רעיון האוטופיה מקיים קשר מורכב עם ההתפתחות טכנולוגית. מצד אחד, בעת מפני הטכנולוגיה משמש מניע סמוי לשאיפות אוטופיסטיות הדוגלות בחזרה אל הטבע ובהיטהרותו של האדם. מן הצד השני נתפסת הטכנולוגיה ככלי ליישומו של רעיון האוטופיה, כאמצעי להשכין את השלום והאחווה. אולם שני מיני האוטופיות מתבררות מהר מאוד כחזון אימים; האוטופיות המבוססות על סיפוק כל צרכו של האדם באמצעים טכנולוגיים נוטל מן האדם את רצונו החופשי והופכות אותו למת חי ואילו האוטופיות הנשענות על חינוכו מחדש של האדם אינן מביאות בחשבון את דחפיו האפלים ואת תאוותיו הרצחניות שהחינוך רק מדחיק במקרה הטוב או מעוות לכדי הכשרתם והחצנתם במקרה הרע. ודי בקורס מזורז בתולדות ימי האנושות כדי לפטור כל מי שעיניו בראשו מזן האוטופיות הזה.

בספר "שלום לנצח" שראה אור בהוצאת עם עובד, מאייר ג'ו הולדמן את היחסים בין אוטופיה והתפתחות טכנולוגית קצת אחרת; אמצע המאה ה 21, המצאה חדשה משנה את פני העולם, נאנומעצבים, מכונות היכולות לרקוח כל מוצר שהוא מחמרי גלם בסיסיים. מדינות הסעד האולטימטיביות נוסדות, האזרחים יכולים לקבל, כמעט ללא תמורה, מה שברצונם. אולם לא בכל רחבי הכדור. מזה שנים רבות נלחמת ארה"ב במדינות העולם השלישי מסיבות שצברו אבק ודהו עם מעבר השנים. מדינה המכוונת לרווחת האזרח שתוחלת החיים הממוצעת שלו התארכה לאין שיעור, אינה ששה להקריב חיים. צבא ארה"ב מורכב ממכונות מלחמה הנשלטות מרחוק על ידי מכונאים היושבים בבטחה יחסית בתוך כלוב. במוחם של המכונאים הושתל מכשיר המכונה ג'ק, המאפשר להם לחלוק את מלוא עולמם הפנימי זה עם זה ולשלוט בחיילונים הנלחמים. שנים עשר אנשי צוות, שישה גברים ושש נשים הופכים לישות אחת. אז מגלה מרטי לארין, ממתכנני הקשר הקיברנטי, כי חשיפה ממושכת לאדם אחר מרפאה את האדם מן הדחף לרצוח ומחליט לשים קץ למלחמות באמצעי זה. ג'וליאן קלאס הוא פיסיקאי המשרת כמכונאי וחברו של מרטי. הוא ואהובתו אמליה עובדים עם אסטרופיסיקאי המגלה כי הניסיון להפוך את כוכב הלכת יופיטר למאיץ החלקיקים הגדול ביותר ישחזר את המפץ הגדול, קרי, ישמיד את היקום. "פטיש אלוהים" היא כת קיצונית במיוחדת הנוטלת על עצמה להחיש את קץ העולם, ומשנופלת לידה ההזדמנות בדמות פרויקט יופיטר היא קופצת עליה כמוצאת שלל רב. כך מגיעות התשוקה להרס המוחלט וההתאוות לשלום ולאחווה לעימות סופי.

במאה ה 18, בשיאו של מפעל הנאורות כתב הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט ספר בשם ה"שלום עולמי". תכניתו של קאנט הייתה להראות כיצד שלום עולמי הוא השלכה של הכרה משותפת של בני האדם את טבעו של המוסר, שעל פי קאנט הינו שכל טהור ונטול פניות או רגש. ואילו הולדמן רואה במצפון האנושי פונקציה של אמפתיה. כללי מוסר הם מחשבתיים ומופשטים תמיד, כלומר, לא מעשיים. המוסר העליון, אליבא דהולדמן הוא תחושתי בעליל. ידיעה אינטימית ומרוכזת של האחר הינה המפתח; כולנו חרדים לעצמנו וסגורים בדלת האמות של ההתנסות החושית שלנו. את תחושת הכאב של אחרים אנחנו מקישים מתוך ידיעה פרטית של הכאב, על סמך מה שרכשנו מכלי ראשון. ככל שאנחנו קרובים יותר לאחר אנו נעשים פחות אטומים לסבלו משום שהקרבה עומדת ביחס ישר ליכולת ההזדהות שלנו, למסקנה שמה שמאיים על מישהו קרוב בכוחו לאיים עלינו, כי איננו חסינים ותהליכי ההדחקה של הסבל נעשים קשים להפליא. הולדמן מסתכל על הטכנולוגיה כדרך לשפר את טבעו של האדם, להוציא את מלוא מהותו של האדם מן הכוח אל הפועל; יכולת ההזדהות והאפשרות להיכנס ברשות אל נפשו של אדם אחר מוענקת לכל אדם המחובר בג'ק. השיתוף וההזדהות אינם מטרות אלא הדרכים למימוש האנושיות.

העתיד של הולדמן והכתיבה היוצרת אותו מרתקים, מפתים וראויים לציון לא רק בשל האופטימיות הבלתי אופנתית והמבורכת שלהם, אלא גם משום שהם נציגים של מסורת נכבדה של הז'אנר. הולדמן חב רבות לקודוויינר סמית', אחד מסופרי המדע בדיוני המפעימים ביותר שפקדו את התחום. זכות הראשונים על הסימביוזה הספוגה בהשתמעויות דתיות בין אדם ומכונה, בין מערכת עצבים אורגנית וטכנולוגיה מתקדמת כמו על הסינתזה הסגנונית המיוחדת של מדע בדיוני קשה ופנטזיה אלגורית, שייכת לסמית', אך הולדמן הוא תלמיד מבריק ורב השראה.