מן הכריכה האחורית: גילויו של שער הזמן בכדור הארץ של המאה ה-22 מהווה שער הזדמנויות לרבים למצוא את עתידם בעבר הקדום. פושעים וצליינים, בני בלי בית וסתם הרפתקנים, כולם מחפשים מפלט בעולם פשוט יותר, שאין ממנו דרך חזרה.
סיפורם של הגולים הוא סיפור הרפתקה סוחף של גבורה והקרבה אנושית על רקע כדור הארץ הפרה-היסטורי של תקופת הפליוקן. זהו סיפורם של פליטי התרבות האנושית המתרחבת, המחליטים להותיר הכול מאחוריהם ולחזור אל עידן תמים יותר בעברו הרחוק של כדור הארץ, אך מוצאים את עצמם לכודים בעיצומו של קרב לחיים ולמוות בין כוחות שעוצמתם לא תשוער.
באודיסיאה מופלאה בת שישה מיליון שנה שוזרת ג'וליאן מיי פיסות חיים בעולם עתידני, קדום ומרתק, לכדי מארג של טקסט עשיר ומגרה, המצליח להתעלות ולפרוץ את גבולות הז'אנר.

פרק 1

כמו כדי לאשר שקִצה קרוב, פרצה הספינה הגדולה לחלל הרגיל באטיות משוועת. כאב ההיתרגמוּת, שהיה קצר בדרך כלל, הוארך גם הוא עד שהאלף קיללו והתייפחו במחשבותיהם על אף כוחם, והשתכנעו שיילכדו בו לעולמי-עד. האבדון האפור הזה יימשך לנֶצח. וכמוהו הכאב.

אך הספינה עשתה כמיטב יכולתה. היא הייתה שותפה לייסורי נוסעיה, ולכן נדחקה ונלחצה כנגד האריג הנוקשה של פני השטח עד שעל רקע האפור נראו ניצוצות שחורים. הספינה ואנשיה הרגישו כיצד סבלם מתפוגג להרמוניה של רטט מוזיקלי כמעט, אשר הדהד, התעמעם ולבסוף נקטע באחת.

הם ריחפו בחלל נורמלי, מוקפים בכוכבים.

הספינה הגיחה לחלל הנורמלי בתוך חרוט הצל שהטיל כוכב לכת. הנוסעים ההמומים הביטו במשך רגעים ארוכים, בלי להבין במה הם מביטים, בהילה של אטמוספרה ורודה ובכנפי הפנינה של עטרת השמש, שהקנו הילה של אור לעולם השחור. אך התֶנע האימתני של הספינה נשא אותם הלאה בן רגע; הכרוֹמוספֶרה והלהבות הכתומות של גוף השמש פרצו קדימה, ובעקבותיהן נחשף גם גופה הצהוב המסנוור.

הספינה פנתה פנימה. משטחו המואר של כוכב הלכת כאילו נפרש לפניהם בעודם מתקרבים אליו. היה זה עולם כחול ובו עננים לבנים ופסגות מושלגות ויבּשות בצבעי אוכרה ואדום ואפור-ירוק, עולם של חיים פועמים, בלי ספק. הספינה נחלה הצלחה.

תַגְדאל פנה לאישה קטנת הגוף שישבה ליד לוח הנְחייה. בְּרֵד הדו-פרצופית הנידה בראשה לשלילה. דפוסים סגולים קודרים שהתפתלו על תצוגת ההינע הבהירו כי זה היה המאמץ האחרון של הספינה שהביאה אותם למקום המפלט הזה. הם היו נתונים כליל ללפיתת כוח הכבידה של מערכת השמש הזאת, ולא היו מסוגלים עוד לתנועה חסרת הֶתמֵד.

תודעתו של תגדאל וקולו דיברו. "האזינו לי, שרידי פלוגות הקרב. קצו של כלי הטיס הנאמן שלנו מתקרב. ספינתנו מתקיימת כעת על המערכות המכניות בלבד, והללו לא יספיקו לזמן רב. אנחנו במסלול התנגשות ועלינו לרדת מהספינה בטרם תיכנס המעטפת שלה לאטמוספרה התחתונה."

גלי צער, זעם ופחד מילאו את הספינה הגוועת. שאלות ונזיפות איימו להחניק את תודעתו של תגדאל. הוא נגע ברביד הזהוב שסביב צווארו והשתיק אותן בכוח.

"החרישי, בשם האֵלה! מסענו היה הימור גדול, וכל התודעות היו נגדנו. ברד חוששת שמא המקום הזה אינו המפלט המושלם שקיווינו לו. עם זאת הוא מתאים למגורים, והגלקסיה הזאת כה מרוחקת עד שאיש לא יעז לחפשנו פה. אנו מוגנים ולא נדרשנו להשתמש בחנית או בחרב. כל הכבוד לברד ולספינתנו על שהביאונו לכאן. הריעו לכוחן!"

הנוסעים פצחו בצייתנות במזמור. אך מתוך הסימטריה הזדקרה לה מחשבה מציקה:

לעזאזל עם המזמורים. נוכל לשרוד פה בכלל?

תגדאל השיב בחריפות, "נשרוד אם כך תחפוץ טאנה הרחומה, ואפילו נמצא את האושר שנמנע מאיתנו זמן כה רב. אך לא יהיה זה בזכותך, פּאלוֹל! בן הצל! אויב קדום! מפר בריתות! כאשר ניוושע מהסכנה המיידית המאיימת עלינו, אתבע ממך דין וחשבון!"

טינה גסה ולא מועטה הסתחררה והתמזגה בזאת של פאלול; אך נימת התודעה הקֵהה, הנובעת מההקלה מכאב נורא, עמעמה את הטינה הזאת. איש לא רצה להילחם עכשיו. רק פאלול הבלתי נלאה היה נועז כרגיל.

ברד זוּגת-ספינה יישרה את הדורי העימות המסתמן. "הארץ הרבגונית הזאת תהיה טובה לנו, מלכי, ולך, פאלול שְׂתוּם-העין, אין מה לדאוג. כבר גיששתי על כוכב הלכת, בקלילות כמובן, ולא מצאתי בו שום אתגר מחשבתי. צורות החיים השולטות בו חיות בתמימות אילמת, ולא יהוו איום לפחות למשך שישה מיליון הקפות של כוכב הלכת. אך עולם החיידקים מותאם בהחלט לתזונה ולשירות. ודאי נשרוד, אם נתאזר בסבלנות ונשתמש בכישורינו. הבה נשמר את בריתנו עוד זמן-מה ונצא לדרכנו כאן. הבה לא נבקש נקמה, ולא נפקפק בזוגתי האהובה."

"דברים כדורבנות, גברתנו החוזָה את הנולד," אמרו וחשבו האחרים (מתנגדים, אם היו כאלה, נחבאו היטב).

תגדאל אמר, "המעופפנים הקטנים ממתינים לנו. הבה נצדיע בתודעותינו לרגל הפרֵדה."

הוא יצא בסערה מסיפון הפיקוד. שערו וזקנו הזהובים עוד רחשו זעם כבוש, וגלימותיו הלבנות התחככו ברצפת הסיפון המטאלואידית שהתעמעמה במרוצת הזמן. אֵיאדוֹן, דִיוֹקנֵט ומֵייבאר המַמְליך יצאו בעקבותיו, תודעותיהם מחוברות בשיר, ואצבעותיהם ליטפו את הקירות המתקררים לאטם, שהמו פעם מרוב כוח מיטיב. הנוסעים בשאר חלקי הספינה הצטרפו לאטם למזמור עד שכמעט כולם שרו כאיש אחד.

מעופפנים נפלטו מכלי הטיס הגוסס. יותר מארבעים מכונות דמויות ציפורים פילחו את האטמוספרה כמו חצים זוהרים, עד שבלמו בפתאומיות ופרשו את כנפיהן. אחת התייצבה בראש, והאחרות הסתדרו מאחוריה בתהלוכה נכבדת. הם טסו לעבר היבשת הגדולה ביותר של העולם כדי להמתין להתנגשות המחושבת, הגיעו מדרום וחצו את המאפיין הבולט ביותר של כוכב הלכת – אגן מלח עצום, יבש כמעט, מבהיק מברֵכות מלח, שחצה כמו חתך משונן את מרחביה המערביים של היבשת העיקרית. רכס מושלג היווה גבול צפוני לים הריק הזה. המעופפנים חצו את ההרים והמתינו בריחוף מעל עמק שחצה אותו נהר גדול, הזורם מזרחה.

הספינה חדרה במסלול מערבה ופילחה את האטמוספרה בנתיב של אש. היא שילחה בקרקע גל הדף מחריד שהצית את הצמחייה ואפילו שינה את המינרלים בנוף שמתחתיה. כדוריות מותכות של זכוכית ירוקה וחומה הומטרו על הרמות כאשר מעטפת הספינה התפוצצה. מי הנהר התאדו.

ואז – ההתנגשות, פֶּרץ אור ופרץ חום ופרץ קול, ומאתיים מיליון טונות של חומר במהירות עשרים ושניים קילומטרים בשנייה הנחיתו את פצען על העולם. הסלע הותמר; חומר הספינה כמעט אוכַּל כליל בדלֵקה המחרידה. קרום כוכב הלכת, בשטח של מאה קילומטרים רבועים כמעט, ניתז מעלה והחוצה, ושבריו העדינים יותר היתמרו בעמוד שחור עד לסְטְרַטוֹספֵרה; הרוחות הקלות הנושבות בה פיזרו אותם כמעֲטֶה של אֵבל על מרבית העולם.

קוטרו של המכתש שנוצר היה שלושים קילומטרים כמעט, אולם הוא לא היה עמוק במיוחד. געשוּ בו סופות טורנדו שחוֹללה האטמוספרה המחוּללת מעל הכּיב הנוצץ באדמה. המעופפנים הקטנים חגו מעליו במשך ימים רבים מתוך התעלמות מההוריקן הבוצי, והמתינו להצטננות שרפות האדמה. לאחר שהגשם עשה את שלו, הם יצאו לדרכם לזמן ממושך.

הם שבו אל הקבר אחרי שסיימו את משימותיהם, ונחו במשך אלף שנה.

פרק 2

הרַמַפִּיתֶקוּסית הקטנה הייתה עקשנית. היא הייתה בטוחה שהתינוק נבלע בסבך שיחי מאקי. היא הריחה שם את ריחו הייחודי מבעד לניחוחות האביב הכבדים, ניחוחות אברש, טימין ואלגומין.

הרַמַפִּיתֶקוּסית קראה לו קריאות מהמהמות ופילסה את דרכה במעלה הגבעה אל האזור העתיק, בין הצמחייה שכיסתה את סימני השרפה הקדומה. ציפור קיווית בצבעי שחור וצהוב עזים צווחה פיוויט והתרחקה בצליעה מתוך גרירת כנף אחת. הרַמַפִּיתֶקוּסית ידעה שההצגה נועדה להרחיק אותה מקֵן קרוב; אך מוחה הפשוט לא התעניין בציד ציפורים. היא חיפשה אך ורק את תינוקה האובד.

היא טיפסה בקושי רב בינות הצמחייה העבותה וחבטה בחתיכת ענף בצמחים שחסמו את דרכה. היא הייתה מסוגלת להשתמש בכלי הזה ובכלים נוספים. מצחה היה נמוך, אולם פניה היו מוארכות למדי, ולסתה הייתה קטנה והומנואידית. גופה, שהתנשא לגובה של מעט יותר ממטר, לא היה כפוף כמעט, אך פרווה חומה קצרה כיסתה את כולו מלבד את כפות ידיה ואת פניה.

היא המשיכה לקרוא לו בהמהומים רכים. היה זה מסר חסר מילים, שכל ילדי המין מסוגלים לזהות: "אימא פה. בוא לקבל הגנה ונחמה".

שיחי המאקי התמעטו כשהתקרבה לפסגה. כאשר הגיעה סוף-סוף לאזור פתוח, הביטה סביבה ונהמה נהמת פחד חרישית. היא עמדה על שוליו של אגן עצום, ובו אגם בצבע כחול שבכחולים. שולי הרכס המעוקלים השתרעו עד האופק משני צדיה, אדמה חרֵבה משפת האגן הצרה ובמורד המדרון התלול המוביל אל המים.

במרחק עשרים מטרים ממנה עמדה ציפור נוראה. היא הייתה דומה לאנפה גדולה, אך הייתה גבוהה כמו עץ אורן וארוכה לא פחות. כנפיה, ראשה וזנבה היו שמוטים ארצה בעצב. מתוך בטנה השתלשל אביזר גבשושי עם מאחזי יד ורגל לטיפוס. הציפור הייתה קשה, לא בשר ודם. היא הייתה מאובקת, ועורה השחור החלק היה מכוסה בקרום מצולק של חזזית צהובה, אפורה וכתומה. הרַמַפִּיתֶקוּסית הבחינה שלאורך שפת המכתש משני עבריה עמדו ציפורים כאלה במרווחים גדולים והשקיפו אל מעמקי הראי הכהה.

הרַמַפִּיתֶקוּסית התכוונה לנוס על נפשה. פתאום שמעה קול מוכר.

היא השמיעה צווחה קצרה. בן רגע בצבץ מבטנה של הציפור הקרובה ראש זעיר, הפוך. הילד צִרצר בשמחה. כוונתו הייתה לומר: "ברוכה הבאה, אימא. זה כיף! תראי מה יש פה!"

האם המותשת ושטופת ההקלה, שידיה היו מגואלות בדם מפילוס דרכה בין השיחים, ייללה בזעם על צאצאה. הוא נחפז לרדת בסולם של המעופפן ומיהר אליה. היא הניפה אותו מהקרקע והצמידה אותו לחזָהּ בכוח, ואחר כך הורידה אותו ארצה, סטרה לו משמאל ומימין והמטירה עליו מבול של פטפוטים נזעמים.

כדי לפייס אותה, הושיט לה את הדבר שמצא. הדבר נראה כמו טבעת גדולה, אבל בעצם היה מורכב משני חצאי עיגולים עשויים זהב שזור. חצאי העיגולים היו עבים כאצבע, ועל פניהם היו חרוטים סימנים קטנים ופתלתלים, שנראו כמו הסימנים שמשאירים חלזונות בהתחפרם בבול עץ שנסחף בים.

הרַמַפִּיתֶקוּס הקטן חייך ופתח את הטבעת בקצותיה העבים. שני הקצוות האחרים היו מחוברים במין ציר מסתובב שאִפשר לחצאים לחוג עליו ולהיפתח לרווחה. הילד הניח את הטבעת סביב צווארו, הצמיד את הקצוות וסגר את התפס. הרביד המוזהב הבהיק על רקע פרוותו החומה-צהובה ולהט מרוב עוצמה אף שהיה גדול מדי על הילד. הילד המשיך לחייך והראה לאמו מה הוא מסוגל לעשות עכשיו. היא צווחה.

הילד נרתע באי-שביעות רצון. הוא מעד על אבן ונפל לאחור. לפני שהספיק לקום על רגליו, התנפלה עליו אמו ותלשה את הטבעת דרך ראשו. אוזניו השתפשפו בה. וזה כאב! אובדן הטבעת כאב לו יותר מכל כאב אחר שחש מימיו. הוא הרגיש שהוא חייב להשיג בחזרה את הטבעת –

האם צרחה בקול רם עוד יותר כאשר ניסה לתפוס את הרביד. קולה הדהד על פני האגם שבמכתש. היא השליכה את הטבעת הרחק ככל שיכלה, לתוך סבך עבות של שיחי אלגומין קוצניים. הילד יילל בתרעומת ובשיברון לב, אך היא לפתה את זרועו ומשכה אותו לעבר הדרך שפילסה לעצמה קודם לכן בין שיחי המאקי.

הרביד, חבוי היטב וחבוט מעט בלבד, נצץ לו בינות הצללים המנומרים.