טמא, אני עומד כאן, בין הצללים. עוד מעט חצות.

עוד מעט היא באה.

אולי נולדתי רקוב ולא ידעתי, עד שבאמת חדלה הלמות הלב, ופסק זמזום הגוף שאתם, החיים, אינכם שומעים, אבל את אוזני הוא מחריש. לא יכול לסבול אתכם. בקושי יכולתי לסבול עוד לפני המפגש עם הרכבת, כשחזרתי מהעבודה: הרכב תקוע על הפסים, חושך, והאורות מתקרבים ואני מסונוור כמו ארנב, ואחרי זה החבטה, ואחרי זה כלום, ואחרי זה ההתלקטוּת, הצרחה שאין לה מיתרי קול, מחטים בבשר החי, ברגליים שהושלכו אל בין השיחים לצד המסילה וגולשות חזרה אל אגן הירכיים, והעיניים שחוזרות באנחה אל הבשר הרך ומשום מה רואות, רואות חד, רואות בחושך: כמו רסיסי טל אפורים ניתזים מן הקרקע, מתנערים מן העפר, שוטפים אלי, חלקם טופחים על פני ועדיין זוחלים במעלה גשר האף ובמעלה הגב, צורבים במצח ובעורף, נבלעים בשקיקה פנימה כמו טפטוף אינפוזיה אל תוך הראש המבוקע, עד שנאסף כל המוח, כל הרקמות, אבל משהו חסר, הזמזום, ובכל זאת הבזק עובר בי ואני נוטל מן הקרקע את אצבעות יד ימיני ומדביק אותן חזרה, והן נשאבות פנימה אל הכף, ואני מתחיל לצחוק, כי טעיתי והחלפתי בין הזרת והאגודל, ואז אני מבין מה הפכתי להיות, ומתמוטט.

אני זוכר אותי הולך, מתרחק מהרכב, מטפטף את עצמי, והריח המשוגע של החיים, שנוא, נהדר, ואני מחוץ לזה אבל לא לגמרי. והם באים מולי, אחר כך סיפרו לי שהריחו אותי מרחוק, בועות של מוגלה רוטטות בשדה הפתוח, פיסות קרקפת נושרות מהם והם מחייכים ללא פה. ואחד מהם חי, ואני משתגע, למה הם לא הורגים אותו, כי זה מה שאני רוצה לעשות, כי אני לא הוא, הלב שלי כבר חמש דקות שאינו פועם ולא יפעם יותר לנצח, והוא מחייך אלי ואומר, "מותק, לאן כבר יש לךָ ללכת?"

כך אני פוגש את הבוס, ומתחיל לעבוד עבורו, כדי לרטוט במחסן בלילות, כדי שיהיה לי מקום מתחת לאדמה עד שמשהו, איזה מלאך או אל, ייטול ברוב רחמיו את החלקיק הרופף שמתעקש להחיות את הגוף שלי. וישנו גם הצמא, צמא לדברים פשוטים, לתחושת מים משכשכים בתוך הגוף, והפריכוּת של קליפת פרי בין השיניים, גם אם הטעם כבר איננו.

אני עובד מוצלח, סבלני, יודע לא לזוז, לא להניד עפעף במשך שעות, לא לפחד גם כשהאדמה נערמת עלי.

כך אני משרת חמישה לקוחות.

כך במשך שנה, כך אני ממשיך, הולך ומבִין שלא אזכה לגאולה, שלא אמות לעולם, שהסיוט שלי נצחי, ומשהו בי הולך ומאבד את עצמו לדעת, עד שהיא באה.

ניחוח מתוק מדי במחסן, החברים בכלובים משתגעים, והבוס נוזף בה, "אמרתי לך לא לשים עלייך בושם. זה לא טוב בשבילם", ורק אני שקט, בוהה בה. גם אם הייתי חי הייתה משתקת אותי ברחוב אם הייתה חולפת על פנאי באקראי, ועכשיו היא מולי, עומדת, ושטרות מרשרשים ממנה, מחליקים מידיה המטופחות לידי הבוס השמנמנות, ריח של מלאכים נושק לריח של נקניק. היא אומרת, "אני תכף הולכת", והבוס שואל, "הבאת מה שצריך?" והיא שולפת זוג כפפות, והבוס אומר, "תבחרי", והיא מושכת בכתפיה, מצביעה על הכלוב שלי, כי אני הכי קרוב, ואומרת, "זה".

אני זוכר אותי בוכה, בלי דמעות, רק עם השפתיים. כל כך טוב לי הרגע ההוא. אותה. אותה אני משרת. אשה שהתאהבתי בה בן רגע, אני, שפחדתי מנשים כשהייתי חי, ואהבתי אותן מרחוק, ועוד רגע אהיה קרוב אליה יותר משהייתי אם היינו מתעלסים.

אחרי שהיא הולכת הבוס מוציא אותי מהכלוב ומחבר אותי למכונת השחלוף, ואני רק יכול לחשוב – כן! עוד רגע! והמידע הגנטי שלה, המידע שהיא מסרה, מתחיל לזרום אלי, למלא אותי, לשנות אותי, כל תא ותא. לא סר הרקבון אלא מתייפה, מתעגל, מצמיח לי שדיים, מותח את עצמות לחיי, ואז מתחיל כאב-עשר-הדקות ואני צורח אבל הפעם הכאב מתוק, כי בגוף אני הופך להיות היא.

מגע על צווארי הנשי, הענוג. הכפפות של בעלהּ, עם טביעות אצבעותיו עליהן. אחר כך הבוס מניח אותן בקפידה בשקית אטומה, ועוטפים גם אותי, ואני נותן להם לקחת אותי, עטוף במתיקות של ניחוח בשרהּ.

נוסעים. שעה. מניחים אותי ליד גשר, זורקים את הכפפות לידי, הבוס מחייך אלי ואומר, "ועכשיו, תעשה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב, מותק", והם הולכים להתקשר, לבצע את השיחה האנונימית.

העבודה הטבעית ביותר לזומבי – להעמיד פני מת.

לוקח זמן. אני חושב עליה, לא מפסיק לחשוב עליה עד הבוקר, כשהשוטרים מגיעים עם בעלהּ, והוא צונח על הקרקע ומתחיל לבכות ולחבק את גופי הקר, ולנשק את השפתיים הרכות שהעניקה לי, ולהגות שוב ושוב את שמהּ, ולייבב שהוא סולח על הכל, על זה שנעלמה באישון לילה, על כל הכסף שנעלם אִתה, רק שתחזור אל החיים, והוא מביט בי, מחפש שביב חיים, ואני בוהה בו חזרה בעינֵי-אשתו הריקות, הפעורות אל השמיים; השוטרים מרחיקים אותו, ואחד מהם רוכן אלי, ואחֵר מוצא את הכפפות, ולא עוברות עשר דקות ובדיקת טביעות האצבעות סוגרת את העבודה.

אני כמעט מרחם עליו, אבל זה לא רק שכרתּי אחרי מותי ברית עם הפשע. לא זה מה שמקשיח את לבי.

אני רוצה לראות אותו מסולק.

אני רוצה לדעת שישליכו אותו לכלא, ישפטו אותו על רצח אשתו, יִצלו אותו על הכסא החשמלי.

אני רוצה אותה בלעדיו.

במשך יומיים אני נשאר קפוא, רק זמן לחשוב יש לי. על חיי המוות שלי שמצאו לפתע מטרה.

אפילו כשקוברים אותי, אני לא זקוק לתרדמה כדי לא להיבהל ממשקל העפר הנערם על ארוני. אני לוחש את שמהּ, מלה קדושה.

וכעבור שני לילות מגיע הבוס עם החברים, והם חופרים אותי החוצה.

הבוס מרוצה. אני מרוצה. כולם מרוצים. כמה טוב.

חוזרים למחסן. מכונת השחלוף משיבה אלי את המידע הגנטי שלי, מוחקת את שלה לנצח.

הבוס טופח על כתפי. אני אומר לו, "אני רוצה לדבר אתך בארבע עיניים", והוא צוחק ומשלח את האחרים מן המקום. הוא מחבב אותי. אני עובד טוב. זומבי נאמן. "מה רצית לבקש?" הוא שואל, ואני אומר לו, ואז הוא מפסיק לחייך, אבל רק שנינו שם, וידי חזקות על צווארו, ולרגע יש לי חשק להמשיך, לראות אם גם הוא כמונו, הנדירים, המקוללים, שרצון החיים שלהם ממשיך אחרי המוות. אבל הוא משתנק ומהנהן, ואני מניח לו. הוא שולף תמונה שלה, כפי שהיא עכשיו, אחרי ניתוח פלסטי מקיף ושחלוף גנטי ותעודת זהות חדשה. כסף לא חסר לה. חיה, חיה ונושמת, נראית אחרת לגמרי, אבל אני יודע שזו היא והבוס יודע שהוא לא יכול היה לשקר לי. הסברתי לו פעם, אנחנו – המתים החיים – רואים מבעד לבשר.

הוא מוסר לי את כתובתה.

הוא לא יודע מה לעשות אתי הלאה. אי אפשר להרוג אותי. אני לא רוצה להמשיך לעבוד. הוא נואש, תופס קוצץ בשר ומתחיל לחתוך בי ולצרוח שאמות ואני צוחק, שולח את ידי אליו, אחרי שכבר קצץ אותן מגופי, והן עושות את העבודה גם כך, ואני נהנה, נהנה לשנוא אותו ולחנוק אותו ולקטוף אותו מפעימת לבו כמו שכל מת רוצה לקטוף כל חי.

אחרי כן הוא גופה. גופה לא זזה.

לא כמוני, גופה אוהבת, נגררת הלאה, בורחת משם.

אני הולך, והולך, מתחבא בימים, זוחל הלאה בחושך. יש לי את כל הזמן שבעולם.

אני אוהב את הריח של הלילות. הלילות נקטפים ורעננים כמו תפוח.

ולילה אחד, והנה אני עכשיו. הנה אני כאן, טומן עצמי בין הצללים. הנה הגעתי. הלקוח שלה. העבד שלה. המת-חי שהעניק לה את החופש מבעלהּ.

היא תבוא לכאן הלילה, תשוב לביתהּ החדש אחרי בילוי של ערב, ואני אמתין לה בידיים נרקבות ורועדות, ואם יהיה איתה גבר אני אקטוף אותו מן החיים, כי היא חייבת לדעת שהיא שלי, הייתה שלי מהרגע שראיתי אותה, והיא החי היחיד שאני יכול לאהוב, והגוף המת שלי חייב אותה בזרועותי, פועמת, פועמת.

היא חייבת להסכים.

חייבת.

אני לא רוצה לקטוף גם אותה.