גרג בר ידוע כסופר מדע בדיוני. למרות זאת, הספר הראשון שכתב, קונצרט האינסוף, היה ספר פנטזיה, אף שהגיע אל המדפים רק אחרי שלושה או ארבעה ספרי מדע בדיוני שנכתבו אחריו. העלילה מתארת נער צעיר המתגלגל לעולם אחר, קסום, שבו שולטים השִי – יצורים אלפיים רבי עוצמה. הנער מגלה שבאותו עולם בני האדם זוכים ליחס דומה לזה שלו זכו יהודים באירופה של המאה השתים-עשרה (אם כי יש פה ושם יחסים אינטימיים בין שני הגזעים, המביאים להיווצרות בני כלאיים משונים בעלי כוחות ייחודיים). לאחר זמן בגטו האנושי המקומי הנער יוצא למסע ארוך ברחבי הממלכה הקסומה, ומגלה רבות על אודות ההיסטוריה הנסתרת של המין האנושי ושל השִי, על עצמו ועל עוצמתה של אמנות.

תקציר העלילה נשמע אולי נדוש, אבל כאן נמצא אחד ממקורות כוחו של הספר: לתוך התמצית הנדושה הזו מחדיר בֶּר זווית ראייה רעננה ויוצר סיפור סוחף שמעניק חוויית קריאה מספקת, שאף יש בתוכה כמה וכמה רבדים מעוררי מחשבה. הראשון שבהם הוא כוחה של האמנות. לאורך הספר כולו, היחס לקסמים אינו היחס המקובל: כוחות כישוף, בבסיסם, הם כוחות מנטליים, אשר מקבלים עוצמה גדולה בהרבה באמצעות כלי ביטוי אמנותיים כגון אדריכלות, שירה, פיסול ומוזיקה. לגזעים הנזכרים בספר יש קירבה אינטואיטיבית לסוגים שונים של אמנות, אף שאינם מוגבלים דווקא לסוגים אלה – מדובר ביצורים תבוניים, בסופו של דבר. זו מגלמת את כוחו של הכישוף בדרכים שונות מעצם טיבה של האמנות המעצבת שמאחורי הכוח. דוגמה בולטת לכך היא ההתייחסויות הרבות בספר ליצירתו הידועה של סמואל טיילור קולרידג', 'קובלאי חאן'. יצירה זו מהווה מפתח לעולמות אחרים ובסיס ליצירה אדריכלית בעלת עוצמה מיוחדת, והמרדף אחרי אלמנטים נעלמים ביצירה נשזר לכל אורך מסכת הסיפור.

העולם הקסום עצמו רחוק מאוד מעולמות הפנטסיה הסטנדרטיים: זהו עולם פגום, מקרטע, על סף כליה. מצבו נובע מחוסר שלמות עמוק ויסודי במרקמו. רוב העולמות הפנטסטיים נהנים מהרמוניה פנימית גדולה בהרבה מזה של עולמנו אנו, בני האנוש. מדוע, אם כן, יבחר מישהו לגור שם, במקום כה עכור ובעייתי, כשכדור הארץ נמצא בשכנות? למקום יש אמנם כמה יתרונות, אבל בעצם מי אמר שהתושבים המקומיים אכן רוצים לגור שם? כחלק מן המוטיב המסקרן הזה אנו למדים משהו על מגבלות כוחו של כישוף, ועל עלייתן ונפילתן של תרבויות מיתיות.

עניין נוסף ומעניין הוא החלוקה בין אנטגוניסטים לפרוטגוניסטים: אף שיש בספר כמה דמויות המצויות פחות או יותר בקצות הסקאלה המקובלת של "טוב" ו"רע", הרי שמרביתן דמויות מורכבות ולא תמיד מובנות. למעשה, אין מישהו שהוא ממש "טוב" במובן הפנטסטי הקלאסי. מנגד, שניים מתחרים על תואר "הרשע של הספר", ולכל אחד מהם סיבות מצוינות לנהוג כפי שהוא נוהג. אציין לטובה את העובדה שאף אחד משני ה"רשעים" אינו רשע סטנדרטי. מי שמצפה לשר אופל מתלהם, למכשף חובב מזבחות ובתולות או לאביר שחור שלבו צח כשלג יזכה להפתעה מרתקת למדי.

פן נוסף של "קונצרט האינסוף" מתגלה ביחסו של בר למיתוסים ולאגדות מקובלות: החל מן הסיפורים הנודעים על אודות שלוש מכשפות, דרך טיפול עדין במשמעויות הנלוות למושג "גמד" אצל כל קורא שאמון על פנטסיה, וכלה במשחק מרתק בין תפישות פנטסטיות מקובלות על אלפים לתפיסות מסורתיות ומיתיות על ישויות אלה. בר מציע זוויות אחרות, מעניינות מאוד, לנושאים אלה: הוא מציג, למשל, סיבה פיזיולוגית לכיעורן ולגופן המעוות של מכשפות, ולצד זה נימוקים מעניינים מאוד לכך שלשִי, כפי שידוע מאגדות ומיתוסים מקובלים, אין נשמות. ה"מצוד הפראי" הוא מאורע מאיים להפליא, שיש סיבות מצוינות לקיומו. בר גם מציג סיבות פרקטיות לחלוטין לסגידה לאלוהויות ולכך שכשל בסגידה הנדרשת מביא חורבן. אפשר לומר כי בר מגייס אל הפנטסיה עקרונות של הגיון המזוהים לרוב עם המדע הבדיוני, ועושה זאת היטב.

מייקל, הגיבור, הוא דמות אמינה מאוד. תכונתו המרכזית היא הסקרנות שמושכת אותו באפו, מוטיב שחוזר לאורך הספר כולו. מעבר לכך מדובר בבחור רגיל למדי, שנאלץ לעשות כמה וכמה דברים מסוכנים – לא מתוך גבורת על, אלא בגלל רגש אנושי ומצוי הרבה יותר: פחד. רק לאחר תקופה ארוכה מאוד בעולם החדש שנגלה לו מתחיל הגיבור לעצב לעצמו חוט שדרה ויכולות, שאכן מאפשרים לו לשרוד ולפעול מתוך מוטיבציות שהן מעבר לרצון להתקיים. מסקרן, ואף משעשע, לראות כיצד מתמודד בר בהצלחה עם תהליכי חניכה והתפתחות על פני 50 או 60 עמודים, במקום שבו סופרים אחרים נזקקים לאלף ואלפיים עמודים רק כדי שבסופם יתברר שהגיבור לא עבר כלל תהליך משמעותי של שינוי.

מי שמצפה לסוף סטנדרטי – יתאכזב. זהו סוף פתוח ומעניין, שמשאיר מקום רב למחשבה וספקולציה. עם זאת, זהו סוף שלם ואמתי לסיפור ולסאגת הגילוי והשינוי המתרחשת בו. אין ספק שהסוף מפתה לרצות לדעת עוד על אודות הגיבור והעולם שמתגלה לו, אך לצערי הספר השני שנכתב מאכזב ביחס לספר הראשון, ולשמחתי אינו הכרחי לו כלל: קראתי את קונצרט האינסוף שבע שנים לפני שקראתי את חלקו השני, ולאחר החוויה שמחתי על כל אחת מחמש או שש הפעמים שבהן קראתי את החלק הראשון מבלי לדעת שהאחר קיים. למי שממש מוכרח, החלק השני, שטרם תורגם לעברית, קרוי מג הנחש (Serpent Mage), ובעבר גם יצאה מהדורה באנגלית, תחת השם Songs of Earth & Power. מהדורה זו מאחדת את שני הספרים, ועריכת החלק השני סייעה לו להפוך מספר "ממש לא טוב" ל"סביר".

אם יש נקודה אחת רעה בספר הזה, זוהי העובדה שהוא נכתב בתקופה שבה היה נהוג מאוד לכתוב בקיצור ותמצות. אני מברך על ספרים תמציתיים שנמנעים ממריחה, אך גם מרגיש שבספר הזה היה מקום לעוד 40-50 עמודים שיעמיקו ויפתחו נקודות מסוימות בספר שמשאירות אותי תוהה וסקרן גם אחרי קריאות מרובות. מצד שני, הקיצור משאיר טעם של עוד, ובהחלט מסייע ליצירת סיפור סוחף ומהיר שמעניק חוויית קריאה מהנה.

(קונצרט האינסוף, הוצאות כתר וינשוף, 2004. תרגום: אליזבט וייגל. 443 עמודים)