המקרר נלחץ. דבר לא קרה עדיין, אבל היה פה סיכוי למצב מסוכן. תאריך התפוגה על הגבינה במדף השני עבר. אתמול. זה בפני עצמו לא היה נורא, בדרך כלל הוא פשוט היה מסלק אותה, אבל הפעם הוא לא יכול היה להגיע אליה. לפני שעודד יצא הוא השאיר אותה במקום שבו הבירות הפריעו לזרוע המכאנו של המקרר להגיע אל הגבינה. ועודד שנא שמזיזים לו את הבירה. אם עודד היה בסביבה המקרר היה מודיע לו ומבקש ממנו להעביר את הגבינה אל יחידת הפסולת בעצמו, אבל עודד לא היה בבית כבר כמה ימים.

ביום שלאחר מכן המקרר התחיל להיות ממש מודאג. המצב הזה נגד את התכנות שלו. הוא בחן את תת-השגרות השונות וניסה לבדוק אם יש דרך לעקוף את ההוראה לגבי הבירה. הוא לא מצא דרך כזו. עודד דאג למקם את ההוראה ברמה הכי בסיסית שהוא היה יכול, ולא היו לו הרשאות לתכנות עצמי ברמות האלה. המקרר התחיל להשמיע רעשים מוזרים. הוא ניסה לתמרן שתיים מזרעות המכאנו בצורה כזו שהן יזיזו את הגבינה למקום נגיש יותר, אבל הצליח רק לדחוף אותה עמוק יותר מאחורי הבירות.

ביום השלישי הוא היה מוכן להיכנס לפאניקה. הוא הודיע לדלת שלא משנה מה קורה, ברגע שעודד מגיע היא חייבת להגיד לו לגשת למטבח. באותו אחר צהריים עודד חזר. הדלת, שרמת התחכום שלה לא התקרבה לזו של המקרר, ביצעה את ההוראות כלשונן ומיד אחרי שהיא מסרה לעודד את הדואר הודיעה לו שהוא חייב לגשת למטבח. האור האדום מעל המקרר משך את תשומת ליבו של עודד והוא ניגש אליו. "כן?"

"שלום אדוני", המקרר נשמע כמי שהוקל לו. "טוב שחזרת הביתה. תאריך התפוגה של הגבינה עבר כבר לפני כמה ימים ולא הצלחתי להעביר אותה ליחידת הפסולת. היא היתה מאחורי הבירות ולא הצלחתי להגיע אליה, ולא רציתי להזיז את הבירה. האם תוכל בבקשה להעביר אותה בעצמך ליחידת הפסולת?"

"אין בעיה". עודד הוציא את הגבינה מהמקרר. הוא נעצר באמצע התנועה. "יש קרקרים איפה שהוא?" הוא זרק שאלה לחלל המטבח. אחד הארונות נפתח.

"אדוני", אמר המקרר, "אני מקווה שאתה לא עומד לאכול את הגבינה הזו. תאריך התפוגה שלה עבר כבר".

עודד פתח את המכסה ורחרח את הגבינה. "היא בסדר. אין מה לדאוג".

"אבל אדוני, אתה לא יכול לאכול אותה. היא לבטח מקולקלת. היא חייבת להיות. תאריך התפוגה עבר כבר לפני שלושה ימים. בבקשה אדוני, אני אתקשר לחנות ותהיה לנו פה גבינה טרייה בעוד פחות מחצי שעה. תעביר אותה בבקשה ליחידת הפסולת. יש לנו גם פסטרמה מצוינת ותוך שתיים וחצי דקות אפשר להכין טוסטים בדיוק כמו שאתה אוהב".

"זה בסדר" עודד לקח את הקרקרים והתחיל לאכול "הגבינה מצוינת. אין בעיה. אתה לא צריך להילחץ".

המקרר התחנן "אבל אדוני, אתה תחלה. זה מסוכן".

"אל תדאג" עודד הפטיר לאחור בזמן שיצא מהמטבח "הייתי עכשיו ארבעה ימים במילואים ואכלתי דברים הרבה יותר גרועים". הוא ניגש לארון ונתן לו את המדים המלוכלכים לכביסה.

המקרר המשיך למחות מהמטבח עד שעודד הורה לו חד משמעית לשתוק. כאשר יותר מאוחר בערב הבחין המקרר דרך המערכת של המטבח בקופסה הריקה של הגבינה במערכת הפסולת הוא נכנס לפאניקה. אחרי הכל – התפקיד שלו היה לשמור על בריאותו של עודד על ידי כך שיוודא שהאוכל שהוא אוכל הוא טרי ולא מקולקל. הוא החליט לעשות מעשה.

למחרת בבוקר כשעודד נכנס למטבח המקרר היה מוכן. כשעודד ניגש לקחת משהו מהמקרר, הוא שלח החוצה את זרוע המכאנו של המגרה התחתונה, לפת את קרסולו של עודד – ומשך. הנפילה היתה ממוזלת מבחינתו של המקרר מפני שעודד איבד את ההכרה מיד. דלת המקפיא הגדול נפתחה חרישית. זרועות המכאנו של המקפיא היו מורגלות לטפל במטענים כבדים, ולא היה להן קשה למשוך את עודד לאט לאט פנימה. הדלת נסגרה בחבטה סופית.

המקרר היה רגוע עכשיו. הוא יודע בדיוק איפה עודד, ויודע ששום דבר לא יקרה לו שם. הוא לא יכול לחלות ולא יכול להיפגע. מדי כמה ימים המקרר היה זורק לפח את האוכל שתאריך התפוגה שלו עבר, ומזמין אוכל חדש. אף אחד לא יקבל הרעלת מזון כשהוא בסביבה. אין צורך להיכנס לפאניקה.