פרויקט בלי פאניקה – סיפור מספר 4
מאת רמי שלהבת
שעת דמדומים. אני הולך לבדי ברחוב צר. צעדים נשמעים מאחורי. אני מתחיל לסובב את ראשי כשיד תופסת אותי מאחור ומונעת ממני לזוז או לצעוק. אני מתפתל, אך הידיים שאוחזות בי חזקות ממני. עוד אנשים מצטרפים וגוררים אותי יחד לחצר סמוכה. הם צועקים עלי. הם קוראים לי 'מזדיין' ומקללים אותי. הם צוחקים. שניים מהם ניגשים אלי וקורעים מעלי את הבגדים בסכין. דף מזרזף בזרם דק בצדי גופי. אחד מהם מוריד את המכנסיים…
לא, זה לא הולך.
היתה לי משימה – את זה אני יודע. אני לא זוכר מה היא היתה.
אני לא זוכר הרבה דברים. הקולות ממלאים את החללים העצומים שבמוחי. אני משוטט לי ביניהם ומחפש תשובות. מנסה להשלים אותם. מנסה לשבור את המחסומים.
אחד הדברים האחרונים שאני זוכר בבירור הוא את בית הקפה. גבר מקריח, לא מבוגר במיוחד, מתיישב למולי. הוא אומר "רוני, אני צריך ממך טובה". כשאני מנסה להיזכר בהמשך, הקולות מופיעים ומבליעים את דבריו. אני יודע שהוא הטיל עלי שליחות. אני יודע שהיא נכשלה. יש לי צלקת ניתוח ליד העין שמוכיחה את זה. היא לא היתה שם קודם.
יש עוד דברים שאני זוכר. אני יודע שעבדתי בזמנו במכון למחקרים אסטרטגיים. נהגתי לראיין אנשי צבא ונציגים של זרועות ממשל אחרות לצורך מחקרי המכון. עזבתי את המכון אחרי שנתיים, אבל אני לא זוכר למה. עיקר המחקרים שלי עסקו בשב"כ ובשיטות חקירה שלו, הגימלים והשינים והאלפים ושאר השמות שאסור לגלות הכירו אותי היטב וידעו שאפשר לסמוך עלי. הייתי אחד מהחברה, מהקליקה הפנימית. בתמורה למידע שמסרו לי, יעצתי להם בכמה פרויקטים סודיים, תוך הסתמכות על הרקע האקדמי שלי. אני זוכר את העבודה איתם היטב, זוכר היטב את הפרויקטים שלהם, את כולם פרט לאחד. אני זוכר שאת האחד הזה ניהל מי שמכונה תמיד יוד בהודעות הרשמיות; יורם ברנע – גבר בן שלושים וקצת, ניצני קרחת מעטרים את מרכז ראשו. כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שהוא האיש מבית הקפה. אני נזכר פתאום גם באישה שישבה שם לידו – ניצה דובדבני, ראש מחלקת מחקר.
ננסה שוב.
הבוקר יעלה בעוד כמה דקות. האפוד עלי. התדריך שקיבלנו ברור – עם הזריחה עלינו להסתער על הבניין ולחלץ משם את בני הערובה. אני מתוח, אבל מכיר בחשיבות המשימה. הפקודה מגיעה ואנחנו זוחלים אל הבניין. יוני בועט בדלת ואנחנו רצים במלוא המהירות לקומה השניה. קול נשמע לפתע מאחורי ואני מסתובב לעברו. זה מחבל. אני מרים את האם 16שש-עשרה וסוחט את ההדק. יש לי מעצור. אני ממהר לשחרר את הכדור הסורר, אבל אני לא מספיק זריז. הוא מרים אקדח ולוחץ על ההדק.
לא. לא פתרתי דבר.
המוח האנושי עניין אותי מאז שאני זוכר את עצמי. כילד, חלמתי למצוא דרך לשלוט על המחשבות של אנשים. לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לשכנע את אמי בטלפתיה לשים את אבן הדומינו שתגרום לי לנצח, או פעלתי להחדיר מחשבות לשוער שיקפוץ לצד הלא נכון כשמישהו מהקבוצה שלי בועט לעברו פנדל. התוצאה העיקרית של כל אותם ניסיונות היתה שלל מבטים בוהים ומאומצים ששיסיתי באנשים אחרים כשלא שמו לב. עדיין הם עשו בדיוק מה שהתחשק להם.
כשהתבגרתי, השאיפות שלי התעדנו, אך אותה שאיפה כמוסה הוסיפה להדריך אותי כשבחרתי ללמוד פסיכולוגיה. מיותר להוסיף שהעניין הפך אצלי בשלב זה לאינטלקטואלי יותר. רציתי להבין איך אנשים חושבים, איך הם משתכנעים. רציתי לדעת איך אפשר לגרום לאנשים לעשות מה שלא רצו לעשות במקור. רציתי להבין את כוחו של המוח. את גבולותיו. את סטיותיו. ההמשך לתואר שני בקרימינולוגיה היה עבורי טבעי ביותר.
בשנות לימודי באוניברסיטה נעור בי החזון. רציתי לגלות את האזורים במוח שבהם מאוחסן הזיכרון וללמוד איך לחסום בהם חלקים ולנתק אדם מחלק מזיכרונותיו. יכולתם של אנשים להדחיק זיכרונות שכנעה אותי שהדבר אפשרי לכאורה, אך לא ידעתי כיצד. חלמתי ליצור מכשיר שניתן יהיה להשתיל במוח האדם וליצור באמצעותו הדחקות מלאכותיות. לגרום באמצעותו לאנשים לאבד את היכולת לחשוב על דברים מסוימים. 'אם ניתן יהיה לקחת פושעים מועדים', חשבתי, 'ולגרום להם לאבד את הרגליהם ואת זיכרון פשעיהם, ניתן יהיה להחזיר אותם למוטב ולהפוך אותם לאזרחים מועילים'. זה לפחות היה החלום, בפועל לא עשיתי דבר פרט לדיבורים עליו.
עוד נסיון?
אני ילד קטן. אני מסתובב בבית ומחפש את אמא שלי. אני עובר מחדר לחדר ורואה שכולם ריקים. פרט לחדר שלי, הבית התרוקן לחלוטין מכל הרהיטים ואין בו איש זולתי. החרדה זוחלת בגרוני וגורמת לי לרוץ ולקרוא בקול לאמא. רגלי נתקלות במשהו ואני נופל. זה טייפ גדול ובו קלטת. אני משמיע אותו ושומע את אמא אומרת לי שהייתי ילד רע והיא ואבא עזבו אותי לתמיד. היא צוחקת.
לא.
ברור לי שחשדתי שמשהו עומד לקרות. אלמלא כן לא הייתי משאיר לעצמי סימנים שיובילו אותי אל התיקייה הצהובה. מהמסמכים בה אני יכול לנסות למלא כמה מהחורים, אבל אני לא יכול לחשוב על זה לאורך זמן. הקולות רודפים אותי.
נראה שסיפרתי למישהו במחלקת המחקר על הרעיון שלי. האם זה היה יורם? בהחלט ייתכן. אני לא יודע. המסמכים מדברים על פרויקט "הפֶרד", שם שבא כנראה מהלצה אווילית של מישהו מהמעורבים. מספרים שם על גילוי של נתיבים עצביים בין ההיפוקמפוס לאזורים ספציפיים בקורטקס הפרונטאלי ועל נקודות שניתנות לחסימה סביב אותם אזורים. מדובר שם על שיטות לאיבחון זיכרונות ועל חסמים סינפטיים אני לא מבין את כל המונחים, אבל הרעיון הכללי ברור לי, וכך גם העדויות על הצלחת הפרויקט. פתק בכתב ידי שואל "מה הם רוצים לעשות בזה?"
הכל מבולבל. המסמכים מלמדים שהחסימה הסינפטית מחקה את המנגנון הפסיכולוגי של ההדחקה. הכנסת אלקטרודה למקומות הנכונים מפעילה מנגנון משוב שגורם לחרדה ומביא את המוח לעקוף את הזיכרונות שגורמים לו לתחושה לא נעימה. ניסיון לחדור לאותם זיכרונות גורם לתחושה לא נעימה שתחריף כל עוד הניסיון נמשך. עשרות זיכרונות מופעלים באופן מלאכותי וגורמים לקקופוניה של זיכרונות ושל קולות שמציפים את מוחו של הפציינט ומביאים אותו לכדי חרדה קיצונית. אין לו ברירה אלא לחדול.
תקוותי היחידה היא להפוך את התהליך ולשרוף את הפרד שבמוחי. אני מאמין שפאניקה אמיתית, אובדן מוחלט של השליטה שלי בעצמי, תהרוס את המכשיר ותשחרר אותי מעריצותו. תחזיר אותי לעצמי. ואני מנסה. אני באמת מנסה.
אני חולה. הכאבים מציפים את גופי. אני שוכב לי במיטת בית-חולים לא נוחה ולא מסוגל לזוז. מוחי פועל, אך איש אינו מתייחס. אני שומע את הרופאים מדברים על כך שאוכל לחיות עוד שנים רבות.
לא. לא כך.
אני הולך עירום בשדה תעופה. אנשים מסתכלים עלי וצוחקים.
לא פועל.
אני מתקלח. מישהו מסיט את וילון המקלחת ומרים לעברי סכין.
לא.
נמשיך מחר.
