שנת 999 היתה שנה מוזרה למדי. אחרי הכל, כל העולם (כלומר, אירופה), ידע שהעולם עומד להגיע לקצו. נכון, היו ויכוחים על אם יגיע סוף העולם בזבנג או בצפיץ – יתכן שישוע הנצרתי יגיע מייד עם תום האלף וימליך מלכותא. ומאידך, לא מן הנמנע שהאנטי-כרייסט יגיע ראשון, יחולל מהומה, כולם יסבלו, ורק אחר-כך יזכר ישוע להתעורר וכו'. כך או אחרת, הסוף קרוב. וברחבי העולם (כלומר, אירופה), אותות ומופתים מוזרים נרשמו בכל מקום. בעיר אחת בצרפת ירד גשם של צפרדעים. בעיר אחרת נכנס זאב לכנסיה והתחיל לצלצל בפעמון הנושן. נולדו עגלים עם שני ראשים ופסלי הנצרתי ואמו הזילו דמעות ואף בכו לפעמים דם. החברה האירופית (כלומר, העולמית) עמדה על סף התפוררות. אם סוף העולם אכן מגיע? למה בכלל לטרוח? איכרים לא זרעו את שדותיהם, גובי מיסים שמטו חובות, עשירים תרמו את כל הונם לצדקה בתקווה לכפר כך על כל חטאיהם. ואז הגיעה שנת 999 לסופה. בליל השנה החדשה מילאו האנשים את הרחובות. דרשות נישאו תחת כל עץ רענן, וברומא, משכנו של הכס הקדוש, הנחה האפיפיור מיסה אולטרה-סופר-חגיגית. ואז, חצות. שנה חדשה. וכלום, בעצם.

כמובן, היסטוריונים מסוימים מתעקשים לחרב את שמחת הלועגים ולטעון שלא היו דברים מעולם. מרבית אוכלוסיית אירופה היתה בורה, אף אחד פרט לכמה יהודים וכמרים לא ידע לקרוא, והאנשים הפשוטים בוודאי לא ידעו באיזו שנה הם חיים. אבל אני בז להיסטוריונים הללו. הסיפור כפי שהצגתי אותו, מעניין ומרתק בהרבה.

ואיך קשורה הפתיחה הארוכה הזאת ל"סחרור", ספרו של רוברט צ'רלס וילסון? בראש ובראשונה התרחיש המתואר בו דומה להחריד. יום אחד מגלים שלושה נערים שהכוכבים נעלמו מהשמיים. חיש קל הם למדים שהם לא דמיינו את מה ש(לא) ראו ואכן איש אינו יכול לראות עוד את הכוכבים במסילותיהם. עד מהרה מסתבר שהתצפית הזאת נובעת מ'משהו' שמקיף ועוטף את כדור הארץ. ככל שמתווסף מידע, כך מסתבר שהמצב חמור יותר ויותר – הקרומית האמורה מאיצה את מהלך הזמן על כדור הארץ כך שבזמן שלוקח לכם לקרוא את השורות הללו, כדור הארץ יקיף את השמש כמה וכמה פעמים. תוך עשרות שנים בודדות, השמש תזדקן, תהפוך לענק אדום, תתרחב ותתנפח, ותאייד את כדור הסלע הקטן שאנו קוראים לו בית. הסוף קרוב!

מבחינות רבות, 'סחרור' דומה עד מאוד לספרו הקודם של רוברט צ'רלס וילסון שראה אור בעברית: 'הכרונוליתים'. דומה להפליא, למען האמת. וילסון מצייר תרחיש מד"בי המשפיע על העולם כולו, אך מציג אותו מבעד לעיני גיבור בודד. מוקד העלילה אינו בתרחיש עצמו ובמנגנון העומד מאחוריו, אלא בהשפעות השינויים על התרבות האנושית. וליתר דיוק, על קריסת התרבות הזו. וכמו ב'כרונוליתים' שקדם לו, הגיבור אנמי, נטול אישיות ונגרר אחרי המאורעות. התמונה המוצגת בספר אמנם אנושית למדי – אני לא בטוח שאני עצמי הייתי נוהג אחרת – אך בספרות שלי אני מעדיף לרוב גיבורים (אם כי המושג הלועזי 'פרוטגוניסטים' מתאים יותר) גדולים קצת יותר. לא בהכרח גדולים מהחיים, אבל… שיעשו משהו, למען השם. שיקחו אחריות על עצמם, על סביבתם המיידית. נכון, לאדם פשוט אין יכולת מרובה להתמודד עם איומים בקנה מידה גלובלי, אך יתכן שהמסקנה היא שיש לבחון הצבת גיבורים אחרים בתפקיד המספר. במקרה שלנו, נקודת משען כזאת היתה יכולה להיות ג'ייסון, חברו הקרוב של המספר (ואחד משלושת הנערים שהוזכרו קודם), שאביו השכיל לנצל את המשבר כדי להתעשר, ואילו הוא ממלא תפקיד חשוב במאבקי האנושות מול האיום.

מאידך, ההשוואה ל'כרונוליתים' חוטאת במקצת ל'סחרור', שכן סחרור הוא ספר טוב יותר. הוא בשל יותר, מעניין יותר וכתוב טוב יותר. ובכל זאת, בזמן קריאת הספר נחבטו שוב ושוב אונותי בשאלה מה בעצם יש לספר להציע לעומת קודמו. התשובה, לצערי, היא "לא הרבה", ולכן לא אוכל להמליץ על הספר בלב שלם למי שכבר קרא את 'הכרונוליתים'. אך אם טרם לקחתם אחד מהספרים לידכם, 'סחרור' מומלץ בחום. זהו ספר מרתק ברובו, אינטליגנטי ומעורר מחשבה – בחינה מעניינת של הידרדרות התרבות האנושית (כלומר, האמריקאית), כאשר סוף העולם נמצא כבר ממש ממול.

הספר עומד היטב בסטנדרטים הגבוהים שהציגה הוצאת 'גרף' בספריה הקודמים. מבחינה פיזית ואסתטית הספר ללא רבב. כך גם מהבחינה הלשונית: התרגום (דוד חנוך) מוקפד וכמעט שאין בו צרימות או אינגלוזים. ישר כוח. אני מקווה רק שההוצאה תגוון בעתיד את תחומי הדיון שבהם יעסקו ספריה הבאים.

(הוצאת גרף, 2006. תרגום: דוד חנוך. 495 עמודים.)