הרברט ג'ורג' וולס נולד בשנת 1866 בברומבלי שבחבל קנט באנגליה והלך לעולמו בשנת 1946 בהיותו כמעט בן 80 שנה. בשנות יצירתו הרבות הוא כתב עשרות ספרים וסיפורים, ובהם "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", "האי של דוקטור מורו", "האיש הבלתי נראה", ועוד רבים וטובים, שיצרו את היסודות למדע הבדיוני המודרני. סיפורו הנוכחי מפגיש אותנו עם אדם מצליח ועם פיתוי הרודף אותו כל חייו.

– 1 –

בערב אחד של השחת סודות, לפני כמעט שלושה חודשים, סיפר לי ליונל וואלאס את הסיפור הזה על הדלת בחומה. ובשעתו חשבתי שככל שהדבר נוגע לו, הסיפור אמיתי.

הוא סיפר לי אותו בכזו פשטות ישירה של שכנוע, עד שלא יכולתי אלא להאמין לו. אך בבוקר, בדירתי שלי, התעוררתי אל אווירה אחרת; ובשוכבי במיטה, כאשר נזכרתי בדברים שסיפר לי, מנושלים מן הקסם שבקולו האטי והרציני, מעורטלים מאור מנורת השולחן הממוקד והמוצלל, מאווירת הצללים שאפפה את סביבותיו, ומן הדברים הבהירים והנעימים, הקינוח והכוסות ומפות השולחן של ארוחת הערב שחלקנו, שהפכו אותם לזמן מה לעולם קטן ובהיר, מנותק ממציאויות היומיום, הכל נראה בלתי מתקבל על הדעת. "הוא היה מהפנט!" אמרתי, ואז: "כמה טוב עשה זאת!… אין זה דבר שהייתי מצפה שדווקא הוא, מכל האנשים, יעשה כראוי".

לאחר מכן, כשהתיישבתי במיטתי ולגמתי מתה הבוקר, גיליתי שאני מנסה להסביר את ניחוח המציאות שהטריד אותי בהעלאת הזכרונות הבלתי אפשרית, בכך שהנחתי שבאופן כלשהו הזכרונות אכן רמזו, הציגו, השיאו – אינני יודע באיזו מילה להשתמש – חוויות שלא ניתן היה לספר בכל דרך אחרת.

מכל מקום, איני מסתפק עוד בהסבר זה. התגברתי על הספקות שהפריעו לי. כעת אני מאמין, כפי שהאמנתי בזמן שסיפר, שוואלאס עשה כמיטב יכולתו כדי לחשוף בפני את אמיתוּת סודו. אך האם אכן ראה, או רק חשב שראה, אם אכן היה בעליה של זכות יקרה מפז, או שמא נפל קרבן לחלום פנטסטי, זאת איני יכול לדעת. אפילו נסיבות מותו, אשר חתמו את ספקותי לעד, אינן מטילות אור על העניין. זאת על הקורא לשפוט בעצמו.

אינני זוכר כעת איזו הערה או ביקורת מקרית מפי גרמה לשתקן כמוהו לפתוח בפני את סגור לבו. חושבני שהוא הגן על עצמו מפני האשמה בהתרשלות ובחוסר מהימנות שהטחתי בו בנוגע לתנועה ציבורית גדולה שבה אכזב אותי. אך הוא התחיל לדבר לפתע. "דבר מה", אמר, "מסיח את דעתי –"

"אני יודע", המשיך, לאחר הפוגה אותה הקדיש לבחינת אפר הסיגר שלו, "שהתרשלתי. למעשה – אין מדובר ברוחות רפאים – אבל – זה דבר מוזר לספר, רדמונד – אני רדוף. רודף אותי דבר מה – הנוטל את העניין מדברים, וממלא אותי בכיסופים…"

הוא השתתק לרגע, נבלם בשל אותה ביישנות אנגלית המשתלטת עלינו לעתים כה קרובות כאשר אנו מבקשים לדבר על דברים מרגשים או גורליים או יפהפיים. "אתה למדת כל הזמן בסט' אתלסטן", אמר, ולרגע נדמה היה לי כי הדבר כלל אינו שייך לעניין. "ובכן" – והוא השתתק לרגע. ואז התחיל לספר לי, תחילה בהיסוס רב, אך לאחר מכן בקלות רבה יותר, על אותו דבר שהיה חבוי בחייו, על זכרון היופי והאושר שרדף אותו ומילא את לבו בכיסופים שאינם יודעים שבעה שגרמו לכל העניין והמראות של חיי העולם הזה להיראות בעיניו תפלים ומייגעים וחסרי טעם.

כעת כשיש לי ידיעה בנושא, נדמה שהדבר חקוק בגלוי על פניו. יש לי תמונה שבה אותה ארשת של ניתוק נלכדה והוגברה. היא מזכירה לי דבר מה שאמרה עליו פעם אישה – אישה שאהבה אותו עד מאוד. "לפתע פתאום", אמרה, "הוא מאבד עניין. הוא שוכח אותך. לא אכפת לו ממך כלל – ממי שנמצא ממש מתחת לאפו…"

אולם לא תמיד היה חסר עניין, וכאשר הקדיש את תשומת לבו לדבר מה היה וואלאס מסוגל להיות אדם מצליח ביותר. הקריירה שלו אכן זרועה הצלחות. זה מכבר הותיר אותי מאחור. הוא המריא אל מעבר לראשי וכבש לעצמו מקום בעולם שאני לא יכולתי לכבוש – בכל אופן. נותרה עוד שנה עד שיגיע לגיל ארבעים, ואומרים שיכול היה לכהן בפרלמנט וקרוב לוודאי שגם בממשלה החדשה אילו היה חי. בבית הספר תמיד הביס אותי ללא מאמץ – כאילו היה לו הדבר כדרך הטבע. למדנו יחדיו בקולג' סט' אתלסטן בווסט קנסינגטון במשך כמעט כל שנות לימודינו. הוא הגיע לבית הספר יחד אתי, אך עזב אותו הרבה מעלי, עטור מלגות וביצועים מצויינים. ובכל זאת אני סבור שלא הייתי מתחת לממוצע. ובבית הספר שמעתי לראשונה על הדלת בחומה – עליה עתיד הייתי לשמוע בשנית רק חודש לפני מותו.

לפחות לגביו, הדלת בחומה היתה דלת אמיתית שהובילה מבעד לחומה אמיתית אל אמיתוֹת נצחיות. בזאת אני משוכנע כעת לחלוטין.

והיא נכנסה אל חייו מוקדם למדי, כאשר היה ברנש קטן בן חמש או שש. אני זוכר כיצד, כאשר ישב והתוודה בפני בחומרת סבר, הגיע אל התאריך. "היה עליה", אמר, "צמח מטפס, גפנית מחומשת – גוש ארגמני אחיד ובוהק באור שמש ענברי צלול על רקע חומה לבנה. הדבר הותיר עלי רושם, גם אם אינני זוכר בבירור כיצד, ועלי ערמונית-הסוסים נחו על המדרכה הנקיה מחוץ לדלת הירוקה. הם היו מוכתמים בצהוב וירוק, אתה יודע, לא חומים ולא מלוכלכים, כך שוודאי נשרו לא מכבר. ניתן להסיק מכך שהיה זה אוקטובר. מדי שנה אני מחפש את עלי ערמונית הסוסים, כך שאני יודע.

"אם אני צודק, הייתי בערך בן חמש שנים וארבעה חודשים".

הוא היה, לדבריו, ילד מפותח לגילו – הוא למד לדבר בגיל מוקדם במיוחד, והיה כה שקול ו"שמרן" כפי שאומרים אנשים, שהרשו לו לעשות כרצונו במידה שרוב הילדים אינם מגיעים אליה אפילו בגיל שבע או שמונה. אמו מתה בלידתו, והוא היה נתון לחסותה הדקדקנית והסמכותית פחות של אומנת. אביו היה עורך דין קפדן ועסוק שלא הקדיש לו תשומת לב מרובה, וציפה ממנו לגדולות. למרות שהיה מבריק, חושבני שהעולם נראה לו מעט אפור ומשעמם. ויום אחד הוא יצא לשוטט.

הוא לא זכר עוד את מעשה הרשלנות המדויק שאפשר לו להתחמק, או את המסלול בו הלך בדרכי ווסט-קנסינגטון. הפרטים הללו נמוגו בין כתמיו חשוכי-המרפא של הזכרון. אך החומה הלבנה והדלת הירוקה בלטו בזכרונו.

על פי זכרונו מחוויה ילדותית רחוקה זו, ברגע הראשון שראה את הדלת הזו, הוא חווה רגש יוצא דופן, משיכה, תשוקה להגיע אל הדלת, לפתוח אותה ולהיכנס.

ובה בעת ידע בבירור כי לא נבון ולא נכון – הוא לא ידע מה מבין השניים – יהיה לעשות זאת, להיכנע למשיכה זו. הוא הדגיש את העובדה המוזרה שידע כבר מלכתחילה – אלא אם כן זכרונו תעתע בו בתחבולה מוזרה – שהדלת אינה נעולה והוא יכול להיכנס כרצונו.

נדמה שאני רואה את דמותו של אותו ילד קטן, אחוז משיכה ודחייה. ובנוסף על כך היה לו ברור מאוד, אם כי מעולם לא הוסבר מדוע היה הדבר ברור, שאביו יכעס מאוד אם יכנס מבעד לדלת.

וואלאס תיאר לי את כל רגעי ההיסוס הללו בפרטי פרטים. הוא חלף על פני הדלת, ואז, כשידיו בכיסיו, בניסיון ילדותי לשרוק, המשיך לצעוד אל מעבר לקצה החומה. שם הוא זכר כמה בתי עסק עלובים ומלוכלכים, ובעיקר חנות של שרברב ומעצב, מאובקת וחסרת סדר, עמוסה צינורות חרס, גיליונות עופרת, ברזים, ספרי דוגמאות של טפטים ופחיות אמייל. הוא עמד והעמיד פנים שהוא בוחן את הדברים הללו, וחמד והשתוקק בתאווה אל הדלת הירוקה.

ואז, אמר, רגשותיו התפרצו. הוא זינק ורץ, שמא ההיסוס יכבוש אותו שוב, הסתער בידיים פשוטות מבעד לדלת הירוקה והניח לה להיטרק מאחוריו. וכך, בן רגע, נכנס אל תוך הגן שרדף אותו כל ימי חייו.

קשה מאוד היה לוואלאס להעביר לי את מלוא התחושה שהעלה בו הגן אליו נכנס.

משהו באווירת הגן היה מרומם, העניק תחושת קלילות וחיוב והרגשה טובה; דבר מה במראהו גרם לכל צבעיו להיראות חדים ומושלמים וקורנים מעט. ברגע הכניסה אליו משתלט על האדם אושר עצום – כפי שרק ברגעים נדירים כאשר האדם צעיר ומלא עליצות הוא יכול לשמוח בעולם הזה. והכל שם היה יפהפה…

וואלאס הרהר לפני שהמשיך בסיפורו. "אתה מבין", אמר, בנימת הקול הספקנית של אדם המשתהה בפני דברים שלא יאמנו, "היו שם שני נמרים גדולים… כן, נמרים בעלי חברבורות. ואני לא פחדתי. היה משעול ארוך ורחב, תחום משני צדדיו בערוגות פרחים עם שולי שיש, ושני היצורים הקטיפתיים העצומים הללו שיחקו שם בכדור. אחד מהם הרים את מבטו ובא לעברי, נדמה היה שהוא סקרן מעט. הוא ניגש הישר אלי, חיכך את אוזנו העגולה והרכה בעדינות רבה ביד הקטנה שהושטתי וגרגר. זה היה גן קסום, אני אומר לך. אני יודע. וגודלו? אוה! הוא היה רחב ידיים, נמשך לכל עבר. אני חושב שהיו גבעות במרחק. אלוהים יודע לאן נעלמה לפתע ווסט קנסינגטון. ובכל זאת, היה זה בדיוק כמו לחזור הביתה.

"אתה יודע, ברגע בו נסגרה מאחורי הדלת, שכחתי את הרחוב עם עלי הערמונים שנשרו, הכרכרות ועגלות הסוחרים, שכחתי את הכוח המושך בחזרה אל המשמעת והצייתנות בבית, שכחתי את כל ההיסוסים והפחד, שכחתי את שיקול הדעת, שכחתי את כל המציאויות האישיות של החיים הללו. הפכתי בן רגע לילד מאושר ומלא פליאה ושמחה – בעולם אחר. היה זה עולם בעל איכות שונה, אור חם יותר, חודר ונעים יותר, עם רמז של שמחה טהורה באוויר, ואניצי עננים שהשמש נשקה להם בכחול השמים. ולפני נמתח המשעול הארוך והרחב, מזמין, עם ערוגות נטולות עשבים שוטים משני צדיו, מלאות בפרחי בר, ושני הנמרים הגדולים. הנחתי את ידי הקטנות בלא פחד על פרוותם הרכה, וליטפתי את אוזניהם העגולות ואת הפינות הרגישות מתחת לאוזניהם, ושיחקתי אִתם, ונדמה היה שהם מקבלים את פני בברכה הביתה. היתה בנפשי תחושה עזה של שיבה הביתה, וכאשר כעבור רגע הופיעה על המשעול נערה גבוהה ונאה ובאה לקראתי בחיוך, ואמרה לי, 'ובכן?', והרימה אותי, ונשקה לי, והניחה אותי, והובילה אותי כשהיא אוחזת בידי, לא היתה כל פליאה, אלא רק נכונות מענגת, זכרון של דברים שמחים שפרחו מדעתי משום מה. היו מדרגות רחבות, אני זוכר, שנתגלו לעיני בין ראשי דרבניות, ועלינו בהן אל שדרה גדולה בין עצים כהים עתיקי יומין ומצלים. לכל אורך השדרה, אתה יודע, בין הגזעים האדומים הסדוקים, היו מושבי כבוד מסותתים משיש, ויונים לבנות מבויתות וידידותיות להפליא…

"ולאורך שדרה זו הובילה אותי ידידתי, כשמבטה מורכן – אני זוכר את התווים הנעימים, את הסנטר המפוסל של פניה המתוקים והחביבים – ושאלה אותי שאלות בקול רך ונעים, וסיפרה לי דברים, אני יודע שהיו אלה דברים נעימים, אך מעולם לא הצלחתי לזכור מה היו… ובמהרה הופיע קוף קפוצ'ין קטן, נקי מאוד, שפרוותו חומה אדמונית ועיניו החומות חביבות, ירד אלינו ממרומי עץ ורץ לצדי כשהוא מרים אלי את מבטו ומחייך, ועד מהרה זינק אל כתפי. וכך המשכנו בדרכנו באושר רב…"

הוא השתתק.

"המשך", אמרתי.

"אני זוכר דברים קטנים. חלפנו על פני אדם זקן שהרהר בין עצי דפנה, אני זוכר, ומקום עליז גדוש עליצות של תוכים, וחלפנו באכסדרה רחבה ומוצלת אל מקום קריר ורחב ידיים, זרוע מזרקות נעימות, משופע דברים יפהפיים, מלא בסגולות ובהבטחות של תשוקות הלב. והיו דברים רבים ואנשים רבים, שחלקם, כך נדמה, עדיין בולטים וברורים וחלקם מעורפלים מעט, אך כל האנשים הללו היו יפהפיים וחביבים. באופן כלשהו – איני יודע כיצד – הובהר לי שכולם חביבים אלי מאוד, שמחים שאני שם, והם מילאו אותי שמחה במחוותיהם, במגע ידיהם, בברכת השלום ובאהבה שבעיניהם. כן –"

הוא הרהר למשך זמן מה. "מצאתי שם חברים למשחק. הדבר היה רב משמעות מבחינתי, כיוון שהייתי ילד קטן ובודד. הם שיחקו משחקים מופלאים במגרש מכוסה דשא שהיה בו שעון שמש משובץ פרחים. ומי ששיחק אהב…

"אבל – זה מוזר – יש פער בזכרוני. אינני זוכר את המשחקים ששיחקנו. אף פעם לא זכרתי. לאחר מכן, כילד, הקדשתי שעות רבות לניסיונות, לפעמים בדמעות, להיזכר בדמותו של אותו אושר. רציתי לשחק כך שוב – בחדר הילדים שלי – לבדי. לא! כל שאני זוכר הוא האושר ושני חברים יקרים למשחק שבילו אתי יותר מכולם… ואז הגיעה אישה כהה וקודרת, בעלת פנים רציניים וחיוורים ועיניים חולמניות, אישה קודרת שלבשה גלימה ארוכה ורכה מבד סגול בהיר, שנשאה ספר ורמזה לי בידה ולקחה אותי הצידה אִתה אל יציע מעל אולם – למרות שחברי למשחק מיאנו להניח לי ללכת, והפסיקו את משחקם ועמדו וצפו בי כשנלקחתי מהם. 'שוב אלינו!' קראו. 'שוב אלינו במהרה!' הרמתי את מבטי אל פניה, אך היא לא שעתה אליהם כלל. פניה היו עדינים וחמורים מאוד. היא לקחה אותי אל מושב ביציע, ואני עמדתי לצדה, מוכן להביט בספרה כשפתחה אותו על ברכה. הדפים נפרשו. היא הצביעה, ואני הבטתי, התפעלתי, כיוון שבדפיו החיים של הספר ההוא ראיתי את עצמי; זה היה סיפור על אודותי, ובתוכו היו כל הדברים שקרו לי מאז שנולדתי…

"הוא היה מופלא בעיני, כיוון שבדפיו של אותו ספר לא היו תמונות, אתה מבין, אלא מציאות".

וואלאס השתתק בחומרת סבר – הביט בי בספקנות.

"המשך", אמרתי. "אני מבין".

"הם היו פרקי מציאות – כן, חייבים היו להיות; אנשים נעו ודברים באו והלכו בהם; אמי היקרה, אותה לא שכחתי מעולם; ואז אבי, קפדן וזקוף, המשרתים, חדר הילדים, כל הדברים המוכרים בבית. ואז הדלת הקדמית והרחובות העמוסים, שתנועה חולפת בהם הלוך ושוב: הבטתי והתפעלתי, והבטתי שוב בספקנות-מה בפניה של האישה והפכתי את הדפים, דילגתי פה ושם, כדי לראות יותר מן הספר, ויותר, ובסופו של דבר ראיתי את עצמי משתהה ומהסס מחוץ לדלת הירוקה בחומה הלבנה הארוכה, וחשתי שוב את ניגוד הרגשות ואת הפחד.

"'ומה עכשיו?' קראתי, ורציתי להפוך את הדף, אך ידה הקרירה של האישה הקודרת עיכבה אותי.

"'מה עכשיו?' התעקשתי, ונאבקתי בעדינות בידה, משכתי את אצבעותיה בכל כוחי הילדותי, וכאשר נכנעה והדף התהפך היא רכנה מעלי כצל ונשקה למצחי.

"אבל בדף לא נראה הגן הקסום, לא הנמרים, לא הנערה שהובילה אותי בידי, לא החברים למשחק שכה מיאנו להניח לי ללכת. נראה בו רחוב ארוך ואפור בווסט קנסינגטון, בשעת אחר הצהרים הקרירה לפני שמודלקים הפנסים, ואני הייתי שם, דמות קטנה ועלובה, בוכה בקול רם, למרות כל ניסיונותי לרסן את עצמי, ובכיתי מכיוון שלא יכולתי לחזור לחברי היקרים למשחק שקראו אחרי, 'שוב אלינו! שוב אלינו במהרה!' הייתי שם. לא היה זה דף בספר, אלא מציאות אכזרית; המקום הקסום וידה המרסנת של האם הקודרת שלברכיה עמדתי נמוגו – לאן הלכו?"

הוא נעצר שוב, ונותר כך למשך זמן מה, בוהה אל תוך האש.

"הו! עליבותה של השיבה ההיא!" מלמל.

"ובכן?" אמרתי לאחר דקה או שתיים.

"הייתי אומלל קטן ומסכן – חזרתי שוב לעולם האפור הזה! כשהפנמתי את מלוא החוויה שקרתה לי, נכנעתי ליגון בלתי ניתן לשליטה. והבושה וההשפלה של אותו בכי בפומבי ודרכי המבישה הביתה עדיין נותרו עמי. אני רואה שוב את הזקן הנדיב למראה בעל משקפי הזהב שעצר ודיבר אלי – לאחר שדחף אותי תחילה במטרייתו. 'ברנש קטן ומסכן', אמר; 'הלכת לאיבוד?' – ואני ילד לונדוני בן חמש וקצת! והוא חייב היה להביא שוטר צעיר וחביב ולאסוף סביבי קהל, וכך להצעידני הביתה. מתייפח, גלוי לעין כל ומפוחד, הגעתי מן הגן הקסום אל מדרגות בית אבי.

"זה כל מה שאני זוכר מחיזיון אותו גן – הגן הרודף אותי עדיין. כמובן, אינני יכול להעביר לך את מהותה הבלתי ניתנת לתיאור של מציאות שקופה, השוני מחוויות רגילות שאפף את כל החוויה; אבל זה – זה מה שקרה. אם היה זה חלום, אני בטוח שהיה חלום בהקיץ, יוצא דופן ביותר… הממ! – כמובן, חקירות איומות הגיעו אחר כך, בידי דודתי, אבי, המטפלת, האומנת – כולם…

"ניסיתי לספר להם, ואבי היכה אותי לראשונה על אמירת דברי שקר. כאשר לאחר מכן ניסיתי לספר לדודתי, היא הענישה אותי שוב על עקשנותי. ואז, כפי שאמרתי, נאסר על כולם להקשיב לי, לשמוע מילה בנושא. אפילו ספרי האגדות שלי נלקחו ממני למשך זמן מה – בגלל שדמיוני היה 'מפותח מדי'. מה? כן, הם עשו זאת! אבי היה שמרן בדעותיו… וסיפורי נותר עמי. לחשתי אותו לכר – הכרית שלעתים קרובות היתה לחה ומלוחה מדמעות ילדותיות כנגד שפתי הלוחשות. ותמיד הוספתי לתפילותי הרשמיות והנלהבות פחות בקשה מעומק לבי: 'בבקשה אלוהים, עשה שאחלום על הגן. הו! קח אותי בחזרה אל גני! קח אותי בחזרה אל גני!'

"חלמתי על הגן לעתים קרובות. יתכן שהוספתי לו, יתכן ששיניתי אותו; איני יודע… כל זה, אתה מבין, הוא ניסיון לשחזר מזכרונות מקוטעים חוויה מוקדמת ביותר. בינה ובין הזכרונות האחרים של תקופת ילדותי פעורה תהום. הגיע זמן בו נראה היה בלתי אפשרי שאדבר שוב אי פעם על אותו מבט חטוף נפלא".

שאלתי שאלה מתבקשת.

"לא", אמר. "אינני זוכר שניסיתי אי פעם למצוא את דרכי בחזרה אל הגן באותן שנים. כיום הדבר נראה לי מוזר, אך חושבני שסביר מאוד שהיה פיקוח צמוד יותר על תנועותי לאחר ההרפתקה הכושלת הזו כדי למנוע ממני לסטות מדרך הישר. לא, רק בתקופה בה כבר הכרת אותי ניסיתי למצוא שוב את הגן. ואני מאמין שהיתה תקופה – למרות שהדבר נראה עתה כבלתי אפשרי – שבה שכחתי את הגן כליל – יתכן שהיתה כאשר הייתי כבן שמונה או תשע. אתה זוכר אותי כילד בסיינט את'לסטן?"

"בהחלט!"

"לא הראיתי בימים ההם כל סימן לכך שיש לי חלום סודי, נכון?"

---

– 2 –

הוא הרים את מבטו בחיוך פתאומי.

"שחקת אתי פעם במעבר צפון-מערב?… לא, כמובן, לא הגעת באותה דרך!"

"זה היה משחק", המשיך, "משחק מן הסוג שכל ילד בעל דמיון משחק בו כל היום. הרעיון היה לגלות מעבר צפון-מערבי לבית הספר. הדרך לבית הספר היתה פשוטה למדי; המשחק היה למצוא דרך כלשהי שאינה פשוטה, לצאת מהבית עשר דקות מוקדם יותר בכיוון כמעט חסר סיכוי, ולמצוא את הדרך למטרה דרך רחובות בלתי מוכרים. ויום אחד הסתבכתי בין כמה רחובות של המעמד הנמוך מן העבר השני של קמדן היל, והתחלתי לחשוב שהפעם המשחק יכשיל אותי ואגיע לבית הספר באיחור. ניסיתי נואשות רחוב שנראה כדרך ללא מוצא, ומצאתי מעבר בסופו. מיהרתי לעבור דרכו בתקווה מחודשת. 'עוד אצליח בכל זאת', אמרתי, ועברתי על פני שורה של בתי עסק קטנים ומלוכלכים שהיו מוכרים לי משום מה, וראה זה פלא! לפתע ראיתי את החומה הלבנה הארוכה שלי ואת הדלת הירוקה שהובילה אל הגן הקסום!

"הדבר הכה בי בחטף. אז, אחרי הכל, הגן הזה, הגן הנפלא הזה, לא היה חלום!"…

הוא שתק לרגע.

"כנראה שהתנסותי השניה עם הדלת הירוקה מסמנת את ההבדל הגדול הקיים בין חייו העסוקים של תלמיד בית ספר לפנאי האינסופי העומד לרשותו של ילד. בכל אופן, בפעם השנייה לא חשבתי אפילו לרגע להיכנס מיד. אתה מבין… קודם כל, מוחי היה מלא במחשבות על כך שעלי להגיע לבית הספר בזמן – הייתי נחוש בדעתי שלא להכתים את רישומי הנקי מאיחורים. ודאי חשתי תשוקה קטנה כלשהי לפחות להציץ מעבר לדלת – כן, ודאי הרגשתי כך… אבל אני זוכר את משיכתה של הדלת בעיקר כמכשול נוסף בפני הנחישות שהשתלטה עלי להגיע לבית הספר. התגלית עוררה בי מיד עניין, כמובן – המשכתי בדרכי כשמוחי מלא מחשבות עליה – אבל המשכתי בדרכי. היא לא עיכבה אותי. רצתי ושלפתי את שעוני מכיסי, גיליתי שעדיין נותרו לי עשר דקות, ואז הגעתי במורד גבעה לסביבה שהיתה מוכרת לי. הגעתי לבית הספר, מתנשם בכבדות, אמת, ושטוף זיעה, אבל בזמן. אני זוכר שתליתי את המעיל והכובע… חלפתי ממש על פניה והותרתי אותה מאחורי. מוזר, מה?"

הוא הביט בי, שקוע במחשבות. "כמובן, לא ידעתי אז שהיא לא תמיד תהיה שם. לתלמידי בית ספר דמיון מוגבל. כנראה שחשבתי שממש נחמד שהיא שם, לדעת את הדרך בחזרה אליה, אבל בית הספר משך אותי משם. אני מניח שהייתי מבולבל למדי ולא הקשבתי באותו בוקר, נזכרתי במה שיכולתי על האנשים היפהפיים והמשונים שאראה שוב במהרה. מוזר, אבל לא היה כל ספק בדעתי שהם ישמחו לראותני… כן, ודאי חשבתי על הגן באותו בוקר כעל סתם מקום נחמד בו אפשר לנפוש בתקופות הביניים של קריירה לימודית מאומצת.

"לא הלכתי כלל באותו יום. היום הבא היה חצי-חופש, ויתכן שהדבר הפריע לי. אולי גם היסח הדעת שאחז בי הביא עלי מטלות עודפות ונגס בזמן שהיה בידי לצורך המעקף. איני יודע. אני רק יודע שבינתיים הגן הקסום היה שריר כל-כך במחשבותי שלא יכולתי לשמור אותו רק לעצמי.

"סיפרתי ל – מה היה שמו? – צעיר שנראה כמו סמור שכינינו סקוויף".

"הופקינס הצעיר", אמרתי.

"הופקינס, כן. לא שמחתי לספר לו, היתה לי הרגשה שזה נגד הכללים לספר לו, אבל סיפרתי. הוא הלך אתי חלק מהדרך הביתה; הוא היה דברן, ואלמלא היינו מדברים על הגן הקסום היינו מדברים על משהו אחר, והיה בלתי נסבל בעיני לחשוב על כל נושא אחר. ולכן פטפטתי.

"בכל אופן, הוא גילה את הסוד שלי. למחרת בהפסקה מצאתי את עצמי מוקף בחצי תריסר נערים מבוגרים ממני, מקניטים וסקרנים לשמוע עוד על הגן הקסום. היו שם פוסט הגדול ההוא – אתה זוכר אותו? – וקרנבי ומורלי ריינולדס. אתה לא היית שם במקרה? לא, הייתי זוכר אילו היית…

"נער הוא יצור בעל רגשות מוזרים. למרות שאט הנפש שהרגשתי, אני מאמין שגם החמיאה לי תשומת לבם של הבחורים הגדולים הללו. אני זוכר במיוחד רגע של עונג שנגרם בשל שבחיו של קרנשאו – אתה זוכר את קרנשאו הבכור, בנו של קרנשאו המלחין? – שאמר שזה השקר הטוב ביותר ששמע בחייו. אך בו בזמן היתה הרגשה נסתרת ודואבת עד מאוד של בושה על כך שסיפרתי דבר מה שהרגשתי שהוא סוד מקודש. הבהמה ההוא פוסט התבדח על חשבון הנערה בירוק –"

קולו של וואלאס שקע עם הזכרון העז של הבושה. "העמדתי פנים שלא שמעתי", אמר. "בכל אופן, אז קרנבי קרא לי לפתע שקרן קטן והתווכח אתי כשאמרתי לו שהכל נכון. אמרתי שאני יודע איפה למצוא את הדלת הירוקה, שאני יכול להוביל לשם את כולם תוך עשר דקות. קרנבי הפך מוסרי להפליא, ואמר שאהיה חייב לעשות זאת – ולהוכיח את דברי או לסבול. האם קרנבי עיקם לך פעם את היד? אז אולי תבין מה הרגשתי. נשבעתי שהסיפור שלי אמיתי. לא היה אז איש בבית הספר שיכול היה להציל מישהו מקרנבי, למרות שקרנשאו אמר לטובתי מילה או שתיים. קרנבי זכה בשעשוע שלו. אני התרגשתי ואוזני הפכו אדומות, וגם פחדתי מעט, התנהגתי בסך הכל כמו ברנש קטן ומטופש, והתוצאה היתה שבמקום לצאת לבדי אל הגן הקסום שלי, במהרה הובלתי – בלחיים סמוקות, אוזניים לוהטות, עיניים צורבות, וכשנשמתי בוערת באומללות ובבושה – חבורה של ששה תלמידי בית ספר לועגים, סקרנים ומאיימים.

"לא מצאנו את החומה הלבנה והדלת הירוקה…"

"זאת אומרת? – "

"זאת אומרת שלא הצלחתי למצוא אותה. הייתי מוצא אותה לו יכולתי.

"ולאחר מכן כשיכולתי ללכת לבדי לא הצלחתי למצוא אותה. מעולם לא מצאתי אותה. נדמה עכשיו שחיפשתי אותה תמיד בימי כתלמיד בית ספר, אבל מעולם לא נתקלתי בה שוב".

"הבחורים – הקשו על חייך?"

"נוראות… קרנבי ניהל נגדי אסיפה בשל שקר בזדון. אני זוכר כיצד חמקתי הביתה ובמעלה המדרגות כדי להסתיר את סימני פטפטנותי. אבל כאשר נרדמתי לבסוף בבכי לא בכיתי בגלל קרנבי, אלא בגלל הגן, בגלל אחר הצהרים הנהדר לו קיוויתי, בגלל הנשים הידידותיות המתוקות והחברים הממתינים והמשחק שקיוויתי ללמוד מחדש, אותו משחק נהדר ונשכח…

"האמנתי באמת ובתמים שאילו לא סיפרתי – … היו לי תקופות קשות לאחר מכן – הייתי בוכה בלילות ושוקע בחלומות בהקיץ כל היום. במשך שני סמסטרים התרשלתי וציוני היו גרועים. אתה זוכר? כמובן שתזכור! היה זה אתה – העובדה שהבסת אותי במתמטיקה היא שהחזירה אותי שוב לשקוד על לימודי".

---

– 3 –

ידידי בהה זמן מה בדממה אל תוך לִבה האדום של האש. ואז אמר: "לא שבתי לראותה עד שהייתי בן שבע-עשרה.

"היא קפצה עלי בפעם השלישית – כשנסעתי לפדינגטון בדרכי לאוקספורד ולמלגה. ראיתי אותה רק להרף עין. נשענתי אל מחוץ לכרכרה ועישנתי סיגריה, ודאי חשבתי את עצמי לאיש העולם הגדול, ולפתע נגלו בפני הדלת, החומה, התחושה היקרה של דברים בלתי-נשכחים ועדיין ברי-השגה.

חלפנו על פניה בקול קרקוש – הופתעתי כל-כך שלא עלה בידי לעצור את הכרכרה עד אשר חלפנו הרבה מעבר לה ופנינו בדרך. אז חוויתי רגע מוזר, תנועה כפולה ומפולגת של רצוני: הקשתי על הצוהר הקטן בגג הכרכרה, והושטתי את ידי כדי לשלוף את שעוני. 'כן, אדוני!' אמר הרכב במהירות. 'אה – ובכן – זה שום דבר', קראתי. 'טעות שלי! אין זמן! המשך!' והוא המשיך…

"קיבלתי את המלגה. ובערב לאחר שנודע לי על כך ישבתי ליד האח בחדרי העליון הקטן, חדר העבודה שלי, בביתו של אבי, כששבחיו – שבחיו הנדירים – ועצותיו השקולות עדיין מהדהדים באוזני, ועישנתי את המקטרת החביבה עלי – עקשותה האיומה של תקופת ההתבגרות – וחשבתי על הדלת בחומה הלבנה והארוכה. 'אילו עצרתי', חשבתי, 'הייתי מפסיד את המלגה, הייתי מפסיד את אוקספורד – הייתי משבש את כל הקריירה המוצלחת הצפויה לי! אני מתחיל לראות את הדברים טוב יותר!' שקעתי בהרהורים עמוקים, אך לא פקפקתי אז בכך שהקריירה הצפויה לי ראויה להקרבות.

"החברים היקרים והאווירה הצלולה נדמו לי מתוקים מאוד, נהדרים מאוד, אך רחוקים. אחיזתי בעולם התהדקה כעת. ראיתי דלת אחרת נפתחת – הדלת לקריירה שלי".

הוא בהה שוב אל תוך האש. אורותיה האדומים חשפו בפניו עוצמה עיקשת למשך רגע חולף, ואז היא שבה ונמוגה.

"בכל אופן", אמר ונאנח, "שירתִּי את הקריירה הזו. עשיתי – עבודה רבה, עבודה רבה וקשה. אבל חלמתי על הגן הקסום אלף חלומות, וראיתי את דלתו, או לפחות ראיתי בחטף את דלתו, ארבע פעמים מאז. כן – ארבע פעמים. במשך זמן מה העולם הזה היה כה בוהק ומעניין, נראה כה מלא במשמעות ובהזדמנויות שגרמו לקסמו הדהוי למחצה של הגן להידמות עדין ומרוחק. מי רוצה ללטף נמרים בדרכו לארוחת ערב עם נשים יפות וגברים נכבדים? הגעתי ללונדון מאוקספורד, אדם מבטיח, ועשיתי רבות כדי לקיים את ההבטחה. עשיתי רבות – אולם היו אכזבות…

"פעמיים התאהבתי – לא ארחיב על כך את הדיבור – אבל פעם אחת, כאשר הלכתי אל מישהי שידעתי שפקפקה אם אעז לבוא אליה, הסתכנתי בקיצור דרך ברחוב שומם בסמוך לארל'ז קורט, וכך נתקלתי בחומה לבנה ובדלת ירוקה מוכרת. 'מוזר!' אמרתי לעצמי, 'אבל חשבתי שהמקום הזה נמצא בקמדן היל. זה המקום שמשום מה מעולם לא הצלחתי למצוא – כמו ניסיון לספור את הסלעים בסטונהנג' – מקומו של אותו חלום מוזר שחלמתי בהקיץ'. וחלפתי על פניו כשכל מעייני נתונים למטרתי. הוא לא משך אותי כלל באותו אחר צהרים.

"אחז בי דחף רגעי בלבד לבדוק את הדלת, נדרשו לכל היותר שלושה צעדים הצידה – למרות שהייתי בטוח למדי בלבי שהיא תפתח עבורי – ואז חשבתי שאם אעשה זאת הדבר עלול לעכב אותי בדרכי לאותה פגישה שחשבתי שכבודי תלוי בה. לאחר מכן הצטערתי על דייקנותי – יכול הייתי לפחות להציץ מבעד לדלת, ולנופף לשלום לנמרים, אבל אז כבר ידעתי שאל לי לנסות לחפש באיחור את מה שאין למצוא על ידי חיפושים. כן, הפעם ההיא גרמה לי חרטה רבה…

"שנים של עבודה קשה לאחר מכן, ואף לא מראה חטוף של הדלת. רק לאחרונה היא שבה אלי. אִתה הגיעה תחושה של עמימות דקה שכמו כיסתה את עולמי. התחלתי לחשוב כמה עצוב ומר שלעולם לא אראה שוב את הדלת. אולי סבלתי מעט מעודף עבודה – אולי זו ההרגשה של גיל ארבעים ששמעתי עליה. אינני יודע. אבל ללא ספק לאחרונה נעלם הברק העז שגורם למאמץ להיראות פשוט, וזאת בדיוק בתקופה של כל ההתפתחויות הפוליטיות החדשות – כשעלי לעבוד. מוזר, האין זאת? אבל החיים מתחילים להיראות לי מייגעים, הגמולים שהם מציעים, ככל שאני מתקרב אליהם, נראים זולים. לפני זמן מה התחלתי לרצות את הגן עד מאוד. כן – וראיתי עוד שלוש פעמים".

"את הגן?"

"לא – את הדלת! ולא נכנסתי!"

הוא רכן לעברי מעל השולחן, וצער עמוק נשמע בקולו כשדיבר. "היו לי שלוש הזדמנויות – שלוש! אם אי פעם הדלת הזו תציע עצמה שוב בפני, נשבעתי, אצא מבין האבק והחום, מתוך ברק ההבלים היבש הזה, מהמעשים העקרים והמייגעים. אלך ולא אשוב לעולם. הפעם אשאר… נשבעתי, וכאשר הגיע הזמן – לא הלכתי.

"שלוש פעמים בשנה אחת חלפתי על פני הדלת ולא נכנסתי. שלוש פעמים בשנה האחרונה.

"הפעם הראשונה היתה בערב הצבעת המחטף על חוק פדיון האריסים, שבו הממשלה ניצלה ברוב של שלושה. אתה זוכר? איש בצד שלנו – אולי מעטים מאוד בצד השני – לא צפה את הסוף באותו לילה. ואז הדיון התרסק כקליפות ביצים. אני והוצ'קיס סעדנו עם דודנו בברנטפורד, שנינו לא היינו מקוזזים, וזימנו אותנו בטלפון, ויצאנו מיד במכוניתו של דודנו. הגענו ברגע האחרון, ובדרך חלפנו על פני החומה והדלת שלי – הן בהקו באור הירח בגוון אפור-כחלחל, והוכתמו בצהוב לוהט כשזוהר פנסינו האיר אותן, אך לא ניתן היה לטעות בהן. 'אלוהים!' קראתי. 'מה?' אמר הוצ'קיס. 'שום דבר!' עניתי, והרגע חלף.

"'עשיתי הקרבה גדולה', אמרתי למצליף הסיעה כשנכנסתי. 'כולם הקריבו', אמר, ומיהר לדרכו.

"אינני רואה איך יכולתי לנהוג אחרת באותו זמן. והפעם הבאה היתה כשמיהרתי למיטת חוליו של אבי להיפרד לשלום מן הזקן הקפדן. גם אז, דרישות החיים היו דחופות. אבל הפעם השלישית היתה שונה; היא התרחשה לפני שבוע. חרטה לוהטת ממלאת אותי כאשר אני נזכר. הייתי עם גורקר וראלפס – הדבר אינו סוד עתה, כשאתה כבר יודע שדיברתי עם גורקר. סעדנו אצל פרובישר, והשיחה בינינו הפכה אישית. שאלת מקומי במשרד הממשלתי החדש נמצאה כל העת בינינו, ממש מעבר לסף הדיון. כן – כן. הכל כבר הוחלט. אין צורך לדבר על כך עדיין, אבל אין סיבה לשמור סוד מפניך… כן – תודה! תודה! אבל הנח לי לספר לך את סיפורי.

"אז, באותו ערב, שום דבר עדיין לא היה סגור. מינויי היה רגיש מאוד. השתוקקתי מאוד לשמוע אמירה חד משמעית כלשהי מפי גורקר, אבל נוכחותו של ראלפס לא איפשרה זאת. התאמצתי מאוד כדי להקפיד שהשיחה הקלילה והשטחית לא תהיה מכוונת בצורה ברורה מדי אל הנקודה שעניינה אותי. הייתי חייב. התנהגותו של ראלפס מאז הצדיקה את זהירותי, ויותר מכך… ידעתי שראלפס יעזוב אותנו אחרי קנסינגטון היי סטריט, ואז אוכל להפתיע את גורקר בגילוי-לב פתאומי. לעתים חייבים לנקוט בתחבולות קטנות שכאלה… ואז, בזווית עיני, ראיתי שוב את החומה הלבנה והדלת הירוקה לפנינו במורד הדרך.

"חלפנו על פניה שקועים בדיבורים. חלפתי על פניה. אני עדיין יכול לראות את צדודיתו של גורקר, את מגבעתו מוטה קדימה מעל אפו הגדול, את קפליו הרבים של צעיפו שחלפו לפני צלי וצלו של ראלפס כשהמשכנו בטיולנו.

"חלפתי כמטחווי זרוע מן הדלת. 'אם אומר להם לילה טוב ואכנס', שאלתי את עצמי, 'מה יקרה?' והשתוקקתי כולי לאותה שיחה עם גורקר.

"לא יכולתי לענות על השאלה בסבך בעיותי האחרות. 'הם יחשבוני למטורף', חשבתי. 'ואם אעלם עכשיו! – היעלמות מדהימה של פוליטיקאי חשוב!' הדבר הכביד עלי. אלפי פרטים גשמיים קטנוניים במידה שלא תיאמן העיקו עלי במשבר ההוא".

ואז פנה אלי בחייך נוגה, ודיבר לאטו; "אני כאן!" אמר.

"אני כאן!" חזר, "והסיכוי אבד לי. שלוש פעמים בשנה אחת הוצעה לי הדלת – הדלת המובילה לשלווה, לאושר, ליופי מעבר לכל חלום, לחביבות שאין אדם יכול לדעת בעולם זה. ואני דחיתי אותה, רדמונד, והיא נעלמה –"

"איך אתה יודע?"

"אני יודע. אני יודע. נותרתי עתה להתמודד, להישאר עם המטלות שכבלו אותי בכוח כה רב כאשר הגיעו רגעי. אתה אומר שיש לי הצלחה – אותו דבר המוני, זול, מטריד, שהכל מקנאים בו. היא בידי". הוא אחז אגוז בידו הגדולה. "אם זו הצלחתי", אמר, וריסק אותו, והראה לי אותו.

"הרשה לי לומר לך דבר מה, רדמונד. האובדן הזה הורס אותי. במשך חודשיים, במשך כמעט עשרה שבועות, לא עבדתי כלל, פרט לחובות ההכרחיות והדחופות ביותר. נשמתי גדושה חרטות שאין לשככן. בלילות – כאשר פחות סביר שאזוהה – אני יוצא. אני משוטט. כן. אני תוהה מה אנשים היו חושבים אילו ידעו. שר בממשלה, ראשו האחראי של המשרד הממשלתי החיוני ביותר, משוטט לבדו – מתאבל – לעתים מקונן כמעט בקול רם – על דלת, על גן!"

---

– 4 –

אני יכול לראות עתה את פניו החיוורים למדי, ואת האש הקודרת הבלתי-מוכרת שהופיעה בעיניו. אני רואה אותו בבהירות רבה הלילה. אני יושב ונזכר בדבריו, בנימת קולו, ועתון הערב של אתמול עדיין מונח על ספתי, ומכיל את הידיעה על מותו. היום בצהרים המועדון המה בשיחות עליו ועל חידת גורלו המוזרה.

גופתו נמצאה מוקדם מאוד אתמול בבוקר בחפירות עמוקות ליד תחנת איסט קנסינגטון. זהו אחד משני פירים שנחפרו למטרת הרחבת מסילת הרכבת דרומה. הפיר מוגן מפני הציבור על-ידי גדר ברחוב הראשי, בה נפערה דלת קטנה למען נוחותם של העובדים הגרים בכיוון זה. הדלת הושארה לא נעולה בשל אי-הבנה בין שני מנהלי עבודה, והוא עבר בעדה…

מוחי מתקדר בשאלות ובחידות.

נראה שהוא הלך ברגל את כל הדרך מבית הנבחרים באותו ערב – הוא הלך הביתה ברגל לעתים קרובות במושב האחרון – וכך תיארתי לי את דמותו הכהה צועדת ברחובות הריקים בשעה מאוחרת, עטופה היטב, נחושה. ואז, האם אורות החשמל החיוורים בסביבת התחנה גרמו ללוחות העץ הגסים להיראות לבנים? האם הדלת הפתוחה הקטלנית עוררה זכרון כלשהו?

האם היתה, אחרי הכל, אי פעם דלת ירוקה בחומה?

איני יודע. סיפרתי את סיפורו כפי שהוא סיפר לי. לעתים אני מאמין שוואלאס היה בסך הכל קורבן של צירוף מקרים בין הזיה נדירה אך לא חסרת תקדים ומלכודת רשלנית, אך אין אני מאמין בזה מעומק הלב. אולי תחשבו שאני אוויל המאמין באמונות תפלות; אבל אני כמעט משוכנע שהוא אכן ניחן בכשרון חריג, ותחושה, דבר מה – אינני יודע מה – שבמסווה של חומה ודלת הציעה לו מפלט, דרך הימלטות סודית וייחודית אל עולם אחר, יפה בהרבה. בכל אופן, תאמרו, הדבר בגד בו בסופו של דבר. אבל האמנם בגד בו? כאן יש נגיעה במסתורין העמוק ביותר של אותם חולמים, אותם אנשי חזון ודמיון.

אנו רואים את עולמנו סביר ורגיל, הגדר והפיר. לפי נקודת השקפתנו הוא צעד מבטחון אל עלטה, סכנה ומוות. אך האם הוא ראה זאת כך?

---

מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימוןה"ג וולס – אתר מחווה