מהדש האחורי: אין פיתוי גדול יותר מאשר הנשק האולטימטיבי, ובעולמירח אין שליט המסוגל לעמוד בפניו: הקיסר וארסוברן מפעיל את מוותכסוף ומשמיד יבשת שלמה; כל מלך, קיסר ומושל מנסים לשים עליו את ידם; קוסמים ויודעי נסתר, מסדריהם ואגודותיהם מצטרפים למאבק האכזרי. אך כולם מתעלמים מעובדה אחת, שנהירה לצוותה ולנוסעיה של "ירח צל" – הנשק יצא מכלל שליטה ועלול להמיט כליה על העולם כולו.
פראן, הקברניט השאפתן-תאוותן, רובאל, הלוחם-הקוסם, לארון, הערפדון האבירי, הלכוד זה שבע-מאות שנה בגופו של בן ארבע-עשרה, ולאנדר וטריקל, האחרונות בכוהנות מסדר המטרולוגאנים, נחלצים להציל את עולמירח. לכל אחד מהם כישרונות על-טבעיים, אך יתרונם הממשי טמון דווקא בספינתם הקטנה והמתוחכמת.
במאבק העיקש וההרואי הזה משתלבים גם המלכה המשוגעת, המתמחה בהוראת ריקודי בטן, תלמידתה המצטיינת, שמסתירה את זהותה ושליחותה האמיתית, מלך גולה שהושפל, נסיכה צעירה, שחוטפיה מכרו אותה לסוחרי עבדים, ואביה הקיסר אוסר מלחמה בתקווה לפתור את תעלומת היעלמה. בסיפורו רב המעוף יצר מקמאלן גלקסיה מרתקת, שאֶתֶר זורם בעורקיה, ודמויות ייחודיות ובלתי נשכחות.

פרק ראשון
המסע לזאנטריאס

חומותיה של לארמנטאל עמדו בפני צבאו המסתער של הקיסר וארסוברן במשך חמישה חודשים. גרגוילים עשויי אבן חרצו לשון וחשפו את אחוריהם לעבר הצרים עליהם מעבר לחומות החיצוניות, בעוד אשר אציליה של העיר לגמו יין מגביעי חרסינה מצופים שעוצבו בדמות ראשו הכרות של הקיסר הפולש. ביטחונם היה מוצדק. לארמנטאל לא נכבשה אף לא פעם אחת במשך שש מאות שנה מאז ייסודה.

העיר נמצאה במרכזה של יבשת טוריאה. היא היתה יפה ומסיבית גם יחד, והחומה החיצונית הגבוהה שהותקנו בה חרכי ירי הקיפה את הבארות, את גני הירק והפרי ואת בנייני המחסנים ששירתו את אזרחיה. חומת המצודה גוננה על העיר הפנימית, שבה התנשאו מקדשים, ארמונות ובתי מידות מפוארים שנבנו מאריחי אבן לבנים בטראסות והשקיפו על השפלה המשתרעת מסביבם לעבר ההרים הרחוקים, בצפון-המזרח. לארמנטאל היתה עיר עשירה בנוסף על היותה חזקה, והיא נבנתה כך שמראהָ ישמח את העין ולא רק כדי לעמוד בפני פולשים. המחסנים היו קתדרלות מקושתות ועצומות שחלקו כבוד לשגשוג, וכולם נבנו מאבן לבנה. הם התקבצו במרכז העיר, כאלו היו ארמונות בעצמם.

איינזל וסייפר עקבו אחר התקדמותם של עתודי ההבקעה באור הקלוש המקדים את השחר. הם עמדו ממש מחוץ לטווח של קשת-רוחב ראויה לשמה הנתונה בידיים מיומנות. לאחר שאיבד רבים מאנשיו בהתקפה ישירה, ועוד כמה דיפלומטים שלא נהגו בחוכמה ודיברו בחוצפה במהלך המו"מ הישיר, החליט מפקד צבאו של וארסוברן להסתייע במכונות מלחמה כדי לעלות על החומות. שלושת עתודי ההבקעה היו מגדלים עשויים קורות עץ, משוריינים משלושת צדיהם ומעוטרים בגשר תלוי שעתיד לאפשר למיטב מטפסי הסער של וארסוברן להסתער פנימה ולכונן ראש-גשר על החומות. שלושת המגדלים גולגלו קדימה ביחד, התקרבו אל החומה כמו טיטאנים איטיים, רבי עוצמה.

"כשאני רואה עתודים שכאלה, אני מפקפק לעתים בעוצמת שכלם של מנהיגינו," הודה איינזל שהיה מכשף החצר של הקיסר וארסוברן.

השניים עטו שריון עלוב, ורק הנוצות הצבעוניות שהוצמדו לצד האחורי של קסדותיהם ציינו כי אין הם אלא בני אצולה. אחרי הכל, הרי אין שום טעם לעורר תשומת לב דווקא בשדה הקרב, שבו קצינים ואצילים שימשו מטרות ברורות לצלפים. השריון של איינזל לא הלם את מידותיו מכיוון שהוא היה קצת יותר נמוך ורזה מאשר מרבית הלוחמים. למעשה, הוא הזכיר לרבים ילד הלובש את בגדי המלחמה של אביו, אך איש לא אמר זאת בקול רם. היתה זו לו הפעם הראשונה שנמצא בשדה הקרב, והדבר לימד עד כמה הידרדר המצב. סייפר לעומתו חרד שמא תיחשף זהותו לא פחות מכפי שחשש לביטחונו האישי. מתחת לקסדה פניו היו מכוסים באריג ארגמן, ורק עיניו נראו.

המגדלים היו קרובים עד כדי כך שיכלו להטיל את גשריהם על גבי חומותיה של לארמנטאל כאשר הופיע העצם ההוא, מבנה שברירי למראה עשוי מקורות עץ וחבלים, הדומה משהו לראשו וצווארו של עוף מים ענקי. הוא הניף קורת עץ אדירה בטופרי נשר מסוגננים בקצה האחד והוריד אותו בין המגדל האמצעי לבין החומה. כעבור רגעים עצרו שני עגורנים דומים את שני המגדלים האחרים, בדיוק באותה הדרך.

"נראה כי הבעיה נעוצה בכך שהמקצוע הנכבד של הנדסה מיושמת הומצא באוניברסיטה של לארמנטאל," אמר סייפר.

"אה, האוניברסיטה של לארמנטאל, אני למדתי שם לתואר שלי בעיצוב אתרי," נאנח איינזל, שתשומת הלב שלו הועתקה משום מה מהנעשה בקרב. "איזה מקום נהדר."

בלארמנטאל נמצאה אחת מחמש האוניברסיטאות של טוריאה, אבל תחת שתהיה אסופה של אולמות אפלוליים ומכללות מגודלות, מתפרשות, האוניברסיטה של לארמנטאל היתה צביר מגדלים דקים ונאים, שחוברו במפלסים אחדים על ידי מעברים עיליים, תלויים.

"אני יכול לראות את המגדלים שלה מכאן," אמר סייפר. "מי היה חושב שהם קטלניים הרבה יותר מאשר כל כידוניו של צבא?"

"האם ידעת שהמגדלים היו אמורים לסמל כי המחקר והידע חשובים מחיי היומיום?" שאל איינזל. "אחדים מהמלומדים המעולים ביותר בהיסטוריה של טוריאה למדו בין כותליהם. האוניברסיטה חולקת את המצודה עם ארמון המלוכה – זהו המבנה הגדול שם, שכולו כיפות, גזוזטראות וקשתות נישאות. חלק מהארמון פתוח תמיד לביקוריהם של אזרחי לארמנטאל, כך שכל האנשים יכולים לטייל על הגזוזטראות שכולן הוד והדר מלכות ולשוות בנפשם לרגעים אחדים כי אינם אלא מלכים ומלכות, בעודם משקיפים על העיר ולעבר המישורים שמאחוריה."

"מגדלים יפהפיים, אבל קטלניים," אמר סייפר.

"אמת. אף שאין הם מסתירים בתוכם שום כלי נשק, ואפילו אינם מבוצרים."

"אכן. המהנדסים שמכשירים שם עולים על אלה שלנו."

וכמו לאשר את מילותיו, הופיע ראש כביר של דרקון על צוואר ירוק ארוך שהשתלשל מעל עגורן זוויתי אחר. הפה פלט עשן בעת שהוא היטלטל מעל החומה, והשתלח על פני המגדל האמצעי. הראש הסתחרר, וסילון של אש ותימרות עשן נורה מפיו של הדרקון לעבר גבו הפתוח, הלא מוגן, של המגדל. מאתיים מטפסי הסער והקשתים שהיו בתוכו עלו באש בתוך שניות על ידי מפל של שמן מנורות, עִטרן וגופרית. המגדל השתלהב ובער בעוז – ולא ניתן להצילו כלל כשראש הדרקון הסתובב לעבר המגדל הבא. המהנדסים השולטים בו לא היו צריכים לטרוח כלל, מכיוון שמי שנמצאו בתוכו כבר השליכו מידיהם את כלי הנשק שלהם וזינקו מתוכו כדי להציל את חייהם.

מבול להבות זרם לחלק האחורי של המגדל הבא, בעוד אשר אלה שדחפו את המגדל השלישי קדימה התאמצו כדי להרחיקו מהחומה. אבל קרסי אחיזה כבר הושלכו מעבר לחומה והמגדל שותק. ראש הדרקון נע לאיטו בחזרה לעבר המגדל, שבינתיים ננטש כבר לגמרי. כעבור רגעים הוא נעשה למדורה שכולה להבות בהירות, כמו שני קודמיו.

"רק מטפסי הסער והקשתים שהחלו להימלט בזמן שהמגדל הראשון נשרף נותרו בחיים," ציין איינזל.

"מוגי לב," לעג סייפר. "המלחמה נועדה לגיבורים."

"המלחמה היא הדרך שבה האלים מולידים מוגי לב," אמר איינזל.

"וכיצד זה?"

"לפחדנים סיכוי פחות למות, כך הם שורדים ומולידים."

"הם חוזרים הביתה מובסים."

"הפחדנים של שני הצדדים חוזרים הביתה בחיים, וזה מה שאני מקווה לעשות. הם מתרבים שם. רק הגיבורים המנצחים עושים זאת."

ובעודם עומדים וצופים בכוחותיהם הניגפים, הגיע פרש שליח בדהרה, ועצר את סוסו.

"ראקס איינזל המלומד הנכבד, הנך נדרש בזה להתייצב בפני מפקד הגזרה ראלזאק," קרא. "ואתה, אדוני, האם אתה זה המוכר בשם סייפר?"

"אכן, זה שמי."

"מפקד הגזרה ראלזאק דורש גם ממך להתייצב בפניו."

הקצין הצעיר המשיך לדרכו כשאיינזל וסייפר חזרו אל סוסיהם.

"ראזלאק כנראה נעשה נואש," אמר איינזל. "הוא בז לקוסמיו עוד יותר מאשר למהנדסים שלו."

---

אגאריף ראלזאק היה המפקד העליון של וארסוברן. הוא צפה בעתודי הקרב ומטפסי הסער שלו כשאלה הושלכו מעל החומות החיצוניות היפות אך האיתנות של לארמנטאל בכל התקפה והתקפה בינתיים, והתבוסות הללו עלו לו ביוקר. הממלכות שבדרום-מערב המתינו לשעת הכושר שלהן כדי להיווכח אם לארמנטאל תיפול בפני התקפתם של הפולשים, אבל בינתיים התמוסס פחדן מפני כוחותיו של וארסוברן, והן החלו להתאושש. בשבתו על שטיח וידאריאני עבה באוהלו, קרא ראלזאק את הדיווחים ששלחו הדיפלומטים והמרגלים שלו בעוד אשר מוותכסוף עמד ליד היריעה הפתוחה, ונצץ בבוהק של כספית ובאיזשהו אופן ראה מתוך עיניו המרוקנות, המשקפות כראי. החומות, הגזוזטראות, הכיפות, המגדלים והצריחים של לארמנטאל הסתמנו בבירור במרחק, סמוקים באורה של שקיעה.

ראלזאק העביר את מבטו מהעיר אל מוותכסוף. למוותכסוף היתה דמות אדם, והוא עטה את שריון הקשקשים של וארסוברן ונשא את קרדום הקרב שלו על גבי טוניקה שחורה. בחמשת החודשים שחלפו מאז היה לאדונו של מוותכסוף וקיבל את הפיקוד על כוחותיו של וארסוברן, חשש ראלזאק להפעיל את הלוחם החדש והמוזר שלו. במשך שלוש שנים תמימות הקדיש וארסוברן חמישים אלף עבדים ועשרת אלפים חיילים נושאי נשק על מנת להוציאו מתוך מפולת סלעים בהרי חוֹמַתיָם. אשר על כן, לא חשוב מה מהותו, היה לו ערך וקרוב לוודאי שניחן גם בעוצמה אדירה, אבל ראלזאק לא שש להילחם לצדו בדיוק כפי שלא שש ללחום נגדו.

כאשר נתגלה, היתה למוותכסוף צורה של טוניקת מתכת מוזרה שכולה עיגולים, קרסים וזוויות, אבל כשראלזאק עזר לווארסוברן לעטות אותה, נמס האריג והותך ואז התעצב כעור שכולו מתכת גמישה, והוא כיסה את הקיסר כליל. לא נותר עוד דבר מהקיסר זולת מתאר דמותו. בקול נמוך וחגיגי הודיע היצור כי שמו מוותכסוף וכי הוא נכון למלא את כל משאלותיו של ראלזאק.

ראלזאק כלל לא היה מוכן ללוחם הקסום הזה. הוא הודיע בחופזה כי וארסוברן עוטה שריון מסוג חדש, והכל למעט ראלזאק סברו כי וארסוברן עדיין חי ומושל בתוך העור הפנטסטי שכולו מתכת חיה. אבל כושר השיפוט וחריפות שכלו המפורסמים אבדו לגמרי, והבריתות שעוצבו בידי הקיסר המזהיר והכריזמטי הלכו והתרופפו במהירות. וארסוברן לא היה עוד אלא דמות טקסית בלבד, והוא לא נתן פקודות כלל. במשך חמשת החודשים שחלפו ראלזאק נוכח שגם הוא עצמו אינו בעל שיעור קומתו של וארסוברן.

"מעולם לא ביקשתי להיות המפקד העליון," גילה ראלזאק למוותכסוף. "אני רק חייל, אני יודע מה מקומי ומקומי אינו כאן."

"אכן," השיב מוותכסוף בקולו המתכתי, החדגוני.

האם היצור לועג לי? תהה ראלזאק בתסכולו. "הבסתי אחדים משכניה של המולדת, הרחבתי את גבולותינו לטובתנו, בזה היה כוחי גדול. אך לכבוש יבשת? אינני יודע מדוע גם לא איך. מה היית אתה עושה?"

"אינני יכול לייעץ. נועדתי רק לשמש."

ראלזאק כבר שמע את המילים הללו. הוא שקל את הדברים בזהירות, הביט לאחור שוב לעבר לארמנטאל. העיר חייבת ליפול, אך הוא לא זקוק לתושביה או להונה. הוא אף לא רצה לחמוס את ארמנותיה ומגדליה ולקבוע בהם את מושבו. הוא היה איש פשוט, בדרכו, והוא אהב את החיים בשדה יחד עם חייליו, ולא טיפח שאיפות פוליטיות.

"אתה יכול להשמיד את אויבי?" שאל ראלזאק והשקיף שוב אל לארמנטאל.

קולו היה רפה, כאלו מלמל את מחשבותיו בינו לבינו. מוותכסוף הביט בו בבוהק המתכתי המרוקן של פניו.

"המעשה הזה הוא בקצה גבול היכולת שלי," הסביר מוותכסוף בקול חדגוני אך אימתני.

"אם כך אתה יכול לעשות זאת," השיב ראלזאק.

"כן."

ראלזאק קם על רגליו והביט מבעד ליריעת האוהל לעבר העיר הרחוקה, המוקפת חומה. "לארמנטאל היא החזקה בעריה של טוריאה כולה. אם תיפול לארמנטאל, כל אויבַי האחרים יהיו כמוץ – ניתן יהיה לטאטאם ולשרוף אותם. באיזו מהירות תוכל לשבור את לארמנטאל?"

"בתוך דקות."

ראלזאק הסתובב ומצמץ, שפתיו נפשקו קלות. מוותכסוף נותר קפוא, נטול הבעה. הבוהק המתכתי שכיסה את הראש שבעבר היה ראש מלכו של ראלזאק נשא מִתאר אנושי, וראלזאק תהה אם האיש שנמצא מתחתיו מודע עדיין למה שמתרחש.

"אם כך, מתי תוכל, אה, לתקוף?" שאל ראלזאק בהיסוס, כשהדממה החלה להתארך.

"עכשיו," אמר מוותכסוף וצעד לעבר הפתח ביריעת האוהל.

"לא, לא," אמר ראלזאק, בנפנוף מהיר של ידיו. "אני רוצה שכוחותי ייערכו, שיהיו נכונים לנצל כל יתרון שתוכל להקנות להם."

"לא נחוץ," הבהיר לו מוותכסוף.

"ובכל זאת אני רוצה להיות מוכן על פי דרכי קודם שתצא לתקוף."

"אני עומד לפקודתך," השיב מוותכסוף.

ראלזאק שקל את ההצעה המפליאה כשהחל להתהלך אנה ואנה ליד הפתח ביריעת אוהלו, ובכל עת שנגלה לעיניו הנוף, שלח לעבר לארמנטאל מבט נזעף. וכי מה הוא עלול להפסיד? מוותכסוף כבר אמר כי כיבוש העיר ימצה את מלוא יכולתו, כך שיהיה מותש ולא יוכל עוד להזיק כאשר ישלים את המשימה, בין שלארמנטאל תיפול ובין שלא. לבסוף הוא סימן באצבעו למוותכסוף והשניים יצאו יחדיו החוצה. סייפר היה שם, עודנו לובש גלימות ושריון חסרי כל ייחוד, ופניו מוצנעים. איינזל ניצב לצדו ונראה מבוהל.

"איינזל רב-הידע, יש בדעתי להעמיד את מוותכסוף למבחנו הממשי הראשון," הכריז ראלזאק. "האם יש לך איזושהי עצה?"

"אה, כן, רוממות מעלתך," השיב איינזל בעודו משתחווה ומחכך ידיו זו בזו.

"ומהי העצה?"

"אל תעשה זאת."

"אתה חוזר על העצה הזאת מאז הימצאו של מוותכסוף. האינך מסוגל לומר משהו חדש?"

"אה, קח אותו להרים, הנח אותו בקרקעית תהום עמוקה ביותר, וקבור אותו מתחת למפולת סלעים גדולה מאוד."

"זה מה שעשה אדונו הקודם של מוותכסוף."

"ואמנם נהג בחוכמה," אמר הקוסם קטן הקומה, וקד שוב על מנת להדגיש כי בתשובתו לא היה משום סרקזם – אף שלמעשה הדברים נאמרו בסרקזם.

"איינזל, אני רוצה לשמוע אותך אומר משהו שלא מתחיל ב'אל'!" התיז לעברו המפקד.

"ובכן, מה דעתך על 'חלילה לך להשתמש בו, רוממות מעלתך'?"

"אני מתחיל לאבד את סבלנותי במהירות! איזו עצה מבצעית יש בידך לגבי מוותכסוף?"

"מוטב לך להתרחק," אמר הקוסם במשיכת כתף.

"סייפר, האם יש לך איזשהן הצעות?" שאל ראלזאק כשהוא מפנה עורף לאיש הנמוך, האומלל.

"לא, רוממות מעלתך," השיב חובש המסכה ביראת כבוד מחושבת.

"אבל אתה איתרת אותו למעננו."

"גם אני לומד. משגאותיך."

ראלזאק הזעים פניו.

הבעתו של סייפר לא נראתה מתחת למסכה ולברדס שעטה.

"הניסיון הוא בית ספר יקר, אך רק הטיפשים משתדלים במיוחד ללמוד בו," הזהיר איינזל.

"האם אתה לועג לי?" תבע המפקד, שהסתובב והתקרב אליו בתנופה.

"לא, מעלת כבודך, אבל אני מנסה להזהיר אותך," השיב איינזל, והפעם נעץ מבטו בפני האציל.

ראלזאק מצמץ. היתה זו הפעם הראשונה שראה את איינזל נועץ מבטו בפניו של מישהו במשך חמש-עשרה שנות היכרותם. "אני לא מסוגל להבין מדוע אתה מפוחד כל כך," אמר, שילב את זרועותיו מאחורי גוו, הסתובב שוב כדי לנעוץ מבט זעף בלארמנטאל.

"המפקד, אנחנו מבינים בקושי את המאפיינים הבסיסיים ביותר של היצור הזה," הזהיר אותו איינזל. "אבל כל המומחים הקדומים תמימי דעים כי יש לו כוחות אדירים."

"ראקס, איננו מבינים מדוע האש שורפת את העץ אך לא את הסלעים," אמר ראלזאק בביטול, "אך אנחנו משתמשים באש לבישול, כאמצעי המאיר את דרכנו בלילה, כדי להתחמם לידה, ולשרוף את עריהן של אויבינו. המבחן יתבצע. יש משהו שתרצה לעשות?"

"הייתי רוצה מאוד להימצא במרחק רב."

"התכוונתי לדעת אם ברצונך לבצע איזשהם מבחני קסמים?"

"הייתי רוצה לעמוד מאחורי סלע גדול מאוד, כדי לבחון את יכולתו לשמור עלי מכל רע."

הכנותיו של ראלזאק נמשכו שעתיים. כל החיילים שהיו בפעילות, בהיערכות וכן אלה שישנו הצטוו לחגור את שריוניהם ולהיות בכוננות. חיילי הרגלים נערכו בחמש נקודות אסטרטגיות כדי למנוע מתושבי העיר להימלט, בעוד שהכידונאים של יחידות העילית הוצבו כך שירכבו לעבר כל פריצה שהאויב עלול לבצע. מטפסי הסער על סולמותיהם ומגיני המים שלהם עמדו קרוב יותר מכולם. רק בשעה השמינית של הבוקר היה ראלזאק מוכן. עוטה את שריון הקרב המלא שלו על גופו ואוחז בקרדום הקרב שלו בידו התייצב למול מוותכסוף בפני חבורה קטנה של קצינים בכירים ואצילים.

"עשה את הרע ביותר אשר לאל ידך," ציווה והצביע בקרדום הקרב שלו לעבר חומותיה של לארמנטאל הבלתי מובסת. "היום הזה אכנס לתוך ארמון המלוכה של לארמנטאל ואירק לעבר רגליו של מלכהּ, כמנצח שכבש אותה בשלמותה."

הקרובים ביותר, ששמעו את דבריו החלו להריע בתגובה מוכנית. עורו של מוותכסוף החל לזהור, ואחר כך הזדחל כאלו נמילים כסופות זעירות כיסוהו. ראשו התפשט לאיטו, נעשה לכדור כסוף ונוצץ. מי שסמוכים אליו ביותר החלו להירתע, וראלזאק הבחין כי ידיו של היצור נעשו לבנות. ובעודו מתבונן, נחשף גם עור לבן בצווארו. לסתו של וארסוברן התגלתה, ובינתיים התפשט הכדור ונעשה לעיגול בגודל של אוהל קטן. מפקד הגזרה ראלזאק עמד על מקומו, התבונן בפיו, אפו ועיניו של וארסוברן, הקיסר הרם והאדיר בכבודו ובעצמו, כשאלה התגלו בהדרגה. כשמוותכסוף התנתק מהפונדקאי שלו, קרס גופו של וארסוברן על הקרקע ושכב ללא נוע.

מוותכסוף ריחף לו חופשי, עיגול שנצץ וזהר ורטט כמו בועת סבון, וכשהיה בגודל של בית החל לעלות למעלה ונע לעבר העיר הנצורה. ראלזאק סבר כי הוא נעשה שקוף ועד מהרה היה כה גבוה ובלתי מוחשי שכלל לא נראה עוד לעין. מעל לארמנטאל השמים היו כחולים, והכל נראה רגוע ושלֵו. ראלזאק החל לתהות, האם ייתכן שמוותכסוף מבצע מתיחה משפילה על חשבונו. מחצית השעה חלפה, ואחר כך עוד רבע שעה. בתוך הצבא הצר החלו להישמע מלמולים בין החיילים ומפקדיהם.

"אני רוצה כבר לבזוז אותה," אמר קולקוס במבטא המיוחד לו כשניצב בחנית שלוחה, והביט בכיסופים לעבר המגדלים הרחוקים.

"נשי העיר מפורסמות ברחבי טוריאה כולה," הוסיף מאנאקר וליקק את שפתיו.

"אומרים שבמרתפיה די יין להציף ספינת סוחר המהלכת במים עמוקים," נאנח לורקור.

"בחלונותיהם יש זכוכית," אמר קולקוס. "שברת פעם שמשת זכוכית?"

"לא זוכר שזה קרה לי," ציין מאנאקר.

"קול נהדר, מקנה כל כך הרבה סיפוק."

"מעולם לא ניפצת זכוכית."

"דווקא כן! במשך שנתיים הייתי עבד במכרה מלח כדי להחזיר את שוֹויה."

"אומרים שייתכן שזה יהיה היום," התערב לורקור.

"מה יכול להיות היום?" שאל קולקוס.

"ההתקפה הגדולה, הגדולה שתשבור אותם."

"זה כבר קרה," ציין מאנאקאר. "המנועים המשוריינים שלהם שרפו את המגדלים שלנו עד גלגליהם."

"שרפו אותם על גלגליהם," אמר קולקוס.

"כל עיר שיכולה להרשות לעצמה לשפוך עלינו יין רותח כשאנחנו מטפסים על סולמות המצור, בכלל לא מתקרבת לנקודת השבירה שלה," סיכם מאנאקר בצחוק של לעג.

"אומרים שבידיהם של וארסוברן וראלזאק יש נשק חדש," מחה לורקור. "הדבר הזה שריחף מאוהל הפיקוד ופנה לעבר העיר."

"מי זה ה'הם' האלה שמדברים כל הזמן?" תבע מאנאקר.

"אנשים שיודעים."

"ובכן, אם הוא כל כך קטן, הוא לא יוכל לעשות שום דבר כנגד –" פתח קולקוס.

במהירות כשל ברק, מהירות פתאומית, מזעזעת, התפוצץ קרע עגול, כביר, ברקיע מעל ללארמנטאל, ומתוכו הגיח וילון של בוהק שהתפשט כלפי חוץ מנקודה מעל לארמון. ולפתע הוא כבה. במקומו היה עמוד מתנשא של להבות צהובות וארגמניות כשסערת אש פרצה מתוך הגגות ובקעה לתוך חלונות וקשתות. רוח חמה לוהטת הטיחה מסביב אריחים כבדים כמו היו אלה עלים והפכה קורות עץ כבירות לאפר בתוך הרגעים הספורים שנדרשו כדי שמכת הרעם המרסקת תגיע אל צבאו של ראלזאק ותטלטל כל לוחם כמו מהלומת מקבת. מרבית האנשים השתטחו בתגובה טבעית של בהלה, אחרים עמדו משותקים וקפואים מרוב אימה. לשונות אש צנחו כלפי חוץ, הציפו את הרחובות לעבר חומות המצודה שם הן צנחו כמו גלים על החוף, ואחר כך התנשאו גבוה לשמים. לתדהמתו של הצבא שהטיל את המצור, קיר האש העגול התפתל שוב סביב עצמו והתמקד מעל למרכזה של לארמנטאל. לא נותר אלא עשן רותח שהיתמר אל הרקיע מעל העיר כמו איזה עץ עצום, רעיל. החום היה כה עז שהוא גרם לכוויות על פניהם של הצרים הקרובים ביותר. לבה של לארמנטאל אוכל. מעגל האש התפשט על פני שליש המיל במרכזה, ושוליו התגלגלו כלפי מעלה, ואז בחזרה. נדמה כאלו שיטפון הבעֵרה נמצא על קפיץ שהגיע לקצה גבול כוחותיו.

הדי הרעם נשמעו עוד דקות רבות על פני השפלה, ואז נשתררה דממה מוחלטת במשך זמן קצר.

"חרא," אמר קולקוס.

"מה זה חרא," אמר לורקור.

"מה זה חרא זה לא מילה," אמר מאנאקר.

מישהו סמוך אליהם השמיע קרקור חנוק שאולי היה השתנקות של עצירת נשימה, אבל הסובבים אותו סברו כי זו תרועה. עד מהרה פשטו תרועותיהם בשני הכיוונים, ברחבי הצבא המקיף את לארמנטאל, בזמן שהחיילים הבינו כי מופע זה של אש הגיהנום אינו צריך להפחידם, משום שהוא סר למרותו של מפקדם. הם הריעו להיותם בלתי מנוצחים בפיקודם של ראלזאק והקיסר וארסוברן, הם הריעו לנפילתה של לארמנטאל והם הריעו לסופו של מצור שלא יתבע עוד את חייו של אף לא אחד מביניהם.

"מזהיר!" צעק ראלזאק. "החזק והנפלא במעוזים בכל רחבי טוריאה – מחוסל!"

פרשים נשלחו מיד למסור את התביעה לכניעה, אבל כל השערים כבר היו פתוחים, והמגינים שנשארו בחיים כבר נהרו מן העיר. לארמנטאל נדקרה בלבה, ואזרחיה דיממו מבעד לחומותיה.

לפתע נוכח ראלזאק כי וארסוברן עומד לצדו, חיוור ורזה ובכל זאת נראה בריא מאוד – אפילו צעיר ונמרץ. ראלזאק צנח על ברכיו.

"יפה פעלת," הצריד השליט שהביס תריסר מלכים.

"הקיסר וארסוברן!" קרא ראלזאק שבינתיים קם שוב על רגליו כדי לתמוך במנהיגו המתנדנד שהתקשה לעמוד היטב על רגליו. "מלכי! אתה מרגיש טוב? אטא'ריק! בוא הנה, קרא לטפלרפואי, מיד!"

"שום טפלרפואי," לחש וארסוברן וסימן לאיש להתרחק. "מוותכסוף טיפל בי לא פחות מאשר טפלרפואי. הוא מתייחס יפה אל הפונדקאים שלו, ראלזאק."

"הוד מלכותך, איך אתנצל על כך שפקדתי עליך במשך כל החודשים שחלפו?" ייבב ראלזאק, שניכרו בו חרטה ובהלה כנים.

"אתה ציווית על המכונה, לא עלי," השיב וארסוברן כשהוא משקיף לעבר הסיוט המפתל של עשן ואבק שהתנשא מעל לארמנטאל. "ושום נזק לא אירע."

"הו, באמת, הקיסר, ורבים מאנשיך ניצלו על ידי כשפיו של מוותכסוף. אתה יכול להיכנס עתה ללארמנטאל למסע ניצחון."

"לא, עלי לשוב לבירתי," אמר וארסוברן וסימן שיביאו לו סוס. "אתה תישאר כאן."

"אבל… אבל לארמנטאל נפלה… מלכי, הניצחון –"

"שלך הוא, המפקד העליון ראלזאק. הישאר כאן, עשה בעיר כרצונך. הצג אותה כסמל ומופת לכל הערים, למען יראו וייראו. אחרי הכל, אתה מפקדו של מוותכסוף."

ראלזאק הביט מסביבו, חיפש דמות שפניה מצועפים בבד סגול כהה, אך לא הצליח לאתר את סייפר.

"כשמוותכסוף עשה אותך לפונדקאי שלו, סייפר צעק אליך שתישמע לו," גילה ראלזאק למצביאו.

"כך הוא עשה? ומה עשית אתה?"

"הוריתי להשליכו מהאוהל בגלל החוצפה הבלתי נסבלת שלו."

"ומוותכסוף קיבל אותך כאדוניו? מוזר. מה עשית אתה שסייפר לא עשה? שום לחשים, דקלומים, נבואות, השבעות… מוזר, מוזר מאוד."

חרף תמיהתו המעושה, וארסוברן ידע גם ידע את סודו של מוותכסוף. אינך לובש את מוותכסוף כדי להיעשות לאדוניו, עליך להעניק לו תחילה פונדקאי, ורק אחר כך תוכל למשול בו. ראלזאק סייע לווארסוברן להתקין עליו את מוותכסוף. זה שמתקין אותו על הפונדקאי נעשה לאדוניו של כלי הנשק הזה. וארסוברן לא אמר דבר. הרי יש דברים רבים שראלזאק כלל אינו צריך לדעת.

"האם סייפר נמצא בקרבת מקום?" שאל וארסוברן.

"כן," השיב איינזל. "דיברתי איתו לפני דקות בלבד."

"הוצא אותו להורג, ראלזאק. הידע שלו גורם לו להיות מסוכן."

"ראה את העניין כמסודר," הכריז ראלזאק.

סייפר היה סמוך מאוד, אך נסתר מן העין על ידי המתקהלים מסביב. כששמע את גזר דין המוות שהוטל עליו, הוא חמק משם, הפך את גלימתו לצדה השני וכך נראה כמי שלובש אדרת צבאית בעת שצעד, אף הסיר מעליו את קסדתו ואת מסכת הבד שעטה. הוא לא הסתיר את פניו כדי להעלים את זהותו, אלא על מנת שיתאפשר לו להימלט בלא שיכירוהו כאשר יסיר מעליו את המסכה. הוא מצא נוצה אחרת לקסדתו וכן סוס קרבות רענן במחירם של שני חיי אדם. בתוך דקה לאחר ששמע את ההכרזה על גזר דינו, נעשה סייפר ללא יותר מאשר פרש-שליח. קציני פרשים רבים רכבו והעבירו הודעות ופקודות, כך שאיש לא חשב כמה מוזר שפרש נוסף דוהר במהירות מערבה. באותו זמן הצביע וארסוברן אל מעל לעיר.

"מוותכסוף עדיין נמצא שם למעלה," אמר לראלזאק.

"אינני מבין, מלכי."

"אכתוב סדרת השבעות שעליך להשמיע זמן קצר לפני השעה השמינית בבוקר בימים מסוימים במהלך החודשים הבאים. אלה יעלו את מוותכסוף במעגלי אש חזקים יותר ועוד יותר תכופים. אתה חייב לזמן אותו שוב ושוב עד שכוחותיו יכלו, ואז הוא ייפול מהשמים שמעל העיר בדמותו המקורית. וכאשר זה יקרה, מצא אותו, והבא אותו אלי. איינזל, אתה תרכב איתי עכשיו."

"אבל, הוד מלכותך, כיצד אתה יודע כל זאת?" שאל ראלזאק.

"אני לבשתי את מוותכסוף במשך חמישה חודשים, מפקד הצבא, ובמהלך הזמן הזה חלקתי אחדות ממחשבותיו."

הדיו טרם יבש ממגילת ההנחיות שהותיר וארסוברן כשיצא לדרך עם איינזל, בלוויית יחידת אבטחה חזקה מהמשמר האישי של ראלזאק. ראלזאק רכב בגאוות מנצחים דרך השער הראשי של העיר בחומה החיצונית ובראש יחידה של נושאי רמחים כבדים. לארמנטאל הזכירה לו עכשיו איזו מלכה חזקה ויפה להפליא הנתונה בכבליה של מחלה ניוונית קטלנית. זולת המצודה הפנימית, המקום היה שלם לגמרי, ושוקק הון ועבדים פוטנציאליים, אך רוחה של העיר נשרפה ואוכלה. משפחות בלבוש הדור חשו לצאת מהמקום כשבניהן נושאים כל מה שניתן לשאת לאורך רחובות ישרים ונקיים, ולרוחב כיכרות נאות, חנוקות-קיסוסים, טרף לכוחותיו של וארסוברן שהיו מתוסכלים במשך זמן כה רב ולא חשו שום אהדה כלפיהם. מדי פעם נשמעו זעקות נוקבות וצעקות כאב שהתמזגו בצהלות ובצחוק לבבי, ומדורות שכלל לא היו קשורות במופת המדהים של הכשף הצבאי שחולל מוותכסוף המשיכו להשתולל.

קרוב יותר למרכז הביט ראלזאק לעבר חורבות כתליה של המצודה… השדרה הארוכה והיישרה היתה מעוטרת בגדמי עצים בוערים. שערי האלון הכבירים, המחוזקים בברזל, פוצצו והיו למאכולת אש, ומאחוריהם היתה חורבה נוצצת. בדליהם של מגדלי האוניברסיטה נראו כנרות שבערו עד כלות, ואלו כיפות הארמון דמו לקן של ביצים כבירות, מרוסקות. ראלזאק רכב קרוב לחורבות ככל שיכול לדחוק בסוסו להתקרב, והבחין כי הבניינים שאִשו של מוותכסוף נגעה בהם לא רק נותצו, אלא גם נמסו בחלקם, והם הפיצו חום כאלו היו תנורו של אופה. בתים סמוכים הובערו על ידי החום הזוהר, ואלו הכביש היה מלא בגוויותיהם החרוכות של מי שנמצאו בקרבה יתרה.

לבסוף ירד מפקד צבאו של וארסוברן מעל סוסו, כרך את גלימתו סביב ראשו, ופסע לעבר שערי המצודה בעוד שפמליה של שומרים ועוזרים התחננה בפניו שיחזור. האוויר הלוהט כמעט חנק את ריאותיו אך למרבה הפלא לא היה בו כל עשן. עקביהם של מגפי הלחימה שלו העלו עשן בעת שפסע על האבנים הלוהטות בלבה ההרוס של לארמנטאל. לבסוף נעצר ראלזאק ממש לאחר שעבר את שערי הארמון, ירק, וחזר על עקביו.

"נשבעתי שאירק בארמון המלוכה כשאכנס אליו כמנצח, וקיימתי את שבועתי!" הכריז בפני הקצינים, השומרים והעוזרים שמסביבו כשקפץ שוב לתוך האוכף. חלק מבגדיו היו חרוכים במקומות שבהם השתרכו על האבנים הלוהטות, ועקבי מגפיו היו מפויחים והתפוררו, אך העמידה במתחם הארמון והיריקה לעבר המעון המלכותי היו הגמול היחיד שאותו איש צבא קודר ויציב רצה בו.

עם צאתו מהעיר, הכריז ראלזאק כי עיניו נעצמות למשך שלושה ימים, ואז העניק לאנשיו את החופש לעשות כרצונם במה שנותר בלארמנטאל.

---

ירח-צל ומסעותיה – ביקורת

דרקוני הזכוכית (ספר שני בסדרה) – פרק לדוגמה