים, והעור שלו היה ירוק…"

מוטי נאנח. "אחי, נראה לי שלקחת סמים לפני הלילה ההוא. נו, תגמור כבר עם הסיפור הדפוק הזה שלך. מה עשית?"

"מה יכולתי לעשות? הלכתי לדבר הזה שיצא מהמדורה, והורדתי לו כאפה, וצעקתי עליו שיהיה בשקט. והוא המשיך לצרוח. אז הורדתי לו עוד כאפה, וצעקתי עליו שכבר שני לילות רצוף אני לא יכול לישון פה כמו שצריך, ונמאס לי. והוא המשיך לצרוח. אז הורדתי לו עוד כאפה, ועוד כאפה, ועוד כאפה. עד שהוא השתתק בסוף".

"ומה עם יועד? וצבי? וסיגי?"

"התחרפנו לגמרי. שוכבים שם על המגרש, מתפתלים, לוחשים כל מני מילים משונות ומזילים ריר".

"ואז?"

"הלכתי לישון".

"ו…"

"זהו".

"מה זאת אומרת 'זהו'?"

"זהו. נגמרה שמירה, הולכים הביתה ביום שאחרי".

"אבל איך כל זה קשור למערכת שיש לך פה?"

"אה, כן, זה. בגלל שעשיתי סוף-שבוע, אשר שחרר אותי מוקדם יותר. בדרך הביתה עברתי דרך המחסן של יגאל – מכיר, ליד התחנה המרכזית הישנה – והיה לו שם את הדבר הזה במבצע. החרמות מהמכס או משהו. אז קניתי".

מוטי בהה בסמי. "אחי, זיינת לנו פה את השכל על יועד, סיגי, מדורה, ניו-ארקהאם – כל זה בשביל לספר שקנית אצל יגאל? תגיד, אתה דפוק?"

"תראה, העניין הוא שאחרי זה…"

"די! לא רוצה לשמוע. יאללה, לך תביא לי עוד בירה. גם ככה הראש שלי מתפוצץ מכל הסיפורים שלך".

---

סמי פתח את המקרר והוציא ממנו שלושה בקבוקים. לפתע בקעה מלמטה יבבה מאיימת.

"שמע", נהם סמי, "אתה עושה לי בעיות, ואני מפוצץ אותך במכות, מבין?"

היבבה נשמעה שוב, אבל קצת יותר מהוססת.

"נפתמפ, חד'את' אישרא-ליגאת' פחמאג' קסמדל, ושלא תשכח את זה, יא-מנאייק. ודיר-באלאק אם אתה מפסיק לשמור על הטמפרטורה פה במקרר והסחורה מתקלקלת, הבנת?"

בתגובה נשמעה מתחת למקרר רק יללה חלושה ומבוהלת, מלווה בניעור-כנפיים חרישי.