אִם תַּהֲפוֹךְ מִלָּה לִמְצוֹא שְמוֹ, תִּרְאֶה,
אֵיךְ תַּחְשׁוֹב כִּי נֶעְלָם, וְהוּא נִרְאֶה.

– ר' אברהם אבן-עזרא (1089-1164)

---

1.

כשהיה בן חמש-עשרה שנה בלבד הצטרף ראשיד מנסור לצבא השולטן, נלחם תחת דגלו בכופרים והאדיר את שם אללה במחוזות קרובים ורחוקים. ארבע שנים הניף את חרבו בארצות נכר ושמו יצא לפניו, עד שיום אחד הפנה לו מזלו עורף. אף שנלחם כאריה, נפל ראשיד בשבי הצלבנים. שוביו קיוו לקבל עבור שבוייהם כופר מהשולטן, אך כשזה בושש להגיע מכרו אותם לעבדות. ראשיד נכבל בשלשלאות ואולץ לדדות ימים ארוכים ברגליים יחפות על חול המדבר הלוהט, משתרך בעקבות אורחת הגמלים של אדונו החדש. לילה אחד פשטו שודדים רבים על השיירה והרגו את כל הגברים. רק ראשיד ניצל ממוות, כי בלהט הקרב נטל סכין מאחד הקטולים, נעץ אותו בגופו במקום שנזקו מועט והעמיד פני מת. עם בוקר הסתלקו השודדים ונטלו עמם כל דבר שיש בו ערך. ראשיד נותר לבדו בלב המדבר. מקום היישוב הקרוב ביותר היה מהלך חמישה ימים, והוא היה כבול ופצוע, ללא מים וללא כסות לעורו. אף על פי כן, התחיל ללכת.

לעת ערב תש כוחו והוא נפל על ברכיו. "חטא גדול חטאתי לפניך, אללה", אמר, "ולא אדע מהו, אך אני מקבל את הדין". הוא שכב על גבו, הניח ידיו על חזהו והמתין למוות שיבוא, כי הרגיש את החיים אוזלים מגופו. כל נשימה נדמתה לו כאחרונה בחייו, עד שהגיעה זו שהיתה אחרונה באמת. עצם ראשיד את עיניו וריפה את שריריו – ומיד נדרך, כי הרגיש שנשימת אפו האחרונה אינה נמלטת, אלא נלקחת.

"בן אדם", אמר קול, "מדוע תנסה לעכב את הבלתי נמנע?"

פקח ראשיד את עיניו והנה לפניו שד, דמות תעתועים.

"לך מכאן, יא שד", קרא ראשיד בלי קול, כי לא היה מוכן להוציא את נשימת אפו האחרונה. "הנח לי למות בכבוד".

"אין כבוד גדול למת במדבר מליפול לידיו של גּוּל איבּן-איבּליס", ענה השד בהדרת כבוד.

"גול?!" התרעם ראשיד, "הלא נאסר עליכם להיטפל אל החי!"

"ולזה אתה קורא חי? בחייך, היה הגיוני".

"סור ממני! עוד נותרה לי נשימת אפי האחרונה!"

"הרי זה מגוחך", השיב גול. "כמה תוכל עוד להחזיק בה?"

"ככל שידרש", ענה ראשיד באומץ, גם אם התחושה אבדה כבר בגפיו.

"אני מפציר בך, חשוב על כך שנית", אמר גול כסוחר העומד על המיקח. "איש לא יבוא להציל אותך. אינך יכול אפילו לקרוא לעזרה, כי אם תעשה זאת תאבד את נשימת אפך האחרונה". הוא פרש את ידיו לצדדים והביט אל האופק. "ובכלל, אין במדבר נפש חיה…" הוא השתתק פתאום, מכווץ את עיניו לעבר נקודה שראשיד לא יכול היה לראות. "בשם אללה הרחום, מי אלה?!"

ראשיד אימץ את שארית כוחו והפנה את מבטו הצדה, אך לא ראה דבר. באותו רגע חש שוב שגול מנסה לחטוף בעורמה את נשימת אפו האחרונה.

"מנוול!" קרא. "לא זו בלבד שהפרת את חוקי בני מינך, גם נשאת את שם אללה לשווא! אני תובע משפט צדק!"

"לכל השדים", נאנח גול. "אמי היתה אומרת תמיד: החפזון מהשטן, יא איבּני, עשה מה שאביך אומר. ואני, הטיפש, הקשבתי לה. אילו רק המתנתי שניה אחת או שתיים, הייתי אוכל לשובעה. בהן צדקי, אבוא אתך למשפט".

ראשיד חש כבר את נפשו מתנתקת לאטה מגופו. "הישבע", הצליח ללחוש.

"נתתי לך את דברתי", רטן גול. "דברתו של גול, לא הבטחה של ג'ין".

הוא אסף בעדינות את ראשיד מנסור בזרועותיו ועשה את מה שיודעים השדים לעשות כשעליהם להגיע במהירות רבה ממקום למקום.

---

2.

הדבר הראשון שראה ראשיד כשהתעורר בצהרי היום היו צמרות דקלים ירוקות, וכן שלוש נערות יפהפיות שעמדו סביבו ומעליו, מחזיקות בידיהן תחבושות ובקבוקים. הבכירה מביניהן, ששערה היה שחור כעורב ועיניה גחלים לוחשות, הבחינה שהתעורר וקירבה את אצבעה הארוכה לשפתיו, לאמור: אל תדבר. ראשיד ציית, אך הסתכל סביבו בתמהון כה גדול עד כי הנערה חשפה טור שיניים צחורות בחיוך רחב.

"עדיין אינך מת", אמרה בקול פעמונים, "ואנו איננו חוּריוֹת. אנו שולחות גברים לגיהנום, איננו מקבלות אותם בשערי גן עדן".

"איבן-איבליס, אתה כאן?" קרא ראשיד בלי קול, מבולבל.

"כאן", אישר השד מאחורי ראשו.

"איפה אני?"

"הבאתי אותך אל משכנו של ג'ינקאדי א-סאחאר, השופט, ועלמות החן האלה הן בנותיו. הן ריפאו אותך כמיטב יכולתן על מנת שתתייצב למשפט. אל תנסה לדבר בקול, כי עדיין נותרה לך רק נשימת אפך האחרונה".

ראשיד הזדקף לתנוחת ישיבה וגילה שהתנועה היתה לו קלה וטבעית: כל מכאוביו נעלמו. הוא קד אל הנערות והן החזירו לו קידה בהדרת כבוד מוגזמת ופנו ללכת. ראשיד הביט אחריהן: הן לבשו מכנסי גברים ארוכים שהסתירו את כפות רגליהן, אך טביעת רגלן על החול היתה כשל רגלי תרנגול.

"והיכן כבוד הג'ין-השופט?" שאל.

"נאמר לי שהוא ממתין לנו ליד הבריכה", ענה גול. "כשתרגיש מוכן להתייצב מולו, נלך יחד".

ראשיד קם וניתר פעמיים במקומו על העשב, מתענג על בריאותו המחודשת. רגש הכבוד לא הניח לו לבזבז את זמנו של יריב, ואפילו יהיה זה שד. "הבה נלך", אמר.

---

נווה המדבר, אי קטן של עשב וקנה ודקלים בלב השממה, נח סביב בריכה עגולה ועמוקה שמימיה הצלולים נבעו ממעיין תת-קרקעי נסתר. ראשיד וגול עמדו ליד המים, נהנים מהצל ומהרוח הקרירה, וראשיד סקר במבטו את היקף הבריכה.

"האם יוכל השופט לשמוע את מחשבותי כמוך?" שאל.

"כן", השיב גול. "אני יכול, מכיוון שכבר נגעתי בנשמתך. לכן מסוגל אתה לראות אותי. ג'ינקאדי יוכל גם הוא לשמוע אותך, בחסד אללה, מפני שלולא כן לא יוכל לשפוט בינינו בצדק".

"והיכן הוא נמצא?"

"הנני", ענה קול עמוק בקרבתם. השניים התחלחלו ופנו לעברו. רק עץ דקל גדול עמד שם, גזעו עבה ומראשו משתלשלות כפות תמרים כבדות, חומות וצהובות. בעודם מתבוננים ניתקו שלושה עטלפים מפארות הדקל והחלו מרפרפים באי-נחת סביב התמרים. עד מהרה, בינות לתמרים ולעלים ולכנפי העטלפים, מרצדים על הגבול שבין ממשות לדמיון, התגלו תווי פנים נזעמים.

"אני הוא ג'ינקאדי א-סאחאר", רעם העץ, "הדיין הגדול של המדבר. אמרו דברכם ואגזור את דינכם הצודק".

השניים השתחוו ומסרו את גרסאותיהם, גול ראשון ואחריו ראשיד. השופט הקשיב בדממה. "אכן, מקרה קשה הוא", אמר. "בן איבליס, לעתים תכופות מדי אני שומע את שמך, ולא לטובה. הפעם עברת כל גבול".

"כבודו!" נזעק גול. "אני רעב ללחם! מאז השליך אותי לכאן אותו בן בלי-שם, ימח שמו וזכרו, כמעט לא בא בשר אל פי. אפילו העקרבים אינם מתים במדבר המקולל הזה!"

"אח, יא גול", אמר השופט, "עוד יבוא יום וכרסך תתפקע מרוב מתים. אך בינתים אין זה יכול לשמש לך תרוץ לפשעים כה חמורים. די צרות גרמת לנו, תושבי המדבר שאותו אתה מכנה 'מקולל'".

"סליחה, כבודו", התנצל גול.

"ואתה, חאג' מנסור", פנה השופט אל הלוחם. "אלמלא הקדים גול את זמנו היית כבר בין המתים, ורק הודות לו התארכו חייך הרבה מעל ומעבר לראוי. הפיצוי ניתן לך בריבית. האם יש לך סיבה טובה כלשהי להמשיך ולחיות? אם תעז להזכיר ולו ברמז", מיהר להוסיף, "שברצונך להעניש את הכופרים, אזמן את כל עורבי העולם שינקרו את בשרך מעליך".

גול ירק בתיעוב לצד, וראשיד השפיל את עיניו בהרהורים.

"ישנה נערה…"

"ביסמילה!" קראו שני השדים יחדיו וגלגלו עינים אל המרום.

"לא, באמת!" מיהר ראשיד לומר. "שמה הוא ג'מילה. היא יפה כמו השחר העולה! היא היתה שכנתי בעיר הגדולה כשהיינו ילדים. לפני שיצאתי עם צבאו של השולטן הבטחנו זה לזו להתחתן ביום בו אחזור מן המלחמה".

"ראה, גול", פנה ג'ינקאדי המשועשע אל השד, שאחז בבטנו מרוב צחוק. "לוחם גדול, אין שני לו בחרב, מצוי הוא בוודאי בכל החוכמות והמדעים, ובנפש האישה יבין כמו חמור במרק פירות".

"מה כל כך מצחיק?" תבע ראשיד, נעלב.

"ג'מילה היקרה שלך", ענה השופט, "שכחה כבר מזמן את שמך. האמנם מאמין אתה שחיכתה כל הזמן הזה לשובך?"

"מנין לך שלא?"

"אין בכך ספק. חסוך מעצמך את ההשפלה, בן אדם, הנח לגול לאכול את בשרך בשקט".

"לא!" זעק ראשיד, נסוג צעד מגול שהתקדם לעברו במבט רעבתני. "אילו יכולתי לפגוש אותה הייתי מוכיח לכם!"

"טוב ויפה", אמר ג'ינקאדי ברשמיות. "אם זהו רצונך, כך יהיה. כעת שעת הצהריים: הריני מעניק לך את שארית היום הזה ועוד יום אחד בדיוק, עד חצות הלילה, למצוא את ג'מילה ולהוכיח שהיא זוכרת את שמך. גול יילווה אותך, ובתום כל שתים עשרה שעות יקבל שליש ממך למשמורת, לפי בחירתו. אם עד מחר בחצות הלילה לא תעמוד במשימה, אתה תמות והוא יזכה בכל גופך. אם, לעומת זאת, יקרה נס והיא תאמר את שמך, תזכה בחיים".

כתפיו של ראשיד שחו למשמע גזר הדין, ואילו חיוכו של גול התרחב מאוזן עד אוזן.

"מחק את החיוך המטופש הזה מפניך, בן איבליס", אמר השופט. "היטב יודע אני שבן האדם לא יוכל לצאת מגבול המדבר בכוחות עצמו בפרק זמן זה. על כן, וכעונש על מעשיך, אני גוזר עליך לעזור לו כמיטב יכולתך ולעשות כדבריו עד תום הזמן המוקצב. כעת צאו לדרך ואל תטרידו עוד את מנוחתי".

השניים הביטו זה בזה, והשופט כחכח בגרונו הבלתי נראה. "ואתה, גול", אמר, "שערותיהם של קרחים יסמרו מהעונש שאטיל עליך אם אשמע שוב שחוללת צרות".

ובעוד הוא ושלוש בנותיו צופים באדם ובשד היוצאים ומתרחקים מנווה המדבר, הוסיף ומלמל: "וזו הבטחה של ג'ין, לא מילה של גול".

---

3.

"מכאן נמשיך ברגל", אמר גול. "אני מעדיף לא למשוך תשומת לב רבה. הכישוף המשונה כאן אינו מוצא חן בעיני כלל".

"לא כישוף הוא שמטריד אותך", השיב ראשיד. "אלא החיים עצמם. חיים תוססים ועולים על גדותיהם מרוב חיוניות. זו העיר הגדולה".

השניים טיפסו במעלה הגבעה המסולעת והציצו מראשה אל עיר הבירה רחבת הידיים, לב ממלכת השולטן. צריחי המסגדים המוזהבים נצצו באור השמש השוקעת והטילו צללים ארוכים על הבתים הרבועים, הלבנים והנמוכים, ועל הרחובות והסמטאות שהתפתלו ביניהם. במרכזה של העיר ניצב ארמונו המפואר של השולטן, רם ונישא אף יותר מהמסגדים עצמם, וחלונות הזכוכית הצבועה שהקיפו אותו סביב סביב האירו כאבנים יקרות. ראשיד מחה דמעה.

"כאן נולדת?" שאל גול.

"בשכונה הרחוקה, שם, ליד הוואדי".

"מקום נחמד. מזכיר לי בית קברות".

ראשיד התבונן סביבו, מוטרד. "אתה צודק", ענה, "שקט כאן מדי. אני זוכר היטב שעם שקיעת החמה, לאחר התפילה, היו נפתחים תמיד השווקים הצבעוניים והרעשניים ביותר".

"אמרתי לך", הנהן גול. "משהו לא טבעי קורה כאן. מוטב שנהיה זהירים".

ראשיד התעטף בגלימה שנתנו לו בנותיו של ג'ינקאדי והחל לצעוד לעבר הוואדי. גול פסע לצידו.

"ספר לי, מה מחפש שד תאב חיים כמוך במדבר השומם?"

"הרגזתי פעם שד רב עוצמה", ענה גול. "אחד מן האיפריט, ימח שמם. הוא קילל אותי וכבל אותי למדבר. רק עכשיו, מכוחו של צו השופט, יכולתי לצאת".

"מה עשית לו?"

"היה פעם שולטן בארץ רחוקה שבטבעתו היה כלוא ג'ין. יום אחד מת היועץ האישי האהוב שלו, אדם שמן מאוד, והשולטן רצה לערוך לו לוויה מכובדת. האיפריט חטף את הגופה, החביא אותה ודרש תמורתה את הג'ין. השולטן הסכים לעסקה, אבל אני הזדמנתי במקרה לסביבה… והיועץ באמת היה שמן מאוד ועסיסי".

"זה מוזר" אמר ראשיד. "לשם מה צריך האיפריט ג'ין?"

"היה לו אוסף שלם", השיב גול, "השד יודע למה. השמועות אמרו שהוא רוצה להיות מלך השדים, או משהו מופרך אחר. אפילו את שמו אינני יודע".

בעודם מדברים הגיעו השניים אל חומת העיר הנמוכה והלכו לאורכה לעבר אחד מהשערים המשניים. חשדו של ראשיד התגבר כשהבחין מרחוק ששבכת הברזל סגורה. הוא עצר והצביע עליה.

"כשהייתי ילד", אמר, "היינו משחקים תופסת עם השומרים, בפנים ובחוץ. השערים האלה אמורים להיות סמליים בלבד. אין לשולטן אויבים, כאן בלב הממלכה".

"מה נעשה עכשיו?" שאל גול.

"עכשיו אתה תלך ותציץ מה קורה מאחורי השער".

"אז ככה זה יהיה בינינו?"

"ככה".

גול התקדם אל השער, מחקה בלגלוג אדם המתגנב חרישית על בהונותיו. הוא הביט מבעד לסורגי השער ימינה ושמאלה וחזר אל ראשיד.

"שני שומרים עומדים ליד הפתח, שלושה אחרים יושבים ממולם סביב מדורה", דיווח. "כולם ערניים וחמושים מכף רגל ועד ראש. עיניהם בהירות וקרות כפלדה ושפמם צהוב".

"שכירי חרב במשמר השולטן!" נדהם ראשיד. "כזאת עוד לא נשמע. דברים מוזרים מדי קורים כאן. מוטב שאכנס דרך הוואדי: אני מכיר דרך סתרים. תוכל להסיח את דעתם, כדי שאוכל לחלוף על פני השער?"

"אתה מתכוון, למשל, שאטיל על כולם יחדיו ערפול חושים רגעי, ואחריו אמחק את זכרונם?"

"למשל", הסכים ראשיד.

גול משך בכתפיו. "הלוואי שיכולתי", אמר.

ראשיד נשא את עיניו אל השמיים. "בשם אללה הרחמן והרחום", אמר, "פשוט תכנס לשם ותבעט במדורה שלהם".

גול חזר אל השער וראשיד נע במקביל אליו, צמוד בגבו לחומה. גול צמצם את גופו כחתול ועבר בקלילות בין הסורגים. כעבור רגע נשמעו מבפנים קריאות מופתעות ונזעמות. ראשיד פתח בריצה. בזווית העין ראה ענן מתרומם של גצים ודמויות מתרוצצות. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע למקום בו שינה תוואי החומה את כיוונו במקביל לשפת הואדי. שם הדביק אותו גול, והשניים ירדו בינות לסלעים ולשיחים הדוקרניים אל מחסה העצים שגדלו בתחתית הערוץ.

"הגשמים והסחף פערו בור קרוב לחומה", הסביר ראשיד, בוחן במבטו את המדרונות. "לא רחוק מבית הורי. הוא גדול דיו למעבר אדם, אם הוא מוכן להתלכלך, ופתחו מגיע לכאן. אני תוהה רק איך אמצא אותו. החשכה מתגברת וכל הסימנים המזהים של פעם נעלמו כבר ואינם".

גול הניח את ידיו על חזהו. "אני נרגש כל כך לקראת הפגישה עם הוריך", אמר. "ספר לי עליהם. הם נחמדים? שמנים? נבהלים בקלות?"

ראשיד הסתובב לעברו, עיניו רושפות. "תקשיב לי טוב, בכור שטן. אני מוכן לסבול את נוכחותך הטורדנית רק בגלל בטחוני המלא בצדקתי. אני נשבע שאם תפגע ולו בשערה אחת משער ראשם של הורי, או של כל אדם אחר הקרוב ללבי, אפילו ג'ינקאדי בכבודו ובעצמו יחרד לשמע העונש שתקבל מידי".

גול קד מלוא קומתו. "סלח לי, חאג' מנסור", אמר. "זו היתה בדיחה. אני מבטיח לך שכוונותי טהורות".

"איני רוצה לשמוע בדיחות", אמר ראשיד. הוא הסתובב והמשיך ללכת. הבעת פניו הזועפת התרככה רק כעבור שעתיים, כשגול איתר למענו בחשכה את הפתח, שהיה מוסתר מאחורי שיחים רבים.

---

4.

רחובות השכונה הצרים היו דוממים, וגם מן הבתים לא עלו קולות. בדים כבדים היו תלויים על החלונות והסתירו את המתרחש מאחוריהן, והדלתות היו נעולות. אור הירח החיוור צבע את הרחובות בכתמי צל וכסף.

"הייתי בארצות רבות", אמר ראשיד, "ומעולם לא הרגשתי זר כפי שאני חש כעת כאן, בעיר הולדתי. איני מבין זאת".

גול צעד לצדו בשתיקה. אווירת הנכאים, ואיומו של ראשיד בתחילת הערב, העכירו את רוחו.

"ראשית נלך לביתה של ג'מילה", קבע ראשיד. "הוא קרוב יותר. שם אוכיח את צדקתי ואתה תוכל לחזור למדבר. לאחר מכן אלך לבקר את הורי".

הוא איתר את הבית הצנוע בקלות ודפק בדלת. קול תזוזה פתאומי נשמע מפנים, ואחריו דממה. ראשיד המתין בסבלנות, אך דבר לא קרה. הוא דפק בשנית, הפעם ביתר חוזקה. הדלת נפתחה מעט ואדם עייף, שפוף וטרוט-עיניים הופיע מאחוריה. ראשיד נרתע מבלי משים: אביה של ג'מילה נראה כמי שהזקין בארבעים שנה, לא בארבע. האב נרתע גם הוא, ועיניו נפערו באימה.

"יא מרתי!" קרא לתוך הבית. "בואי, הושיעי אותי! מרוב צער נטרפה עליי דעתי. רוחות רפאים אני רואה".

הדלת נטרקה בטרם הספיק ראשיד לעשות דבר, אך מיד נפתחה שוב. הפעם הביטה בו אמה של ג'מילה. גם היא הזקינה טרם זמנה והיתה אומללה למראה, אך עיניה השחורות בחנו אותו בקור רוח, ואז סקרו בחשדנות את הרחוב הריק מאחוריו.

"מהר, היכנס פנימה" לחשה ופתחה את הדלת. ראשיד מיהר לתוך הבית, גול לצדו, וסגר את הדלת אחריו. אמה של ג'מילה ספקה כפיים וניסתה לעצור את דמעותיה, אך לשוא. "ברוך השב, ראשיד מנסור יקירי", התייפחה, "השמועות טענו שאתה מת. אני שמחה לראות שאין זה כך. אך אין לנו דבר להציע לך. מזל רע פוקד את כולנו, אסון רודף אסון. אילו רק היית בא אתמול ולא היום".

ראשיד השתחווה ביראת כבוד והצביע על פיו, נד בראשו לשלילה.

"מזל רע פקד גם אותך", אמר האב, שנרגע בינתים קלות. "חכה רגע". הוא הביא מברשת קטנה ששימשה לעבודתו, הסיט את השטיח והצביע על שכבת האבק שנחה תחתיו. "כתוב", אמר. "אנחנו נקרא".

ראשיד נטל את המברשת והתיישב על עקביו. שאלות רבות מאוד ניקרו במוחו, אך הוא בחר את הדחופה ביותר: היכן ג'מילה?

"לבי נקרע כשאני נזכרת באהבה הגדולה שהיתה ביניכם", אמרה האם. "ג'מילה שלנו נלקחה הבוקר… לשמש את השולטן".

"דברים רבים השתנו מאז שעזבת", אמר האב בתשובה למבטו התמה של ראשיד. "לפני שנה, השולטן – ישמור אללה על כולנו – הוא… השתנה. הוא חוקק חוקים חדשים וקשים, הביא חיילים זרים. שדים שומרים על הארמון. ואת כל הבתולות הנאות –" הוא פרץ בבכי.

"ניסינו להחביא אותה, הו ראשיד", בכתה האם. "ניסינו כל כך… אבל הם מצאו אותה. לקחו אותה בכוח להרמון, לחכות לתורה".

ראשיד קם מוכנית וחיבק אותם לנחמם. מחשבות נוראות התרוצצו בראשו. כעבור רגע רכן שוב אל מצע האבק, היסס לרגע וכתב: האם היא זוכרת אותי?

"מאז שהודיעו על מותך", השיבה האם, "היא סירבה לדבר על זה".

"זה לא מוכיח כלום", לחש לאוזנו גול, שהמתין עד אותו רגע בדממה. ראשיד הניע את ידו בכעס, כמגרש זבוב טרדן. אני חייב לפגוש אותה מיד, כתב.

"אנא, ראשיד", אמר האב, "אל תתגרה בגורלך. איש אינו יכול להיכנס לארמון אלא אם הוזמן. נאסר עלינו להסתובב בחוצות בשעות החשכה, והעונשים כבדים מאוד".

לפחות אלך לראות את הורי, כתב ראשיד.

הוריה של ג'מילה החליפו מבטים, והאב התקרב אליו והניח יד על כתפו. "הוריך היו אנשים אמיצים מאוד", אמר.

---

5.

לאחר שהבטיח שראשיד לא ישלח יד בנפשו מרוב צער, השאיר גול את הלוחם המיוסר בבית הריק של הוריו ויצא לסייר בגפו ברחובות העיר. מעולם לא הצטיין בניחום אבלים, ובה בעת החל לחשוד שאי-הנוחות שחש נובעת ממקורות עמוקים עוד יותר באישיותו, שלקיומם העדיף להתכחש.

"אם החלשלוש הזה לא מסוגל לקחת את עצמו בידיים", אמר לעצמו כמעט בכעס, "הגיע הזמן שגול יזיז את העניינים".

הוא הלך בצעדים מהירים לכיוון הארמון, לומד את השטח. במיוחד עניינה אותו השמועה על אודות השדים השומרים על הארמון. שדים לא עשו מעולם דבר למען בני האדם מנדיבות לבם, הרהר. השולטן חייב היה להיות מכשף רב עוצמה כדי לכפות עליהם להגן עליו. כמו כן, אם מדובר בג'ינים, בוגדנותם המפורסמת תוכל בוודאי לסייע בדרך כלשהי לראשיד. "לא שאכפת לי כהוא זה אם יצליח או יכשל", מיהר להבטיח לעצמו, "ובלבד שאקבל בסוף משהו לאכול".

עד מהרה הגיע אל מדרגות השיש הרחבות של הארמון. שדרה של עמודי אבן, תומכים בקשתות נישאות, הקיפה את המבנה העגלגל כחגורה במעלה המדרגות. שער הכניסה הגדול, עץ עתיק מפורזל בכסף ובזהב, היה סגור, ושני ג'ינים משועממים ישבו לצדו ושיחקו בקלפים.

"האלו, ג'ין!" קרא גול. "אולי תוכלו לומר לי בבקשה, היכן יש כאן בית קברות טוב?"

אחד הג'ינים קם, מצמצם את עיניו כדי להיטיב לראות את הדובר באור הקלוש, ואז ירק. "אוכל נבלות מטונף", אמר, "עוף לכל הרוחות. אדוננו אינו מחבב גולים".

גול הסתיר את הפתעתו למשמע הדברים. "בני האדם אינם מחבבים אותנו, זה ידוע", ענה בשלווה, "אבל שולטן אדיר כמו זה, שמצליח לכפות על ג'ין נכבדים כמותכם לשמור על דלתות ביתו, בוודאי יגלה יתר הבנה למצוקותי".

"שולטן?!" צחק הג'ין השני, אך הראשון השתיק אותו בתנועה חטופה והתקדם באיום. "אם לא תסתלק תיכף ומיד", הצהיר, "המצוקות שלך רק יתחילו. אל תדחוף את אפך לעניינים שאינך מבין בהם".

"אולי אוכל, אם כך, להציע לאדונכם את שירותיי תמורת מזון? אבוא בבוקר ו – "

"אין כניסה לארמון אלא לאנשיו ולשדיו של המלך, וכן לבתולות יפות. אתה אינך לא זה ובוודאי שלא זה. זוהי אזהרתי האחרונה".

גול השתחווה בענווה. "יברך אתכם אללה", אמר, "לא אטריד אתכם יותר. לילה טוב".

הג'ין העומד עקב אחריו בחשדנות עד שנעלם מן העין ואז חזר, רוטן, למשחקו. גול נעצר ונשען על קיר, רועד מרוב זעם.

"מנוול, בן הפקועה", סינן בין שיניו החדות, "הגורל מפגיש בינינו שוב, מה? בשם אללה והשטן גם יחד, אם רק אמצא דרך להגיע אליך…"

הוא הציץ מעבר לעיקול הרחוב אל צריחי הארמון המרוחק וכרסם את קצה אצבעו בהיסח הדעת, מהורהר. "אם רק אמצא דרך…" חזר. מבטו נדד אל השמים, ואז הבחין בירח ובכוכבים. השעה היתה קרובה לחצות.

---

6.

ראשיד מנסור התעורר בבוקר והוא ערני ומלא חיים. הוא קם בזינוק ומתח את שריריו, ואז הבחין בגול היושב בפינה ליד הקיר ומתבונן בו.

"בוקר טוב, גול", אמר. "דבר מוזר קרה. אני יודע שדברים נוראים התרחשו, ועם זאת איני מדוכא כלל, אלא רק שש לקרב. לפני כמה שעות הייתי מוכן להיכנע ולוותר על הכול – ואז נרדמתי כמו תינוק. עכשיו כל גופי אומר חיוניות ופעולה. כיצד אתה מסביר זאת?"

גול משך בכתפיו. "הבנתי בבני האדם מתמקדת בעיקר במרקמם ובטעמם", הפטיר.

ראשיד נעץ בו מבט חוקר, ואז השפיל את מבטו אל גופו.

"אני רואה שלא לקחת שליש ממני, כפי שהורה השופט".

"לאור הנסיבות המיוחדות", השיב גול, "החלטתי לדחות את העניין. בצהריים אקח ממך שני שלישים".

ראשיד חייך חיוך נזעם. "לא יהיה בזה צורך. אחרי התפילה אלך מיד אל הארמון, עם שדים או בלעדיהם, ואכריע את ענייננו אחת ולתמיד. יש לי שאלות גם לשולטן עצמו".

"עליך לדעת לפני כן כמה דברים", אמר גול וקם מפינתו. הוא החווה בידו לעבר השולחן והכיסאות שניצבו באמצע החדר.

ראשיד התעלם ממנו והרים מוט עץ שבור מהרצפה, מנופף בו כחרב. "מה העניין?" שאל בקוצר רוח.

"השולטן שהכרת אינו שולט עוד בממלכה".

ראשיד הנמיך את המוט באיטיות. "מנין לך?"

"יצאתי אתמול לרחרח בשטח. על הארמון אכן שומרים ג'ינים, והם הסגירו יותר מידע ממה שהתכוונו. השליט האמיתי כעת הוא אותו איפריט ארור שהגלה אותי למדבר, זה שביקש להיות מלך השדים. כך הם קראו לו: מלך. אני בטוח בכך".

ראשיד חזר להילחם ביריב בלתי נראה. "זה יכול להסביר כמה דברים", אמר, "אבל לא את חטיפת הבתולות".

"אמת, זה דורש בירור", הודה גול. "אך בוודאי תבין שאני מעוניין כעת להיכנס לארמון הזה לא פחות ממך. חשבתי על כך רבות ולא הצלחתי למצוא פתרון: שד לא רצוי ואדם שנותרה לו נשימה אחת בלבד אינם יכולים לפרוץ לארמון בכוח או בעורמה. אך משהו שאמר לי הג'ין השומר נחרת בראשי, ומשום כך נטלתי לעצמי את החירות להזמין לעזרתי – כלומר, לעזרתנו – מישהי נוספת".

"מישהי?! מי?"

"הבתולה המנוסה ביותר בעולם. היא אמורה להגיע בכל רגע".

---

ההמולה בחוץ התגברה כאישור לדבריו. אנשים רצו מכל הכיוונים, שרקו וקראו קריאות שונות ומשונות. כעבור כמה שניות נפתחה הדלת בחטף ונערה תמירה, יפהפיה, מיהרה פנימה וטרקה את הדלת על כמה אצבעות נלהבות מדי. כשהבחינה בראשיד, חשפה טור שיניים צחורות בחיוך רחב וקרצה בעין ארגמנית כגחלים לוחשות.

"העלמה נור א-סאחאר", אמר גול, "ראשיד מנסור, כבר נפגשתם".

ראשיד התבונן בה, מהופנט, ורק במאמץ ניכר הצליח להחזיר את מבטו אל גול. "היא תעזור לנו? איך?"

גול הציץ מעבר לוילון. "ראשית", אמר, "יש בחוץ מאתיים גברים שינפצו את קירות הארמון בראשם, אם רק תבקש מהם".

"כן… לא..". אמר ראשיד, שקווי המתאר של הנערה בשולי שדה ראייתו הספיקו כדי לבלבל גם אותו. "אני מתכוון – למה היא עושה זאת?"

"כשהכול יגמר, היא מצפה לטובות הנאה מסוימות", השיב גול.

"לא יעלה על הדעת!" קרא ראשיד בתקיפות, שניה אחת מאוחר מדי. "אני אוהב את ג'מילה!"

נור צחקה בקול פעמונים כשמסר לה גול את מה שאמר ראשיד. "אל תתנפח, יקירי", אמרה. "גברים כמוך אני מעשנת כנרגילה שאחרי".

ראשיד פער את עיניו בזעזוע. "חי נפשי!" קרא. "עוד עקיצה אחת ממנה, ואני אהיה קטן כל כך שאוכל להיכנס לארמון דרך חור המנעול!"

גול חייך. "היא מאוד מוכשרת", אמר. "כבר יש לה בוודאי תוכנית".

"יש לי", אישרה. "בואו, נשב ואציג לכם אותה".

ראשיד התיישב מיד ועצם את עיניו, מזכיר לעצמו שוב ושוב את עקבות רגלי התרנגול, ואילו גול עזב את החלון והעיף מבט זריז לתוך כיסו, שם הטמין את השליש הראשון שלקח מראשיד בחצות הלילה: גוש דחוס, כבד ופועם של ייאוש, של כאב ושל געגועים.

---

7.

לקראת צהרי היום הצטופפו מאות אנשים מול שער הארמון להביט במחזה המשונה. כרכרה עמדה לפני המדרגות, נהוגה בידי הזרה היפהפיה שהגיעה בבוקר, ובתוכה ישב גבר נאה וחסון, לבוש בהידור אך חסר תנועה ונוקשה כבובה. שומרי הארמון האנושיים התעלמו ממנו כמעט לגמרי והתגודדו סביב נור, מנפחים את חזם ודוחקים זה את זה לאחור.

"באתי להציע את עצמי לשולטן הגדול ששמעו יצא למרחוק", אמרה בקול מפתה, "והבאתי לו תשורה פלאית ובצדה הבטחה גדולה". היא הישירה מבט אל מפקד המשמר וסקרה אותו בקפידה. שפתי השושנים שלה נפשקו בדיוק עילאי, ומיד השפילה את מבטה במבוכה מחושבת היטב.

"אם יואיל אדוני להנחותני אליו", לחשה, "אהיה אסירת תודה".

"הלאה מכאן, כלבים שוטים שכמותכם!" קרא המפקד והדף את אנשיו לאחור. "גברתי הנעלה, אני מתנצל בכל לבי על התנהגותם של פרחחים אלה…" הוא תפס במושכות הסוסים והחל להוליכם לכיוון הארמון, אולם אז התגשמו מולו שני הג'ינים השומרים.

"מה פשר השטויות האלה?" דרש אחד מהם. "לאן אתה חושב שאתה הולך?"

"בתולה לאדוננו…" גמגם המפקד. הג'ין התעלם ממנו, הדף אותו לצד והתייצב מול נור.

"את בתולה?" חקר.

"בכל לבי".

"ומה המתנה שאת מביאה אתך? מתנקש?"

"חלילה", השיבה. "אני מביאה מת שחזר לחיים. הוא עדיין נוקשה במקצת ואינו יכול לדבר, אך אתם יכולים להיווכח בעצמכם שהוא אינו נושם כלל. שימו מראה לפני אפו".

ראשיד נשלף מהכרכרה. לאחר שוידאו שאינו נושא נשק, העמידו אותו הג'ינים במבחן. תחילה העליבו אותו בעלבונות שרק אילמים אמיתיים היו נמנעים מלהשיב להם. ואז הביאו מראה קטנה. כעבור כמה דקות השתכנעו גם הספקנים הגדולים ביותר שהוא אינו כולא את נשימתו.

הג'ין סלסל את שפמו. "ומה יעשה אדוננו במת-חי?"

"ימצא בו חשיבות עליונה ויתהה מדוע לא הובא אליו מוקדם יותר".

הג'ין נסוג לאחור. "אני מבין", אמר, ומבטו סקר את הכרכרה. "ומה יש בתיבת העץ שם מאחור?"

"שם? שום דבר…" נור היססה. "כלומר, שום דבר בעל חשיבות".

הג'ין גיחך ברשעות. "את זה אני אקבע", אמר. הוא תפס בצווארונו של מפקד המשמר ומשך אותו אחריו אל התיבה. "פתח אותה", פקד והתרחק מעט, לכל מקרה.

שפתי המפקד נעו בתפילה חרישית לאללה כששחרר את התפס. הוא פתח את התיבה בתנופה – ומיד טרק אותה בחזרה, מאדים כעגבניה בשלה.

"בסדר, בסדר!" קרא הג'ין, חסר סבלנות. "תנו ל'בתולה' הזאת להיכנס ופזרו את ההתקהלות".

נור וראשיד המשיכו ברגל לתוך הארמון, מלווים בשומרים שנשאו עמם את התיבה. הכרכרה נלקחה על ידי הסייסים אל האורוות שמצדו השני של הארמון, שם נקשרו הסוסים אל האבוס. גול הרפה מתחתית הכרכרה בה נאחז כל אותו זמן ובחן את סביבתו. כל השומרים בצד זה של הארמון, בני האדם והשדים, היו כעת בגבם אליו. הוא וידא שאין באזור שדים נוספים שעלולים לראותו וחמק בחשאי אל השער האחורי של הבניין המפואר.

---

8.

אולם קבלת הפנים של השולטן היה סגלגל ורחב ידיים, מרוצף שיש לבן ועליו עיטורים גיאומטריים מורכבים בירוק ובשחור. טבעת אבן שחורה הקיפה את קירות האולם, נתמכת בקשתות שיש לבנות ותלולות ועליה פסוקים באותיות זהב. השולטן, גבר רופס וחסר מבע, ישב ללא ניע על כסא מפואר, שניצב על במה מוגבהת בצדו האחד של האולם. לידו עמדו סריסים, חכמים ובעלי תפקידים אחרים. ארבעה שומרים בשריון טקסי עמדו לפני הבמה בדום מתוח. נור וראשיד נפלו על ברכיהם והשתחוו עמוקות.

"התקרבו", ציווה השולטן בקול חורקני אדיש.

השניים קמו וניגשו למרחק עשרה צעדים מהשומרים. ראשיד נשא את עיניו. הוא ראה את השולטן פעם אחת בעבר, בצאתו למלחמה: אז היה האיש בנוי לתלפיות, מרשים ומלא חיות, ואת קולו רב ההבעה שמעו גם הלוחמים הרחוקים ביותר. מול הופעתו הקפואה כעת אפילו ראשיד עצמו נראה חי.

"הבתולה נאה", אמר השולטן כאילו הקריא מתוך ספר. "שימו אותה עם האחרות. אך לפי כן, מה סיפורו של המת החי הזה?"

"אדוני רב החסד", אמרה נור והשתחוותה שוב, "איש זה הוא אחד מלוחמיך שהפכו את שמך לאגדה בפי העמים. במו ידיו הכריע פעם מאה אויבים שרדפו אותו ודחקוהו אל פי תהום, אולם נפצע פצעים אנושים ומת בנפלו מן הצוק. התמזל מזלו ונפל לבריכה קטנה ומכושפת שהשיבה לו את חייו. כוח רב טמון בבריכה זו, ועל כן הבאתי אותו אליך: כשיתאושש, יוכל לגלות לך את מקומה".

ידו של השולטן הורמה, כאילו נמשכה בחוט בלתי נראה. "מים המשיבים אדם לחיים… כן, יפה הדבר בעיני".

"ודבר נוסף לי אליך, אדוני…" נור הנמיכה את קולה. "כוחך עצום ורב, ואין איש או שד שיוכלו לך, כמובן, אך שמועות מתרוצצות בעיר, לפיהן איפריט מסוים לוטש את עיניו לכסאך, ויהיה זה חוסר נאמנות מצדי שלא להביאן לידיעתך".

שתיקת השולטן נמשכה זמן רב, ואנשיו החלו לנוע בחוסר נוחות. "אני מבין את מקור השמועות", חרק לבסוף. "לפני שנה הגיעה לרשותי מראת קסמים, שבתוכה היה כלוא איפריט חכם ורב עוצמה, וגם נאה. אך אין בכך סכנה: כדי לשחררו מן המראה ולהחזירו אליה יש לומר לפניה את שמו, ואיש זולתי אינו יודע אותו. יתרה מזאת, את המראה טמנתי כאן במרתפי הארמון, בהיכל מלא מראות מכושפות זהות, שיכלאו כל אדם או שד שיעמדו מולן ויגידו שמות".

"לחכמת אדוני אין גבולות", השיבה נור בהערצה. "ושום איפריט עלוב נפש ומקולל לא יוכל לה".

טלטלה עזה חלפה בגופו של השולטן, והוא החליק כמעט מכסאו, אך לא השיב.

"וכעת, אם ינחני אדוני אל מעוני", המשיכה, מסמיקה, "אמתין לו שם בייסורי תשוקה בתולית קשה מנשוא ואייחל עד כלות נשמתי לכאב המתוק של מגעו הגואל".

"כמובן", ענה השולטן. "מגורי הבתולות נמצאים באגף המערבי: אחד מסריסיי יקח אותך". הוא אותת בידו לסריס הסמוך אליו ולחש לו באוזנו.

נור וראשיד השתחוו שוב, ונור לחשה בקול חרישי: "השולטן מת – האיפריט מפעיל את הגופה – אנשיו לא יודעים – אדווח לגול –"

כעת הסריס היה קרוב מדי, והיא השתתקה. "בואו אתי, בבקשה" אמר.

ליד הדלת הצדדית, אליה הוביל אותם, שלח הסריס בפתאומיות את רגלו והכשיל את ראשיד. הלה שלח במהירות את רגלו השניה קדימה כדי לא ליפול.

"המת החי שלך זריז מאוד כשמתעורר הצורך", אמר השולטן באותו קול נטול רגש, בעוד שדים ושומרים אנושיים ממהרים לתוך האולם. "וחוכמתי גדולה משאת חושבת, בת-שדים ארורה. הפרידו ביניהם והשליכו אותם לצינוק החשוך ביותר, עד שיתחילו לדבר אמת!"

---

9.

ידיו ורגליו של ראשיד נכבלו ברצועות עור קצרות, שאפשרו לו מרווח תנועה מזערי. רק שומר אחד ליווה אותו כעת: כל האחרים חמקו בתואנות כאלה ואחרות לתהלוכה שליוותה את נור אל כלאה. הם פסעו בדרך צדדית, לאורך מסדרונות אבן צרים, אפלוליים וריקים מאדם, וירדו אל המרתפים בגרמי מדרגות תלולים וחלקלקים.

"ככה זה, אתה מבין", אמר השומר לראשיד בנימה חברית, "תמיד מישהו נדפק. אתה באמת אילם?"

ראשיד הנהן.

"כן, קשה למצוא אנשים שאכפת להם", המשיך השומר, עוקב אחר חוט מחשבה משלו. "כולם דואגים עכשיו רק לעצמם. מאז שהשולטן השתנה, זאת אומרת".

ראשיד עצר במקומו ובחן את פניו של השומר לאור הלפיד שהלה החזיק.

"מה אתה חושב", הנמיך השומר קולו, "שלא שמנו לב? פעם טובתנו היתה חשובה לו, הוא היה עושה דברים. והיום מה? רק שדים בכל מקום. הרבה אנשים לא מרוצים, תאמין לי, אבל אף אחד לא יעז לצאת נגדו. כבר הרבה זמן אנחנו חולמים שיבוא מישהו, אדם אמיץ, וייקח את העניינים לידיים".

ראשיד הציג את ידיו הכבולות, אך השומר רק נד בראשו בחיוך עצוב. "יש לי אישה וילדים", אמר, "יש גבול למה שאני מוכן לסכן. אבל בוא, לפני שכולאים אותך, אני רוצה להראות לך משהו".

הוא התבונן סביבו, וידא שאיש אינו מבחין בהם ומשך באחד ממעמדי הלפידים הריקים שנקבעו לקיר. דלת סמויה נפתחה אל מסדרון צר.

"הדבר האחרון שעשה השולטן לפני השינוי היה הקמת היכל המראות", אמר בעודו סוגר את הדלת אחריהם. "אני רוצה שתראה את הכניסה אליו".

המסדרון הסתיים בחדר קטנטן בעל חלונות צרים כחרכי ירי שהשקיף מגבוה על אולם גדול וריק. "זה המבוא", לחש השומר. "בדיוק מתחתינו נמצא שער הכניסה. בחוץ יש שומרים, אבל לאולם עצמו אסור לאיש להיכנס. הסתכל לשם, לצד השני".

ראשיד התקרב אל אחד החלונות. בקיר הנגדי של האולם נפער פתח בגודל אדם – הכניסה להיכל – וסביבו קשת מסוגננת, שסותתה באבן הקיר עצמה. על גבי הקשת, מבסיס לבסיס, השתרעה כתובת גדולה באותיות מעשה ידי אומן, שנצצו וזהרו באלף צבעים אפילו בחשכה ששררה במקום:

אם תהפוך מילה למצוא שמו, תראה

איך תחשוב כי נעלם, והוא נראה.

"אף אחד לא יודע את פשר הדבר", לחש השומר מאחורי ראשיד. "השולטן ביקש לשבץ את הכתובת באבני החן הטהורות ביותר, אבל כעבור זמן קצר הוציא להורג את האמנים שיצרו אותה. רבים מאנשי החצר איבדו ביום ההוא את ראשם".

ראשיד המשיך להתבונן בחידה, מוקסם. השולטן היה איש חכם: הוא חזה מראש את הסכנה שבאיפריט הכלוא במראה והתכונן אליה. התשובה הוצפנה בכתובת. אילו רק ידע אותה!

"אנחנו חייבים לחזור עכשיו", אמר השומר והניח יד על כתפו. "מחכים לך למטה".

---

10.

גול סייר בזהירות ברחבי הארמון, מתחמק ממבטם של השדים ששוטטו פה ושם, ואיתר עד מהרה את מגורי הבתולות. השומרים שם היו אנושיים ולא הבחינו בו. הוא תהה איך יזהה את ג'מילה בין הבנות הרבות, אך דאגתו היתה לשווא: כל החדרים היו ריקים, פרט לאחד בו ישבו שתי נערות ובכו זו על כתפי זו.

"הו, ג'מילה", יבבה אחת ורעדה ללא שליטה. "מה יקרה לי? האם גם אני אמות כמו כל האחרות?"

"איננו יודעות אם הן מתו", הרגיעה אותה ג'מילה. "שימי מבטחך באללה".

"לך קל לומר!" סירבה הנערה להתנחם. "לך יש עוד יום שלם, אבל אותי הם יבואו לקחת עוד מעט… והערב הייתי אמורה להנשא לבחיר לבי…"

ג'מילה קמה באיטיות, נעמדה ליד החלון המסורג והסתכלה החוצה, ואילו גול חזר אל המבוא. ראשו היה סחרחר. האם האיפריט אוסף בתולות כדי להוציא אותן להורג? לא היה בכך שום טעם. הוא עצמו יכול היה להפיק מכך תועלת, כמובן, אך זה עניין אחר לגמרי. נותר להם בינתים זמן, על כל פנים. את ראשיד יביא לכאן מאוחר יותר, אחרי שיטפלו באיפריט.

בצאתו, לא שמע גול את ג'מילה פונה אל הנערה הבוכיה ואומרת לה בשקט, "האניה, לי אין ארוס שמחכה לשובי. כשיבואו השומרים, נאמר להם שאני האניה ואת ג'מילה. כך תרוויחי יום נוסף, ובעזרת אללה תזכי לצאת לחופשי".

האניה הרימה את עיניה בהפתעה. היא זינקה ונישקה את כפות רגליה של ג'מילה, מרעיפה עליה ברכות ושבחים בלי סוף.

---

11.

ראשיד התעורר בזינוק. הוא לא זכר מתי ואיך נרדם, ובחשכת הצינוק הסמיכה לא יכול לדעת כמה זמן ישן. הוא מישש את גופו: הוא היה שלם, אך ראשיד לא ידע אם שעת הצהרים טרם הגיעה, או שמא גול לא מצא אותו עדיין. בהעדר משהו טוב יותר לעשות, הוא חזר ובחן את הקירות, את הרצפה ואת התקרה הנמוכה, אף על פי שידע היטב שלא ימצא בהם אפילו סדק. כל אותו זמן קרא בשמו של גול, למקרה שיזדמן לסביבה. קריאותיו התרבו עד מהרה והפכו עזות וזועמות.

"לא צריך לצעוק", הגיעה לחישה פתאומית מכיוון הדלת.

ראשיד ניגש במהירות לכיוון הקול, לבו מנתר. "גול? זה אתה?"

"נו, באמת… ודאי שזה אני".

"מצאת את ג'מילה? היא הזכירה אותי? כמה זמן עבר?"

"ואתה לא שואל כמה קשה היה למצוא אותך ולהגיע לכאן?" התרעם גול. "ובכן, מצאתי אותה. בחורה מתוקה, אבל היא לא הזכירה אותך במילה. נותרו לנו ארבע שעות. תסביר לי עכשיו בבקשה איך הצלחתם להסתבך ככה?"

"ארבע שעות?! הו, ג'מילה שלי!"

"נור כלואה לא רחוק מכאן", המשיך גול בענייניות, "ושומרים עליה שני שדי אדמה מגודלים. אני לא מעז להתקרב אליהם".

"עזוב כרגע את נור. אני חייב לראות את ג'מילה. אחרי זה, אם תרצה, אקח אותך להיכל המראות".

"לאן?"

ראשיד סיפר לו את כל הידוע לו.

"עסק משונה", סיכם גול, "אך אני מעדיף, למען האמת, לאכול כל חיי רק כרובית, ובלבד שלא אצטרך להתקרב למקום כזה ולבדוק".

"זה העניין", אמר ראשיד. "די באיום עצמו כדי להרחיק משם כל אדם ושד ששכלם בראשם, אבל זו יכולה להיות ההזדמנות שלנו להיפרע מהאיפריט".

"בשביל זה נצטרך להוציא אותך מכאן, וזה לא קל", אמר גול. "בקצה המעבר יש שומרים אנושיים, והם ערניים להפליא והצטוו להשאיר אותך כאן עד שתתחיל לדבר. איך תוכל לדבר כשנותרה לך נשימה אחת בלבד?"

"מה הם עושים עכשיו?"

"השומרים? עושים בוודאי מה שעשו גם קודם – מדברים על נור. כך גיליתי איפה שמו אותה".

"תנו לי נקודת משען, ואזיז את העולם כולו". מלמל ראשיד.

"מה זה? עוד חידה?"

"לא", אמר ראשיד. "זה פתרון. גול, תקשיב לי טוב".

---

12.

גופו של ראשיד היה כעת דומם וחסר חיים בתא הכלא החשוך, אך לא לזמן רב. ראשית החל הפה לנוע, בתנועות עוויתיות ומקוטעות, ואחריו התרומם בית החזה בנשימה חורקנית.

"ג… ממ… שומרים!" קרא.

מלמוליהם המרוחקים של השומרים השתתקו. "הוא דיבר?" שאל מישהו.

גול המתין עד שיתקרבו אל הדלת. "היכן הכלבה הזאת?!" זעק בזעם מבעד לגרונו של ראשיד.

אחד השומרים חבט בדלת. "בוקר טוב!" אמר. "מצאת את הלשון שלך?"

"אם רק אמצא פטיש, אפצפץ את כל עצמותיה".

"על מה אתה מדבר?"

"על המנוולת הזאת שהביאה אותי לכאן. הפילה אותי בפח, הארורה, מתמסרת לכל גבר ש… לא, תשכחו מזה. קחו אותי אל השולטן, אני חייב לדבר אתו".

"רק רגע. אתה מדבר על השדה שחורת השיער ההיא?"

"כן! המארה על גופה המושלם ותאוות הבשרים שאין להשביעה! רק אל תתקרבו אליה, כי אינה בוחלת באיש והרפתקנותה אינה יודעת גבולות".

"הו, אנו ניזהר, אל תדאג".

לרגע השתרר שקט.

"אני חייב לדבר עם השולטן מיד!" דרש גול.

"כן, הבנו… חכה עוד רגע".

בחוץ החלו להישמע קולות ויכוח שהתגברו והלכו, עד שהסתיימו בקללה חרישית. קרקוש מפתחות נשמע, ודלת הצינוק נפתחה לרווחה. שומר גברתן עגום נושא לפיד, הצביע אל גול-ראשיד בחוד פגיונו.

"החוצה", אמר.

גול הציץ מעבר לדלת. "איפה האחרים?" שאל.

"אין זמן לשאלות", האיץ בו השומר. "קדימה, אל השולטן".

הם יצאו לדרכם, כשמעליהם מרחפת נפשו של ראשיד: בלתי נראית ובלתי מורגשת, משוחררת מכל כבליה הארציים פרט לאחד – נשימת אפו האחרונה של הלוחם. באחד המסדרונות החשוכים והריקים מאדם פלט גול שיעול עמוק ומבשר רעות.

"אתה בסדר?" שאל השומר.

"לא", ענה גול וזינק אל מחוץ לגוף, שקרס אל הרצפה כשק עופרת. השומר המבוהל זינק אליו, בחן אותו, וכעבור רגע הסתכל סביבו בתשומת לב. כשהחליט שאין איש בסביבה ברח משם במהירות ובדממה.

"אתה בחור כלבבי", אמר גול בעוד נפשו של ראשיד חוזרת אל הגוף הדומם. "התוכנית שלך עובדת בינתיים בדיוק כפי שתיארת".

ראשיד קם בזהירות, מסתגל שוב לגופו. "אין לנו זמן לבזבז", אמר. "קדימה, נביא את נור".

הם רצו אל תאי הכלא, גול בראש וראשיד אחריו. כפי שתכנן ראשיד, שומריו גילו יצירתיות רבה בסילוק השדים ששמרו על נור, וכעת התכתשו ביניהם בעוצמה, בעוד נור יושבת מן הצד מחוץ לצינוק ומסתכלת בהם בשעשוע. כשהבחינה בשניים קמה וצעדה לעברם בניחותא.

"זה היה רעיון שלך?" שאלה את ראשיד, שהשפיל את מבטו לנוכח מבטה חסר הבושה.

"הוא חשב על זה לבדו", אמר גול. "אני שוקל להעניק לו תואר שד של כבוד".

"ג'מילה נערה בת מזל", אמרה נור. "אז מה קורה עכשיו?"

"הוא יראה לנו את הכניסה להיכל המראות של האיפריט, ואחר כך אלך אתו אל חדרה של ג'מילה".

---

ראשיד נאלץ לגייס את כל כוח זכרונו ולהסתכן מדי פעם בניחושים כדי לא לאבד את דרכו בסבך המסדרונות והחדרים, אך בסופו של דבר איתר את ידית הסתרים. השלושה חמקו מבעד לדלת הצרה אל המסדרון ואל החדר המשקיף על הכניסה לאולם, שם התבוננו דקה ארוכה בכתובת המסתורית.

"יש לך מושג מה זה אומר?" שאל גול.

"לא", ענה ראשיד. "ולך?"

"גם לי אין מושג. נור?"

"אני לא יודעת. אולי יוכלו חכמי אספמיה בני דת משה לפתור חידה שכזאת".

"אז מה עושים?" שאל גול. "אנו צריכים תשובה".

"זה חייב להיות עכשיו?" שאל ראשיד.

"אנחנו קרובים כל-כך", אמר גול בתחינה. "בבקשה, ראשיד, יש לנו די והותר זמן להגיע לג'מילה, וזה יהיה הרבה יותר קל אם נכניע לפני כן את האיפריט".

ראשיד הרהר. "טוב", אמר. "גש לשם ובדוק את הכתובת מקרוב, אולי נגלה עוד משהו".

גול הניח כף יד ארוכת-טפרים על כתפו של ראשיד. "תבטיח לי שאם אלכד בטעות באחת המראות, תנפץ אותה מיד".

"אני מבטיח. קדימה".

ראשיד ונור עקבו במבטם אחרי השד, שהשתחל מבעד לאחד החרכים וזינק אל רצפת האולם הריק. הם ראו אותו רץ אל עבר הכתובת ובוחן אותה בזהירות, מעביר את ידיו על האותיות. כעבור רגע הסתובב ואותת להם בידיו: האותיות בולטות מתוך הקשת.

"נסה ללחוץ עליהן!" קרא ראשיד. גול הסתובב שוב והחל דוחף ומושך, עד שלפתע נשמעה נקישה חדה. גול קפא על מקומו למשך כמה שניות, אך דבר לא קרה. הוא פנה אליהם, מניף מולם את המילה השלישית, שאותה הצליח לעקור ממקומה.

"אם תהפוך מילה למצוא שמו…" לחש ראשיד. "זהו זה!" הריע, "גול, הפוך את המילה! שים אותה בחזרה הפוכה!"

גול עשה כדבריו, ובאותו רגע יצאה מן הקיר לוחית נסתרת, שעוצבה כך שתראה כאחת מאבני הקיר הרגילות. מאחוריה התגלה חלל קטן, וגול שלח את ידו פנימה, שלף דבר מה וחזר אתו בזריזות אל החדר הזעיר.

ראשיד הביט שוב למטה אל הרצפה המרוחקת. "לא ידעתי שאתה יכול לקפוץ ככה", אמר.

"אנשים מנסים להחביא את המתים שלהם במקומות מוזרים", השיב גול והגיש לו את החפץ: קופסת עץ שטוחה, וכתובת חרוטה על המכסה שלה. ראשיד בחן את הקופסה והעביר אותה לנור.

"לאיפריט יש אויב גדול וחזק ממנו", הקריאה. "לפתוח?"

"גול?"

השד גירד את פדחתו. "אתה שואל אותי?"

"אולי השולטן החביא כאן את סוד זימונו של האויב הזה". אמר ראשיד והנהן אל נור. היא פתחה את הקופסה וסובבה אותה מיד מול פני השניים. הקופסה היתה ריקה.

"איך תחשוב כי נעלם…" אמר ראשיד, אך לא עלה בראשו כל רעיון.

"המשחק הזה מתוחכם מדי בשבילנו", נאנח גול.

"המשחק נגמר", ענה לו קול מן המסדרון. השלושה התחלחלו ופנו לעברו: איפריט עמד שם, גלוי לעין, וחייך חיוך מרושע.

---

13.

ראשיד, גול ונור נצמדו זה אל זה ועמדו בגבם אל קיר אולם המבוא. שני שדי האדמה הקשוחים, ששמרו קודם לכן על תאה של נור, השגיחו עליהם כעת בשבע עיניים. האיפריט צעד מולם הלוך ושוב.

"אתם מבינים", אמר, "את חידת השולטן פתרתם לי כמעט לגמרי, אבל העמדתם בפני שלוש חידות חדשות. את התשובה עליהן עלי לקבל, כך או אחרת".

הוא עצר ממהלכו והתבונן בגול. "אני יכול לנחש מה איבן-איבליס עושה כאן, אך איני מבין איך יצא מן המדבר. בקשר אליך", פנה אל ראשיד, "אני מניח שאתה אחד משבויי המלחמה שסירבתי לפדות, אבל נשגב מבינתי איך ומדוע התחברת אל שני אלה".

האיפריט הפנה את מבטו אל נור. "ואת, שגרמת אפילו לסריסים שלי לאבד את שכלם – מה את מחפשת כאן? נישאר כאן עד שאקבל תשובות, ואז אחליט מה לעשות בכם".

"מוטב שתמצא מישהו שיעמיד פני שולטן במקומך", אמר גול. "ההמתנה עשויה להתמשך זמן רב".

"לא למדת עדיין מתי לשתוק, מה?" נבח האיפריט, ואחד מהשדים השומרים סטר לגול בכוח.

"הזמן אוזל", אמר ראשיד, ביודעו שרק גול יכול לשמוע אותו.

"מה אתה רוצה שאעשה?!" קרא גול בתסכול.

"אתה יודע טוב מאוד!" השיב האיפריט, שחשב שדברי גול כוונו אליו.

"קופסה ריקה. איך תחשוב כי נעלם, והוא נראה", מלמל ראשיד, והזדקף פתאום. "הבנתי! גול, אני יודע את התשובה! אנחנו צריכים להיכנס אל היכל המראות".

האיפריט הבחין בתנועתו. "אתה רוצה לומר משהו?" שאל. מבטו של ראשיד התרוצץ בינו לבין הכניסה להיכל.

"גם אם הייתי מרשה לך להיכנס לשם", אמר האיפריט, "זה לא היה עוזר לך. דבר מול המראה הלא נכונה, ותיכלא בתוכה. שבור את המראה הלא נכונה, ואהיה חופשי לנצח".

"שאל אותו למה לא עשה את זה בעצמו", אמר ראשיד לגול.

"למה לא עשית את זה בעצמך?"

"אני שואל את השאלות!" רעם האיפריט, וגול חטף סטירה נוספת.

"סליחה", אמר ראשיד לגול. "בכל אופן, ניחשתי נכון: הוא אינו יודע איזו מהמראות היא המראה שלו, ובאחת מהן כלוא האויב שלו. אם הוא ישחרר אותו בטעות, הוא אבוד".

חיוך רחב התפשט על פניו של גול.

"מה אתה זומם עכשיו, בהמה?" שאל האיפריט.

"דבר יפה", יעץ לו גול, "לעולם אינך יכול לדעת מתי יתהפך הגלגל".

"אתה לומד לאט מאוד", נאנח האיפריט. "אני תוהה אם אלף שנים במראה יספיקו כדי להחזיר אותך למוטב… מה אתה עושה שם?"

גול הוציא במהירות את ידו הקפוצה מכיסו. "כלום", אמר.

"כלום, מה? תביא לי את זה". האיפריט אותת לשד הקרוב לגול, והלה הושיט את כף ידו בתביעה חד משמעית. בתנועה מהירה כברק הביא גול את כף ידו אל פיו, אך השומר היה זריז לא פחות. הוא טפח בעוצמה על עורפו, והגוש השחור שהכניס לפיו נפלט בקשת והתגלגל לרגלי האיפריט, שהרים אותו ובחן אותו בעניין.

"מה יש לנו כאן?" שאל, "במה אתה משחק עכשיו?"

"תחזיר לי את זה ואראה לך", התיז גול בכעס.

"גול יקירי, אם זה טוב בשבילך, זה בוודאי טוב בשבילי", אמר האיפריט, ובלע בלי שהיות את הגוש. למשך רגע מתוח אחד עמדו גול והאיפריט והתבוננו זה בעיני זה. האיפריט מצמץ ראשון ומיד מצמץ שוב, מנסה לסלק את הדמעות שערפלו את ראייתו.

"בשם אללה!" קרא, "מה עשיתי?!"

אחד משדי האדמה ניגש אליו תוך שהוא נועץ בגול מבט עוין. "אדוני, אתה בסדר?" שאל, "להכות אותו?"

"לא, עזבו אותו, עזבו את כולם…" ייבב האיפריט וקרס על הרצפה. "הכל היה לשווא, הכל מיותר…"

"שמעתם אותו", אמרה נור. "עזבו אותנו. קחו אותו למיטה".

"כן, קחו אותי למיטה!"

השדים התבוננו זה בזה, משכו בכתפיהם והרימו אותו. הם נשאו אותו החוצה והשאירו את הדלת פתוחה אחריהם.

גול מתח את ידיו. "קדימה, חברים", אמר. "מצאו פטישים והתחילו לשבור מראות".

"לא הבנתי מה קרה כאן", אמרה נור.

"גם אני לא", אמר ראשיד. "אבל עכשיו אנחנו הולכים אל ג'מילה".

"תכף אסביר הכול", התנצל גול בעוד ראשיד מושך בשרוולו. "פשוט יש עניין עם משפט, ואנחנו… לא חשוב. תשברי את כל המראות, והאיפריט גמור".

"מה שתגיד", אמרה נור. היא יצאה למסדרון בעקבות השניים ומצאה שם לפיד כבוי, מוט עץ שקצהו חרוך. היא הניפה אותו והכתה בקיר כאומדת את חוזקו, ואז חזרה אל האולם ונכנסה בזהירות אל ההיכל. המסדרון נמשך עשרה צעדים אחרי הפתח ואז נפתח לחדר עגול ורחב, שמראות גבוהות וצרות כיסו בצפיפות את קירותיו ורצפתו. נור הניפה את הלפיד והכתה במראה הראשונה שלצדה. המראה התנפצה לאלפי רסיסים זעירים. היא עצרה לרגע כדי להיטיב את שערה מול המראה השנייה, ואז ניפצה גם אותה. כשריסקה את המראה השלישית הבזיקה פתאום המראה ובמקומה הופיעה נערה שעיניה עצומות, וצנחה כמתעלפת לרצפה. נור שמטה את הלפיד ותפסה אותה בזריזות. היא נשאה אותה אל מחוץ להיכל, ושם השכיבה אותה בעדינות על משטח האבן. הנערה פקחה את עיניה והביטה בנור בתמהון. "איפה אני? מי את?" שאלה.

"הכול יהיה בסדר", הרגיעה אותה נור. "השולטן שלח אותך אל היכל המראות?"

"כן… הוא הבטיח שישחרר אותי אם אפתור את החידה…"

"כמו שחשבתי. הישארי כאן, מיד אשוב".

נור חזרה אל ההיכל להשלים את מלאכתה, ועיניה של הנערה נעצמו שוב מרוב חולשה. "קוראים לי ג'מילה…" אמרה ונרדמה.

---

14.

מחצית קירותיו של היכל המראות כבר היו חשופים והרצפה הייתה זרועה שברי זכוכית שחרקו תחת נעליה של נור בחזרתה המי-יודע-כמה. היא התקרבה אל אחת המראות וסילקה ברגלה את הרסיסים כדי שהבתולה הכלואה בה, אם תהיה כזאת, לא תיפגע בטעות. אולם הפעם קרה דבר שונה לגמרי. שברי המראה המנופצת לא צנחו לרצפה אלא נותרו תלויים כמה שניות במקומם, ואז החלו להתרחק בכוח קסם מן הקיר ולהסתחרר זה סביב זה. נור נסוגה לאחור בזהירות בעוד הרסיסים לובשים דמות אדם ענקית, אשר פנתה לכיוונה.

"מי – " אמרה הדמות בקול רועם, ונעלמה מיד באחת המראות.

נור נאנחה, הסתובבה לעבר המראה שהיתה תלויה מאחורי גבה וניפצה גם אותה. הג'ין הכלוא למד את הלקח ולא אמר הפעם דבר. נור סימנה לו באצבעה לבוא אחריה אל מחוץ להיכל.

"אני מודה לך", אמר הג'ין העצום, נזהר שלא לדרוך ברגלי שברי-הזכוכית שלו על עורן העדין של הבתולות הישנות. "אם לא היית שדה, הייתי מעניק לך שלוש משאלות".

"יתכן שתוכל להגשים משאלה משלך", השיבה. "האם אתה אויבו הגדול של האיפריט?"

השד עצר וכל גופו צלצל בחדות. "איפריט? הוא כאן?"

"הוא מתחזה לשולטן, וזה ארמונו. הוא בוודאי כאן בסביבה".

הרסיסים הצטלצלו שוב בחימה ולשונות אש לוהטת הופיעו בחלל הריק שביניהם. "בפעם האחרונה שנפגשנו הוא הערים עלי ונכלאתי אלף שנים בתוך טבעת, ואלמלא גול גרגרן אחד הייתי נופל לידיו. הוא לא יערים עליי שוב".

---

15.

"כמה זמן נותר לנו?" שאל ראשיד. גול והוא השתופפו שעה ארוכה מאחורי כד ענק והמתינו בקוצר רוח להסתלקותם של שלושה שדים, שהיו שקועים בשיחה בפתח מגורי הבתולות.

"שעה", ענה גול. ראשיד חרק בשיניו. הם המתינו כמעט רבע שעה לצאת השדים ואז מיהרו לתוך המגורים. כל החדרים היו פתוחים למעט אחד. ראשיד פתח את הדלת בעדינות והשתדל לא להקים רעש.

"חכה בחוץ, בבקשה. אני רוצה להיות איתה לבד".

גול הנהן וראשיד נכנס לחדר וסגר אחריו את הדלת. אור ירח הציף את פנים החדר ואת המיטה הגדולה והרכה. במיטה ישנה על צדה נערה אחת, מכוסה עד מעל לראשה בסדיני משי לבנים שנחו מעדנות על קימורי גופה המלבלב. ראשיד התיישב על כסא סמוך והביט בה בערגה. תנועות זעירות, כמו גליו הזעירים של אגם ביום שקט, העידו על נשימותיה הקצובות. הוא שלח את ידו לקראתה ומשך אותה בחזרה. היא נראתה לו כה שלווה, שלא רצה להפריע לה. במקום זה המשיך להתבונן בה והעלה זכרונות מהימים ההם, היפים, שלו ושל ג'מילה. מדי פעם הביט החוצה, אל הירח והכוכבים. היום קרב אל סופו. ראשיד קם, תפס בשולי הסדין ברכות, כאילו היו אצבעותיו של תינוק, וגילה את הנערה הישנה.

---

"גוווווול!" זעק וכשל לאחור. הכיסא התמוטט והנערה התעוררה בבהלה, מושכת את הסדין כדי להסתיר את גופה הערום. גול פרץ פנימה, לובש דמות נראית לעין, והנערה צווחה בקול.

"אל תפגעו בי, בבקשה!" קראה, "זה היה הרעיון של ג'מילה, לא שלי!"

"איפה היא?" שאל גול.

"מה זאת אומרת איפה? אתם לקחתם אותה!"

"לאן?"

"אנא מכם, אני לא אשמה, אל תהרגו אותי…"

"רימית אותי!" התפרץ ראשיד על גול, שעמד בפתח הדלת.

"אל תהיה טיפש", אמר גול. "ג'מילה היתה אמורה להיות כאן".

"כן", התערבה האניה. "היא הלכה אל השולטן במקומי".

"אל השולטן?" אמר ראשיד. "זוז, אני חייב למצוא אותה".

גול לא זז. ראשיד זינק לכיוון המסדרון, אך גול חסם אותו בגופו.

"השתגעת?"

גול השפיל את מבטו. "עוד מעט חצות", אמר בשקט. "אתה לא תספיק".

"ודאי שלא אספיק אם תמשיך להפריע לי!" קרא ראשיד, ודמעות של תסכול בעיניו.

גול פינה את הדרך. "במקומך הייתי מתפלל עכשיו את תפילתי האחרונה. הצרחות שלה משכו לכאן בוודאי את כל שומרי הארמון".

ראשיד התעלם ממנו וזינק בחזרה אל הדרך ממנה באו. שומרים ואנשים רבים אחרים חצו את דרכו בריצה, אך איש לא הקדיש לו תשומת לב. הארמון כולו החל לרעוד כעת: השד הזועם שנור שחררה מכלא המראה מצא את האיפריט וקרב אדירים התחולל ביניהם. חלונות התנפצו מכל עבר, רהיטים נפלו ואש החלה לבעור במקומות בהם נשמטו לפידים בוערים על שטיחים. גול מיהר בעקבותיו, ובלבו מועקה שלא ידע ולא רצה להסביר.

הדרך היתה חסומה בקרבת היכל המראות. התקרה התמוטטה מעל לדלת המבוא והותירה רק חור קטן, שדרכו ניתן היה להביט פנימה. ראשיד הטיח את עצמו בערמת השברים והתבונן פנימה תוך שהוא בוטש בידיו וברגליו, מנסה לסלק את האבנים הכבדות. הוא ראה את נור עומדת וסביבה נערות מפוחדות רבות. חלקן עמדו, אחרות כרעו על ברכיהן בתפילה נואשת. ואז ראה את ג'מילה.

---

ראשיד מנסור נדחק בתסכול אל הפתח הזעיר. הנה היא, האישה שאהב, קרובה ורחוקה ממנו כל-כך. היא לא הסתכלה לעברו, וגם אילו הסתכלה ספק אם היתה מבחינה בו מבעד לשברים ולפסולת. לבו נמלא געגועים עזים, וכמעט שכח מדוע חיפש אותה מלכתחילה. איך יכול היה לעזוב אותה ולצאת למלחמה? השנים הרבות שהעביר בנכר היו מיותרות, הבין. הוא עשה כה הרבה, השיג כה מעט, וכל אותו זמן היא חיכתה לו כאן, אהובתו האחת, היחידה והנצחית. אך אי-שם בעמקי מחשבתו תקתקו מחוגי שעון ללא רחם, והוא ידע שאם לא יפעל מיד, יקיץ הקץ על חלומותיו. הוא התעשת במהירות והצמיד את פיו לפתח. עוד נותרה לו נשימה אפו האחרונה. "ג'מילה!" קרא בקול – וצנח ללא רוח חיים. גול הביט בו בזוועה שהיתה זרה לו לגמרי, אך ידע שעדיין לא מאוחר מדי. הוא זינק דרך החור ומיהר אל הנערה שזיהה כעת. ראשה פנה אל הדלת החסומה. היא שמעה את הקריאה, ועיניה הביעו תמיהה.

"אני מכירה את הקול…" אמרה, ובאותו רגע ממש השתררה דממת מוות בארמון כולו. הקרב הגדול תם. האיפריט הובס בידי אויבו המר ונעלם, הוחזר אל האש ההיולית ממנה נוצר. בכל רחבי הארמון עמדו האנשים בשתיקה, תוהים מה קרה זה עתה ומה עתיד עוד לקרות. גם הבתולות השתתקו והביטו סביבן בעיניים פעורות. נור הבחינה בגול הנכנס, וממבטו המתוח, המודאג, למדה כהרף עין את כל מה שהיתה צריכה לדעת. השניים פנו לעבר ג'מילה המהורהרת ועמדו במקומם, מפחדים להתערב, מקשיבים בריכוז עילאי. קולות פיצוח אקראיים של שריפה או של אבן נופלת אך הדגישו את השקט. כל העולם, כך נדמה, המתין למוצא פיה של ג'מילה.

קמטים של ריכוז הופיעו על מצחה של הנערה. עיניה התרוצצו ימינה ושמאלה במאמץ להיזכר, כלל לא מודעות לסובב אותן. דקה ארוכה חלפה.

ובחצות הלילה בדיוק נפל דבר. ג'מילה התנערה. "לא, טעיתי", אמרה, וגול פרץ בבכי.

---

16.

היה היה בארץ רחוקה שולטן טוב ומיטיב, ששלט בעמו שנים רבות בטוב ובשלווה. שמו היה ראשיד מנסור, וסיפרו עליו שהביס שד נורא שהשתלט על גופו של השולטן הקודם. בתקופת שלטונו לא הטרידו שדים את נתיניו, אך הוא עצמו נעזר בשני יועצים שדים נאמנים וחכמים מאוד. האחת היתה נור א-סאחאר, היפה מכל בנות האדם, והשני נקרא גול איבן-איבליס. שניים אלה שרתו את ראשיד בנאמנות עד סוף ימיו, אך גאוותם השדית לא הניחה להם לספר לו מדוע עלו לשערי שמיים כדי להשיב לו את חייו, לא הניחה להם לספר לו על האהבה שרחשו לו.

אגדות רבות נקשרו בעלילותיהם של השולטן ראשיד, של ג'מילה אשתו ושל צמד משרתיו יוצאי הדופן, ואולי שמען הגיע גם לאוזניכם: הסיפור על השולטן הגדול, שאויביו היו מעטים – וגם אלו מתו תמיד במיטתם עם חיוך על שפתיהם, ומקום קבורתם לא נודע.

---

סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

אם תהפוך / אברהם אבן-עזרא