הכרך הראשון בסאגה של אלריק

מן הדש האחורי: אי-שם בים הגורל עושה את דרכה ספינת מפרשים לוטה בערפל, ועל סיפונה אסופת גיבורים מממלכות נשכחות, ממחוזות העבר וממסתרי העתיד, כולם התגשמויות הגיבור הנצחי האחד.
אלריק ממֶלניבּוֹנֶה – אחרון המלכים-המכשפים של האימפריה המבהיקה של מֶלניבּוֹנֶה – נפרד מכס מלכותו ויוצא לתור את הממלכות הצעירות, מותיר מאחוריו את כל שידע והוקיר. נוכרי, זר ונרדף, מפלס אלריק את דרכו בעולמם העוין של הגזעים הצעירים, הרואים בו שריד אימתני של העולם הישן. רק את חרבו אבי-סער לקח עמו, חרב הרוּנוּת המכושפת והקטלנית, החרב שהיא בעת ובעונה אחת מקור כוחו ומקור חדלונו. מסעו יוביל אותו אל קצוות תבל, אל קרבות מול שדים ומלחמות אדירים, ואל ים הגורל שבו ישוט במימי העבר וימצא נתיב אל העתיד לבוא…
אלריק בים הגורל הוא הרומן האפי השני בסאגה של אלריק ממֶלניבּוֹנֶה, סדרת הפנטסיה פורצת הגבולות של מייקל מורקוק, הנמנה על דור המייסדים של הז'אנר הפנטסטי בספרות המודרנית. החוק והתוהו עושים בערבוביה בעולמו של מורקוק, אשר קנה את עולמו בסדרת הגיבור הנצחי ובסאגה של אלריק.

ספר ראשון
ההפלגה אל העתיד

… אלריק השאיר מאחור את דודנו יִרקוּן היושב כעוצר על כס האודם, הוא השאיר מאחור את דודניתו קימוֹריל המבכה את לכתו ונואשת מכל תקווה לשובו; הוא הפליג מאימריר, העיר החולמת, ויצא לחפש גורל לא ידוע בממלכות הצעירות – עולם שבו בני מֶלניבּוֹנֶה אינם אהודים במיוחד, בלשון המעטה.

– ספר החרב השחורה

1

האיש, כך נדמה, עמד במערה רחבת ידיים אשר קירותיה ותקרתה צבועים בגוונים קודרים, מרצדים, שפינו מדי פעם דרך לקרני הירח והניחו להן לחדור פנימה. היה קשה להאמין שהקירות הם בסך הכול עננים קודרים שנאספו מעל ההרים והאוקיינוס, אף שאור הירח חדר דרכם, צבע אותם וחשף את הים הגועש והשחור שלחופו ניצב האיש.

אי-שם התגלגל לו רעם; אי-שם הבליח ברק. גשם דקיק החל לרדת. והעננים לא שקטו לרגע. הם שינו את צורתם מסילון אפרפר למערבולת לבנה קטלנית, נעים לאט כמו גלימותיהם של גברים ונשים הנתונים בטרנס ורוקדים מינואט על-פי כל כללי הטקס: האיש שעמד על החוף הקדורני ראה בדמיונו ענקים מרקדים לצלילי סערה מרוחקת, וחש כמי שפלש בלי משים לאולם הנשפים של האלים. הוא הפנה את מבטו מהעננים המתאבכים אל האוקיינוס.

הים נראה תשוש. גלי ענק התרוממו בקושי רב והתנפצו על החוף כמעט מתוך הקלה, נאנחים אנחת רווחה בעודם פוגעים בסלעים החדים.

האיש היטיב סביב ראשו את הברדס שחבש והביט מעבר לכתפו יותר מפעם אחת בשעה שקרב אל הים והניח לקצף ללחך את בהונות מגפיו השחורים, שהגיעו עד ברכיו. הוא ניסה לפלח במבטו את המערה שיצרו העננים, אך הצליח לראות רק למרחק קצרצר. לא הייתה כל דרך לומר מה מסתחרר מעבר להם, או לאיזה מרחק משתרע האוקיינוס. הוא הטה את ראשו הצדה, מאזין ברוב קשב, אך לא שמע דבר פרט לצלילי השמים והים. הוא נאנח. לרגע ליטפה אותו קרן ירח, ומתוך לובנן המסמא של פניו בהקו עיני ארגמן מיוסרות; ומיד אפפה אותו שוב העלטה. האיש הסב שוב את מבטו לאחור, וניכר כי הוא חושש שקרני האור חשפו אותו לעיני אויב. בשקט רב ככל שיכול, הוא פנה לחפש מחסה בין הסלעים שמשמאלו.

אלריק היה עייף. בעיר רייפֶל שבארץ פּיקָרַאיד נהג בתמימות רבה והציע את שירותיו כשכיר חרב בצבאו של המושל – בתקווה שיקבלו אותו בזרועות פתוחות. בתמורה לטיפשותו הושלך לכלא באשמת ריגול לטובת מֶלניבּוֹנֶה (למושל לא היה כל ספק שאלריק אינו אלא מרגל נאלח), ורק לאחרונה נמלט מכלאו הודות לשוחד ולמעשה כשפים קטן.

אבל המרדף נפתח מיד. כלבים ערמומיים להפליא נשלחו בעקבותיו, והמושל בכבודו ובעצמו הוביל את המרדף מעבר לגבולות פּיקָרַאיד ואל תוך עמקי הצפחה הלא מיושבים שכונו גבעות המוות – מקום שבו לא צמח דבר, ודבר לא ניסה לחיות.

לבן-הפנים רכב במעלה צלעות תלולות של הרים קטנים, במעלה מדרונות עשויים צפחה אפורה ומתפוררת שחרקה מתחת לפרסות סוסו וקולה נשמע מרחק קילומטר ויותר. הוא רכב בבקעות עירומות מעשב, בערוצי נחל שלא ראו מים במשך שנים ארוכות, במנהרות שאפילו נטיפים לא צמחו בהן, במישורים זרועי גלעדים שהותירו אחריהם בני עם נשכח. הוא נמלט מפני רודפיו ועד מהרה הרגיש שהותיר מאחוריו לעולמי עד את עולמו המוכר – כאילו חצה גבול על טבעי והגיע לאחד מאותם מקומות קודרים שעליהם קרא באגדות מֶלניבּוֹנֶה. נדמה שפלש אל עולם זר שבו נאבקו בימי קדם אדוני החוק והתוהו, עד שהגיעו למבוי סתום והותירו מאחור את שדה הקרב חף מחיים או מהסיכוי לחיים.

הוא דחק בסוסו עוד ועוד עד שלבו של זה קרס תחת העול, ולאחר מכן נטש את הפגר והמשיך, מתנשף, אל הים השחור ואל החוף הצר הזה. לא היה בידו להמשיך הלאה, והוא חשש לשוב על עקבותיו פן ייתקל במארב שהציבו אויביו.

הוא חשב, מה לא הייתי נותן תמורת סירה ברגע זה. לא יחלוף עוד זמן רב לפני שהכלבים ירחרחו אותו ויעלו על עקבותיו ויובילו את רודפיו אל החוף הזה. הוא משך בכתפיו. אולי מוטב שימות כאן, לבדו, נטבח בידי אנשים שאינם יודעים כלל את שמו. הייתה לו רק חרטה אחת, והיא שקימוריל תתהה מדוע לא שב בתום השנה, כפי שהבטיח.

לא נותר לו עוד אוכל, ורק מעט מהתרופות שהשיבו את כוחו. וללא כוח מחודש הוא לא יוכל להיעזר בכשפים על-מנת לחצות את הים ולהגיע, אולי, אל אי הערים הסגולות, מקום שבו התושבים פחות חשדניים כלפי המֶלניבּוֹנים.

עבר רק חודש מאז שהותיר מאחוריו את חצרו ואת מלכתו לעתיד, מאז הניח ליִרקוּן לשבת על כס המלכות של מֶלניבּוֹנֶה עד לשובו. הוא חשב שיוכל ללמוד יותר על אופיים האנושי של בני הממלכות הצעירות אם יתערה בקרבם, אך הם דחו אותו מתוך שנאה יוקדת או מתוך ענווה חשדנית וצבועה. איש לא האמין שבן מֶלניבּוֹנֶה (הם לא ידעו שהוא הקיסר) יצטרף מרצון לחברת בני אנוש שהיו משועבדים בעבר בידי אותו גזע עתיק יומין ואכזרי. וכעת עמד לחופו של הים השחור, לכוד ואולי אף מובס, וידע שהוא לבדו ביקום חורש רעה, נטול ידידים ומטרה, אנכרוניזם חולני וחסר תועלת, שוטה שנוצח בשל מגרעות אופיו, בשל אי-יכולתו להאמין בקיומם של טוב ורע. חסרה לו אותה אמונה עיוורת בגזע שלו, בזכות אבותיו, באלים או באנשים; ומעל הכול, חסרה לו האמונה בעצמו.

הוא האט בהליכתו; ידו צנחה על ניצב חרבו השחורה, חרב הלחש אבי-סער. זו הביסה לאחרונה את אחותה התאומה, להב-יגון, בתוך אולם בשרני בארץ הרפאים נטולת השמש. הייתה לו כמעט תחושה שאבי-סער היא ישות חיה בעלת רגשות, וכעת הייתה בת לווייתו היחידה, אשת סודו. הוא פיתח הרגל לא בריא לשוחח עם חרבו, כמו פרש המדבר אל סוסו או אסיר המשתף במחשבותיו את המקק שבפינת תאו.

"אז מה דעתך, אבי-סער? האם נגזר עלינו להיכנס למים ולסיים את חיינו ברגע זה?" קולו נשמע חלול, כמעט מת, לא יותר מלחישה רפה. "לפחות נהנה מסיכול מאמציהם של רודפינו".

הוא פנה שוב אל הים בלב חצוי, ולמוחו המותש נדמה שהחרב לחשה אליו בחזרה, רטטה קלות על ירכו, נרתעה לאחור. הלבקן צחקק, "את נועדת לחיות וליטול חיים. אם כך, האם אני נועדתי למות ולהעניק את חסדי המוות לכל אהובי ולכל שנואי נפשי? לפעמים נדמה לי שכך הדבר. דפוס עצוב, אם הוא אכן נכון. אך מוכרחה להיות דרך אחרת…"

הוא הפנה את גבו אל הים, נשא את מבטו אל העננים שהתאבכו מעל ראשו, הניח לגשם להכות בפניו והאזין לצלילי המוזיקה המלנכולית והמורכבת שהשמיע הים כששטף על פני הסלעים וחלוקי האבן, הזרמים המנוגדים נושאים את הגלים לכל עבר. הגשם לא רענן אותו. הוא לא ישן זה שתי יממות, וגם לפני כן נדדה שנתו במשך כמה לילות. הוא רכב על סוסו כמעט שבוע שלם לפני שזה צנח ומת.

בבסיסו של סלע גרניט רטוב שהתרומם לגובה עשרה מטרים מעל ראשו מצא גומחה קטנה שבתוכה יוכל לרבוץ, מוגן מפני הרוח והגשם. הוא התעטף בגלימתו הכבדה, התיישב בגומחה ונרדם מיד. שימצאו אותו ישן, אם כך נגזר עליו. הוא העדיף מוות מהיר, ללא אזהרה.

אור אפרפר וחסר רחמים פגע בעיניו והוא זע באי-נוחות. הוא הרים את ראשו, החניק אנקת כאב כשחש בשריריו הנוּקשים ולבסוף פקח את עיניו. הוא מצמץ. הייתה שעת בוקר – או ככל הידוע לו אולי אפילו צהריים, מפני שהשמש לא הראתה את פניה – וערפל קר כיסה את החוף. מבעד לערפל ראה את העננים הכהים מתערבלים מעל הים, ושוב נמלא תחושה שהוא נמצא בתוך מערה ענקית. הים המשיך לגעוש ולהתיז קצף, אף-על-פי שנראה רגוע יותר משהיה אמש. הוא כבר לא שמע קולות סערה. האוויר היה קפוא.

אלריק התכונן לקום ממקומו, נתמך בחרבו והאזין ברוב קשב, אך לא היה סימן לכך שאויביו נמצאים בקרבת מקום. סביר להניח שוויתרו על המרדף אחרי שמצאו את סוסו המת.

הוא הושיט את ידו אל השקיק התלוי מחגורתו ושלף נתח קטן של קותל חזיר מעושן ובקבוקון ובו נוזל צהבהב. הוא לגם מהבקבוקון, סגר אותו היטב בפקק והחזיר אותו אל השקיק תוך כדי לעיסת הבשר. הוא היה צמא. הוא החל לצעוד לאורך החוף ומצא בריכה קטנה של מי גשמים שלא התערבבו בהם מי ים מלוחים. הוא הרווה את צימאונו והביט סביב. הערפל היה סמיך מאוד, והוא ידע שאם יתרחק מהחוף יאבד מיד את דרכו. אבל האם זה משנה? גם כך אין לו לאן ללכת. רודפיו מן הסתם הגיעו לאותה מסקנה. ללא סוס הוא אינו יכול לחצות את הגבול בחזרה לפּיקָרַאיד, המזרחית שבממלכות הצעירות. ללא סירה הוא אינו יכול לשוט בים ולנווט את דרכו בחזרה אל אי הערים הסגולות. הוא לא זכר שראה מימיו מפה שבה מופיע ים הנמצא במזרח, ולא היה לו מושג כמה הרחיק לכת במנוסתו מפּיקָרַאיד. גמלה בלבו החלטה: הסיכוי היחיד שלו הוא להמשיך צפונה לאורך החוף, בתקווה שבמוקדם או במאוחר יגיע לנמל או לכפר דייגים שבו יוכל לשכור סירה בשארית מיטלטליו. אך התקווה הייתה קלושה, כי הוא ידע שמזונו ותרופותיו לא יספיקו לו אלא ליום אחד בלבד.

הוא נשם נשימה עמוקה, מחשל את עצמו לצעדה הארוכה, ומיד התחרט על כך. הערפל חלחל לגרונו ולריאותיו, ודקר אותו באלף להבים. הוא השתעל. הוא ירק על חלוקי האבן.

ופתאום שמע דבר-מה, ולא את לחשושי הים העגמומי. הוא שמע חריקה קלושה וקצובה, כקולו של אדם הצועד במכנסי עור נוקשים. ידו הימנית צנחה מיד אל ירכו השמאלית, לעבר ניצב חרבו. הוא סב על עקביו, הציץ סביב וחיפש אחר מקור הרחש, אולם הערפל עיוות את שדה ראייתו. הרחש היה יכול להגיע מכל מקום.

אלריק התגנב בחזרה אל הסלע שמאחוריו מצא מפלט. הוא נשען עליו כדי ששום נושא חרב לא יוכל להתגנב אליו מאחור. הוא המתין בסבלנות.

הוא שמע שוב את קולות החריקה, אך הפעם הצטרפו אליהם גם צלילים אחרים. הוא שמע חבטה ואחריה קול שכשוך, אולי קולות פסיעה על שפת המים. הוא ניחש שמדובר בהזיה, תופעת לוואי של התרופה שבלע זה עתה, או בספינה שקרבה אל החוף והטילה עוגן.

הוא חש הקלה והתפתה ללעוג לעצמו על הנחתו המוטעית שהחוף אינו מיושב. הוא חשב שהצוקים הקודרים משתרעים לאורך קילומטרים, ואולי אפילו מאות קילומטרים בכל כיוון. אך אולי היה זה רק תוצר של הדיכאון שאפף אותו, של תשישותו העמוקה. רעיון פרוע עלה על דעתו: אולי גילה ארץ שאינה מופיעה במפות, ארץ שבה פורחת תרבות מתוחכמת ולא מוכרת: עם ספינות מפרש ונמלים, לדוגמה. ובכל זאת, לא מיהר לחשוף את עצמו.

הוא נסוג אל מאחורי הסלע והציץ בים מבעד לערפל הסמיך. כעבור רגעים אחדים הבחין בצל שלא היה שם אמש. צל כהה וזוויתי, ללא ספק ספינה. הוא הצליח להבחין בחבלים, שמע אנשים נאנקים, וגם את חריקתה של קורת רוחב שטיפסה במעלה התורן. המלחים קיפלו את המפרשים.

אלריק המתין במשך שעה ויותר, מצפה שצוות הספינה ירד אל החוף. לא הייתה כל סיבה אחרת לעגינה במפרץ בוגדני שכזה. ואולם דממה נפלה סביבו, כאילו שקעה הספינה כולה בשינה.

אלריק הגיח בזהירות מאחורי הסלע וניגש אל שפת המים. כעת ראה את הספינה בבהירות רבה יותר. מאחוריה הבחין בשמש אדומה, דקיקה ומימית, מטושטשת מאחורי מסך ערפל. הייתה זו ספינה גדולה למדי, עשויה כולה עץ כהה. סגנונה היה בארוקי ולא מוכר, עם סיפונים מוגבהים בחרטום ובירכתיים, ללא עדות כלשהי לחרכי חתירה. היה זה עיצוב יוצא דופן, במֶלניבּוֹנֶה או בממלכות הצעירות, הוכחה לכך שהוא נתקל בתרבות שונה, שמשום-מה צמחה בנפרד משאר העולם, כשם שאֶלוֶור והממלכות הלא ממופות נותרו מנותקות מצדם האחר של מדבר האנחות וישימון הקינה. הוא לא ראה תנועת מלחים על הסיפון, הוא לא שמע אף לא אחד מהקולות שאמורים להישמע בספינה פעילה, גם אם רוב צוותה נח מתחת לסיפון. הערפל התפזר מעט, וקרניים אדומות זרמו פנימה והאירו את כלי השיט. הן חשפו את ההגאים הגדולים שעל הסיפון הקדמי והאחורי כאחד, את התורן הדק הגבוה ואת מפרשו המקופל, את הגילופים הגיאומטריים המורכבים שעיטרו את המעקות, את הפסל שנתלה בחרטום הספינה ואת החרטום עצמו – גדול ומקומר, עדות לעוצמתה של הספינה. אלריק ניחש שמדובר בספינת מלחמה, ולא בכלי שיט של צי סוחר. אך במי היא אמורה להילחם בים קודר זה?

על אף תשישותו, הוא חפן את פיו בידיו וצעק:

"שלום לספינה!"

הדממה שענתה לו נשמעה מהוססת קמעה, כאילו המלחים שמעו אותו ותהו אם עליהם להשיב לו.

"שלום לספינה!"

דמות הופיעה פתאום ליד המעקה השמאלי, רכנה מעליו ופנתה לעברו בשלווה. הדמות לבשה שריון כהה אשר עיצובו מוזר ממש כמו זה של הספינה; קסדתה הסתירה את פניה, ואלריק הצליח להבחין רק בזקן זהוב עבות ובעיניים כחולות חודרות.

"שלום גם לחוף", ענה לו האיש בשריון. מבטאו נשמע לאלריק זר, וקולו היה שָלֵו כמנהגו. לאלריק נדמה שהוא חייך קלות. "מה רצונך מאיתנו?"

"אני זקוק לעזרה", אמר אלריק. "אני תקוע. סוסי מת. איבדתי את דרכי".

"איבדת את דרכך? הא!" קולו של האיש הדהד בערפל. "איבדת את דרכך. ואתה מבקש לעלות לסיפון?"

"אוכל לשלם לכם את המעט שנותר לי. אוכל להעניק לכם משירותי תמורת הפלגה אל נמל העגינה הקרוב שלכם, או לכל ארץ הקרובה לממלכות הצעירות, שם אוכל להצטייד במפות ולהמשיך בדרכי…"

"ובכן", השיב לו האיש לאט, "יש לנו צורך בנושא חרב".

"יש לי חרב", אישר אלריק.

"אני רואה. חרב קרבות גדולה וטובה".

"אם כן, אוכל לעלות לסיפון?"

"תחילה עלינו לדון בכך. אם תואיל לחכות זמן-מה…"

"כמובן", השיב אלריק. התנהגותו של האיש נראתה לו מוזרה, אך המחשבה על אוכל ומקום לינה חמים עודדה את רוחו. הוא חיכה בסבלנות לשובו של הלוחם צהוב הזקן אל הסיפון.

"מה שמך, אדוני?" שאל הלוחם.

"אלריק ממֶלניבּוֹנֶה".

הלוחם, כך נדמה, נועץ במגילת קלף. הוא העביר את אצבעו על רשימה ארוכה ולבסוף הנהן, מרוצה, ודחק את הקלף מתחת לחגורתו גדולת האבזם.

"ובכן", אמר האיש, "לא לחינם חיכינו כאן, ככלות הכול. אני מתקשה להאמין".

"למה חיכיתם?"

"לך", ענה לו הלוחם והשליך סולם חבלים מעל מעקה הספינה. "התואיל לעלות לסיפון, אלריק ממֶלניבּוֹנֶה?"

---

2

אלריק הופתע לגלות שהמים רדודים מאוד, ותהה כיצד הצליחה ספינה כה גדולה להתקרב כך אל החוף. הוא שקע במים עד לכתפיו, הושיט את ידו ואחז בשלבי הסולם העשויים הבנה. הוא התקשה להתרומם מהמים, וגם טלטלת הספינה בין הגלים ומשקלה הרב של חרב הלחש לא הקלו עליו. ואולם בסופו של דבר הצליח לטפס בגמלוניות מעל המעקה ועמד על הסיפון, מים נוטפים מבגדיו על קרשי הרצפה וכל גופו רועד מקור. הוא הביט סביבו. הערפל האדמדם הבוהק עטף את קורות הספינה הכהות ואת חבליה. ערפל לבנבן התפשט מעל הגגות ולצדי שני התאים הגדולים שניצבו בחרטום ובירכתיים, ונדמה שערפל זה שונה במרקמו מהערפל האדמדם שמחוץ לספינה. לרגע קצר אחד, אלריק חשב שהערפל הזה מלווה את הספינה בכל אשר תלך. הוא חייך לעצמו, מייחס את מחשבותיו המוזרות והחולמניות למחסור באוכל ובשינה. בקרוב תפליג הספינה אל הים הפתוח ושטוף השמש, והוא יווכח שמדובר בכלי שיט ככל האחרים.

הלוחם הבלונדיני אחז בזרועו של אלריק. האיש היה גבוה כמותו, ובנוי לתלפיות. הוא חייך בתוך הקסדה שחבש ואמר:

"נרד למטה".

הם פנו אל התא שבחרטום הספינה. הלוחם פתח דלת הזזה והניח לאלריק לעבור בה ראשון. אלריק הרכין את ראשו ונכנס אל התא החמים. בפנים בערה עששית מזכוכית אדמדמה-אפורה שנתלתה מהתקרה בארבע שרשרות כסף. לאורה נגלו עוד כמה דמויות עוטות שריונות בשלל סגנונות, יושבות סביב שולחן מרובע וכבד למראה. כולם הפנו את מבטם אל אלריק, והלוחם הבלונדיני אמר:

"הנה הוא".

לוחם שישב בפינה המרוחקת, מוסתר כמעט לחלוטין בין הצללים, הנהן וענה, "אמת ויציב. זה הוא".

"אתה מכיר אותי, אדוני", אמר אלריק, התיישב בקצה הספסל ופשט את גלימת העור הרטובה. הלוחם הקרוב אליו הגיש לו כוס מתכת מלאה ביין חם, ואלריק אסיר התודה נטל אותה בחפץ לב, לגם לגימה ארוכה מהנוזל החריף והתפעל מהמהירות שבה גירש המשקה את הצינה מגופו.

"במובן מסוים", השיב לו האיש מבין הצללים. קולו נשמע עוקצני ומלנכולי בעת ובעונה אחת. אלריק לא נפגע, כי נדמה שנימת המרירות בקולו של האיש הופנתה כלפי עצמו, ולא כלפי אחרים.

הלוחם הבלונדיני התיישב מול אלריק. "שמי בּרוּט, לשעבר מלָשמאר. משפחתי עדיין מחזיקה באדמות שם, אך חלפו שנים רבות מאז ביקרתי במולדתי".

"אם כך, אתה מאנשי הממלכות הצעירות?" שאל אלריק.

"אמת ויציב. כך הייתי פעם".

"ויעדה של הספינה אינו בארצות אלה?" הקשה אלריק.

"סבורני שלא", השיב לו בּרוּט. "נדמה לי שלא עבר זמן רב מאז עליתי בעצמי אל הסיפון הזה. חיפשתי את טאנֶלוֹרן, ובמקומה מצאתי את כלי השיט הזה".

"טאנֶלוֹרן?" אלריק חייך. "כמה אנשים מחפשים את העיר האגדית הזאת? האם שמעת על אדם בשם רָקהיר, לשעבר הכוהן-הלוחם מפוּם? לא מזמן חברנו זה לזה, ועברו עלינו הרפתקאות רבות. גם הוא יצא לחפש את טאנֶלוֹרן".

"אינני מכיר אותו", השיב בּרוּט מלָשמאר.

"והים הזה", שאל אלריק, "האם הוא מרוחק מהממלכות הצעירות?"

"מרוחק עד מאוד", ענה האיש שישב בין הצללים.

"אם כך, האם אתם מאֶלוֶור?" שאל אלריק. "או מאחת מאותן ארצות מערב המכונות בפינו הממלכות הלא ממופות?"

"רוב אדמותינו אינן מופיעות במפות שלכם", השיב האיש מבין הצללים, וצחק. גם הפעם אלריק לא נפגע. הוא גם לא הוטרד מאווירת המסתורין שאפפה את האיש שישב בין הצללים. שכירי חרב (וכי מה הם, אם לא שכירי חרב?) אהבו לספר בדיחות פרטיות ולטפח הילה של חשאיות. פעמים רבות היה זה המאפיין היחיד שקירב ביניהם, פרט לרצונם המשותף להשכיר את חרבם למרבה במחיר.

קרקוש העוגן נשמע בחוץ, והספינה רעדה. אלריק שמע את הורדת קורת הרוחב, וכעבור רגעים ספורים גם את החבטה המעידה על פרישת המפרש. הוא תהה כיצד בכוונתם לצאת מהמפרץ, כשכמעט ולא נושבת רוח. הספינה החלה לנוע, וכשהביט בפניהם של הלוחמים האחרים (של אלה שלא הוסתרו, על כל פנים) ראה רק נחישות וריכוז. הוא הסב את מבטו מפרצוף קודר ורדוף למשנהו, ותהה אם גם ארשת פניו זהה לשלהם.

"לאן אנחנו מפליגים?" שאל.

בּרוּט משך בכתפיו. "אינני יודע דבר. אני רק יודע שהתבקשנו לעצור ולחכות לך, אלריק ממֶלניבּוֹנֶה".

"ידעתם שאני שם?"

האיש שבין הצללים נע ומזג לעצמו עוד כוס יין חם מתוך קנקן שנח בתוך חור במרכז השולחן. "אתה האחרון הנחוץ לנו", אמר האיש. "אני הראשון שהובאתי אל הספינה. עד כה לא התחרטתי על החלטתי לצאת למסע".

"ומה שמך, אדוני?" אלריק החליט כי הגיעה העת לשים קץ לעמדת הנחיתות שבה היה נתון.

"אה, שמות? שמות? יש לי כל-כך הרבה. השם החביב עליי הוא אֶרֶקוֹסֶה. אך כינו אותי גם אוּרליק סקארסוֹל וג'ון דייקר ואיליאן מגָראתוֹרן, למיטב ידיעתי. והיו שטענו שאני הוא אלריק קוטל הנשים…"

"קוטל הנשים? כינוי מחפיר. מיהו האלריק האחר הזה?"

"על כך לא אוכל להשיב לך", השיב לו אֶרֶקוֹסֶה. "אך נדמה שאני חולק שֶם עם יותר מאדם אחד על הסיפון. גם אני, כמו בּרוּט, חיפשתי את טאנֶלוֹרן ומצאתי את כלי השיט הזה".

"כמוני כמוך", אמר אדם אחר. היה זה לוחם כהה עור, הגבוה בחבורה. את תווי פניו הדגישה צלקת מוזרה, שצורתה כצורת V הפוך שנמתח מעל מצחו ושתי עיניו, במורד לחייו ועד ללסתו. "הגעתי לארץ ששמה חאיָה-קי, מקום ביצתי ומתועב, מלא בחיים חולניים ומשוקצים. שמעתי על עיר הנמצאת שם, וחשבתי שאולי זו טאנֶלוֹרן. טעיתי. בעיר התגורר גזע אנדרוגיני תכול-עור, שאנשיו היו נחושים בדעתם לרפא אותי ממה שנראה בעיניהם כפגמים – גוון עורי והמיניות שלי. את הצלקת הזאת קיבלתי מידיהם. ייסורי הניתוח נטעו בי את הכוח להימלט מהם. ברחתי עירום אל הביצות ובוססתי בהן קילומטרים רבים עד שהביצה הפכה לאגם שנשפך לתוך נהר רחב. מעל הנהר התאבכו ענני חרקים שחורים, אשר תקפו אותי ברעבתנות. לפתע פתאום הופיעה הספינה הזאת, ולמותר לציין ששמחתי למצוא בה מפלט. שמי אוֹטוֹ בּלֶנדקֶר, לשעבר מלומד מבּרוּנס וכיום חרב להשכיר, בגלל חטאי".

"בּרוּנס זו שהזכרת. האם היא קרובה לאֶלוֶור?" שאל אלריק. הוא מעולם לא שמע על מקום שכזה, ומעולם לא שמע גם שם מוזר שכזה – אפילו לא בממלכות הצעירות.

האיש השחור הניד בראשו. "אינני מכיר את אֶלוֶור".

"אם כך, העולם גדול בהרבה מכפי שדמיינתי לעצמי", אמר אלריק.

"אמת ויציב", השיב לו אֶרֶקוֹסֶה. "כיצד היית מגיב לו הצעתי לך את התיאוריה לפיה הים הזה שבו אנו מפליגים כעת מקיף יותר מאשר עולם אחד?"

"הייתי מאמין לך", חייך אלריק. "חקרתי תיאוריות דומות. יתרה מכך, גם חוויתי על בשרי הרפתקאות בעולמות אחרים, מחוץ לעולמי".

"הוקל לי לשמוע זאת", אמר אֶרֶקוֹסֶה. "לא כל נוסעי ספינה זו מוכנים לקבל את התיאוריה שלי".

"אני כבר כמעט מאמין לך", אמר אוֹטוֹ בּלֶנדקֶר, "אף-על-פי שהמחשבה מעוררת אימה".

"בהחלט", הסכים אֶרֶקוֹסֶה. "הרבה יותר מכפי שתוכל לדמיין לעצמך, אוֹטוֹ ידידי".

אלריק רכן קדימה ומזג לעצמו כוס יין נוספת. בגדיו כבר כמעט התייבשו, והוא חש שמצבו הגופני משתפר מרגע לרגע. "אשמח מאוד להשאיר מאחורי את קו החוף הערפילי הזה".

"כבר השארנו אותו מאחור", אמר בּרוּט. "אבל אשר לערפל, הוא איתנו תמיד. נדמה שהערפל מלווה את הספינה – או שהספינה היא שיוצרת אותו בכל מקום שאליו היא מגיעה. אך לעתים נדירות רואים אנחנו פיסת אדמה, וכשזה קורה, כמו היום, היא בדרך כלל מעורפלת כמו השתקפות במגן קהה ועקמומי".

"אנחנו מפליגים בים על-טבעי", הסביר לוחם אחר, והושיט את ידו עטוית הכפפה אל קנקן היין. אלריק מסר לו את הקנקן. "בהָסגאן, משם הגעתי, שמענו אגדות על ים מכושף. מלח שנקלע אל הים הזה לעולם לא ימצא עוד את דרכו בחזרה. הוא אובד לנצח נצחים".

"חוששני שיש גרעין של אמת באגדות שלכם, טֶרנדריק מהָסגאן", אמר לו בּרוּט.

"כמה לוחמים נמצאים על הסיפון?" שאל אלריק.

"שישה-עשר, פרט לָארבעה", השיב לו אֶרֶקוֹסֶה. "עשרים בסך הכול. ויש גם נווט, וקברניט. בקרוב מאוד תפגוש אותו, ללא ספק".

"הארבעה? מי הם הארבעה?"

אֶרֶקוֹסֶה צחק. "אתה ואני שניים מתוך הארבעה. שני האחרים יושבים בתא שבירכתי הספינה. ואם תרצה לדעת מדוע אנחנו נקראים הארבעה, מוטב שתשאל את הקברניט. אך עלי להזהיר אותך שתשובותיו לעולם אינן מספקות".

לאלריק התחוור שגופו נוטה הצדה. "הספינה שטה מהר", העיר באופן תמציתי, "בהתחשב בכך שהרוח אינה נושבת".

"מהר מאוד", הסכים אֶרֶקוֹסֶה. הוא קם מפינתו. הוא היה רחב כתפיים, ופניו חסרות הגיל העידו על ניסיון רב. הוא היה נאה, וניכר בו שראה קרבות רבים, כי גם ידיו וגם פניו היו מצולקות מאוד – אם כי לא מעוותות. עיניו היו שקועות וכהות, אך נדמה שלא התאפיינו בצבע מסוים. הן נראו מוכרות לאלריק. הוא חש שכבר ראה בעבר את העיניים האלה, אולי בחלום.

"האם נפגשנו פעם?" שאל אותו אלריק.

"ייתכן בהחלט – או שעוד ניפגש. מה זה משנה? אחריתנו זהה. על שנינו נגזר אותו גורל. וייתכן שאין זה הדבר היחיד שמשותף לנו".

"לא הדבר היחיד? בקושי הבנתי את החלק הראשון של דבריך".

"אם כן, הכול לטובה", השיב אֶרֶקוֹסֶה, חלף בזהירות על פני עמיתיו והתרחק מצדו האחר של השולחן. הוא הניח יד עדינה להפליא על כתפו של אלריק. "בוא, עלינו לשוחח עם הקברניט. הוא ביקש לראותך מיד עם עלותך לסיפון".

אלריק הנהן וקם ממקומו. "הקברניט הזה – מה שמו?"

"הוא אינו מוכן לחשוף אותו", השיב אֶרֶקוֹסֶה. הם יצאו יחד אל הסיפון. הערפל נראה סמיך מתמיד, לובנו חיוור כמו המוות. קרני שמש כבר לא הכתימו אותו. אלריק התקשה לראות את הקצה האחר של הספינה, ועל אף התקדמותם המהירה בעליל, לא נשבה שום רוח. עם זאת, האוויר היה חמים מכפי שאלריק ציפה. הוא הלך אחר אֶרֶקוֹסֶה אל תא נוסף, מתחת לסיפון שעליו ניצב אחד משני הגאיה התאומים של הספינה. ליד ההגה עמד אדם גבוה, במעיל מלחים ובמכנסי עור אייל. הוא ניצב דומם, נראה כמו פסל. הנווט אדום השיער לא הביט סביבו ולא השפיל את מבטו כשהשניים קרבו אל התא שמתחת לרגליו, אך אלריק הציץ לרגע בפניו.

הדלת, כך נדמה, הייתה עשויה ממתכת חלקה. היא בהקה כמעט כמו פרוותה של חיה בריאה. צבעה היה חום-אדמדם והיא הייתה הפריט הססגוני ביותר שאלריק ראה בספינה כולה. אֶרֶקוֹסֶה נקש קלות בדלת. "אדוני הקברניט", אמר. "אלריק פה".

"היכנסו", השיב לו קול מתנגן ומרוחק בה במידה.

הדלת נפתחה. מתוך החדר בקע אור ורדרד שכמעט סימא את אלריק כשצעד פנימה. לאחר שעיניו הסתגלו לאור הוא ראה אדם גבוה מאוד, בבגדים בהירים, עומד במרכז התא על שטיח ססגוני. אלריק שמע את הדלת נסגרת, והבין פתאום שאֶרֶקוֹסֶה לא ליווה אותו פנימה.

"האם התרעננת, אלריק?" שאל הקברניט.

"כן, אדוני, הודות ליין שלכם".

פניו של הקברניט – כמו פניו של אלריק – לא נראו אנושיות. בעת ובעונה אחת הן היו מעודנות וחזקות יותר מאלה של קיסר מֶלניבּוֹנֶה. ואולם היה ביניהם דמיון כלשהו בזוויות העין, וגם בסנטר. שערו הארוך והזהוב-אדמדם של הקברניט צנח על כתפיו גלים גלים, והוא הרחיק אותו ממצחו בעזרת עטרה מאבן ירקן כחולה. הוא לבש טוניקה ומכנסיים צהבהבים, ולרגליו נעל סנדלי כסף עם שרוכים כסופים שנקשרו סביב שוקיו. חוץ מבגדיו, הוא נראה כמו תאומו של הנווט שבו הבחין אלריק כמה רגעים קודם לכן.

"האם תרצה עוד יין?"

הקברניט התקרב אל השידה, בקצה המרוחק של החדר ומתחת לאשנב הסגור.

"תודה", השיב אלריק. כעת התחוור לו מדוע עיניו של הקברניט לא התמקדו בו כשנכנס לחדר. הוא היה עיוור. למרות תנועותיו הקלילות ומלאות הביטחון, ניכר שאינו רואה. הוא מזג יין מתוך קנקן כסף לתוך כוס מכסף, חצה את החדר והושיט את הכוס לאלריק, אשר פסע קדימה ונטל מידו את הכוס.

"אני אסיר תודה על החלטתך להצטרף אלינו", אמר הקברניט. "זו הייתה הקלה עצומה, אדוני".

"אתה אדיב מאוד", השיב לו אלריק, "אך עלי להודות שזו לא הייתה החלטה קשה. לא היה לי לאן ללכת".

"אני יודע. משום כך הגענו אל החוף ההוא במועד שבו הגענו. עוד תגלה שגם שאר חבריך למסע נמצאו במצב דומה לפני שעלו לסיפון".

"נראה לי שיש לך ידע רב בתנועותיהם של אנשים רבים", אמר אלריק. הוא החזיק את היין בידו השמאלית, אך עדיין לא לגם ממנו.

"אכן, רבים", הסכים הקברניט, "ומעולמות שונים. ניכר בך שאתה בן תרבות, אדוני. אין לי ספק שכבר הבחנת בטיבו המוזר של הים שבו שטה ספינתנו".

"בהחלט".

"היא שטה בין העולמות, וליתר דיוק בין המישורים השונים של אותו עולם". הקברניט היסס, והסיט את עיניו העיוורות מאלריק. "דע לך שאין בכוונתי לבלבל אותך. יש דברים שגם אני איני מבין, ודברים אחרים שאינני יכול לחשוף. אני פועל מתוך אמון, וכולי תקווה שתוכל לכבד זאת".

"עד כה לא מצאתי סיבה שלא לעשות זאת", השיב הלבקן. הוא לגם מהיין.

"אני נמצא בחברת אנשים מצוינים", אמר הקברניט. "אני מקווה שלא תשנה את דעתך ותמשיך לכבד את האמון הזה גם כאשר נגיע ליעדנו".

"ומהו היעד, אדוני הקברניט?"

"אי מקומי".

"זה ודאי מחזה נדיר בים שכזה".

"אכן כן. ובעבר הוא לא היה מוכר, גם לא לאלה שאנו רואים בהם אויבינו. אך כעת, משגילו אותו והתוודעו אל מלוא עוצמתו, אנו שרויים בסכנה חמורה".

"אנו? אתה מתכוון לגזע שלך או ליושבי הספינה?"

הקברניט חייך. "אין לי גזע משלי, אני אחד ויחיד מסוגי. התכוונתי לאנושות כולה".

"אם כן, האויבים הללו אינם אנושיים?"

"לא. הם מעורים היטב בחייהם של בני האנוש, אך עובדה זו לא החדירה בהם נאמנות כלשהי כלפינו. אני משתמש במילה 'אנושות' במובנה הרחב ביותר, כמובן, כך שתכלול גם אותך ואותי".

"אני מבין", אמר אלריק. "וכיצד נקרא האויב הזה?"

"יש לו שמות רבים", ענה הקברניט. "סלח לי, אך לא אוכל להמשיך בשיחה כעת. אם תואיל להתכונן לקרב, אני מבטיח לך שאגלה לך עוד בבוא הזמן".

רק כשעמד שוב מחוץ לדלת החומה-אדמדמה, והבחין באֶרֶקוֹסֶה מתקרב לעברו מבעד לערפל, תהה הלבקן אם הקברניט הטיל עליו כישוף כלשהו שהשכיח ממנו את השכל הישר. אך האיש העיוור הרשים אותו, וככלות הכול אין לו מקום אחר ללכת אליו או דבר-מה אחר לעשות. מוטב שיפליג עמם אל האי המסתורי. הוא משך בכתפיו. הוא תמיד יכול לשנות את דעתו, אם יגלה שיושבי האי ההוא אינם אויביו.

"האם אתה מבולבל פחות או יותר, אלריק?" שאל אֶרֶקוֹסֶה בחיוך.

"במובנים רבים יותר, ובמובנים אחרים פחות", השיב אלריק. "ומשום מה, גם לא אכפת לי".

"אם כן, תחושותיך זהות לאלה של שאר חברינו למסע", אמר אֶרֶקוֹסֶה.

רק כאשר הוביל אֶרֶקוֹסֶה את אלריק אל תא הירכתיים, נזכר הלבקן שלא שאל את הקברניט מהי חשיבותם של הארבעה.

---

אלריק של מורקוק – סקירה

אלריק ממלניבונה – פרק לדוגמה